ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. - מדהים!!!

להקראת המאמר
יום שני כ"ב כסלו ה'תשע"ד
|
  2 תגובות
הנקודה שבסיפור
סיפור מרתק ונפלא ומרגש עד דמעות על ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. מספר לייזר: "מדי שנה בשנה, בהדליקי נר ראשון של חנוכה, אני רואה אותו לפני: יהודי במדים סובייטיים יושב בחדרו ברחוב לנינא 3 שבלבוב. המונים מתדפקים על דלתו אבל הוא שוכח את מקומו, תפקידו ומעמדו. הוא יושב מול השלהבת הקטנה ומכסה בשתי כפות ידיו את נר החנוכה שהדליק על שולחנו, מפזם בניגון עצוב 'הנרות הללו' ומהרהר...
מאת מנחם זיגלבוים
ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. - מדהים!!!

 

א

 

לייזר היה בחור יהודי צעיר; רוסי מובהק. בעל קומה ממוצעת, פנים נעימות-סבר ועיניים ירוקות. בימי מלחמת העולם השנייה היה בבוכרה ונותר ברווקותו. כששמע באחד הימים על אפשרות של יציאה מעבר למסך הברזל, אזר עוז והחליט להסתכן ולנצל את ההזדמנות. לאחר שארז את מעט חפציו, מיהר לצאת לדרך בכיוון ללבוב (למברג), שהייתה העיר הקרובה ביותר לגבול פולין, ושימשה תחנת-המעבר האחרונה ברוסיה לפני חציית הגבול.

 

לכאורה, הסיכויים היו טובים. מפה לאוזן נמסר על ועדה ממשלתית פולנית-רוסית שמקום מושבה בלבוב, המחזירה לפולין אזרחים פולנים משטחי אוקראינה הפולנית שעברו לרוסיה, ואוקראינים המתגוררים בפולין בחזרה לרוסיה. ה"פולני" צריך רק להגיע ללבוב עם דרכון פולני, להירשם בה כתושב, לקבל את האישורים המתאימים - והדרך פתוחה.

 

כך על הנייר, אך בפועל המצב היה קשה.

 

ראשית, הדרך ללבוב. לנסיעה כזו היה דרוש "פרופוסק" (רשיון תנועה) ואנשי הנ.ק.וו.ד. חיפשו מתחזים לפולנים בכל רכבת ומכונית שעשו דרכן ללבוב, הורידו חשודים באמצע הדרך והחזירו אותם למחנות שרק אתמול שוחררו מהם. ובכל-זאת, אלפים יצאו לדרך מצוידים ברשיונות מזויפים שעלו בכסף רב. רבים מהם נתפסו בדרכים המובילות ללבוב והוחזרו. אך גם האלפים שהצליחו להגיע למחוז חפצם לא רוו נחת.

 

לבוב עצמה הייתה גדושה ברבבות פליטים מכל קצוות רוסיה, רובם ככולם חסרי בית, מזון, לבוש וכסף. מובן שרבים מהם לא היו מעולם בפולין ובוודאי שלא אזרחי פולין. הללו הגיעו ללבוב רק מרצונם לעזוב את ברית-המועצות מוקדם ככל האפשר.

 

למרות שהחוק אסר לשהות בלבוב אפילו יום ללא רשיון מיוחד מאנשי הנ.ק.וו.ד., רבבות הפליטים - ביניהם אלפי יהודים - גדשו את העיר, מילאו את בתיה ואת רחובותיה והשתכנו מתחת לכל קורת-גג אפשרית. היהודים שביניהם התארחו בבתי יהודי העיר ומילאו בהם כל פינה וקיטון. מי שלא מצא מקום בבית יהודי השתכן בבית-כנסת. אחרים פשוט קפאו מקור ברחובות וציפו לנס.

 

 

ב

 

למרות הכל יצא לייזר לדרך המסוכנת בנחישות מוחלטת. בכסף שהיה ברשותו קנה כרטיס לרכבת והחל במסעו מבוכרה ללבוב.

 

רבים מהנוסעים היו פולנים. הצפיפות הייתה עצומה. ישב אליעזר ביניהם בקרון ונפשו עגומה עליו. בודד הוא בעולם, משפחתו פזורה, והוא לבדו עושה את דרכו אל הבלתי-נודע.

 

לפתע נדרך, התבונן כה וכה לראות מה הסיט את תשומת לבו, וכעבור שנייה הבחין בהם: שני בחורים צעירים משוחחים ביניהם בלחש. הוא הטה היטב את אוזנו, ושמעם לוחשים בעברית.

