עיקר עניינו של משיח הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה

יום חמישי א' כסלו ה'תשע"ג
הנקודה שבמאמר
הרבי אומר שעיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא "יחידה הכללית" - הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו. וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
עיקר עניינו של משיח הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה

 

ידיד נפשו של המשפיע ר' מענדל פוטרפס, הי’ החסיד ר' אבא פליסקין. עוד מילדותם היו השניים, ר' אבא ור' מענדל, חברים נאמנים. שניהם למדו יחדיו ב"חדר" אחד אצל מלמד בחרקוב. אותו מלמד הי’ מאוד ירא-שמים ומדקדק במצוות, בעל מדות טובות, ולימודו עמם הי’ מתוך מסירות-נפש ממש, אלא שהוא לא הי’ חסיד חב"ד – בגלל תנאי החיים ברוסי' באותם ימים, המלחמות וכו', לא הייתה אפשרות לשלוח אותם ללמוד אצל מלמד חב"די ב"חדר" שלפני ישיבת תומכי תמימים.

 

על אף הכרת התודה המופלאה לאותו מלמד, שהשקיע בהם את כל מאודו במסירות-נפש, תוך סיכון יום-יומי של חייו – לא היו שני החברים יכולים לעכל כל ימי חייהם את העובדה שבילדותם למדו אצל מלמד שאינו נמנה על חסידי חב"ד. הם הרגישו כאילו משהו עיקרי ויסודי מאוד חסר בכל מהותם בגלל זאת, כאילו חסרים להם היסודות החסידותיים האמיתיים שאי-אפשר לקבלם אלא אך ורק אצל מלמד חב"די. בהזדמנות מסוימת סיפר ר' מענדל ששניים מן המשפיעים שלו – החסיד ר' איצ'ה-דער-מתמיד והחסיד ר' זלמן-משה היצחקי – לא היו נקיים גם הם מ"עוון" זה. גם הם התקרבו לליובאוויטש מאוחר יותר, אחרי שבילדותם למדו במקומות אחרים, והדבר הפריע להם במשך שנים רבות. החסידים הללו לא יכלו כל ימי חייהם להשלים עם זה שאת יסודות החינוך בגיל הצעיר ביותר, כאשר הדברים נזרעים בנשמה ונקלטים היטב היטב, הם קיבלו ממקור שלא הי' חסיד חב"ד. הם הרגישו שחסרים להם היסודות החסידותיים האמיתיים שאפשר לקבלם רק אצל מלמד חב"די. ר' זלמן-משה, כשהי' נזכר בעובדה זו, הי' בוכה ואומר: מי שיודע מהו חושך, יודע מה הוא אור. אני יודע היטב היטב מהו חושך. ספגתי אותו בילדותי. ור' איצ'ה-דער-מתמיד הי’ אומר, אחרי ש"לקח" הרבה "משקה" – אמרו חז"ל: "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא". את ה"זוהמא" ספגנו, וצריך לעבוד כל החיים כדי לטהר ולזכך את הגוף מזה.

 

ואכן, את חשיבות נחיצות והכרח החינוך במוסדות חב"ד בכל שלבי הגיל, מבהיר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א (לקו"ש חכ"ב ע' 417 ואילך) בצורה שאינה משתמעת לשני פנים:

"על פי מה ששמענו כמה פעמים מכ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל – פשוט שצריך להיות חינוך בני ובנות אנ"ש במוסדות חינוך חב"דיים – בכל שלבי הגיל שלהם."

"מובן ששמעתי על דבר כמה וכמה מאנ"ש שיחיו שנוהגים אחרת – ולא עוד אלא ש"מלבישים" את זה באיצטלא של יראת שמים – ומצטער אני עליהם, ועוד יותר על יוצאי חלציהם שיחיו – שהרי אלה הצאן מה חטאו. ויהי רצון שגם על אלה הנחשלים יערה רוח ממרום וכו'."

