צפית לישועה?

להקראת המאמר
יום שישי י"ט מנחם אב ה'תשע"א
הנקודה שבמאמר
כל יהודי מבקש בכל תפילה ותפילה מימות החול - ג"פ ביום: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קיוינו כל היום. ובכל ימי השנה כולה, גם בשבתות וימים טובים מבקשים בכל תפילה ותפילה: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים (משיחת הרבי מה”מ שיל”ו ב' דשבועות - ה’תשמ”ה).

 

 

משיח תכלית הבריאה

משיח עלה במחשבתו של הקב"ה קודם שברא את העולם שנא' (תהילים ע"ב, י"ז): יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (בראשית רבה א, ה; פרקי דר"א ג).

 

רוחו של המלך המשיח קודמת לבריאת העולם, דהיינו שעוד לפני בריאת העולם כבר נברא תכליתו (אמרי ר"פ  מקאריץ עמ' נ"ג).

 

רוחו של משיח היא רוח אלוקים. שנא' (בראשית א,ב): ורוח אלוקים מרחפת על פני המים - זה רוחו של משיח (בראשית רבה ב, ד וחתם סופר עה"פ).

 

תכלית כוונת בריאת העולם, זה אורו של משיח (מאור ושמש על בראשית א, ב).

 

רז"ל אמרו (חגיגה י"א א'): אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה מסוף העולם ועד סופו. אור זה - הינו אורו של משיח (מאור ושמש על בראשית א', ב').

 

הגמרא מביאה שלוש דעות שהן אחת. אמר רב: לא אברי עלמא (לא נברא העולם) אלא לדוד. ושמואל אמר: למשה, ורבי יוחנן אמר, למשיח (סנהדרין צ"ח ב').

 

דברים אלה בגמרא מובאים בתוך דיון על המשיח ועל שמות המשיח, וגם כידוע נשמת המלך המשיח כוללת את משה גואל ראשון הוא גואל אחרון ואת דוד מלכא משיחא, ומכיוון שכך ברור ופשוט מדברי הגמרא והמדרשים המובאים לעיל שלא נברא העולם אלא למלך המשיח.

 

וכשם שאומר האדמו"ר הזקן: ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו (תניא פרק לו).

 

 

למה ימות המשיח הם תכלית הבריאה?

הנה תכלית כוונת הבריאה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים (במדבר רבה פרק י"ג ו' (ח'), תנחומא נשא ט"ז). שהקב"ה רצה שבעולם הזה התחתון יהיה גילוי שכינה. וכפי שפירש הרבי שגאולה משמעה החדרת וגילוי הא - אלופו של עולם בתוך גולה, העולם הגשמי התחתון.

 

אמנם  אור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין היה הווה ויהיה בשווה גם במקום זה שאני עליו, כמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי, כמו שכתוב: אני הוי' לא שניתי, כי הוא למעלה מהזמן (האדמו"ר הזקן, תניא קדישא פרק כט סוף עמ' לז).

 

אולם  לעיני הבשר שלנו, הקב"ה סליק לעילא, דהיינו נסתלק החיות מההארה למעלה למעלה בבחינת עצמותו, ולכן העולמות אינם תופסים מקום, והנהגת העולמות הוא בבחינת שינה כביכול, כאדם הישן שנסתלק שכלו מהכלי, שהוא הגוף, למקורו ושרשו, ולא נשאר אלא כוח הדמיון שהוא רשימו. נשאר רק הודו, זיוו והארתו של אין סוף ב"ה, זוהי הגלות המשולה לשינה. אך לעתיד לבוא לאחר שנכניס את הא - אלופו של עולם לגולה ונזכה לגאולה השלימה, וייקץ כישן ה' - יתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו בכל תוקפו ובכל עצמותו בפשטות ובטבעיות בכל העולמות וגם בעולם הזה, ולא רק ב"מדבר" אלא גם ב"חי", ב"צומח" וב"דומם". וכשתהיה לנו ראייה באלוקות אז גם נוכל להשתחוות. כלומר להגיע לרמה מוחלטת של התבטלות. כי אז תהיה "אלוקות בפשיטות"  ו"מציאות בהתחדשות" (ראיית אלוקות – ידיעה פשוטה ללא צורך בהסברים ובהוכחות) בניגוד לזמן הגלות ש"המציאות בפשיטות" ו"האלוקות בהתחדשות" (השגת אלוקות).

