בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשכ״ט

תפלה למשה איש האלקים אדנ-י מעון אתה היית לנו[1], עד לסיום המזמור[2] ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. דזהו המזמור שלפי תקנת בעל השמחה והגאולה[3] מתחילים לאמרו כאשר מסיימים שנת הפ״ט, ומתחילים שנת הצדי״ק מיום הולדתו, שזהו ג״כ י״ב-י״ג תמוז שנה זו, שמתחילה שנת התשעים (שנת הצדי״ק) מיום הולדת בעל השמחה והגאולה. דלענין זה יש ג״כ שייכות מיוחדת לא רק להענין די״ב תמוז, שאז הוא יום ההולדת, אלא גם להענין די״ג תמוז, שאז היתה הגאולה בפועל, כפי שהאריך בעל השמחה והגאולה בעצמו בשיחתו[4] אודות הגאולה די״ט כסלו, החל מזה שנשיאי ישראל, וגם אדמו״ר הזקן בפרט, אמרו את התהילים כפי שנחלק לימי החודש[5], שלכן בי״ט כסלו המזמור (קאַפּיטל) הראשון של תהילים החדשי די״ט בחודש, הוא תפלה למשה איש האלקים. ומאריך שם, שלדוד הי׳ בקבלה[6] שמשה אמר זאת. ובזה יש לומר ג״כ הקישור לכל הענין, כי משה הרי הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון[7], והפירוש בזה, ע״ד שכל הגלויות נקראו על שם מצרים[8], עד״ז הנה גם כל הגאולות הן בדוגמת כימי צאתך מארץ מצרים[9], ועד״ז הנה כל ענין של גאולה קשור עם משה, שהוא הי׳ הגואל הראשון, ובפרט גאולה של רועה נאמן בישראל, הנה זה קשור עם הרועה נאמן הראשון, שזהו משה[10], ואח״כ אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא[11]. וע״ז ישנו הדיוק[12], כמדובר[13], שאומרים תפלה למשה, דכל עיקר מצות התפילה הרי הוא למלאות החסרון[14], אמנם איתא בזהר[15] שתפלה למשה זהו תפילת עשיר, כדאיתא בגמרא[16] שאין השכינה שורה אלא על עשיר וכו׳, ולומדים זאת כולהו ממשה, שהוא הי׳ עשיר, וכיצד שייך שיהי׳ תפילה לעשיר.

והביאור בזה הוא, ע״פ המבואר במדרש תהילים ובילקוט על הכתוב תפלה למשה, דישנה תפלה לדוד[17], ותפלה לחבקוק[18], ותפלה למשה, ואומר שזהו משל למלך שביקשו ממנו תן לנו דורי׳, שזהו ענין של דרור וחירות, בא אחד וביקש, ושאלו המלך מה רוצה, וביקש על עצמו, ענין של מחילת עון או מרד. ועד״ז הי׳ אצל דוד וחבקוק. ואח״כ בא השלישי, והמלך שאלו מה רוצה, ואמר לו שאינו מבקש לעצמו, אלא מכיון שישנה מדינה פלונית והיא חריבה והיא שלך, גזור עלי׳ ותבנה, שזה הי׳ התפלה למשה. ועפ״ז מבואר, דאע״פ שמשה הוא עשיר, אמנם מכיון שאינו מבקש בעד עצמו, אלא מבקש על מדינה פלונית והיא חריבה, הנה התפילה היא, שבמקום החורבן יהי׳ גזור עלי׳ ותבנה, כפי שמבאר אח״כ שזה נעשה ענין של בנין עדי עד.

וכדי להבין הענין בביאור יותר, יובן בהקדים ריחוק הערך דמילוי החסרון שזהו עיקר מצות התפילה (כנ״ל), לענין העשירות, שענין החסרון אינו רק מילוי צרכיו, כמו צרכיו ההכרחיים, אלא אפילו ענינים שאצל הזולת הו״ע של מותרות ועשירות, אם הוא רגיל בזה, נקרא ג״כ בשם מילוי החסרון, כדאיתא בגמרא[19]עה״פ[20] די מחסורו אשר יחסר לו אבל אין אתה מחוייב לעשרו, שאין זה עדיין ענין העשירות, וכפל הלשון דדי מחסורו אשר יחסר לו, איתא בגמרא, דאשר יחסר לו הוא גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, באם הוא רגיל בזה, כפי שהגמרא מביאה ע״ז הסיפורים ודוגמאות, ואומרים ע״ז ג״כ שאי אתה מחוייב לעשרו. דמזה מובן שענין העשירות אינו רק מילוי החסרון, חסרון בתכלית, דאפילו אם יש כבר כל צרכיו, אפילו הצרכים שאצל הזולת זהו מותרות לגמרי, אמנם אצלו שהי׳ פעם רגיל בזה, הנה זה נכלל במילוי החסרון, ואין זה ענין העשירות.