 

ברגע הראשון ביקש לקום ולגשת אליהם, אך החשש מעיניים זרות היה גדול, ולייזר חזר ושיקע עצמו בענייניו כלא שומע. מתוך שיחתם הבין כי השניים אף הם צעירים כמוהו החפצים לנטוש את רוסיה, להבריח את מסך הברזל ולעלות לארץ-ישראל. בלבו חש קרבה אליהם, וחיפש הזדמנות מתאימה לקשור שיחה מבלי שתבחין בכך עין זרה.

 

לפתע ביקש אחד מרעהו, עדיין בעברית, גפרורים כדי להצית סיגריה. לייזר הזדרז - זו ההזדמנות - והושיט להם את גפרוריו. הביטו בו השניים בעיניים קרועות ופניהם מחווירות כסיד. כמה דברים אסורים אמרו זה לזה, כמה דברי 'כפירה' מסוכנים - ועכשיו הבינו: אוזניים זרות שמעו הכל...

 

שעה ארוכה היה לייזר אף הוא נבוך. הוא לא ידע כיצד לפתוח במילים. הוא רצה להרגיע אותם ולהסביר שאינו איש נ.ק.וו.ד. אך לא מצא בפיו מילים. רק כשהתעשת במקצת לחש להם שכמוהו כמותם, שאחיהם לצרה הוא, ופניו מועדות ליעד שפניהם מועדות אליו - לארץ-ישראל!...

 

חברו השניים לשלישי בנסיעה ונסעו יחד בדרך הרת-הסכנות. כעבור ימים אחדים הגיעו השלושה עייפים ורצוצים ללבוב, שם מצאו צעירים רבים נוספים כמותם, ששהו בעיר בדרך לא-חוקית. בשלהי קיץ תש"ו מצאו דירת מסתור והחלו לפעול להשגת רשיונות יציאה.

 

בנוסף להם, שהו באותה דירה קטנה, מעלת צחנה, שבעה-עשר צעירים. הסכנה לצאת מהבית הייתה גדולה, הפחד רדף אחריהם כחרב שלופה, והחשש גבר כפליים כשידעו שכל מי שייתפס עלול להסגיר בעל-כורחו את מקום הימצאם של השאר. נמנו וגמרו אפוא להסתגר בתוך דירת המסתור ולהטיל על שניים מהם לטפל בכל ענייניהם. השניים שנבחרו היו אחד בשם ושניצקי וחברו השתקן לייזר.

 

מעתה החלה פרשה חדשה בחיי לייזר. ימים שלמים התרוצצו הוא וחברו ממקום למקום ברחובות העיר, רואים מקרוב את זוועות המלחמה ונחרדים. ילדים קרועי בגדים שוטטו ברחובות העיר, שואלים ללחם. פליטים מזי-רעב יושבים באפיסת-כוחות למרגלות חלונות-הראווה. יהודים חסרי תקווה מסתובבים סחור-סחור.

 

פחד סמוי עמד בחלל האוויר וכולו ממוקד בחשש מפגישה עם שוטר. אדם שנתפס ללא רשיון שהייה בעיר הושלך מיד למרתפי הנ.ק.וו.ד. ותוצאות החקירה מי ישורן. אילו תפסו את לייזר ואת ושניצקי, היו חושפים דרכם את דירת המסתור, לאחר-מכן היו משליכים את כל עשרים דייריה לבית-הסוהר ומעמידים אותם למשפט על שהייה בעיר ללא רשות, ניסיון הברחת גבול, "פרזיטיות" ועוד. רק זמן קצר עבר מאז יצאו ממחנות-העבודה, ואם ייתפסו יהיה עליהם לעשות את כל הדרך הארוכה שנית... והקץ יקיץ על כל החלומות...

 

ג

 

לבוב-למברג. המוני יהודים צובאים על הבית ברחוב לנינא 3, "בית-הקהילה". תחילתו כמין סניף של ה"יונרייסקאיא אבשטשינא" שלמראית-עין הוקם לשירותם של יהודי חו"ל. בשנות המלחמה חידש המקום את פעולתו כמשרד של הנ.ק.וו.ד.; כאן טיפלו פקידים רוסים ביהודים פליטים אזרחי פולין ותיווכו בינם ובין הוועדה המרכזית לחילופי האוכלוסין ששכנה ברחוב דומברובסקי 10.