 

וכפי שמסביר האדמו"ר הזקן: והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון, שכך עלה ברצונו להיות לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור אין סוף ברוך הוא במקום החושך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו ביתר שאת ויתר עז, ויתרון האור מן החושך מהארתו בעולמות עליונים שמאיר שם על ידי לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור אין סוף ברוך הוא שלא יבטלו במציאות. ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקראת עוז וכח וכמאמרז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבא שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש דכתיב ולא יכנף עוד מוריך (תניא פרק לו).

 

ובלשון המהר"ל: דבר זה (שכינה בתחתונים) הוא הכל  (גבורות ה' פרק ס"ו).

 

וזה יקויים (בשלימות) לעתיד לבוא בימות המשיח, כמו שאומר השל"ה: ההבטחה הגדולה שבגדולות שבפרשת בחוקותי: שיתקיים לעתיד במהרה בימינו היא "ונתתי משכני בתוכם", שהוא סוד השכינה בתחתונים כמו שהתאווה לזה הקב"ה בתחילת הבריאה  (חלק א דף טז עמ' ב).

ועוד אומר השל"ה: לעתיד יקויים "ושכנתי בתוכם" ואז תהיה הבריאה במילואה כמו שהיתה ראשית המחשבה (חלק ב דף ט עמ’ ב).

 

ובלשון המדרש: בעולם הזה שכינה נגלית על היחידים אבל לעתיד לבוא ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו' (ויקרא רבה פרק א, יד).

 

 

ובמדרש תנחומא:

לעתיד לבוא כשאחזיר שכינתי לציון

אני נגלה בכבודי על כל ישראל

והן רואין אותי וחיים לעולם

(במדבר אות יז)

 

וזהו כל עניין הגאולה: גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי (תניא, ליקוטי אמרים פרק ל"ז). לכן צריך להיות ע"י מלך המשיח שהוא נשמה בגוף בשר ודם, בכדי שימשיך ויגלה את מהותו ועצמותו ית' בעולם הגשמי, כי שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש (על פי שיחת הרבי, ש"פ חיי שרה ה’תשנ”ב).

 

 

התפילה לביאת המשיח

כל יהודי מבקש בכל תפילה ותפילה מימות החול - ג"פ ביום: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קיוינו כל היום. ובכל ימי השנה כולה, גם בשבתות וימים טובים מבקשים בכל תפילה ותפילה: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים (משיחת הרבי מה”מ שיל”ו ב' דשבועות - ה’תשמ”ה).

 

ובברכה הראשונה של עמידה אנו אומרים:

ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה

 

ולמעשה, כפי שמציין רבי נחמן מברסלב:

כל התפילות שבנ"י מתפללים - באים למשיח (ליקוטי מוהר"ן א', ל', ז')

 

על דרך מה שכתוב במדרש:

כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש (ב"ר יג ב)

 

 

 

חובת הציפייה לישועה – עיקר גדול בתורה

 

הציפייה לישועה היא המצוה הראשונה בתרי"ג מצוות על פי ספר מצוות קטן:

"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם, וכן יושיענו ברחמיו שנית (ספר מצוות קטן מצוה א'). והקב"ה פונה לכל אחד ואחד מאתנו בלשון יחיד, שנאמין בו ונצפה לישועה.

