פרשת כי תשא

במרכז פרשת כי תשא עומד חטא העגל. משה עלה אל הר-סיני. כיוון שמלאו ארבעים יום ולא שב, נתייאשו בני-ישראל ודרשו מאהרון, שיעשה להם צורה מוחשית, שתסמל את האלוקות.

במאמר הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שהעילוי של צדיק הוא שיתעלה לדרגת בעל תשובה, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא, שמשיח ישיב את הצדיקים בתשובה.

בשיחת הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שכאשר מדובר בעבודת הקטורת, התקשרותו לקדוש ברוך הוא – די ב"רחיצה״ האחת. אבל כאשר עליו לכפר על דבר בלתי רצוי, הוא חייב שוב ״לרחוץ״ לפני כן. כי אמנם, מצד עצמו הוא נמצא במצב של היבדלות מן העולם ומן הרע, אך כאשר עליו לעסוק במחיקת דבר שלילי, יש צורך בזהירות מיוחדת שהוא לא יושפע ויתדרדר מדרגתו.

ויהי רצון, שבעמדנו בחודש אדר ראשון, המהוה הכנה לאדר שני – ו"מיסמך גאולה לגאולה" , גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – שתבוא תיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא יהיו חודש אדר שני וחודש ניסן חדשי הגאולה, באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה". ובפרט עי"ז שמוסיפים בקיום הוראת חז"ל "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובפרט שנמצאים כבר כו"כ ימים לאחר הכניסה דחודש אדר ראשון, ונמצאים כבר לאחר פורים קטן, ושושן פורים קטן, המהוים הכנה לפורים גדול ושושן פורים גדול – באופן ד"זה הקטן גדול יהי'" , ולא רק "יהי'" לשון עתיד, אלא "הי'" לשון עבר והוה, עי"ז שחגגו את פורים קטן ושושן פורים קטן בשמחה גדולה, ומוסיף והולך ואור ושמחה מיום ליום באופן ד"מעלין בקודש" , שאז ה"גדול יהי'" דפורים גדול ושושן פורים גדול יהי' גדול עוד יותר, גדול למעלה מגדול . וע"י שמחה פורצים את כל הגדרים , עד לעיקר – שמהרגע האחרון דהגלות נעשה הרגע הראשון דהגאולה, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

כל יהודי יודע שעבודה זרה אין בה ממש. יהודי יודע שאין עובדים לעץ ואבן ואינו מחשיב כלל עבודה זרה, וגם כשהוא חוטא הוא מחובר לקב"ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ואינו יכול להינתק מה' כלל לעולם אפילו כשהוא חוטא – גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך. ומה שאמרו עם ישראל: "אלה אלוקיך ישראל" הוא רק כי נכנס בהם רוח שטות, שבגלל זה נבעו דיבורים אלה.

נקודת פרשת השבוע היא "כי תשא את ראש בני ישראל". יש הוראה בעבודת ה' שיהודי יעבוד את קונו בנשיאת ראש, דוגמת נס חג הפורים, שבו כל שרי המדינות מנשאים את היהודים. אמנם תחילת העבודה היא בבחינת מיעוט וקטנות, מצב ירוד ותחתון, אך בסיום ושלימות העבודה, מתעלים למצב גבוה ועליון. ואם בתחילה "והיה ראשיתך מצער" הרי ש"ואחריתך ישגה מאד".

מהו מעשה הקטורת ומהו יחודו? במה שונה הוא משאר הקרבנות שבבית המקדש? במה זכתה הקטורת להיות יקרה וחביבה לפני הקב"ה יותר מכל העבודות והרצונות שבעולם? למה חשוב כל כך בימינו כשאין בית המקדש לומר פרשת פיטום הקטורת פעמיים ביום?

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב". כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב", אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא". זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה, שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה: העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא". והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".

פרשת השבוע כי תשא עוסקת בחטא העגל. עם ישראל עשו לעצמם עגל מסכה. המסכה והתחפושת למעשה חושפות את תנועת הנפש שלנו, ועל ידם יש לנו הזדמנות לבחון האם היא בכיוון הנכון ובצורה הנכונה.

לָמָּה לֹא נָתַן הַשֵּׁם לְעַם יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הַתּוֹרָה בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים, לָמָּה נָתַן אוֹתָם דַּוְקָא בַּלּוּחוֹת הַשְּׁנַיִם אַחֲרֵי הַחֵטְא וְאַחֲרֵי שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת?…

פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ "כִּי תִּשָּׂא" מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל חֵטְא הָעֵגֶל, הַחֵטְא הֶחָמוּר בְּיוֹתֵר שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁדּוֹמֶה בְּחֻמְרָתוֹ לְחֵטְא עֵץ הַדַּעַת. לָמָּה הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת לָנוּ עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת? מַה הַלֶּקַח מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל?

זָכִינוּ לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאוֹהֵב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ מִתְפַּתֶּה לַזְּכוּת שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּחֶלְקוֹ לִהְיוֹת אָב לְאֻמָּה חֲדָשָׁה. בִּמְקוֹם זֶה הוּא מְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מַרְפֶּה עַד שֶׁמַּצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה.

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. מִנַּיִן שֶׁעָלֵינוּ לְצָרֵף בְּכָל תַּעֲנִיּוֹתֵינוּ וּתְפִלּוֹתֵינוּ אֶת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ נִמְנִים עִמָּנוּ? 2. לָמָּה כָּפַל הַכָּתוּב וְאָמַר לְגַבֵּי הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"?…

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. כַּמָּה זְמַן הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּהַר סִינַי? ב. הַשֵּׁם מִלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ חֲכָמָה לַעֲסֹק בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן ג. שֵׁם מִדָּה.

פרשת כי תשא – חידון לשוני. החידות והשאלות בפרשה מביאים לדרך נוספת להשתעשע בלימוד התורה ובמיוחד בפרשת השבוע.