והנה כל הענינים שישנם באדם התחתון, זהו מפני שכן הוא כביכול למעלה באדם העליון, ובסגנון אחר (אין אַנדערע ווערטער), שכן הוא בסדר ההשתלשלות, דכל הענינים תלויים בעבודת האדם. ומזה מובן ג״כ, שבעבודת האדם ישנו די מחסורו, ואשר יחסר לו, וענין העשירות. שבענינים דהשתלשלות, הנה זהו החילוק שישנו בסדר ההשתלשלות, שזהו בהתאם לגלוי אלקות שישנו בכל מקום ובכל עולם, כדאיתא במדרש[21]נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, דמה שישנו חילוק בין שמים וארץ, דבכללות שמים כולל כל עולמות הרוחניים וארץ כולל עולמות גשמיים, זהו מכיון שכאן נטה ימינו וכאן נטה שמאלו, שהחילוק בין ימין ושמאל הוא, שימין זהו כחו של אדם, והשמאל נקרא יד כהה[22], ושם גילוי אלקות הוא באופן דכהה, לא באופן שרואים כל כחו. ובפרט כפי הביאור הפנימי, שימינו זהו ענין החסד וההשפעה עם גילוי רב ובלי הגבלות, ושמאלו זהו ענין דגבורה ודינים, שעד״ז הוא בכללות העולמות ג״כ, שהחילוק שבעולמות הוא מצד אופן הגילוי אלקות שם, כמבואר בתניא[23] שבכללות ישנם ג׳ עולמות כלליים, דכדי שיהי׳ העולם שלמטה ממנו ישנו הצמצום באלקות, כפי שאלקות נמצא בגילוי בהעולם שלמעלה הימנו, ועי״ז שהי׳ הצמצום באלקות, נתהוה אח״כ עולם שהוא למטה ממנו, ועד״ז העולם השלישי שלמטה מעולם השני, שזהו עולמות כלליים שכ״א מהם כלול מכמה וכמה עולמות, כדאיתא בתניא23שישנו כלל בקדושה (ובמילא גם בעולמות) שכלול מכמה וכמה ענינים, עד שאומרים שבכל עולם ישנו מכל העולמות, דמזה מובן שבכל עולם ישנם החילוקים כפי שהוא בכללות העולמות, עד שאומרים שבכל עולם ועולם ישנו כללות החילוק בשלשה ענינים אלו, כפי שנקראים בגילוי אלקות, הענין דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ועצמות שלמעלה מממלא וסובב. וכפי שהחילוק הוא (ווי דאָס קומט אַזוי אַרויס) במקום, בעולמות, כן הוא ג״כ החילוק בזמן, שזהו כמש״נ[24]יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו, שישנו בזמן גם החילוק דשני ימים, ואח״כ ישנו הביום השלישי, ע״ד המדובר לעיל בג׳ עולמות כלליים. ועד״ז גם באלקות, דמצד זה נעשה החילוק בעולמות, החילוק בזמן ומקום, שזהו כנ״ל ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ועצמות, שלמעלה מממלא וסובב.

והנה בכל הענינים ישנו הענין דדע מה למעלה ממך[25], כידוע תורת המגיד[26] ורבינו הזקן[27], דע שמה שלמעלה הכל הוא ממך, ועד״ז הוא ג״כ בעבודת האדם, שהוא ג״כ מתבטא (שטעלט זיך אויך אויס) בשלשה אופנים, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא[28], שזהו ג״כ ענין האהבה, ולכן גם במצוות, הנה מצות האהבה היא שורש ומקור לכל רמ״ח מצוות עשה[29] [כולל גם מצות היראה, שהרי זהו א׳ מהרמ״ח מצוות עשה, דמצות היראה הרי היא כוללת כל שס״ה מצוות ל״ת29], ובמצות האהבה ישנם שלשה אופנים, ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[30], כדמפרש בגמרא[31] בכל מאדך בכל מדה ומדה, דמזה מובן שכאן מחשב כמו שזהו מלמטה למעלה, שזהו כללות ענין העבודה, ובפרט בעבודת התפילה הרי ישנו הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[32], שהולכים מלמטה למעלה, דתחילה ישנו בכל לבבך, ואח״כ בכל נפשך, ורק אח״כ מגיע לבכל מאדך, שלכן יכול להיות מציאות שיהי׳ בכל לבבכם ובכל נפשכם[33] בפרשה שני׳ ולא יבואו להענין דבכל מאדך, מכיון שדוקא אז באים אל תכלית העלי׳, עושים רצונו של מקום[34], כמבואר בתורת הרב המגיד[35], ולזה עדיין לא הגיע, כפי שעומד במעמד ומצב דפרשה שני׳ של קריאת שמע.

והנה בכללות הענין דממלא כל עלמין הרי הוא כדאיתא בגמרא[36], מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם, שהענין שהנשמה ממלאה את הגוף הוא שהנשמה מתלבשת בכל אבר ואבר בפנימיות האבר, עד שאי אפשר לחלק בין הנשמה והאבר, אם זהו ענין של גוף חי, הנה אז הנשמה ממלאה את הגוף באופן שאין נקודה בגוף שלא תהי׳ בה נקודה מהנשמה. שזהו ג״כ באלקות הענין דממלא כל עלמין[37], שזהו מה שיש הכח הפועל בנפעל, מה שאלקות מתלבשת בפנימיות בנבראים, כדאיתא בתניא[38] שע״י הבנה והשגה בא לכך שאלקות נמצא שם בגלוי, שזה נקרא בשם פנימי, הנה זה נקרא ממלא כל עלמין. ולכן הנה גם בשמות, הרי הענין דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין הוא שם אלקים ושם הוי׳, דאלקים הוא לשון רבים[39], בדוגמא כפי שהבריאה היא באופן דומשם יפרד[40], וגם כפי שזהו בגימטריא דאלקים, שזהו הפירוש דאלקים, שזהו לשון רבים, וגם כפי הפירוש כפשוטו כח וחיות, עד שאפשר לקרוא נבראים (שהם מצטיינים (וואָס זיי צייכענען זיך אויס) בכח וחיות) ג״כ בשם אלקים, עד האלקים יבוא דבר שניהם[41], ועאכו״כ בהנוגע להגימטריא שזהו מדריגה תחתונה יותר, שאלקים הוא בגימטריא הטבע[42], היינו שטבע יש בו אותו הגימטריא עכ״פ כמו אלקים, אע״פ שגימטריא היא מדריגה נמוכה ביותר, שלא נשאר כי אם המספר, אבל אעפ״כ זהו המספר דשם אלקים. דלכן, הנה מכיון שזה נמצא באופן פנימי בנבראים, יכול להיות בזה אהבה הנקראת בכל לבבך, כי מכיון שזה נמצא באופן פנימי בנבראים, יכול להיות שע״י ההתבוננות כדבעי בהנבראים, במה גדלו מעשיך[43] ומה רבו מעשיך[44], ובפרט ע״י שאו מרום עיניכם[45], הנה יבוא עי״ז לההכרה ולהידיעה, שהוי׳ אלקיך כי הוא חייך[46], שאז בא אל הלאהבה46, כדאיתא בתניא[47] שכ״א רוצה שיהי׳ לו חיות, בפנימיות ובגלוי ובהתפשטות, דמצד זה אפשר להסביר זאת גם לנפש הבהמית, עד גם ליצר הרע, שלכן מפרשת המשנה31בכל לבבך בשני יצריך, שמצד ההתבוננות בממלא כל עלמין, שייך להסביר זאת בשני יצריך, לא רק ליצר טוב, עד שהיצר השני יבוא ג״כ לענין האהבה, אבל רק אהבה כזו הנקראת אהבה בכל לבבך.