 

בבית זה, שהיה מלא תמיד ביהודים - אנשים, נשים וטף בבגדים קרועים ובלויים - ישב בוריס ספוקויני. יהודי כבן 50 במדים רוסיים ונציג בכיר של השלטונות הסובייטיים, ואל בוריס זה היו נשואות עיניהם של אלפי היהודים שהגיעו ללבוב.

 

השמועות על יהודי "מלאך" זה הגיעו עד סיביר ולאוזבקיסטאן ויהודים רקמו סביבו אגדות לאינספור. סיפרו עליו שמוצאו מאודסה; שלמד בישיבות; שבקיא הוא ב"אותיות הקטנות", שמתבל הוא בשיחותיו פסוקים ומדרשים ביידיש עסיסית, ועוזר לכל הפונה אליו.

 

על איש זה, "נציג היהודים" האגדי שבמשרד ההגירה, הסתמכו גם לייזר וחבורת הצעירים המסתתרת. היה צריך רק למצוא דרך להגיע אליו ולשטוח את בקשותיהם מבלי להסתכן - וזו הייתה עיקר המלאכה.

 

כשהגיעו ללבוב, קיוו הבחורים לנצל את הסדר החליפין בין רוסיה ובין פולין, אך שעות ספורות לאחר ירידתם מהרכבת נודע שהסדר החליפין הסתיים יומיים קודם לכן, והיהודי שמסר להם בשורה עגומה זו הזהיר שמוטב להם לחזור בהקדם למקומות שמהם ברחו...

 

רבים מהפליטים אכן עשו כך, סבו לאחוריהם כלעומת שבאו, ותפילה בפיהם להגיע לעירם במועד הנכון בטרם יאבדו את "שני העולמות" - גם את זכות השיבה לפולין וגם את אישור שהייתם בעיר מגוריהם. לעומת אלה, ידעו עשרים הבחורים שאין להם דרך חזרה. עליהם להמשיך בדרכם לארץ-ישראל או... על האפשרות השנייה אסור היה אפילו לחשוב. הם פשוט רצו לחיות...

 

בינתיים הימים דחקו. האפשרות השנייה כבר דפקה על חלון דירת המסתור שלהם בצורת מעקבים הדוקים באזור הבית. לא הייתה ברירה, והבחורים החליטו לעשות מעשה. מעשה אמיץ ונועז.

 

לייזר ווישנצקי נבחרו שנית, והפעם הוטלה עליהם המשימה הקשה מכל:

 

לגשת למפקד הרוסי, בוריס ספוקויני בכבודו ובעצמו - - -

 

ההימור היה מסוכן. גם אם השמועות תיארו את ספוקויני כיהודי רחמן וטוב-לב, איש מהם לא הכירו אישית. ככל פליטי לבוב הם ידעו בוודאות רק זאת, שהאיש הוא קצין גבוה בנ.ק.וו.ד. ובידו תלוי הדבר לשבט או לחסד - ארץ-ישראל, או עשרים שנות עבודות-כפייה בסיביר...

 

אך כיצד מגיעים אליו? המשרד שבו עבד היה "שלהם", מסוכן מדי, מה-עוד שבינתיים המשרד ננעל וחדל לקבל בקשות. בירור נוסף העלה שגם מאחורי הדלתות הנעולות, לא היו לספוקויני שעות עבודה קבועות. בלית ברירה, הגיעו השניים באישון לילה לרחוב לנינא 3 ושיחדו את שומר המשרד, יהודי מבסרביה, שמסר להם את כתובתו הפרטית והחשאית של קצין הנ.ק.וו.ד. ספוקויני.

 

וישנצקי כבר התקדם. לייזר כבר עמד ללכת בעקבותיו כשעינו צדה לפתע מראה של טפסים רשמיים זרוקים בפתח המשרד. הוא הביט בחטף לצדדים וכשראה שהשטח 'נקי' מיהר להרים עותק. עתה התבונן בו לאור מנורת הרחוב ופניו הביעו תדהמה.

 

היה זה טופס בקשת הגירה שכלל פרטים אישיים, שנועדו למילוי בידי אזרחי פולין המבקשים את אישור הוועדה להגר. כל טופס כזה נועד לעשרה אנשים. ליבו של לייזר החסיר פעימה. הוא ידע שהגשת בקשה כזו עלולה לגרור חקירה וסכנת היחשפות, מהֹעוד שמאז נעילת המשרד חדלו לחלק טפסים כאלה. שוב הביט לייזר באופל הליל לראות אם מישהו מבחין בו, ומיד הרים שני טפסים נוספים, שילשלם לכיסו ומיהר להשיג את וישנצקי ולחזור עמו במהירות לדירת המסתור.