 

אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח

ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

זהו אחד מי"ג עיקרי אמונה של הרמב"ם, המבטא את האמונה בביאת המשיח והציפייה לביאתו.

והציפייה והדרישה היא: בכל יום שיבוא

וכלשון הרבי: משיח נאו!

 

ובלשונו של החפץ חיים:

עיקר כל העיקרים היא - האמונה בביאת המשיח שאז יהיה ה' למלך על כל הארץ, והכל יכירו מלכותו, ואע"פ שהתמהמה, אנו מחויבים לחכות ולצפות ולבקש "מתי תמלוך בציון".

הדבר דומה לבן יחיד שגלה מעל שולחן אביו שנים רבות, ומכיוון ששלמו ימי גלותו הודיע לאביו כי יבוא במסע ביום ידוע. מאליו מובן, כי הוריו לא ילכו ביום ההוא לישון, אלא ימהרו אל הרכבת לקבל פניו, ואם קרה שלא בא במסע הזה, ישבו ויחכו עד המסע השני והשלישי, ולא יתנו שינה לעיניהם. כי הלוא מצפים הם לבנם יחידם (חפץ חיים על התורה, פרשת נח).

אנו בנו יחידו ובנו בכורו של הקב"ה, והוא האב היחידי שלנו, והגעגועים הם הדדיים.  

 

 

השאננים לגבי הישועה עתידין ליתן הדין

החובה היא לא רק לצפות ולייחל לישועה, אלא גם לדרוש בדיבור של תפילה ובקשה, וגם לעשות פעולות של ממש למען הבאת הגאולה:

וידוע מאמר חז"ל במה ששואלין לאדם ביום דינו: צפית לישועה? (שבת לא א), ולשון ציפייה אין הכונה ברעיון לבד, כי צפית הישועה צריך להיות בעובדא ובמילולא ולטרוח ולהשתדל באומר ובפועל בדברים הגורמים להצמחת קרן הישועה (קול מבשר עמ' 8).

 

וכל אדם צריך לשרש בליבו אמונת עיקר ביאת הגואל ויחשיק בחשק גדול ואהבה רבה ודבקות גדולה לגאולה, בתשוקה גדולה ועצומה עד מאוד בכדי שלא יבוש ולא יכלם ליום הדין, כשישאלו אותו: צפית לישועה? (יסוד ושורש העבודה, שער החמישי פ"ד).

 

הקב"ה מכריז להם לכל צדיקי דור ודור ואומר להם – צדיקי עולם, אע"פ שדברי תורה חביבים עליכם: לא יפה עשיתם שחכיתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי (פסיקתא רבתי פרשה לה).                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

 

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב ("אור החיים" הקדוש פרשת בהר כה כה).  

 

ידוע שאלפי האנשים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש והרי הדברים קל וחומר, ומה הם שבית המקדש לא היה בימיהם ולא נחרב בימיהם נענשו על שלא תבעו אותו, אנו שרואים בחורבן בית המקדש, וכל זמן שלא נבנה בית המקדש, הרי זה כאילו נחרב בימינו אנו - נגד עינינו, ואיך לא נזעק מקירות לבינו, ואיך לא נבקש רחמים?! (על פי מדרש תהלים מזמור יז).

 

לעומת זאת, נאמר על המצפה לגאולה: אשרי כל חוכי לו (ישע' ל יח), וכל המצפה לגאולה זוכה לשמוח בשמחתה. ולואי שלא נהיה מאלה שחבבו רק את תורת ה' ולא חיכו למלכותו. ונזעק בקול גדול: אלוקים אל דמי לך! כי איך נוכל לראות את בית המקדש חרב, ולחיות כבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ולא לזעוק?! איך נוכל לחיות בהסתר והעלם ולחשות?!

 

ובפרט שאנו חיים כבר בימות המשיח, ולאחר שנתבשרנו בבשורת הגאולה, כל פעולה ומצוה, שאנו עושים, צריכה להיות חדורה בענין המשיח והגאולה.