ואח״כ עולה לדרגא גבוהה יותר, בכל נפשך, שעז״נ[48] אליך הוי׳ נפשי אשא, שנושא את הנפש אל הוי׳, כנ״ל שהוי׳ ואלקים זהו בדוגמת ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. דבנוגע לשם הוי׳ מבואר בכמה מקומות[49] שמשם הוי׳ לא הי׳ יכול להיות הבריאה כמו שהיא, דמצד ריבוי האור, לא הי׳ מציאות, עד שאומרים שאפילו הוי׳ מלשון התהוות[50], זהו ג״כ הי׳ הוה ויהי׳ כאחד[51], שאין חילוקים בזמן, דבריאת סדר ההשתלשלות מיוסדת על ענין הזמן ועל ענין המקום[52], והוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, שלכן אומרים[53] עה״פ[54] כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, שהמקור חיים נמצא שם באופן של ביטול, עד שאומרים שזה נקרא בשם מחי׳ חיים[55], שאין זה חיים עצמם, דחיים כפשוטם זהו ענין המתלבש בפנימיות עד שהגוף נקרא בשם גוף חי, אבל אין זה כי אם ענין של מחי׳ חיים, עד שחיים נמצאים שם באופן דעמך, שזהו טפל ובטל. ולכן נקרא בשם סובב כל עלמין, כי זהו למעלה מכל הענין דעולמות, ואעפ״כ אומרים שזה נקרא סובב כל עלמין, דסובב יש לו גם איזה שייכות עכ״פ באופן דסובב, ולכן זה נקרא ג״כ בשם מחי׳ חיים, דאע״פ שאין זה חיים עצמם, אבל אעפ״כ מסיים בהברכה מחי׳ חיים יתן לך חיים55, שמשם נמשך חיים, מכיון שיש לו שייכות עכ״פ, באופן דשורש ומקור, שלכן נקרא בשם מחי׳ חיים, דהן אמת שזהו כללות החיות, אבל אעפ״כ זהו ענין של חיות. ולכן ג״כ שייך שהוא ג״כ יגיע לזה – לואהבת גו׳ בכל נפשך, כי כל נפש מישראל הוא חלק הוי׳ עמו[56], שהם נמשכים לא ככללות ענין הנבראים, אפילו מלאכים שהם נמשכים משם אלקים, כמבואר בארוכה באגרת התשובה[57], אלא חלק הוי׳ עמו, שנשמות ישראל נמשכים מהוי׳. ולכן יכול להיות אצלם ההתבוננות בהוי׳ וכל ענינים הקשורים בזה, שזהו הענין כפי שאלקות נמצא בעולמות, הענין דסובב כל עלמין, עד שבא עי״ז לענין ואהבת את הוי׳ אלקיך, לא רק בכל לבבך, אלא גם בכל נפשך, דענין הנפש שייך בנפשי אשא, שזהו אליך הוי׳, שזהו למעלה משם אלקים.

ועד״ז הנה גם העולם נברא באופן כזה, אשר ברא אלקים לעשות[58] לתקן[59], שהאדם פועל ע״י עבודתו, כנ״ל שדע מה למעלה ממך, דבדיוק כפי שהוא בתחילת הבריאה, הנה עד״ז בא גם אח״כ ע״י עבודת האדם. וגם עבודת האדם היא בג׳ האופנים, מה שקשור עם ממלא כל עלמין, למלא את החסרון כמו ממלא כל עלמין, וגם דסובב כל עלמין, ואח״כ דעצמות ומהות, דאשר ברא אלקים לעשות לתקן, שזה קאי גם על הבריאה דששת ימי בראשית, כדאיתא במדרש[60] שברא תורמסין שצריכים אח״כ תיקון, שיהי׳ שלימות בענין התורמסין, שאז זהו חסרון אמיתי, בדוגמא כפי שזהו אצל עני כפשוטו, שאומרים אח״כ די מחסורו עוד לפני שמגיע לסוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שחסר לו כמו שמביאה הגמרא שם הדוגמאות, משום לחם ומים, שזהו החסרון האמיתי ואח״כ אומר גם די מחסורו, ואח״כ מגיע אל אשר יחסר לו, אפילו הענינים דסוס לרכוב עליו, שזהו ענינים שבכללות העולם זהו ענין של מותרות, אבל מכיון שהוא רגיל בזה, זה נעשה אצלו ענין הנקרא בשם חסרון.