 

שעה ארוכה באותו לילה מילא לייזר בכתב-ידו הנאה את פרטיהם האישיים שלו ושל שאר הבחורים. לקראת שחר סיים את עבודתו, ובהנץ-החמה יצא עם וישנצקי לרחוב ויטקובסקי, שם התגורר "מפקד בוריס ספוקויני".

 

ד

 

בקוצר-רוח המתינו השניים במקום חבוי מול פתח ביתו של הקצין. הפחד מילא את לבם. כיצד יגיב ספוקויני? האם יזמין מיד את אנשי הנ.ק.וו.ד. או שימלא את בקשתם? האם נכונות השמועות על אודות טוב-לבו או שאין אלה אלא אגדות?...

 

הם חישבו היטב את ההימור הכבד, אך עתה, מול ביתו, חזרו החרדות והציפו את לבם.

 

בשעה 8.30 נפתחה הדלת וספוקויני יצא. גבוה; מגולח; פניו שופעים בריאות ורעננות והילוכו אומר ביטחון. זיעה קרה שטפה את גופם. 'אפשר עדיין להתחרט', חלפה בשניהם המחשבה המהוססת, אבל רק להרף-עין. עוד שתים-שלוש שניות, והם מצאו עצמם עומדים מולו - וספוקויני נבהל.

 

"מה זה? מי אתם? כלום אסיר אני שאתם עוצרים ברחוב?!" וכבר ביקש להתרחק מהשניים ולהמשיך בדרכו. ברגע זה ידעו שיש לפעול במהירות ולא לתת לו להתחמק. הזדמנות כזו לא תחזור.

 

"אנחנו שליחים של קבוצת צעירים יהודים, ואם לא תעזור לנו להגיע לפולין..." הפליט לייזר, וחברו סיים, "נאבד עצמנו לדעת. גורלנו נתון בידך".

 

ספוקויני העמיד פנים כאילו לא הבין את הדברים אך בכל-זאת נעצר על מקומו. האומנם הצליחו לרכוש את אמונו?

 

או אז פלט הקצין בחפזה: "אינני רוצה לדעת מי אתם. אין כל אפשרות לעשות משהו. איחרתם את המועד. אי אפשר להגיש בקשות הגירה נוספות. לא אוכל לעשות דבר". קולו עלה לפתע בקשיחות. "ואיך בכלל נודע לכם עלי? ומי מסר לכם את כתובתי?" עיניו התכווצו מזעם. ניכר היה שעדיין התייחס אל השניים בחשד. ואז הביט חטופות לצדדים, ולפתע לחש: "יש לכם רשימה של אנשיכם?"

 

לייזר הביט בו כלא מאמין. הכל עבר בחטף של הרף-עין. מבלי לחשוב הכניס לכיסו יד רועדת ושלה משם את שני הטפסים עם כל פרטיהם האישיים שלו-עצמו ושל חבריו. 'הקרח נשבר', חשב, ומבלי-משים פלט אנחת רווחה חרישית. כל גופו היה שטוף בזיעה קרה.

 

הקצין לקח את הרשימות ועלעל בהן במהירות. עיניו התרחבו בפליאה "אין זאת" - לחש בהשתוממות למראה כתב-היד המהוקצע – "שאדם אינטליגנטי סידר את הרשימה. מכתב-ידו ניכר שהוא יודע לכתוב גם יידיש. אותיות עגלגלות אלה" הוסיף בחיוך דק, "ואנו הרוסים אוהבים 'קרסיבי פוצ'יורוק' [כתב-יד יפה]. כן, כתב-יד זה מעורר אמון..."

 

עתה עבר על הרשימות במהירות, ובהתבוננו בשעון כמי שהשעה דוחקת לו פלט בלחש: "טוב, אנסה. היום אני הולך בפעם האחרונה לוועדה ואשתדל להגניב גם את רשימתכם". ותוך כדי דיבור זעפו פניו וצעק: "ניאט, ווי ניא פויאדייטא" (לא, אתם לא תיסעו). ברגע הראשון נדהמו השניים. לא הבינו מה העלה פתאום את חמתו. אך הבינו מיד שזה נועד למסווה אם מישהו עוקב אחריהם, והם נסוגו אחור ברתיעה.