 וכששואלים אותנו:  מתי יבוא המשיח?

נענה:  היום! ברגע זה ממש! עכשיו! NOW!

ונתפלל בכל יום ובכל עת על ביאת המלך המשיח, ועל כל דבר מצוה שנעשה, נאמר בפינו:

לשם קבלת פני משיח צדקנו!

וכפי שאומר הרבי מה”מ שיל”ו:

לכל אחד מישראל חלק גדול בזה וזכות לתשועת עולמים

(אגרות קודש ח"ה לז).

 

 

אין ישראל נגאלין עד שיחזרו ויתבעו את הגאולה בכל התוקף ובקול גדול

כל אדם צריך לקיים "ציפית לישועה" של מעלה, ולשון "ציפית" לשון "צופה נתתיך" כמו שצופה ומביט ורואה בכל עת שלא יבוא אויב ושונא, כך צריך איש ישראל לצפות בעיניו ובשכיות לבבו בכל זמן ועת, אולי יבוא אותו רגע מלך המשיח, ובכל עת יהיה לבו הומה עליו וצופה לישועת ה'… וע"י ציפיות וחיכיות לישועת ה' בכל רגע, בודאי תפעול למעלה הרבה… ותקרב את הגאולה (היכל הברכה, בראשית).

 

הרבי הריי"ץ מליובאוויטש אמר: אם היו כל ישראל יחד כגדול כקטן, אומרים: אבא, די כבר, רחם נא עלינו ושלח לנו משיחנו - ודאי היה משיח בא! (שיחת הרבי הריי"ץ שמח"ת ה'תרצ"ט).

 

החפץ חיים היה אומר: משיח צדקנו יבוא פתאום, אם רק נחכה לו. רגילים אנו לומר: כי מחכים אנחנו לך, ואחכה לו בכל יום שיבוא, אבל אנו אומרים זה רק בפינו ולבנו בל אתנו (שיחת הרבי הריי"ץ שמח"ת ה'תרצ"ט).

ואילו היינו מצטערים על גלות השכינה היינו נגאלים מיד

(נועם אלימלך, שמות ד"ה: וישב)

 

כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה אולם הבקשה בלבד אינה מספקת, יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע, אין חיוב לתת את שכרו בו ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו (חפץ חיים על הסידור סימן קס"ח).

 

ולכן יש מצוה להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי זה מעורר אותנו לצפות לגאולה.

 

ועוד שראוי לנו ללמוד מאבותינו במצרים, שצעקו אל ה' ואז:

ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה (שמות ב כג)

וה' אומר: עתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג ט)

ומפרש שם ה"כלי יקר": כי התפללו אלי בלב שלם

 

ויותר מזה: אע"פ שהי' מגיע קץ גלות מצרים, לא היו ראויים ליגאל כפי מעשיהם לולא מפני הצעקה הגדולה שעשו מרוב העבודה, וכששמע אלוקים את נאקתם ובזכרו ברית אבותם שלח את משה נביאו להעלות את ישראל מגלות הקשה שהיו עומדים בה (מנורת המאור ח"ד בחג המצות פ"ג).

 

וכשהאדם בצרה הישועה באה כאשר צועק במר נפשו לה' יתברך, והוא מרחם עליו ועל דרך זה בגלות הכללית והבן (אוהב ישראל, פרשת בוא ד"ה: ויאמר חי).  

 

גם הרבי מדבר על תביעת הגאולה, ואפילו בדרך של "חוצפה" דקדושה – לדפוק על השולחן:

אם בנ"י היו מבקשים ודופקים על השולחן ותובעים שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד, "נאו" – היו פועלים כבר ביאת משיח צדקנו "נאו" (ש"פ ויקרא ה’תשמ”ב).