"ברור הדבר אשר נשיאינו הקדושים נשיאי חב"ד – המנהלים בפועל מוסדות חינוך חב"ד לכל סוגיהם: ישיבות, תלמוד תורה, בית ספר למלאכה, בית ספר לנערות וכו' – ואשריו של כל אחד ואחד מאנ"ש (וכל אחינו בני ישראל בגדר אנ"ש הם) שיחנך בניו ובנותיו שיחיו במוסדות אלו לטוב להם בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה – ופשוט שברשותו וגם זכותו הוא להודיע השקפתי ודעתי ברורה זו לכל הרוצה לשמוע. ועליו ולשומע – יונעם."

"אתעניין לדעת על דבר בני אנ"ש שיחיו בגיל החינוך – הלומדים הם במוסדות חינוך חב"ד? – והרי במיוחד שורה בהם ברכת נשיאינו הקדושים ורוחם".

 

"כותבת... אודות מקום לימודה – שאינו ב... מפני שלדעתה מוסד החינוך אשר ב... אינו באותו הרמה. ומובנת הפליאה והתמיהה, ובפרט בידעי ביתה, בית חסידותי, וחינוכה מסוג זה, שעל פי זה צריך להיות ברור בדעתה, ובהחלט שהרמה הכי גדולה הוא זה – מה שהמוסד מיסודו ובהנהלתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל. והפירוש בוודאי שלא הידיעה עיקר כי אם התוצאות – שתהיינה מתאימות לתפקיד האדם בעולמו, כדברי חכמינו ז"ל, אני נבראתי לשמש את קוני, שמילוי התפקיד תלוי במדת היראת שמים שבהחינוך ובהעזר מלמעלה, בסייעתא דשמיא. וכיוון שככתבה נכנסה בשנה חדשה, אשר רוב שנים יודיעו חכמה, יהי רצון מהשם יתברך שיעמידה על האמת, שראשית חכמה – יראת ה', להתחנך במסגרת חסידותית, בד' אמות של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שבוודאי על ידי זה יוסיף בהתעוררות רחמים גם בנוגע לשאר ענייני'. ויהי רצון, שתמורת זה, שבטח היו כאלה שלמדו ממנה בהנוגע למוסד חינוכם כנ"ל, הנה מכאן ולהבא תשמש דוגמא לבת חסידותית – בחינוכה ומקום הימצאה. כוונתי כפשוטה, חינוך במוסד כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל, כאמור לעיל."

"ומובן שבתמהון הכי גדול קראתי סברא הכי מוזרה אפילו בתור קא סלקא דעתך, אשר אחד מבני' שיחי' יצא ממסגרת ספוגה תורה דברי אלוקים חיים ועניני', ויחליפה בחבורה המתנהגת על ידי כאלו השוללים את האמור וכו' וכו'."

 

בתקופה מאוחרת יותר, עסקו השניים, ר' מענדל ור' אבא יחדיו – בסיוע אברכים נוספים, כר' מיכאל טייטלבוים ור' ישראל לוין (ליפאוויטשער) ועוד – בארגון ישיבת תומכי-תמימים בסמרקנד ובמקומות נוספים ברחבי רוסיה.

 

בשנים של מלחמות ורעב, בתקופה שאנשים התגוללו ברחובות ומתו ברעב כפשוטו. בשנים של מלחמת תרבות, כשהממשל הסובייטי וכל גרורותיו לעגו ובזו לכל הקדוש והיקר לעם ישראל. בשעה שהק.ג.ב. רדף ודיכא בחמת זעם כל זיק של יהדות – העזו הללו והצליחו, למעלה מכל הסבר טבעי, לארגן ולנהל ולדאוג לאספקת כל הנדרש לישיבות תומכי-תמימים, כדי שיהיו בצורה המקורית, בדיוק כמו בליובאוויטש, בלי אף זיז כלשהו מן הנקודה. וסיפורים רבים מהלכים על עבודתם זו ומסירותם הנפלאה באותם ימים בצניעות ובפשטות.