 

הוא כבר פנה ללכת לדרכו, ולפתע סב על עקבותיו ופניו עגומות. רגע היסס כמו שוקל את מילותיו ולבסוף אמר: "מרשימה זו אני למד שכולכם רווקים..."

 

השניים לא השיבו וספוקויני הוסיף, והפעם בכעס מהול בכאב:

 

"הרי כל אחד מכם היה יכול 'לזווג' לעצמו בחורה יהודית-רוסית, וכך הייתם מצילים עוד עשרים ושלוש בנות ישראל ולא רק את עצמכם..."

 

קולו נשנק: "רבע מיליון פליטים יהודים מפולין נמצאים ברוסיה וביניהם כמאה אלף רווקים! אילו כל אחד מהם היה לוקח עמו בת-זוג, היו יכולים להציל עוד מאה-אלף נפש מיהודי רוסיה! וכי לא למדתם על 'כל המקיים נפש אחת מישראל'? אני אומר לכם, ההיסטוריה היהודית לא תסלח לכם לעולם על החטא הזה!

 

"אתם מתיימרים להיות 'ציונים', ומי בכלל הרשה לכם לוותר על הזדמנות היסטורית נפלאה שכזו, שאנו מצפים לה כבר שלושים שנה? ובכלל, מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות כזו להציל בדרך כה קלה רבבות יהודים מרוסיה? אתם פושעים! לא הייתם צריכים לפחד. בכל מקרה, האם מותר לכל אחד לדאוג רק לעצמו? הרי אילו אני הייתי רוצה להציל את נפשי הייתי כבר מזמן מעבר לגבול. האם חשבתם על כך? ההיסטוריה לא תשכח ולא תסלח לכם". אמר ופנה ללכת.

 

רוח סגרירית חלפה ושתיקה עגומה חצצה בין השניים. גופם רעד, והשניים לא ידעו אם מצינת החורף או מדבריו הנוקבים של המפקד הרוסי. זה האחרון עוד הביט בשניים מבט מצליף, ואחר פנה לדרכו...

 

"צדקת", רדפו אחריו השניים בניסיון לפייסו. "דבריך נכונים, אך כוחם יפה רק לגבי אלה שייסעו כרפטריאנטים. אנחנו, לעומתם, מוכרחים לצאת בהקדם כי עוקבים אחרינו כל הזמן". קולם רעד. "אנחנו נמצאים בסכנה גדולה כל רגע שאנו כאן בלבוב וכיצד נוכל להתעכב ולסכן גם אחרים?!"

 

הרחוב החל להתעורר לחיים. עוברים ושבים חלפו סביבם ובוריס ספוקויני מיהר להתרחק מחמת עינא-בישא. "אינני מבטיח דבר", מלמל. "כמו שהבטחתי, עשרים שהבאתם ברשימה הזאת אקח עימי, עכשיו אני הולך לוועדה. אשתדל מאוד. תהיו במשרדי בשמונה בערב".

 

לייזר וושנצקי הביטו אחר דמותו המתרחקת בעיניים דומעות. מפיקות תודה.

 

ה

 

ליל ראשון של חנוכה תש"ו.

 

בבית-הכנסת שברחוב סלונצ'נה הדליקו לא מכבר את נר חנוכה הראשון. אווירה עגומה שוררת בבית-הכנסת. קומץ מתפללים זקנים משתתפים בתפילת ערבית ובהדלקת הנרות. בקרן-זווית עמדו לייזר ווישנצקי, מביטים בנרות המסמלים את הנסים "בימים ההם ובזמן הזה". הם ראו זאת בעיניהם היום בבוקר. האם יהיה לכך המשך?

 

השעה החלה לדחוק והם מיהרו לעזוב את בית-הכנסת וללכת בדרכים עוקפות לכיוון משרדו של ספוקויני - שניהם נרגשים ולבם הומה.

 

חדר-ההמתנה שלפני דלת משרדו של ספוקויני היה מלא אנשים. אלה נכנסים והיוצאים שואלים זה את זה בארשת שמחה לתאריך שנקבע להם לקבל את חותמת הנהלת הרכבת, המקנה זכות נסיעת חינם ב"טרנספורט". חותמת זו אישרה את ה"אוואקוליסט" - רשיון הנסיעה הקולקטיבי שניתן בדרך-כלל לעשרה אנשים, על-פי רוב קרובים ומכרים שהתחברו לרשימה אחת. בלי אישור מעין זה ממנהל תחנת-הרכבת לא ניתן לעלות על הרכבת. חדר-ההמתנה שליד המשרד היה הומה, אך בשעה שמונה בדיוק יצא בוריס ספוקויני בכבודו ובעצמו ממשרדו וקרא: "לייזר ווישנצקי, היכנסו".