 

ועוד אומר הרבי: א' הסימנים ד"עקבות משיחא" הוא – "חוצפה יסגא", ובכן, יש להשתמש ב"חוצפה" לצד הטוב – לבקש ולדרוש מהקב"ה, עד לחוצפה ותביעה הכי גדולה, שמשיח צדקנו יבוא בפועל ממש, ובודאי יהי' הקב"ה שבע רצון מדרישה ותביעה זו, ויביא את משיח צדקנו בפועל ממש

כפי הנראה הדבר היחיד שחסר הוא - החוצפה של בנ"י לדרוש ולתבוע מהקב"ה שיביא את הגאולה (מדברי כ"ק אד"ש מה"מ בעת ביקור הרבנים הראשיים מארה"ק, כז אדר שני ה’תשמ”ו).  

 

באם כל בני ישראל יתדברו ביניהם ויצעקו שהם רוצים שמשיח יבוא, אזי הוא יבוא מיד, כהרף עין, ללא הבט על כך שזה בלילה ושאר הענינים שמובאים בגמ', אלא כפסק הרמב"ם ש"ישראל עושים תשובה ומיד הן נגאלין", וכמבואר בספרים שמשיח כבר ישנו, רק שצריך להאיר אצלו המקיף דח"י, ותיכף כשיאיר תהי' הגאולה השלימה במהרה בימינו (שיחת הרבי באחרון של פסח ה’תשט”ז).

 

וכל זמן שנמצאים עדיין בגלות

צריכים להרעיש עולמות

 ולהכריז ולבקש "ווי וואנט משיח נאו!!!

 

ישנם כאלו שמתלבשים ב"אצטלא של יראת שמים", ואומרים שאין זו הדרך שלהם לבקש ולדרוש מהקב"ה כו'! – כיצד שייך לומר שאין זו דרך שלהם כו' – הרי ישנה מצות עשה בתורה שכאשר יהודי מרגיש שחסר לו דבר מסוים, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות חסרון הגאולה, צריך הוא לבקש מהקב"ה שימלא את חסרונו, וא"כ, כאשר יהודים הנ"ל אומרים שאין זו דרך שלהם – הרי הנהגתם היא באופן הפכי ממצות עשה מפורשת בתורה (משיחת הרבי, ש"פ נשא ה’תשמ”ה).  

 

וזאת להבין שלמרות שהקב"ה יודע את מחשבותיהם של בני ישראל, אעפ"כ הם מבקשים בגלוי ובדיבור שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה, מכיוון שהעיקר הוא איך שזה יורד למעשה בפועל ובגלוי בעולם הזה

וכן גם בנוגע לתפילה ובקשה "עד מתי", "דאלאי גלות" – שלא מספיק להתבונן בזה במחשבה, אלא יש להוציא זאת בדיבור ובקול גדול.

ואף ש"כל המשמיע קול בתפילתו ה"ז מקטני אמנה", הרי במה דברים אמורים, כאשר ישנו חשש שבגלל זה יחשבו, "כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש" – אבל כאן מדובר אודות "קול גדול" הבא כתוצאה מ"קלא פנימאה", עם כל התוקף וה"שטורעם" הבא מכל כוחות נפשו, ובודאי שצעקה בקול גדול היא עניין טוב (שיחת הרבי, ש"פ בשלח ה’תשמ”ו).

 

הטעם מדוע מרעישים ומעוררים שירעישו שמשיח יבוא עכשיו דוקא, ובלשון הרמב"ם ש"מיד הם נגאלין" דוקא, ומרעישים – שיאמרו את זה, ודוקא באופן של שירה אדירה, ושזה יגיע גם לאלו ש"בשם ישראל יכונה", שגם בלשונם יאמרו זאת, ושההד יפעל גם עליהם, שיקלטו זאת עד שזה יפעל בהם התעוררות שגם הם יוכלו להגיד בלשונם, בכל מקום ומקום, שהם רוצים משיח עכשיו. ולא רק לרצות ולחשוב אודות זה או לומר זאת בניחותא, אלא להגיד את זה בקול רעש גדול ובקול שירה וזמרה – היות ועל ידי זה ובאופן כזה שרוצים את המשיח עכשיו,  הרי זה כמו אבר שממשיך אור וחיות, זה פועל שמשיח אכן יבוא עכשיו. ובלשון הרמב"ם: "ומיד הם נגאלין" (שיחת הרבי, ש"פ בא ה’תשמ”א).   