 

בניגוד לידיד נפשו, ר' מענדל, שהי’ בדרך כלל מראשי המדברים בעת התוועדות, הי’ ר' אבא תמיד נחבא אל הכלים. הוא לא "דיבר אמת" כמו ר' מענדל – הוא הי' כולו אמת, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל קבוצה של אנשים הי’ הוא האחרון שהי’ תופס איזו-שהיא תשומת לב. אבל דווקא אותה פשטות וצניעות מופלגת, הקרינה ממנו את האמת. ואמת זו "לקחה" את כל מי שבא עימו במגע, חדרה עמוק לתוך נפשו והשפיעה עליו השפעה עמוקה מאוד למשך כל ימי חייו.

 

עוד ברוסי', כאשר ההתקפות היו בעיקר מן החוץ, והיהדות הנאמנה, גם החסידית והחב"דית, עסקה בעיקר במלחמת מגן ובביצור חומותי' שלה – גם אז היו לר' אבא תלמידים רבים, שהאמת והפשטות שהקרין גרמו למהפך שלם בכל חייהם, והביאו לכניסתם המלאה ליהדות ולחסידות. והוא המשיך בכך גם בתקופות המאוחרות יותר של חייו, כאשר שהה באוסטרלי'. ועד שנותיו האחרונות, כאשר הי’ אחראי לתחזוקה של "770" – הציעו לו להיות רב באוסטרלי' או ראש-ישיבה בצרפת, אבל הוא החליט שיותר מתאים לו להיות אחראי על התחזוקה ב"770", תוך כדי אמירת שיעורים ולימוד עם בעלי-תשובה בישיבת "הדר התורה".

 

בתקופת שהותו באוסטרלי', נערך שם בחול-המועד סוכות, מפגן גדול של להטוטנים ומשחקים שהשתתפו בו יהודים רבים. המארגנים רצו לתת לזה איזשהו סממן יהודי, והזמינו את ר' אבא לברך עם הקהל על ארבעת המינים. בתחילה הי’ נראה, כי דמותו הצנומה של ר' אבא אינה מתאימה בדיוק לכל הרעש וההמולה של אותו מקום – אבל שנים רבות לאחר האירוע סיפרו הנוכחים שם, כי בעוד ששאר הפרטים נשכחו מהם כבר מזמן, הרי דמותו של אותו יהודי צנום עם הלולב והאתרוג בידו הנותן להם לברך בידיים רועדות עומדת כל הזמן לנגד עיניהם ואינה יכולה להישכח מהם.

 

בשעת התוועדות עם תלמידיו הי' ר' אבא אומר: היסוד של כל היום, כידוע, הוא ה"מודה אני" שאומר יהודי מיד כאשר ניעור משנתו (ראה כש"ט סרי"ב (כז, ג-ד). סה"מ מלוקט ח"א ע' מה-מו. סה"ש תרצז ע' 239). שכן כך ידוע אצל חסידים, שישנו סדר של "ביכורים" – המחשבה דיבור ומעשה הראשונים של יהודי מיד כשניעור משנתו בבוקר, שהם היסוד של כל היום: הדיבור הראשון של יהודי הוא "מודה אני". ומחדש הרבי שליט"א שזה עוד לפני המחשבה הראשונה, מצד עצם מציאותו, עוד לפני שהתחיל לחשוב. והרבי מדייק זאת (שיחת ש"פ ויקהל-שקלים תשנ"ב ס"ט ובהערה 82. התוועדויות ח"ב ע' 368) מהלשון בשולחן ערוך "מיד שניעור משנתו... ועל ידי זה יזכור את ה' הניצב עליו". המחשבה הראשונה של יהודי היא, כמוזכר בתחילת השולחן ערוך ובתחילת הסידור – "לפני מי הוא שוכב", "הנה ה' ניצב עליו". והמעשה הראשון של יהודי הוא – "נעגעל וואסער", נטילת ידיים. ובהדגשה, שחסידים מקפידים מאד אף שלא להוריד את הרגליים מן המיטה לפני הנטילה, וליטול את הידיים דווקא בעודנו שוכב על מיטתו (ראה שו"ע רבינו מה"ק ס"א ס"ז). והמליצו על כך את הפסוק: "יתייצב על דרך לא טוב" – אם האדם מתייצב תחילה על הדרך (מוריד את רגלו על הארץ) לפני שנטל ידיו ("לא טוב"), אזי, ח"ו, כהמשך הפסוק "רע לא ימאס".