 

השניים נכנסו אחריו, והקצין התיישב במקומו. רגע הביט בהם, ובעיניו חיוך חם. "פסיו וו'פוריאדקי" [=הכל בסדר] אמר לבסוף וחזר וקם מעל השולחן, צועד מחייך ומאושר לקראת השניים. "הנה הניירות שלכם, וכולכם יוצאים עוד הלילה בחצות. כדי שלא תסתכנו סיכון מיותר סידרתי לכם גם את החותמת של הנהלת-הרכבת. בדרך-כלל", הסביר, "כל אחד חייב ללכת ולהתייצב בעצמו לפני השלטונות בתחנה, אבל אתם לא תלכו אליהם - עשרים צעירים זה מסוכן. אתם נוסעים הלילה".

 

הקצין לחץ את ידיהם בחום. "אגלה לכם את האמת", הנמיך את קולו לפתע, "רכשתם את אמוני ברגע הראשון שראיתי אתכם. משום-מה כבשתם את ליבי והנה אני עושה בשבילכם כמיטב יכולתי. ועתה, מכיוון שחופשיים אתם, מבקש אני מכם לתת את כספכם שנותר לאלה המתדפקים על דלתי. כמה כסף ברשותכם?"

 

השניים הוציאו את כספם מכיסם - עשרת אלפים רובל שהוכנו לצורך שוחד. ספוקויני ראה את הסכום, עיניו אורו והוא אמר: "אשאיר לכם אלפיים ואת היתר אמסור ליהודים נצרכים הקופאים מקור"... ומיד קרא לכמה יהודים שחיכו בחוץ ומסר להם את הכסף. כשחזר, פניו הרצינו.

 

"אתה לייזר, תישאר אצלי עוד כמה רגעים. רצוני לשוחח עמך", וספוקויני קרא לשומר וביקשו שלא יכניס אליו אנשים ולא יפריעו לו, אחר אטם את החלונות, הפשיל וילונות, והזמין את לייזר לשבת מולו.

 

דקות אחדות שררה במשרד דומייה. ניכר בספוקויני שההתחלה קשה עליו, אבל לבסוף מצא מילים ופתח:

 

"מאמין אני לכם כי אוהבי ארץ-ישראל אתם, וברצוני לנצל הזדמנות זו ולהגיד לכם מילים אחדות לפני הפרידה, כדי שתמסרו אותן לכל יהודי העולם.

 

"אתכם אנחנו! לא שכחנו אתכם. אבל יש לנו מעין הרגשה כי אתם שכחתם אותנו, והרגשה זו היא קשה ביותר". הוא מולל בידו בדל סיגריה חרוכה. ניכר היה בו שסערת-רוח מציפה את לבו.

 

"צעיר הייתי בשנות המהפכה", התחיל לפתע לספר על עצמו בשקט עצוב. "בילדותי למדתי הרבה תורה והלכתי מחיל אל חיל. למדתי בישיבות ויודע אני ללמוד גם דף גמרא". הוא שתק, פניו אמרו דאגה עמוקה, אחר המשיך מתוך הרהור: "באמת שכבר מזמן הייתי עובר את הגבול ומצטרף אליכם, אך אני דרוש כאן. יודע אני היטב מה היה עולה בגורלם של אלפי היהודים שעברו דרכי, אלמלא הייתי יושב במקום הזה!...

 

"ובכל-זאת, עז ביטחוני שקרוב היום ואהיה עמכם. אני יודע היטב כי הטרנספורטים מגיעים לסופם. בימים הבאים יהיו עוד כמה בודדים בלבד, ובאחרון אבוא גם אני". קולו נחרץ, "אבוא באחרון. אעשה כל מאמץ להציל עוד יהודי ועוד יהודי מארץ ארורה זו. אני מבטיח זאת. את בן-אחי כבר שלחתי אליכם אל מעבר לגבול. אם תראו אותו, הגידו לו רק זאת: 'דיאדיא פריאדייט סקורו' [הדוד יגיע בקרוב]".