ועד״ז הוא גם בנשמות ישראל, דאע״פ שכנ״ל כל העולם כולו נמשך משם אלקים, שזהו ממלא כל עלמין, הנה נשמות ישראל הם חלק הוי׳ עמו, דאצלם הנה שרשם ומקורם הוא משם הוי׳, ולכן כאשר חסר אצלם הענין דהוי׳, זהו ג״כ אשר יחסר לו, מכיון שזהו שרשו ומקורו, כיון שהוא בן מלכים[61], או כהלשון בתקוני זהר[62] שכל ישראל מלכים הם, דעד״ז הוא ג״כ מה שאמרו רז״ל[63] מה הי׳ העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה, דמזה רואים שאפילו הענין דמנוחה נקרא אצל כל העולם בשם חסר, אע״פ שנאמר[64]וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, שהי׳ שם הכל, אבל אעפ״כ מה שאין הענין דמנוחה נקרא בשם חסרון, ועדיין אין זה הענין דעשירות.

ואח״כ נוסף ענין נעלה יותר, הענין דלעשרו, דאע״פ שאי אתה מחוייב לעשרו, הנה כל זה הוא בענינים שבעבודה שבמדידה והגבלה, שלכן גם מצות הצדקה היא ג״כ אחת מהמצוות, שכל המצוות כולן כולל מצות הצדקה[65], דצדקה מצד עצמה יש לה ג״כ הענין דמעשר, ואח״כ חומש, וכן כאשר צדקה הוא בענין נעלה יותר, כמבואר בארוכה באגה״ק[66]. אבל עד אז יש הענין דאי אתה מחוייב לעשרו. ואח״כ ישנה התפלה לעשיר, שכ״א מישראל הוא בדוגמת אתפשטותא דמשה בכל דרא, כדמפרש בתקוני זהר11שזה קאי גם על כ״א מישראל, דישנו הענין דמשה בכאו״א, כמו שאומר מפורש גם בתניא[67], ולכן משה הוא ג״כ מהשבעה רועים[68]. דישנו גם ענין העשירות בכאו״א, שזהו הענין שאצל כ״א מישראל אומרים שלא רק ואהבת גו׳ בכל לבבך ובכל נפשך, אלא גם הענין דבכל מאדך. והענין דעשירות הוא כנ״ל, דישנו ג״כ הענין דלית מחשבה תפיסא בי׳[69], שאפילו מחשבה הקדומה דא״ק אומרים ג״כ שלא תפיסא[70], מכיון שזהו ענין של מחשבה, אבל אח״כ ישנו עצמות ומהות, שזהו שלא בערך העולמות. ולכן אי אפשר לקרוא זאת בשם מילוי החסרון, דבעולם אין מורגש חסרון כאשר זה לא נמצא, כי אין לזה שייכות לעולמות, אפילו לא באופן דסובב כל עלמין, אבל יהודי ע״י עבודתו יכול להגיע לזה ג״כ. דזהו הביאור מה שאומרים שירידה צורך עלי׳[71], שהנשמות הם חלק הוי׳ עמו, ואי אפשר לומר שתכלית השלימות בהעבודה והעלי׳ היא כאשר יבוא לסובב כל עלמין, להענין דהוי׳, דאז יוצא שהעלי׳ היא למקום ששם הי׳ שרשו ומקורו קודם הירידה, והירידה לא פעלה. ומוכרחים לומר, שע״י הירידה יש לו עלי׳ למעלה יותר ממה שהי׳ שרשו ומקורו, שזהו עוד למעלה מהוי׳, הענין דעצמות ומהות.

והנה בכללות זהו הענין דמשה, דלא רק שמשה לא הי׳ עני, אלא הי׳ גם עשיר, דבאותיות הקבלה זהו מה שאומרים שמשה הו״ע הדעת[72], ובדעת גופא – דעת עליון, שהענין דדעת עליון הוא, כמבואר בארוכה בכמה מקומות[73], שנמשך מפנימיות הכתר, דכללות סדר ההשתלשלות נמשך ממה שעלה ברצונו, שזהו ענין הכתר, אבל בכתר גופא זהו חיצוניות הכתר, לא החפץ, אלא הענין דרצון. ולכן איתא[74] ג״כ שאפילו ע״י התורה ומצוותי׳, הנה מה שנמשך בגלוי בזמן זה, אינו כי אם מחיצוניות עתיק, משא״כ פנימיות עתיק יתגלה תחילה רק לעתיד לבוא. ואע״פ שכל הג׳ קוין עולים, הנה דעת עליון (שזהו קו האמצעי כפי שהוא בג׳ קוין, לא זה תחת זה) הוא עולה וממשיך מפנימיות הכתר, שזהו הענין דעתיק, ובעתיק גופא פנימיות עתיק, שלכן נקרא בשם עשיר.

