בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשל״ה

שירו[1] להוי׳ שיר חדש שירו להוי׳ כל הארץ2, ומסיים ישפוט תבל בצדק ועמים באמונתו[2], ומבואר בשל״ה (ענין ספר תורה ובית הכנסת[3]) דמזמור זה מדבר בגאולה העתידה לבוא, דכתיב בה[4] והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד, וזהו ענין שירו להוי׳ כל הארץ. ועד״ז מובן ממ״ש ועמים באמונתו, היינו שיהי׳ ענין האמונה בהקב״ה אצל כל העמים, וכמ״ש[5] כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי׳ לעבדו שכם אחד. וזהו גם מ״ש שירו להוי׳ שיר חדש לשון זכר, כדאיתא במכילתא[6], הובא בתוספות במסכת פסחים[7], דהכי גרסינן ונאמר לפניו שירה חדשה (הללוי-ה), וממשיך דבסופו אומרים ונודה לך שיר חדש. ומבואר בזה במכילתא (שם) דשירה דזמן הזה היא לשון נקבה, אבל השיר דלעתיד לבוא הוא שיר לשון זכר, כי הגאולה העתידה היא גאולה שאין אחרי׳ גלות.

והנה כללות ענין השיר הוא על הניסים והנפלאות של הקב״ה, וכמ״ש[8] שירו להוי׳ שיר חדש כי נפלאות עשה. וכמ״ש[9] וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים גו׳ אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ גו׳. ועד שאמרו רז״ל במסכת סנהדרין[10] שביקש הקב״ה לעשות חזקי׳ משיח ורק משום שלא אמר שירה על ניסים ונפלאות שנעשו לו לפיכך לא נעשה משיח, ונמצא שהעדר השירה על ניסים ונפלאות עיכב את הגאולה האמיתית והשלימה. אמנם בזה גופא יש כמה אופני שיר, דעל הניסים ונפלאות דעתה אומרים שירה חדשה, ועל הניסים והנפלאות דלעתיד יאמרו שיר חדש. אך אעפ״כ אין הכוונה בזה שהם ב׳ אופני שירה שאינם קשורים זה בזה, אלא שהשירה חדשה כדבעי למהוי מביאה את השיר חדש דלעתיד לבוא. ויש לומר שזהו הפירוש הפנימי בלשון התוספות שם, שע״י שירה חדשה דעתה באים אל השיר חדש דלעתיד. וזהו גם מה שאומרים בכל שבת ושבת שירו להוי׳ שיר חדש, כי בכל שבת ישנו מעין הגאולה דלעתיד (כמבואר בסידור[11]). ויש לומר, שכמו שענין השבת שייך לבחי׳ שיר חדש לשון זכר להיותו מעין לעתיד לבוא, עד״ז הוא גם בתלמיד חכם דאקרי שבת[12], שגם בו שייך ענין זה. דזה שישנו ענין זה בזמן הזה, הוא משום שהעבודה דזמן הזה היא ההכנה אל השיר חדש דלעתיד לבוא כנ״ל.

וזהו ג״כ מ״ש בפרשת השבוע שחל בה י״ב תמוז בשנה זו (פ׳ חוקת)[13], אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. ומבואר בפירוש רש״י על הכתוב דשירה זו על הבאר היתה על שהבאר ירדה לפרסם את הניסים, וכנ״ל דענין השיר הוא על הניסים ונפלאות. ובזה גופא מדייק הכתוב את השירה הזאת, בלשון נקבה, כי גם שירה זו נאמרה לפני הגאולה דלעתיד. אמנם גם בשירה זו יש נתינת כח והתחלה אל השיר חדש דלעתיד לבוא. וכמובן גם ממאמר רז״ל[14] שאילו זכו היתה הגאולה בכניסתם לארץ גאולה שאין אחרי׳ גלות, היינו שהי׳ בכח שירה זו להביא מיד את הגאולה. אלא שמצד ענין המבלבל לא היתה אז הגאולה מיד, אבל אעפ״כ הרי זה פועל ג״כ קירוב ענין הגאולה האמיתית והשלימה.