 

וכן לפני ששוכבים לישון ישנו גם כן סדר של מחשבה דיבור ומעשה האחרונים לפני השינה: מעשה – הכנת הקערה לנטילת ידיים. שכן גם הכנת הקערה היא עבודה וענין בפני עצמו (וכן בקשר לשפיכת המים מן הקערה בבוקר, שמקובל כי השפיכה בעצמו היא סגולה ליראת-שמים). דיבור – אמירת "סדר קריאת שמע שעל המיטה". וכפי שהי' המשפיע ר' מענדל מדייק תמיד שרבינו הזקן מדגיש כאן כי קריאת שמע שעל המיטה היא לא סתם תפילה כמו כל תפילה אלא "סדר" שלם ומיוחד בפני עצמו. ומחשבה – אחרי ברכת "המפיל" להירדם מתוך מחשבה של כמה שורות תניא בעל פה. כפי שאומר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (סה"ש תש"א ע' 56) ששינה יהודית היא כאשר לא נרדמים מתוך ברכת "המפיל". כן, ברכת "המפיל" צריך לומר, אך לאחר מכן – להירדם צריכים מתוך מחשבה של תורה, מתוך פרק תניא, משנה משניות, פסוק תהילים או פסוק חומש. ובמקום אחר (סה"ש תש"ה ע' 16) מספר שאביו, כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, הורה לו להרהר בשיעור התניא אחרי אמירת ברכת "המפיל" לפני השינה ולהירדם מתוך זה. וישנו נוסח אחר, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהסדר הוא מחשבה דיבור ומעשה, המחשבה היא חשבון הנפש שלפני "סדר קריאת שמע שעל המיטה".

 

מהו פירושו הפנימי של ה"מודה אני" – כפי שכתוב בלקוטי-תורה, ש"מודה" הוא כמו "מודים חכמים לרבי מאיר" – שישנה לפני כן מחלוקת ואחד הצדדים מודה לזולתו. כך בנדון דידן, ישנה כביכול, כמו "מחלוקת" בין האדם לבין הקב"ה, והאדם מודה להקב"ה: האדם, בדעת תחתון, רואה ומרגיש בעיקר את ה"אני" ואת מציאות העולם, והוא חושב שהעולם נברא "יש מאין". ואילו הקב"ה סבור, בדעת עליון, שהמציאות האמיתית אינה אלא הוא יתברך, וכל מציאות העולם אינה אלא מציאות של שקר. כ"נהרות המכזבין" שמאחר שבכל רגע עלולים להתבטל, וסוף סוף יתבטלו, הרי גם כעת כל מציאותם אינה מציאות אמיתית כלל. וזהו ה"מודה אני" של יהודי. מיד כשיהודי פוקח את עיניו ורואה את מציאות העולם, עוד לפני שהתחיל לחשוב בכלל, מיד כשישנה עצם מציאותו, הוא מודה להקב"ה. ולכן (ראה שיחת ש"פ תשא תשנ"ב סי"א וש"פ ויקהל-שקלים שם ס"ט) אומרים "מודה אני" ולא "אני מודה" – שהרי לכאורה קודם כל ישנה עצם מציאותו, "אני", ורק לאחר מכן הוא מודה. אלא שמיד כשמרגיש את עצם מציאותו הוא כבר מודה, שכן הודאה זו נובעת מעצם מציאותו. ומה הוא מודה – שמה שהוא רואה עם פקיחת עיניו אינה המציאות האמיתית. האמת היא כדעת עליון, שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. וזהו היסוד לעבודתו של יהודי במשך כל היום. זה נותן לו כוח לעבוד ולהצליח לעשות את העולם דירה לו יתברך. העובדה שלפני הכל, לפני שהוא ניגש בכלל להתמודד ולעסוק עם מציאות העולם שלו ושל סביבתו לעשות אותם "כלים" לאלוקות, הוא מכיר ויודע שהמציאות האמיתית אינה אלא אלוקות. וממילא לא ייתכן ששום דבר בעולם יפריע לו למלא את הכוונה האלוקית.