והנה כדי שנשמה תבוא לבכל מאדך ותעלה למעלה משם הוי׳, גם בעצמות ומהות, הרי ידוע הכלל[75], שכל עליית התחתון למעלה צ״ל ע״י הקדמת ההמשכה מהעליון, שלכן אומרים לכה דודי לקראת כלה, דכאשר ישנה תחילת העלי׳ ביום השבת, שאז היא העלי׳ דימות החול בשבת, משם אלקים בהוי׳, ממלכות בז״א, צ״ל ההתחלה במעלי שבתא, הלכה דודי, דעי״ז שישנה ההמשכה מדודי בהכלה ישנה אח״כ עליית הכלה, עליית המלכות, שהיא עולה בז״א. ועד״ז היא עולה אח״כ בחכמה, שזהו ג״כ רק שבע מדות דחכמה כמבואר בכמה מקומות. אמנם אח״כ ישנה תכלית העלי׳ כפי שמלכות עולה בעתיק, שבזה צ״ל ג״כ תחילה ההמשכה מלמעלה, שזהו הנתינת כח שהיא תעלה לשם, שלכן נתינת הכח בתפלה לדוד, שתפלה לדוד תעלה בתכלית העלי׳, היא דוקא ע״י תפלה למשה, שמשה הי׳ עשיר (כדאיתא בזהר15), היינו שענינו הוא דעת עליון, שמקומו הוא מפנימיות עתיק, שמשם היא ההמשכה, התפילה, וזה נותן נתינת כח במלכות, שמלכות תעלה אח״כ. ועד״ז ג״כ כ״א מישראל בעבודתו, למעלה יותר מבכל לבבך ובכל נפשך, עד למקום שמגיעים אליו ע״י בכל מאדך.

וזהו כללות הענין שאומרים שפנימיות עתיק פנימיות אבא[76], כנ״ל בארוכה, דעתיק הרי כללות ענינו הו״ע התענוג, דעד״ז הרי הוא תמיד הכלל שחיצוניות שבעליון יורד לתחתון[77], והטעם בזה הוא, דאיידי דטריד למיבלע לא פליט[78], כדאיתא בפרדס[79] שכל ספירה מתחלקת לשלוש, חלק העליון שמקבל מעילתו, ואח״כ ישנו חלקו שהוא, ואח״כ ישנו החלק שהוא משפיע לתחתון, דכללות החלק העליון הוא טריד למיבלע מעילתו, ולכן לא פליט, שאינו יכול להמשיך לתחתון, שלכן בכללות הנה התחתון שבעליון (או כהלשון[80]נה״י שבעליון) יורד ונעשה מוחין לתחתון80. ובמה דברים אמורים, באותן ההמשכות שבהן ההשפעה היא באופן דירידה והמשכה, שלכן הנה אפילו ספירת החכמה, מה שהיא מתגלה למטה, אין זה כי אם חיצוניות החכמה, משא״כ פנימיות אבא קשור עם פנימיות עתיק, ולא נתגלה למטה אצל התלמיד. משא״כ בעתיק לא שייך כל הענין, כי עתיק ענינו שכאשר ישנו, אין זה באופן דירידה, וגם אין שייך בזה לומר איידי דטריד למיבלע, כי זהו עצמות ומהות בעצמו, ושם אין שייך לומר איידי דטריד למיבלע, וגם המשכתו אינה באופן שנמשך ממנו משהו, אלא הוא עצמו כפי שהוא נמצא למטה, נמצא בפנימיות אבא, ועד״ז כפי שיהי׳ לעתיד לבוא שהוא יהי׳ למטה.

והנה אע״פ שאומרים שבעתיק ישנו פנימיות עתיק וחיצוניות עתיק, הנה לכאורה ע״פ האמור, מכיון שבעתיק לא שייך לומר אופן של המשכה, אלא שבמקום שנמצא (דאָרט וואו ער איז) הוא עצמות כמו שהוא (ווי ער איז), כיצד שייך לחלק בין פנימיות וחיצוניות. ואיתא הביאור בזה[81], שהענין דחיצוניות עתיק אין זה שזהו עתיק בעצמו, אלא זהו מה שעתיק פועל כיצד יהי׳ החכמה. כידוע הדוגמא בזה, שמי שאין לו בית אינו נקרא אדם[82], שלכן הרי כח התענוג שלו הוא בהענין דבנין בית, דמצד כח התענוג שלו צריך שיהי׳ לו בית, וזה פועל שבחכמתו ובשכלו יעשה את הדפתראות ופנקסאות כיצד ייבנה הבית, עם כל הפרטים, עם החדרים ומוצאיו ומובאיו[83], והענין מתגלה (שטעלט זיך אויס) בהפרטים בפועל ע״י כח המעשה שלו. וזהו מפני שמשער שיהי׳ לו תענוג באם הבית יהי׳ בנוי באופן כך וכך. דזהו מה שעתיק, כח התענוג, פועל על החכמה ושכל, שהיא תעשה את הדפתראות ופנקסאות שלבית יהיו כל פרטים אלו, דאין זה שבבנין ובדפתראות ופנקסאות ישנו ענין התענוג, דשם ישנו ענין החכמה והשכל, והסיבה שהחכמה והשכל הוא באופן כך, הוא מפני שחכמה ושכל משער ויודע שבכזה אופן יתענג, ואין זה הענין דעתיק בעצמו, אלא זהו מה שעתיק פועל שחכמה ושכל יפעל, וייצא ממנה מסקנא כך וכך, ואח״כ יומשך גם בכל עשר כחות שלו, עד שזה יורד בכח המעשה, שבונה את הבנין בפועל באופן כך וכך. ואח״כ כשהבנין נגמר ומטייל בו, הנה אז מתענג עם עצם התענוג, שזהו בלשון הקבלה הענין דפנימיות עתיק, דאז נמצא עם כל התענוג שלו בהבנין ומטייל בו ומתענג, ושם הוא הפנימיות עתיק. ומה שהי׳ החיצוניות עתיק שמזה נמשך בחכמה, אין הכוונה (איז דאָס ניט דער פשט) ששם נמצא עתיק כמו שהוא או ששם נמשך עתיק, אלא שם עתיק (כח התענוג) פעל שהחכמה ושכל יעשו את הדפתראות ופנקסאות באופן שיש בהם את כל הפרטים, עד שאח״כ יומשך כך גם במעשה בפועל.