ולהבין כל זה, יש להקדים תחילה מה שנת״ל[15] מדרושי רבותינו נשיאינו (בלקו״ת[16] ובאוה״ת[17] וכו׳[18]), דענין עלי באר ענו לה קאי על נשמות ישראל. וכמ״ש בשיר השירים[19] בביאור מעלות ודרגות ישראל (שזהו כללות תוכן שיר השירים, שבו מבאר מעלות כנסת ישראל, שנקראת כלה, ואחותי רעיתי יונתי תמתי[20] ועוד מעלות), מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. ונתבאר שם, דבפסוק זה מדבר בג׳ דרגות בנשמות ישראל. מעין גנים הם נשמות ישראל כפי שהם למעלה לפני ירידתם למטה, ובאר מים חיים זהו כפי שירדו למטה להיות כמו באר הנובע מעמקי האדמה, ואח״כ עולים למעלה יותר, ירידה צורך עלי׳, להיות ונוזלים מן לבנון. וזהו גם ענין אז ישיר ישראל עלי באר גו׳, דענין השירה הו״ע ההעלאה. וכידוע פירוש הרב המגיד[21] במאמר המשנה[22] כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, שכל עלי׳ ממהות למהות היא ע״י השירה, וזהו ענין עלי באר, עליית הנשמה ע״י ירידתה. ובזה גופא השירה היא באופן דענו לה, שיש בזה ב׳ פירושים, פירוש אחד דענו לה קאי על הנתינת כח מלמעלה שלפני העלי׳, היינו האתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא, ופירוש שני (המתאים לסדר הכתוב, שנאמר ענו לה לאחר עלי באר), שזהו ענין האתערותא דלעילא הבאה לאחרי וע״י האתערותא דלתתא. וע״ז מבאר הכתוב, דענין העלי׳ דעלי באר הוא משום (כמו שממשיך שם בכתוב) שבאר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם גו׳.

וביאור הענין הוא, דהנה אנו אומרים בברכות השחר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי[23]. דבהיות הנשמה למעלה הרי טהורה היא ואתה בראתה כו׳. דזהו מ״ש מעין גנים כנ״ל, דקאי על הנשמה לפני ירידתה למטה, דזהו ענין המעין כפשוטו שהוא בריאה בידי שמים. וזהו גם ענין הגנים, דקאי על גן עדן שלמעלה, דמ״ש גנים לשון רבים כי הגן עדן יש בו דרגות אין קץ כמובא בתניא[24] מכתבי האריז״ל[25], ובכללות נחלק לב׳ הסוגים דג״ע העליון וג״ע התחתון. והנה כדי שהגן עדן יהי׳ כדבעי, צ״ל בו מעין ונהר, וכמ״ש[26] ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וזהו ענין נשמות ישראל שהם הממשיכים אלקות בגן עדן, וכמאמר[27] מחשבתן של ישיאל קדמה לכל דבר, שבגללם היתה בריאת כל סדר ההשתלשלות, כולל הגן עדן. וכמ״ש[28] בראשית ברא אלקים, ואמרו רז״ל[29] בשביל ישראל שנקראו ראשית, והרי פסוק זה כולל כל סדר ההשתלשלות, כדאיתא בזהר[30] דבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ²⁹קאי על עשר ספירות דאצילות, חכמה ובינה וזו״נ, ומזה נמשך בשמים וארץ כפשוטם, כולל השמים וכל צבאיהם והארץ וכל צבאי׳[31], ובלשון הרמב״ם[32] השמים והארץ ומה שביניהם, דכל זה נברא בשביל ישראל.