 

את כל זה ידעו חסידים תמיד – אבל בדבר-מלכות, תורתו המופלאה של הרבי מלך המשיח שליט"א, שהיא התחלת ה"תורה חדשה מאתי תצא" (ראה שיחת ש"פ תזו"מ תנש"א), מש"פ תולדות תשנ"ב, ישנו חידוש נפלא ביותר, שיש עוד דבר עיקרי ביותר עוד לפני ה"מודה אני"!

 

הרבי מסביר שם שה"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", שזהו רק אחד מה"חמשה שמות שנקראו לה", לעצם הנשמה. אבל עוד לפני כן ישנו "כשניעור משנתו", שזהו התגלות עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה", שזוהי עצם המציאות של יהודי. "מודה אני" הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך שניעור משנתו, וכבר בנשימת האוויר הוא מרגיש מיד, עוד לפני ה"מודה אני", את עצם הנשמה, שהיהודי הוא דבר אחד עם הקב"ה.

 

והרבי ממשיך ואומר שזהו גם עיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא "יחידה הכללית", יש להוסיף ולתקן שעיקר עניינו של משיח הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו. וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר. עד שאי-אפשר לומר עליו אפילו "עצמות ומהות", כיוון שגם זה הוא תואר וגדר מסוים, ואילו הקב"ה עצמו הוא למעלה גם מזה. עד שאי-אפשר לומר עליו אלא שהוא "נמצא". ובאמת אי-אפשר לומר עליו גם זאת שהוא "מציאות", "ענין" או "דבר" - כיוון שגם במילים אלו יש תוכן וגדר מסוים. ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסוים, כיוון שרוצים לדבר אודותיו, משתמשים בלשון "מצוי". ועל זה נאמר "מצאתי דוד עבדי" – על ה"עצם" של נשמת משיח, שלמעלה מכל תואר וגדר, גם מבחינת 'יחידה' הכללית. ורק לאחרי זה, "בשמן קדשי משחתיו". ש"שמן" מורה על בחינת ה'יחידה הכללית' שבנשמת משיח, שחודרת בכל ענייניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר. וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם (ולא רק ה"יחידה") של ישראל הוא בהתגלות בפועל ממש.

 

וממשיך הרבי ואומר, שכיוון שכל מה שיהיה בזמן הגאולה נעשה על ידי עבודתנו בזמן הגלות, מובן שגם עניין זה, גילוי עצם הנשמה, צריך להיעשות על ידינו עתה. למרות שמדובר כאן על ה"עצם" שלמעלה מכל פעולה – גם הוא צריך להתגלות ע"י העבודה שלנו. והיינו לא רק שתהי' אצלו התמסרות מוחלטת אל ה', כמו ה"מודה אני". שהרי גם "מודה אני" הוא דיבור מסוים, וכל דיבור או מחשבה או כל תנועה שהיא, נחשבים כבר "יציאה מן העצם" ולא ה"עצם" עצמו. אלא עוד לפני ה"מודה אני" ועוד לפני שמתחיל לחשוב, צריך לגלות את עצם המציאות של נשמת היהודי שהיא בטלה אל ה' ומאוחדת עמו בעצם מציאותה. אותה צריך לגלות. וכתוצאה מהתגלות עצם הנשמה, נעשים אחר כך כל ענייניו של היהודי, ואפילו פעולותיו של הגוף הגשמי, חדורים באלקות, בהתאם לגילוי זה של עצם הנשמה.