 

בוריס ספוקויני התעטף בהרהורים כבדים וממושכים. דבר-מה העיק על לבו. האווירה בחדר הייתה כבדה.

 

"היודע אתה שהלילה מדליקים את נר חנוכה הראשון?" שאל לפתע לייזר, מפר את השתיקה שהעיקה גם עליו.

 

"חנוכה?!" חזר הקצין כהד על דברי לייזר והרים את ראשו. "נר ראשון אמרת?" התעורר פתאום, "ואני כלל לא ידעתי". חיוך של געגועים הציף את פניו. "זוכר אני לילות חנוכה בבית הורי. את אבא וזקנו ההדור ועיניו הבורקות מדליק את נרות חנוכה בשמן שהיה טורח ומשיג ימים רבים לפני-כן. את אמא עומדת ליד החנוכייה. את הניגון שובה-הלב של 'הנרות הללו' שכולם היו מנגנים לאחר ההדלקה..."

 

המפקד ספוקויני רכן רגע, ולפתע הוציא גפרור והדליק נר שהיה תקוע בבקבוק מול פסל סטאלין קטן שהיה מונח על שולחנו. הנר נועד למקרה של הפסקה בחשמל. ביד רוטטת הדליק והתחיל לפזם עצובות "הנרות הללו". הווילונות במשרד היו מופשלים והלהבה הקטנה האירה ביתר שאת, מהבהבת בשקט קסום. עיני המפקד הרוסי ננעצו בשלהבת הקטנה ומלאו דמעות. בשתי כפות ידיו כיסה על הנר כמי שרוצה להתחמם בשלהבתו או להגן עליו לבל יכבה. "חנוכה... חנוכה..." מלמל נוגות, "אין נסים בימינו, ואותנו יכול להציל רק נס, אבל אתם עוד תזכו לראות באור הגדול..."

 

לפתע התנער מהרהוריו, פנה אל לייזר והפציר בו לבוא אל ביתו לפני חצות הלילה, לפני שיצאו לדרך. "הרי יודעים אתם את מקום מגורי", חייך ברצינות. "בואו נדליק נר חנוכה, תאכלו ותשתו משהו ותצאו מיד לרכבת של 12 בלילה אל מעבר הגבול. הרי כבר הכנתי לכם גם את האישור של מנהל תחנת-הרכבת".

 

לייזר נפרד ממנו. בצאתו נכנס השומר ושאלו אם אפשר כבר להכניס את שאר האנשים הממתינים לו כבר זמן רב, אך ספוקויני ביקש להמתין עוד כמה רגעים. בדד נשאר בחדרו, מתייחד עם עצמו והרהוריו, ועל שולחנו דולק נר של חנוכה - - -

 

ו

 

בשעה עשר התייצב לייזר בביתו של בוריס ספוקויני. רעייתו של הקצין כיבדה את האורח בתה חם והשניים שוחחו בניחותא. הפעם היה בוריס יותר חופשי בדבריו, והשיחה קלחה בצורה גלויה ככל הניתן.

 

שעה ארוכה העלה זיכרונות מבית אבא, סיפר על אמו הצדקת, על תלמוד-התורה שלמד בו בילדותו ועל המלמד וחבריו לכיתה. לייזר העז ושאל למקור מחצבתו ולעיר מולדתו ופני הקצין הרצינו:

 

"לייזר, אתה יודע, אבא היה מחסידי אדמו"ר רבי שמואל ורבי דובער מליובאוויטש. הוא היה חסיד שניאורסאהן. גם סבא היה מחסידי שניאורסאהן. אף אני בילדותי למדתי בחדר קטן של ליובאוויטש, אך ברבות הימים נמשכתי למקומות אחרים, שונים לחלוטין, וכך הגעתי למקום שאני נמצא בו היום..." - קולו נשבר ודמעות לחלחו את עיניו.

 

"אבל דע לך", התאושש קולו, "כי בחודשים האחרונים סייעתי רבות לחסידי ליובאוויטש לעזוב את רוסיה. אלפים מהם עזבו לאחרונה את הארץ הארורה הזאת, מכיוון שהחתמתי את דרכוניהם ללא אישור. איני יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לתפקיד הזה..."

 

* * *

 

לקראת חצות הלילה, חמקו עשרים ושלושה בחורים בקבוצות קטנות מדירה אפופת מסתורין בלמברג אל תחנת-הרכבת. בשתים-עשרה בלילה בדיוק יצאה הרכבת לדרכה לפולין - אל החופש!