ועד״ז הוא גם מצד זה שמשה הי׳ עשיר, שהוא הי׳ יכול להמשיך את ההמשכה ונתינת כח שמלכות תעלה אח״כ למעלה מממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, עד בעצמות ומהות. דזהו מה שאומר תפלה למשה איש האלקים אדנ-י מעון אתה היית לנו, שמתחיל מאדנ-י שזהו ספירת המלכות[84], אדון אתה לכל בריותיך[85], אנת אשתמודע אדון על כולא[86], דזהו כפי שספירת המלכות נמצאת בבריאה, עד שניכר מציאותה בבריאה, עד שזה נמשך באופן דממלא כל עלמין. ולכן אומר ע״ז גם מעון, אע״פ שזהו אותיות נועם[87], הרי ענין הנועם ותענוג כאן הוא בהעלם והסתר, זהו רק מה שנבנה דירה עם כל הפרטים, שכאשר יבוא הזמן והוא יטייל בבנין הנה אז יהי׳ הנועם, אבל לעת עתה זהו ענין של מעון ודירה. והמשכת ההמשכה ונתינת כח באדנ-י מעון היית לנו היא עי״ז שמשבח ומזכיר את השורש ומקור שלה, שע״ז אומר מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם[88] הרים יולדו, שעוד לפני שנעשה כל סדר ההשתלשלות, וגם בטרם הי׳ הענין של זמן, הנה כבר אז הי׳ ענין המלכות, שזהו כפי שמלכות היא בשרשה ומקורה, דשרשה ומקורה הוא למעלה יותר מז״א, עד חו״ב, דדוקא מלכות נעוץ[89] סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, ששרשה ברדל״א[90], בפנימיות עתיק. דעי״ז שמזכיר בתפילה את שרשה ומקורה של המלכות, ממשיך בה נתינת כח, ונותן אח״כ ג״כ כח שאח״כ תוכל מלכות לעלות, עד כמ״ש בסיום המזמור, שאחרי שפועל עבודתו ושליחותו כמ״ש[91] ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, שזהו כללות עבודת האדם, הנה בשעת תשלום העבודה ישנו גמר הבנין, ואז נעשה ויהי נועם, ע״ד מ״ש שמשה רבינו בירך בגמר מלאכת המשכן, שעכשיו יקויים ויהי נועם הוי׳ אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, דלאחרי שהבנין נגמר הנה אז צריכים להמשיך שיבוא בעל הבנין, ויטייל בהבנין, שאז יהי׳ הנועם דהוי׳, ענין התענוג, פנימיות עתיק, שזהו כללות הענין דתפלה למשה.

וזהו ג״כ מה שאומר במדרש ובילקוט, שכאשר משה רבינו מתפלל, אומר שהתפילה באה ממשה שהוא עשיר, ולכן יכול להמשיך מפנימיות עתיק, שיכול להמשיך מעצמות שהוא למעלה הן מממלא והן מסובב כל עלמין. ואח״כ ממשיך בתפילה שישנה מדינה פלונית חריבה, שזהו הענין דכללות סדר ההשתלשלות, כנ״ל אשר ברא אלקים לעשות לתקן, שזהו ענין של חריבה, ויהודי ע״י עבודתו צ״ל שותף במעשה בראשית, לעשות לתקן. ושלך היא, שהוא מזכיר את השבח והיא שלך, שהיא מעצמות ומהות, ששם נמצאת בשרשה ומקורה האמיתי, ולכן צ״ל גזור עלי׳ ותבנה, שאת זה פועלת תפלה למשה, שאע״פ שההתחלה היא אדנ-י מעון גו׳, הנה אח״כ יומשך מזה בהמעון שיהי׳ ויהי נועם ה׳, עד שיהי׳ לעתיד לבוא הענין בגילוי.

והנה כל הענינים שיהיו לעתיד לבוא הרי תלויים בעבודתינו ומעשינו במשך זמן הגלות[92], דמזה מובן ג״כ שבמשך זמן הגלות ישנו מעין ענינים אלו. דבכללות זהו ההנהגה שישנה בסדר ההשתלשלות בשלשה האופנים, הענין דטבע, כנ״ל שאלקים בגימטריא הטבע, ואח״כ ישנו הוי׳ ניסי[93], ענין הניסים, שזה נמשך משם הוי׳, ואח״כ ישנם הניסים המוסתרים בדרכי הטבע, אשר כמבואר בכמה מקומות[94], הנה דוקא מצד זה שהם נמשכים מלעושה נפלאות גדולות לבדו[95], שאין בעל הנס מכיר בניסו[96], ורק לעושה נפלאות גו׳ לבדו הוא מכיר בזה, מפני שזה נמשך ממקום עליון, שלמעלה הן מאלקים והן מהוי׳, הנה לכן זה נמשך למטה באופן של ניסים, שהרואה יכול לראות בזה הענין דטבע, ולראות את ענין הניסים. וזהו ג״כ מה שישנו ענין הניסים כדאיתא בשער היחוד והאמונה[97], שהענין דשיתף עמו מדת הרחמים[98], זהו כללות ענין האותות ומופתים שבתורה, דגם כאן ישנם הניסים בשני האופנים הנ״ל, מה שנמשך משם הוי׳ שאז הם ניסים גלויים, ואח״כ ישנם הניסים הנסתרים בדרכי הטבע דוקא מצד זה שהם נמשכים ממקום עליון ביותר. דעד״ז אומרים לגבי הנס דפורים[99], ועד״ז אומרים ג״כ לגבי הנס די״ט כסלו[100], ולכן אומר שם שראו כל אפסי ארץ[101], וחוזר שלש פעמים כיצד הוא נפלא בעינינו[102], ועד״ז גם לגבי הנס דבעל השמחה והגאולה, דלכאורה זה הי׳ קשור עם השתדלות וכו׳ וכו׳, ועבר כמה זמן ויגיעה וכו׳, אבל אעפ״כ דעת לנבון נקל[103], דהן אמת שזה הי׳ ע״י דרכי הטבע, אבל זה הי׳ נס שהי׳ בדרכי הטבע. דבכללות, כמדובר בהמאמר, זה קשור עם העבודה דבכל מאדך, שדוקא מצד זה שהעבודה היא במסירות נפש, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך אתה מודה לו, שכך הי׳ ג״כ אפילו בשעת ישבו בבית האסורים, בבית התפיסה, הנה גם אז היתה ההנהגה דאין עוד מלבדו[104], עם כל התקיפות, וזה המשיך אח״כ את ענין הגאולה באופן דנס מלובש בדרך הטבע, דזהו כמדובר בדרך אפשר שאפשר לומר, שאין זה ענין ההנהגה דיחיינו מיומיים, שזהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שם אלקים ושם הוי׳, אלא למעלה יותר, הענין כפי שהוא מצד עצמות ומהות, שזה נתגלה ע״י עבדיו הנביאים[105], עד לכל נשיא ונשיא בדורו[106], עד נשיא דורנו, בעל השמחה והגאולה.