 

וכיצד מגלים את העצם, אומר הרבי, והרי כל תנועה איזו שהיא תהי' כבר "יציאה מן העצם" – ע"י שמרגיש בנשימת האוויר, מיד כשניעור משנתו, עוד לפני שהתחיל לזוז או לחשוב, את עצם הנשמה. את עצם ההתקשרות עם הקב"ה. וזה בא לידי ביטוי, אומר הרבי, בכך שעוד לפני שחשב משהו או דיבר משהו, הרי הוא נושם "אוויר של משיח", ומרגיש את עצם מציאותו של משיח. וזהו "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח": שעצם החיות שלו בכל רגע ורגע, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא "להביא לימות המשיח". ולכן מיד כשניעור משנתו, עוד לפני "מודה אני", מרגיש בנשימת האוויר, "אוויר של משיח", שהוא העצם של משיח.

 

והרבי ממשיך ומבאר, שעוד לפני שמרגיש את "אורו של משיח", שזוהי התגלותו של משיח לעיני כל, ופעולותיו בעולם להביא את הגאולה ולגלות אלקות וכו' - עוד לפני כן הוא מרגיש ונושם באוויר את התגלות עצם מציאותו של משיח. "מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות", אבל קודם היא הייתה באופן "כגון רבינו הקדוש", ועתה מציאות זו מתגלה בתור מלך המשיח. וזהו ה"אוויר של משיח" שהוא נושם עוד לפני ה"מודה אני" – הוא נושם באוויר את עצם מציאותו של המלך המשיח (נשים לב, עדיין לא מדובר על התגלותו לעיני כל. זה בא רק אחר כך!), שלפני כן הי' ידוע "כגון רבינו הקדוש" (בתור רבי, ועתה הוא מתגלה) בתור מלך המשיח! ורק לאחרי התגלות עצם מציאותו של משיח, שזהו ה"אוויר" שנעלה באין ערוך מ"אורו של משיח" – רק אז, אחרי זה ועל ידי זה, מתחילה ההתגלות לעין כל על-ידי פעולותיו, "אורו של משיח". כי עיקר החידוש של משיח הוא העצם שלו, "התגלות עצם מציאותו בתור מלך המשיח", שלמעלה מהיותו "יחידה הכללית" ולמעלה מהתגלותו לעין כל על ידי פעולותיו. ואת זה נושם יהודי, את ה"אוויר של משיח", עוד לפני ה"מודה אני".

 

והרבי ממשיך ואומר שהתגלות זו של עצם מציאותו של משיח היא היא תוכן ההכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" - "שתוכנה של הכרזה זו, היא התגלות עצם מציאותו של משיח, ולאחרי זה ועל ידי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו".

 

[על-פי שיחה זו, יש שנהגו בשנים האחרונות להקדים וגם לומר "יחי אדוננו" עוד לפני "מודה אני". שהרי הרבי שליט"א מבאר, כנ"ל, ש"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", אבל עוד לפני כן ישנה נשימת "אוויר של משיח", המורה על עצם מציאותו, עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה". והתגלות העצם היא על ידי הכרזת "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה הוא התגלות עצם מציאותו של משיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו בעולם. נמצא ש"יחי" הוא לפני "מודה אני", כי "יחי" הוא ה"עצם" שאפילו לפני "יחידה הכללית"].

 

שזה בא בהמשך לדברי הרבי בש"פ וירא שעתה כבר סרו כל המניעות ועיכובים. ועצם מציאותו של המלך המשיח כבר נמצאת בגילוי. ועל כך מוסיף כאן שזהו העיקר (ה"עצם") של ביאת המשיח - התגלות עצם מציאותו בתור משיח, עוד לפני התגלותו לעיני כל בגאולה, וזה הרי כבר הי'. והתגלות זו של עצם מציאותו היא הסיבה וההתחלה לכל מה שבא לאחר מכן על ידי זה. ולכן את זה עלינו לנשום כל הזמן באוויר – את התגלות עצם מציאותו של משיח המתבטאת ב"יחי", לפני הכל, אחרי הכל, ובמשך כל הזמן. וכפי שמוסיף בהערה שגם בזמן השינה זה נמצא בו, אלא שכיוון שישן אינו מרגיש זאת, אבל מיד שניעור משנתו מרגיש זאת בנשימת האוויר. וזה מה שמביא את כל ההמשך, את התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל ופעולותיו בעולם בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 

, , , ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.