 

הבדיקות שעברו בדרך עברו ללא תקלות, וכעבור זמן קצר היו העשרים ושלושה מחוץ לטווח ידה הארוכה והאכזרית של הנ.ק.וו.ד. הרחק מאימה ופחד.

 

בלילה הראשון של חנוכה, נגאלו משבייה של רוסיה. בנסים של הימים ההם ובזמן הזה - - -

 

ז

 

מספר לייזר:

 

"מדי שנה בשנה, בהדליקי נר ראשון של חנוכה, אני רואה אותו לפני: יהודי במדים סובייטיים יושב בחדרו ברחוב לנינא 3 שבלבוב. המונים מתדפקים על דלתו אבל הוא שוכח את מקומו, תפקידו ומעמדו. הוא יושב מול השלהבת הקטנה ומכסה בשתי כפות ידיו את נר החנוכה שהדליק על שולחנו, מפזם בניגון עצוב 'הנרות הללו' ומהרהר...

 

"האם רצה לכסות על האש הקטנה שלא תכבה? או שמא רצה באותו ליל חורף להתחמם בשלהבת?

 

"לאחר שיצאנו דרש להישאר סגור בחדרו וביקש שלא יפריעו לו. האם עשה אז את חשבונו לאור הנר? חשבון-הנפש של יהודי ברוסיה הסובייטית?"

 

 

* * *

 

בחצות לילה קודר נשמעה פתיחת מנעולים בתא 2984 שבבית-הסוהר בלבוב. ארבעה חיילים חמושים הוציאו את בוריס ספוקויני מתאו והובילו אותו בשתיקה רועמת אל מרתף בית-הכלא. דקות ספורות לאחר-מכן נורה בוריס ספוקויני בעורפו אי-שם באפלת מרתפי הנ.ק.וו.ד. בגיא ציה וצלמוות...

 

זמן-מה לפני-כן - שבועות או ימים אחדים לאחר המשלוח האחרון מלבוב לפולין ֹעקבותיו של ספוקויני נעלמו ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. כעבור שנים רבות פורסמה כתבה בעיתון בארה"ב על אודות המפקד הרוסי-יהודי של הנ.ק.וו.ד. שסייע להבריח רבבות יהודים מעבר למסך-הברזל אל החופש. התחקיר שקדם לכתבה אישר: ספוקויני המשיך בפעילותו זו עד שבלשי הנ.ק.וו.ד. עלו על עקבותיו והושיבו אותו במאסר. כעבור זמן-מה הוציאוהו להורג.

 

אלפי יהודים שניצלו על-ידו חיכו לשווא לבואו. הדוד-הידיד לא קיים את הבטחתו לשאר-בשרו ולאלפים שהכירו אותו כי בוא-יבוא. הוא לא בא, אך במקומו באו אלפים הנושאים את דמותו בלבם ולא ישכחוהו לעולם...

 

ה' ייקום דמו - - -

 

(שמעתי מפי בעל המעשה, מר אליעזר רובינשטיין)

 

 

קרא עוד על חג החנוכה:

 

ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. - מדהים!!!

מדוע כינו את הרב מנחם מענדל כהן "ראביי מנורה"?

מנורה של 'לכתחילה אריבער'

נס הדלקת נר חמישי של חנוכה בכלא הסובייטי

נס חנוכה - תפנית חדה ליד המנורה בכיכר יוניון

נרות חנוכה בשגרירות הנצורה באירן

פרשת מקץ - דבר מלכות

נסים נפלאות וישועות בחנוכה

מה בין נרות חנוכה לנרות שבת?

נס חנוכה - מתיתיהו עם קומץ נאמניו הכניע את המעצמה יוון

החשיבות המיוחדת של "זאת חנוכה" ושייכותה לרבי

בכוחו של הנר החמישי להאיר את החושך הגדול ביותר

הרבי מעורר על חשיבות מתן דמי חנוכה

גלוייה של אור

נסי חנוכה בנורת' מיאמי

פרשת מקץ - חג החנוכה הכנה לגאולה

, , , ,
עוד באותו נושא
תגובות  / 2 תגובות
מרגש! יישר כח! ונשמע תמיד
מרגש! יישר כח! ונשמע תמיד סיפורי ניסים משמחים מהזמן הזה!
תודה שולמית שמידע
ריגשת אותי ביותר !! דרך אגב מה שלומך? וחנוכה שמח במיוחד לך!! ממני פנינה הרפז

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.