אמנם משם ירדה הנשמה למטה בירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[33], ולמטה נקראת הנשמה בשם באר, דהבאר יש בו תפיסת ידי אדם, וכמ״ש בהמשך הכתובים באר חפרוה גו׳ כרוה גו׳. דירידה זו היא ירידה גדולה לנפחתה בי, ועד שיורדת לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו (כמ״ש בתניא[34]), ועד שהיא בקרבי (אתה משמרה בקרבי), דיש לומר שבזה מרומז ענין ירידתה בקרב הארץ, היינו תחתון שאין למטה ממנו. וכמו הבאר כפשוטה, שהמים מגיעים אלי׳ ע״י שעוברים בגידי האדמה. ועוד זאת, שגם להלכה הרי המים שבבאר יכולים להיות כמו בסולמי דפרת[35] שרבו נוטפין על הזוחלין ואז אינם מטהרין. דתמורת זה שבהיותה למעלה הי׳ אצלה אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, הרי בירידתה למטה נעשה אצלה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות. וכידוע גם בפירוש לשון התניא[36] שהנפש האלקית היא חלק אלוקה ממעל ממש, דנוסף להפירוש דממש היינו אלקות ממש, הרי ישנו עוד פירוש דממש הוא לשון ממשות[37], שהנשמה יורדת להיות בבחי׳ ממשות עד שמתלבשת בנפש הבהמית באופן דוהיו לאחדים, וע״י הנפש הבהמית הרי היא מתלבשת גם בגוף וחלקו בעולם. וכמובן גם מהמבואר בתניא[38] בשם העץ חיים[39] שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, ולא ירדה למטה אלא לברר את הגוף ונפש הבהמית, דבשביל שיהי׳ הבירור דגוף ונפש הבהמית צריכה הנפש האלקית להתלבש בהם, וכמבואר בהמשך תער״ב[40] שהבירור דנפש הבהמית וגוף הוא ע״י התלבשות הנפש האלקית בהם, שהרי לפום גמלא שיחנא[41], ואיני מבקש כו׳ אלא לפי כחן[42].

והנה ירידת הנשמה למטה היא לצורך עלי׳ כנ״ל, כי דוקא ע״י ירידתה למטה הרי היא עולה לבחינה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וזהו מ״ש אח״כ באר מים חיים, שבבאר זו נעשית בבחי׳ מים חיים. דמי המעיין הרי מקורם הוא מסולמי דפרת, ואפשר שיהי׳ בהם ריבוי נוטפין על הזוחלין, ודוקא ע״י שעוברים בגידי האדמה יכולים להיות מים חיים דוקא. דמים חיים דוקא הם המטהרים מכל הטומאות, עד לטומאת אבי אבות הטומאה[43], שע״י הטהרה מטומאה זו מקרבים את הגאולה האמיתית והשלימה, כמ״ש[44] ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וזה נפעל ע״י עבודת האדם, חפרוה וכרוה. ועד״ז הוא גם בנשמה, שעליית הנשמה ע״י ירידתה היא ע״י עבודת האדם בעולם הזה התחתון, העבודה דחפרוה וכרוה.