וזהו ג״כ הנתינת כח (כנ״ל) שמתפלה למשה, תפילת עשיר, ממשיך אח״כ בתפלה לדוד, עד בתפלה לעני, על כאו״א ההולך בדרכיו ואורחותיו, ושומר התקנות שלו, שילך ג״כ הגופא בתר רישא אזיל[107], שמתוך שמחה וטוב לבב, ומתוך הרחבה אמיתית, יוכלו ללמוד תורה ולקיים מצוות בהידור, וללמוד תורה בהתמדה ושקידה ובחיות אמיתי, נגלה ופנימיות, כפי רצון בעל השמחה והגאולה, וכמ״ש במכתב[108], שיהי׳ חיזוק התורה והיהדות, ולא להסתפק עם עצמו, אלא שאח״כ יגיע בכל אתר ואתר לפי ענינו, שאז גם יומשכו על הברכות כפי שמפרט אח״כ באגרת הקודש, שבאה אח״כ הגאולה הפרטית של כאו״א כמבואר באגה״ק[109] שזהו בפרט בשעת התפילה, ובכללות בשעת לימוד התורה וקיום המצוות, שזהו בדוגמת מסירות נפש, כדאיתא בתניא חלק ראשון[110], ומגאולה הפרטית לגאולה הכללית, לגאולה האמיתית והשלימה, וגואל ראשון הוא גואל אחרון, ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ושמחת עולם על ראשם[111].

מקורות והערות

[1]תהלים צ, א. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – ד״ה וידבר גו׳ זאת חוקת דש״פ חו״ב, י״ב תמוז (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ ס ואילך).

[2]שם, יז.

[3]אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא. לעיל ע׳ קפג. [וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103-4. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל].

[4]לקו״ד ח״א צז, א ואילך.

[5]ראה גם אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תעג ואילך.

[6]ראה רד״ק עה״פ שבהערה 1.

[7]ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב. לקו״ש חי״א ע׳ 8 ואילך.

[8]ראה ב״ר פט״ז, ה. ויק״ר פי״ג, ה.

[9]מיכה ז, טו. ראה ד״ה כימי צאתך תש״ח פי״ב (סה״מ תש״ח ע׳ 164).

[10]ראה זהר ח״ב כא, א. ח״ג כז, סע״ב (ברע״מ). יל״ש איכה סוף רמז תתקצז. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.

[11]תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.

[12]רד״ה זה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ מט).

[13]במאמר שבהערה 1 פ״ד (סה״מ במדבר שם ע׳ סג).

[14]ראה רמב״ם הל׳ תפלה פ״א ה״ב.

[15]ח״א קסח, ב.

[16]נדרים לח, א.

[17]תהלים פו, א.

[18]חבקוק ג, א.

[19]כתובות סז, ב.

[20]פ׳ ראה טו, ח.

[21]ראה פדר״א פי״ח. זהר ח״א ל, א. ח״ב כ, א. לז, א. פה, ב.

[22]מנחות לז, א. פרש״י בא יג, ט. שו״ע אדה״ז או״ח סכ״ז ס״א.

[23]פמ״ט (סט, א).

[24]הושע ו, ב. וראה לקו״ת ר״ה סד, א.

[25]אבות פ״ב מ״א.

[26]לקו״א (הוצאת קה״ת) סקצ״ח (נ, סע״ג). או״ת קיב, ב (סימן תפ). וראה גם צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סימן קמב (כח, א).

[27]סה״ש תש״ג ע׳ 12. תש״ד ע׳ 23. ״היום יום״ יג אייר.

[28]ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א.

[29]ראה תניא רפ״ד.

[30]ואתחנן ו, ה.

[31]ברכות נד, א (במשנה). וראה גם ספרי ופרש״י עה״פ.

[32]ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה. ועוד.

[33]עקב יא, יג.

[34]ברכות לה, ב.

[35]או״ת נג, סע״ג ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). וראה גם חדא״ג מהרש״א לברכות שם. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.

[36]ראה ברכות י, א. וראה גם ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.

[37]ראה בארוכה לקו״ת אמור לא, ב. ובכ״מ.

[38]פ״ה.

[39]ראה פרש״י וירא כ, יג. וישלח לה, ז. תו״א וארא נו, ב. סהמ״צ להצ״צ קיג, א. ובכ״מ.

[40]בראשית ב, י. ראה תו״א וישב כז, ג. וארא נז, א. מג״א (הוספות) קיח, א. ובכ״מ.