 

מכיוון שלאחרי ריבוי הדיבורים והפעולות כו' עדיין לא בא משיח צדקנו, הרי אין ברירה אחרת אלא להתנהג באופן של "ווילד קייט", ע"פ שו"ע כמובן, אבל באופן שלמעלה מסדר מסודר כו' (שיחת הרבי, ש"פ וישלח ה’תשמ”ח).

ובאותה שיחה מבקר הרבי חריפות את הטוענים שיש לדבר בנחת ובמתינות אודות משיח, לנגן בניגון חרישי, ולכל היותר למחוא כפיים (בשבת) אך ב"הידור" וב"חומרה" של אחוריים נגד אחוריים ובמקום זה דורש מאיתנו לדבר, לשיר וללמוד על משיח בחיות ובלהט ולמחוא כפיים "כף אל כף" גם בשבת!!!

 

ועוד, שעל ידי קול רעש גדול דקדושה מבטלים את קול המונה של רומי ועל ידי  זה זוכים לייתקע בשופר גדול ביחד עם קול מבשר, מבשר ואומר, קול מבשר הגאולה, בקרוב ממש.

 

ומכיון שחוצפה כלפי שמיא מהניא (חוצפה כלפי שמים מועילה), באשר היא מבטאת את גודל האהבה לה', ואת עצמת הגעגועינו אליו. יש לבוא לפני הקב"ה ולומר כלשון קדשו של הרבי:

יש לך (הקב"ה) טענות נגד יהודים?! אתה הוא שאשם בכך, מכיון שבראת את היצה"ר! – "רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה", והרי אתה הוא זה שבראת את ה"שאור" והכנסתו לתוך ה"עיסה"! וא"כ מדוע יש לך טענות?! מן הדין היו בנ"י צריכים לתבוע בזרוע שהקב"ה יתן להם את הכל "כיד המלך": ע"פ דין מגיע להם הכל, כי הקב"ה "אנס" אותם (כביכול) – "כפה עליהם הר כגיגית" – ובמצב כזה, הדין הוא ש"לא יוכל שלחה כל ימיו"!

ויתרה מזו – יש ליהודים את הזכות לתבוע: איזה מין גלות היא זו? מהו זה שהבעל הולך למדינת הים? היתכן – כאשר הי' חופה וקידושין ע"פ דת משה וישראל בין האשה (בנ"י) והבעל (הקב"ה), ובנוסף לכך האשה הינה טהורה – וא"כ היתכן שהבעל הלך למדינת הים? היתכן שישנו גלות?! אלא מכיון שבנ"י הינם "ענוים", אשר "ענוים" גדולים מכך א"א להיות – אינם תובעים כן! אבל, מהו הגבול להיות "ענו" – יש לדפוק על השולחן ולצוות שיביא את המשיח תיכף ומיד!!! (משיחת הרבי, ש"פ בהעלותך ה’תשמ”א).    

 

לכן מתפלל הרבי ואומר:

יהי רצון שבקרוב ממש

יהי' העניין ד"שפרו מעשיכם" אצל הקב"ה כביכול

שהרי "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות, שנאמר: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" - היינו שבכל ענייני הבריאה, מעשיו של הקב"ה נעשה מצב של שיפור ובאופן של זריזות, שהרי "אלוקיכם כהן הוא" ו"כהנים זריזים הם", ובפשטות – שתכף ומיד, "לא עיכבם המקום כהרף עין", "אחישנה" ב"אחישנה", זוכים לגאולה האמיתית והשלימה (שיחת הרבי, ליל י"ב סיוון ה’תשמ”ז).