וזהו מה שממשיך באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם. דענין החפירה הוא בעומק דוקא, ולכן נעשה ע״י השרים שהם המוחין שבנפש. וכפשטות הענין, דמצד טבע האדם (ובפרט ישראל, אתם קרויים אדם[45] על שם אדמה לעליון[46]), הרי המוח שליט על הלב בטבע תולדותו[47], ולכן נקרא המוח שר, כדאיתא בזהר[48] חפרוה שרים דא אבא ואימא דאולידו לה. ובעבודת האדם הו״ע ההתבוננות בנבראים וההתבוננות בכח הפועל שבנפעל, ועד שמתבונן בשורש ומקור כח הפועל שבנפעל, עד שמגיע לענין הדיבור שלמעלה שממנו נמשך ענין כח הפועל, וכמאמר[49] בעשרה מאמרות נברא העולם, ועד שמגיע לשורש ומקור הדיבור, כמבואר בתניא[50] פרטי השתלשלות הדיבור בנפש האדם ששרשו ומקורו הוא בתאוה וחמדה וכו׳, שעד״ז הוא גם למעלה. וזהו ענין כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת[51], דהיינו ההתבוננות בכל ענינים אלה. ולכן נקרא זה בשם חפירה, כי כמו שבחפירה מגלים דבר הטמון ומכוסה, כך ע״י התבוננות זו מגלים את הכח הפועל וכו׳ המכוסה ונעלם בהנברא. ומזה נמשך אח״כ בכרוה נדיבי עם, דנדיבי עם הן המדות שבלב, וליבא פליג לכל שייפין[52], שנמשך במעשה בפועל בסור מרע ועשה טוב[53]. דזהו מ״ש נדיבי עם, דעם הוא לשון עוממות[54], וע״י חפרוה וכרוה פועלים שיהי׳ בזה ענין הנדיבות. וזהו גם מ״ש במדרשי רז״ל[55] דנדיבי עם קאי על האבות, דענין האבות הוא בג׳ המדות חג״ת שהם כוללים כל המדות, ומזה נמשך גם במעשה בפועל. וע״י עבודה זו עושים לו ית׳ דירה בתחתונים, ובאופן דכמצות רצונך[56]. והגם שבזמן הזה הכל הוא בהעלם, מ״מ נקרא זה בשם חפירה וכרי׳, כמובן מהמבואר בדרושי אדמו״ר מהר״ש[57] דע״י מעשה המצוות בזמן הזה נמשכים כל ההמשכות, והוא כמשל אדם שמסרו לו תיבה ובה אוצר גדול, וגם נתנו בידו המפתח לתיבה זו ואינו צריך אלא לפותחה.

וזהו מה שממשיך ונוזלים מן לבנון, דע״י ירידה זו ועבודה זו למטה באים לבחי׳ לבנון, דלבנון היינו ל״ב נו״ן שהם ל״ב נתיבות חכמה ונו״ן שערי בינה[58] כפי שהם בתיבה אחת, ויתר על כן שישנו ענין הנוזלים ששייך לבחי׳ המזל שהוא בבחי׳ הכתר שלמעלה מחכמה ובינה. דענין זה נמשך דוקא ע״י הנשמות כפי שהם למטה, ולא ע״י הנשמות שלמעלה (מעין גנים). וכמובן גם מהמבואר באגה״ק[59] שהעליונים אין בהם כח לברר ולהעלות כו׳ אלא התחתונים לבד לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא סטרא אחרא כו׳, ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה כו׳[60]. וכמבואר גם בהמשך ההילולא[61] בענין היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני[62], שהנשמות שבגן עדן באים לשמוע את לימוד התורה של ישראל שבעולם הזה[63].

ובכל הנ״ל יובן גם כללות ענין השירה. דהנה בענין השיר מבואר בתו״א[64] שענין השיר הו״ע ההעלאה מלמטה למעלה (כנ״ל מהמגיד), אלא שיש בזה כמה מדריגות, שיר כפול שיר משולש ושיר מרובע, שזה תלוי באופן העלי׳. ויש לומר שבכללות הם ב׳ הענינים דשירה חדשה לשון נקבה ושיר חדש לשון זכר. דבזמן הזה השירה היא לשון נקבה, כי העלי׳ והגאולה שעלי׳ באה השירה אינה בהתגלות לגמרי. וכמבואר באגה״ק[65] בענין הגאולה הפרטית הנפעלת ע״י כל תפילה ותפילה, שגאולה זו אינה בגלוי, ויתגלה רק לעתיד לבוא. ולכן שירה זו היא לשון נקבה, שאינה בתוקף כל כך. אך דוקא מתוך ההעלם באים אח״כ אל השיר חדש דלעתיד לבוא, וכמו שנת״ל בארוכה שדוקא ע״י הירידה למטה לגידי האדמה אז דוקא נעשים המים צלולים ומתוקים, הרי ע״י העבודה בהעלם והסתר זה באים לתכלית העלי׳, שתהי׳ עליית הבאר כו׳. ובפרט בזמן הגלות, ובפרט בזמן החושך הכפול והמכופל דעקבתא דמשיחא, ועד שישנו העלם והסתר על נשיא בישראל, וההעלם והסתר הוא על מילוי שליחותו הקדושה בהפצת התורה וחיזוק והפצת היהדות בכל מקום ומקום, הרי דוקא ע״י ירידה זו פועלים תכלית העלי׳, שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא. וכמו שהי׳ בגאולת י״ב תמוז, שאלו שאסרו אותו במאסר הוכרחו להודיע על הגאולה[66], וע״י גאולה זו נמשך תוספת כח ועוז בהפצת התורה והידור בקיום המצוות, שזהו ענין ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם[67]. וזהו גם ענין מ״ש בשער היחוד והאמונה[68] שהקב״ה שיתף עמו מדת הרחמים, שזהו ע״י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה, דיש לומר שכאשר האותות ומופתים הם אצל הצדיק שבדור וקשור עם עניני תורה, הרי גם בזה רואים את הענין דמדת הרחמים.