[41]משפטים כב, ח. ראה פרש״י עה״פ.

[42]פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.

[43]תהלים צב, ו.

[44]שם קד, כד.

[45]ישעי׳ מ, כו.

[46]ס״פ נצבים (ל, כ).

[47]פמ״ד (סג, א).

[48]תהלים כה, א.

[49]שעהיוה״א פ״ד. ובכ״מ.

[50]פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א שם (עט, רע״א). וראה זח״ג (רע״מ) רנז, סע״ב.

[51]ראה פרדס שם. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע (ודאדה״ז) ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זהר שם.

[52]ראה שעהיוה״א שם.

[53]תו״א מקץ לו, א. לקו״ת ויקרא (הוספות) נב, ב. חוקת נו, ב. ואתחנן יא, ד. פ׳ ראה כא, סע״א. יוהכ״פ ע, א. ובכ״מ.

[54]תהלים לו, י.

[55]יומא עא, א.

[56]האזינו לב, ט.

[57]פ״ד (צד, א).

[58]בראשית ב, ג.

[59]ב״ר פי״א, ו ובפרש״י שם.

[60]ב״ר שם.

[61]ראה שבת סז, א. זהר ח״א כז, ב. ח״ב כו, ריש ע״ב.

[62]בהקדמה (א, ב). וראה גם זח״ב שם.

[63]פרש״י בראשית ב, ב. פרש״י מגילה ט, א (ד״ה וכל). וראה ב״ר פ״י, ט. תוד״ה חצבה – סנהדרין לח, א.

[64]בראשית א, לא.

[65]ראה תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. ועוד. וראה תניא פל״ז (מח, ב).

[66]סימן י.

[67]רפמ״ב.

[68]מיכה ה, ד. סוכה נב, ב.

[69]ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א).

[70]ראה מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה ח״ב ע׳ תה. וש״נ.

[71]ראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ קלט-מ, ובהנסמן שם. ובכ״מ.

[72]ראה (נוסף לסה״מ תר״ס שם (ע׳ נח)) לקו״ת חוקת נח, א. ואתחנן ה, סע״ב. וראה לקו״ש ח״ו ע׳ 244 ואילך. וש״נ.

[73]ראה (נוסף לסה״מ תר״ס שם (ע׳ נג)) המשך תער״ב ח״א ע׳ שט. ובכ״מ.

[74]פע״ח שער (ז) הק״ש רפט״ו. הובא בלקו״ת שה״ש בסופו (נ, רע״ג. נא, ג ואילך). ובכ״מ.

[75]ראה בארוכה ד״ה לכה דודי תשי״ד (סה״מ דרושי חתונה ע׳ קב ואילך). וש״נ.

[76]ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.

[77]ראה ע״ח שער (יד) או״א פ״ט. ועוד.

[78]ע״פ ל׳ חז״ל – חולין ח, ב.

[79]שער (ב) טעם האצילות פ״ז. שער (ג) גם הא״ס הוא הכתר פ״ז. שער (ח) מהות והנהגה פ״ג. שער (ט) המכריעים פ״ו. שער (כב) הכנויים פ״ד. שער (כג) ערכי הכינויים ערך נצח.

[80]ראה לקו״ת בשלח ב, ד. קרח נג, א. ובכ״מ.

[81]ראה בכ״ז (נוסף לסה״מ תר״ס שם (ע׳ נו)) המשך תער״ב ח״א ע׳ תיא-ב. וראה גם מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ יט. כתובים ח״ב ע׳ רלו.

[82]ראה יבמות סג, רע״א ובתוד״ה שאין שם.

[83]ל׳ הכתוב – יחזקאל מג, יא.

[84]שעהיוה״א פ״ז (פא, סע״ב).

[85]ב״ר פי״ז, ד.

[86]תקו״ז בהקדמה (יז, ריש ע״ב).

[87]לקו״ת וס׳ הליקוטים להאריז״ל עה״פ שבהערה 1.

[88]תהלים צ, ב.

[89]ספר יצירה פ״א מ״ז.

[90]ראה ע״ח שער (יג) א״א פ״ב. סה״מ תרנ״ט ע׳ יא. ד״ה לכה דודי תשי״ד פ״ה (סה״מ דרושי חתונה ע׳ קה). ובכ״מ.

[91]תהלים שם, י.

[92]תניא רפל״ז. ובכ״מ.

[93]ל׳ הכתוב – בשלח יז, טו.

[94]ראה סה״מ פסח ח״ב ע׳ ח-ט. וש״נ. שם ס״ע רמא ואילך. וש״נ. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלג ואילך. וש״נ. ועוד.

[95]תהלים קלו, ד.

[96]נדה לא, א.

[97]פ״ה.

[98]ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.

[99]ראה תו״א מג״א צג, א. שם, סע״ג. ק, א.

[100]ראה גם סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ קז הערה 6. סה״מ חנוכה ע׳ כא בשוה״ג. סה״מ י״ב-י״ג תמוז שם (ע׳ רלג).

[101]ל׳ הכתוב – תהלים צח, ג.

[102]אגרות-קודש אדמו״ר הזקן ח״א (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) סל״ח (ע׳ צז-צח).

[103]ל׳ הכתוב – משלי יד, ו.

[104]ואתחנן ד, לה.

[105]ל׳ הכתוב – עמוס ג, ז.

[106]ראה בארוכה סה״ש תנש״א ח״ב ס״ע 788 ואילך.

[107]עירובין מא, א.

[108]אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ ואילך.

[109]ס״ד.

[110]פמ״א (נח, א).

[111]ישעי׳ לה, י. נא, יא.