 

ואנחנו נעשה 'מעשה רב' ונצעק להקב"ה, שיעשה שיפור במעשיו, שהם כל ענייני הבריאה, על ידי שיזדרז לגאול אותנו תכף ומיד ממש.

 

גם רש"י הקדוש אומר (הושע כ יז ועוד), שהגאולה תהיה דוקא על ידי הצעקה והתפילה למהר את הקץ. ובמיוחד בדורנו שכבר כלו כל הקיצין בפשטות...

 

האדמו"ר הזקן משוה את ענין הגאולה ללידה והצעקה לגאולה כצעקה שלפני הלידה, ומסביר שהחושך וההעלם שלפני הגאולה יהיו בעצמה כל כך גדולה, שיגרמו שבני ישראל יצעקו לה', ואחר כך תבוא ההתגלות:

והנה כשם שבעת הלידה ולפניה ישנם חבלי לידה, כן ישנם חבלי לידה בדור שיבוא בן דוד, עיקר ענין חבלי הלידה הוא שהם מונעים את הלידה ומעכבים את יציאת הולד, ובנמשל הצעקה והזעקה הגדולה באה כאשר המונעים רבים, זה אומר, שלפני הגילוי של הוי' יצעקו בני ישראל אל ה' מחמת גודל ההעלם ומניעת האור והגילוי (תורה אור הוספות שמות קו א).

 

החיוב לתבוע את הגאולה נלמד גם מפסח שני: למה ניגרע?! המצוה היחידה שיש לה תשלומין בזמן אחר. ואכן מצות פסח שני נפעלה על ידי הדרישה והתביעה של ישראל אודות הגאולה (על פי התוועדויות הרבי ה’תשד”מ עמ' 1684).

 

ואם כן עלינו לזעוק אל ה' לא רק בפינו אלא גם מליבנו, מעומקא דליבא, עד כלות הנפש, כולנו יחדיו בלב אחד כאיש אחד, וכך נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תכף ומיד ממש. ואל יאוש בגלל ריבוי התפילות ועדיין לא בא, כי כשיושלם סכום התפילות הצריכות, תקובל התפילה של כל הדורות, כי ה' שומע תפילה!!!

 

ועל זה אומר המשורר (תהילים קל ו):

משומרים לבוקר שומרים לבוקר

ומפרש רש"י:

מצפין וחוזרין ומצפין

 

וזהו תוכן הצעקה:

משיח עכשיו  עד מתי?  אלוקים אל דמי לך!

יחי המלך!!!

להודיע שאיננו חפצים בשום דבר, אלא רק בה' לבדו:

רצוננו לראות את מלכנו

(רש"י לשמות יט ט)

מלך ביפיו תחזינה עינינו

עמך לא חפצתי

 

שזוהי דרגה גבוהה מאוד, למעלה מדרגת

"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"

ושכר הציפייה לגאולה הוא הגאולה, לכן כך יהיה מיד ממש כפי שאומר המדרש:

יש דור שהוא מצפה למלכותי - מיד הם נגאלים

(ילקוט איכה)

 

כל ימי חייך להביא לימות המשיח (הגדה של פסח)

כל ימי חייך - פירושו בכל רגע ורגע שהאדם חי הן ביום והן בלילה. הן ער והן ישן. שגם אז הוא חי ע"י נשימת האויר "כל הנשמה תהלל י-ה", על כל נשימה ונשימה שאדם נושם וכו' שמוכרח להיות בכל רגע ורגע (משא"כ אכילה ושתי'), ו"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" - פירושו שהחיות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח.