וממדת הרחמים זו שהיא המדה השלישית הקשורה עם בית המקדש השלישי[69], ובפרט שזה קשור עם הפצת המעיינות חוצה שעי״ז מקרבים קאתי מר דא מלכא משיחא (כמבואר באגרת הקודש דהבעש״ט[70]), הרי מזה נבוא בקרוב ממש אל הגאולה דלעתיד. ובפרט כאשר בני ישראל קבעו את חג הגאולה, ובכל שנה ושנה נוסף עי״ז בהרבצת התורה וקיום המצוות, הרי כל זה מגביר את הנר מצוה ותורה אור[71], ומקטין ומחליש את החושך הכפול והמכופל של הגלות, עד שזוכים לקיום היעוד[72] ולילה כיום יאיר, כאשר קא אתי מר דא מלכא משיחא, ויקיצו ורננו שוכני עפר[73] והוא בתוכם, ויקויים מ״ש[74] לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ובפרט שפסוק זה הוא בשיעור חומש דיום הגאולה י״ג תמוז דשנה זו (ע״פ תקנת שיעורי חת״ת דבעל הגאולה) בפרשת פינחס, דפינחס זה אליהו[75] המבשר טוב[76], ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

מקורות והערות

[1]מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה אז ישיר ישראל דש״פ חו״ב, י״ב תמוז – סה״מ במדבר ח״ב ע׳ עג ואילך). לכמה ענינים שבהמאמר – ראה גם המאמרים שלאחריו (ד״ה אך בגורל פ״ד (שם ע׳ שא-שב). ד״ה אלה מסעי (שם ע׳ תלד ואילך). 2) תהלים צו, א. – להעיר שבי״ב תמוז שנה זו (תשל״ה) החלה שנת הצ״ו להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא. לקמן ע׳ קפג). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.

[2]תהלים שם, יג.

[3]רנח, א.

[4]זכרי׳ יד, ט.

[5]צפני׳ ג, ט.

[6]בשלח טו, א.

[7]קטז, ב – ד״ה ה״ג ונאמר.

[8]תהלים צח, א.

[9]בשלח יד, לא.

[10]צד, א.

[11]עם דא״ח – קפט, סע״ב.

[12]זח״ג כט, א. וראה לקו״ש ח״א ע׳ 40 ואילך (בביאור מאחז״ל שבת קיט, א).

[13]כא, יז.

[14]ראה נדרים כב, ב. שמו״ר פל״ב, א. ועוד.

[15]בד״ה אז ישיר ישראל שבהערה 1.

[16]חוקת סב, ב ואילך.

[17]חוקת ע׳ תתלט-תתפ. (כרך ה) ע׳ א׳תרמא-א׳תרנח.

[18]ראה ד״ה אז ישיר ישראל שבהערה 1. וש״נ.

[19]ד, טו.

[20]שם ה, ב.

[21]הובא ונתבאר בלקו״ת ברכה צח, א. וראה גם ד״ה באתי לגני תשל״ב ספ״ח (סה״מ מלוקט ח״ו ס״ע צה-ו).

[22]שבת נא, ב.

[23]ברכות ס, ב.

[24]אגה״ק סי״ז.

[25]לקוטי הש״ס להאריז״ל סוף מסכת ברכות.

[26]בראשית ב, י.

[27]ראה ב״ר פ״א, ד.

[28]בראשית א, א.

[29]תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר שם. ויק״ר פל״ו, ד.

[30]ח״א ג, ב. לא, ב (בתוספתא). רנו, ב. וראה אוה״ת בראשית תפז, סע״ב ואילך. ד״ה בראשית ברא תרנ״א (סה״מ תרנ״א ע׳ פט ואילך). סה״מ תרפ״ט ע׳ 18. תש״ו ע׳ 14. ועוד.

[31]ראה פרש״י בראשית א, יד.

[32]הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א.

[33]ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב. וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳עב-ג. רד״ה ברוך הגומל די״ב תמוז תשמ״ה (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ שז).

[34]פל״ו.

[35]בכורות נה, ב. הובא באוה״ת חוקת ע׳ תתס ואילך.

[36]רפ״ב.

[37]אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תד. שם ע׳ תז. ״היום יום״ כג מנ״א.

[38]פל״ז (מח, ב).

[39]שער (כו) הצלם פ״א.

[40]ח״א ע׳ תריב ואילך.

[41]כתובות סז, א.

[42]במדב״ר פי״ב, ג.

[43]מקואות פ״א מ״ח. וראה אוה״ת שם ע׳ תתסד.

[44]זכרי׳ יג, ב.

[45]יבמות סא, רע״א.

[46]ע״פ ישעי׳ יד, יד. ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.

[47]תניא פי״ב (יז, א).

[48]ח״ג קנ, סע״א. הובא באוה״ת שם ע׳ תתסז.

[49]אבות פ״ה מ״א.

[50]פרק כא.

[51]תהלים ח, ד.

[52]זח״ג קסא, ב. רכא, ב (ברע״מ). אגה״ק סל״א. תו״א בראשית ז, ד. לקו״ת שה״ש כט, ב ואילך. לא, א ואילך.

[53]תהלים לד, טו. לז, כז.

[54]שעהיוה״א רפ״ז.

[55]זהר שבהערה 49. הובא באוה״ת שם.

[56]נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט.

[57]ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). וראה גם סה״מ שמות ח״ב ריש ע׳ צ. וש״נ.

[58]ראה מאו״א מערכת ל אות ז וביאיר נתיב שם. אוה״ת דרושים לסוכות (הוספות לכרך ד) ע׳ א׳תתקמה. שה״ש כרך א ע׳ קעט. ד״ה מעין גנים תרצ״א (סה״מ קונטרסים ח״א ר, ב).

[59]סכ״ו (קמד, סע״ב ואילך).

[60]עכ״ל באגה״ק שם.

[61]ריש וסוף ד״ה היושבת בגנים ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 119; ס״ע 124-5).

[62]שה״ש ח, יג.

[63]שהש״ר עה״פ.

[64]בראשית ז, ג.

[65]סוס״ד.

[66]ראה גם סד״ה השם נפשנו בחיים תשח״י (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ עא). לקו״ש ח״ד ע׳ 1065 ואילך. ח״ח ע׳ 121.

[67]אסתר ט, א.

[68]פרק ה.

[69]ראה לקו״ת מטות פט, ג ואילך.

[70]נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.

[71]משלי ו, כג.

[72]תהלים קלט, יב. וראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שטו. שם ע׳ א׳שמה. ועוד.

[73]ע״פ ישעי׳ כו, יט.

[74]פינחס כה, יב.

[75]תיב״ע וארא ו, יח. פדר״א פמ״ז. זהר ח״ב קצ, סע״א. ח״ג פ׳ פינחס רטו, א (ברע״מ). יל״ש ר״פ פינחס. פרש״י ד״ה לאו מר כהן – ב״מ קיד, ב.

[76]ראה פרש״י בחוקותי כו, מב. תיב״ע ויל״ש שבהערה הקודמת. רמב״ם הל׳ מלכים פי״ב ה״ב.