ויש להוסיף בדיוק הלשון "להביא לימות המשיח" - "להביא" דייקא, ולא בלשון הרגיל "לרבות", ו"לימות המשיח" לשון רבים - שכאשר החיות דכאו"א מישראל הוא בעניין המשיח הנ"ל, ה"ז מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש, ובזה גופא "לימות המשיח" לשון רבים. די"ל שרומז על שתי התקופות הכלליות שבימות המשיח.  ורומז גם על כל ריבוי העליות שיהיו בימות המשיח באופן של הליכה מחיל אל חיל עד אין קץ.

ובפרטיות יותר: הענין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתבטא בכך שתכף ומיד כשניעור עצם הנשמה (שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם) מרגיש בנשימת האויר עניינו של משיח - אויר של משיח, ובלשון חז"ל "רוחו של המשיח". ויש לומר ש"אויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח". כי אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח ע"י פעולותיו (כמו ילחם מלחמות ה' עד ש"נצח", וכיו"ב), מה שאין כן אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח כלומר: התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפנ"ז למלכות) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י פעולותיו (אור של משיח)…

ויומתק בדיוק הלשון "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" שהחיות ("חייך") כשנתגלתה מציאותו מביאה (בדרך ממילא) לימות המשיח, כיוון שמציאותו (חיותו) כוללת כל פרטי העניינים דימות המשיח, שכולם כלולים בהתגלות עצם מציאותו (מולד הלבנה) (משיחת הרבי, ש"פ תולדות ה’תשנ”ב).

 

צריכים לבטוח בביאת המשיח בביטחון גמור בלי שום פקפוק, ובאופן של "אחכה לו בכל יום שיבוא", שמיד ממש יבוא משיח. וזאת גם כשמצד "חשבונות" של שכל וטבע אינו רואה שום מקור לזה. וביטחון זה עצמו ימהר ויחיש את ביאתו (ליקוטי שיחות ז עמ' 57).

 

יהודי השקוע ב"אחכה בכל יום שיבוא" – מחפש בכל מצוה ובכל חג את הקשור לביאת המשיח. שכן, בימות המשיח יהיה שלימות הגילוי של אמיתת עניינה של מצוה זו ושל חג זה (שיחת הרבי, ש"פ מקץ ה’תנש”א).

ובאמת, הנה זה שטוענים שאין הדור ראוי וכו', זה גופא הוכחה כי עכשיו הוא זמן גילוי המשיח, וכמרז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת: כאשר נמצאים במצב כזה שאין הדעת והשכל הגלוי רואה שום מקום איך תבוא הגאולה, הרי "היסח הדעת" זה סימן מובהק הוא לגאולה הקרובה.

כי אין הכוונה – שאין לחשוב ולחכות ח"ו ע"ד הגאולה בכדי שיהי' "היסח הדעת". אדרבה, עיקר גדול באמונת ישראל – "אחכה לו בכל יום שיבוא", כ"א הכוונה אשר מבלי הבט על זה שהדעת והשכל הגלוי אין רואה מקום לזה, מאמינים אנו בתוקף האמונה שלמעלה מטעם ודעת – וזהו העבודה של "היסח הדעת", ועל ידי אמונה זו בא בן דוד בקרוב ממש (שיחת הרבי, ש"פ ויחי ה’תשכ”ה, ליקו"ש ח"י עמ' 171-2).  

 

כלומר "היסח הדעת" פירושו, אמונה מעל השכל, שדווקא היא מביאה את הגאולה. ובהערה שם מסביר הרבי, שאמנם האמונה היא מתנה מלמעלה ולא מצד עבודת האדם. אך תפקיד האדם ועבודתו היא לעורר את האמונה, וההתעוררות מלמטה מעוררת את ההתעוררות מלמעלה. ובלשון אחר, אומר הרבי, שיש להסיח את הדעת מכל עניין שהוא ולעסוק רק בענייני משיח וגאולה. וזהו הפירוש הפשוט ביותר למאמר רז"ל:

 

משיח בא בהיסח הדעת

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.