משנה תורה להרמב"ם כולל את כל התורה שבעל פה

להקראת המאמר
יום שלישי ו' שבט ה'תשע"ד
הנקודה שבמאמר
הרמב"ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א, קיבל על עצמו משימה נפלאה, שאין דומה לו בזה בכל ספרי גדולי ישראל מכל הדורות – לרכז בספרו את כל התורה שבעל פה כולה. ועל שם זה נקרא הספר "משנה תורה".
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
משנה תורה להרמב"ם כולל את כל התורה שבעל פה

 

הייתה זו אחת ההתוועדויות הגדולות של הרבי מלך המשיח שליט"א, כמדומני בשנות הלמ"דים. באותם שנים הי' בדרך כלל שונה סגנון ההתוועדויות הגדולות של הרבי, כאשר ההתוועדויות הועברו בשידור חי ברדיו ובטלויזי' בכל רחבי ארה"ב - מההתוועדויות של שבת קודש, ואפילו מהתוועדויות קטנות בימות החול שלא הועברו בתקשורת.

 

בהתוועדויות הגדולות בדרך-כלל הי' הרבי מדבר אודות עניינים חובקי-עולם הנוגעים לכל העולם כולו, גם לאומות העולם – תפקידם של אומות העולם לקיים את שבע מצוות בני-נח. 'רגע של שתיקה'. חינוך לאמונה בה'. צדק ויושר, שלום ואחדות בין אדם לחבירו וכדומה.

באותה התוועדות דיבר הרבי שליט"א באריכות אודות ההבדל בין שיטת הקומוניזם והסוציאליזם לבין שיטת הדמוקרטי', ולמד הוראה בעבודת ה' משתי השיטות - כמו מכל דבר שיהודי רואה או שומע, כתורת הבעל-שם-טוב הידועה. הרבי סיפר אז סיפור אודות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, מהתקופה בה רעש העולם מהמהפכות האדירות שהתרחשו אז בכל רחבי תבל. כאשר הוויכוח בין השיטות השונות הפך למלחמות נוראות, בהן נהרגו אנשים רבים. הרבי הריי"צ נסע אז ברכבת, והיו שם יהודים שהתווכחו ביניהם בלהט מהי שיטת התורה בניהול העולם – האם על פי התורה יש לנהל את העולם על יסודות הסוציאליזם והקומוניזם, או על יסודות הדמוקרטי'. והוחלט ביניהם לשאול את פי הרבי הריי"צ מהי שיטת התורה. הרבי הריי"צ חייך וענה להם: כל השיטות שהן מעשי ידי-אדם הינן מעורבות מטוב ורע. החלק הטוב שבכל אחת מן השיטות נלקח מן התורה, שרק היא טוב אלוקי מוחלט, תורת-אמת ותורת-חיים.

 

מסיפור זה, שהטוב שבכל שיטה נלקח מן התורה, מובן, אומר הרבי שליט"א, שיכולים אנו ללמוד מכל אחת מן השיטות הללו הוראה בעבודת ה'. והרבי הסביר: ההבדל הכללי שבין הסוציאליזם לדמוקרטי', הוא שבסוציאליזם מושם הדגש בעיקר על הציבור והכלל. האדם הבודד צריך לבטל את מציאותו הפרטית אל הציבור והכלל. לדעת שהוא אינו אלא 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה' (כפי שהייתה אז סיסמתם של הקומוניסטים) של הציבור והכלל. עליו להתמסר לגמרי ולבטל כליל את ה"אני" הפרטי שלו, לטובת ה"אני" הגדול של הכלל - לטובת העם, הממשלה, המפלגה, המדינה וכדומה. לפיכך עליו להתאים את כל הנהגתו שתהי' כולה לא לפי מה שהוא רוצה והוא צריך כשלעצמו, אלא אך ורק בהתאם למה שדרוש לטובת הציבור והכלל. ובהתאם לצרכים הכלליים של העם והמדינה ייקבעו גם צרכיו הפרטיים של כל יחיד, אותם  תספק הממשלה והמדינה במידה שווה לכל השותפים. על-דרך עיקרון הקיבוץ ( "קומוניזם" הוא מלשון "קומונה" שפירושה קבוצה), שכל אחד עושה ככל יכולתו לטובת הקיבוץ כולו לפי עקרונות ורצונות הכלל, והרווחים מתחלקים שווה בשווה בין כולם, כשהקיבוץ קובע את צרכי היחיד ודואג להם.

 

בדמוקרטי', לעומת זאת, מושם הדגש דווקא על היחיד והפרט.

 

אמנם כל אחד מחויב להטות שכם ולעמול גם לטובת הציבור כולו. אבל ההדגשה העיקרית היא על העובדה שהציבור כולו מורכב מיחידים ובודדים. ותפקידו העיקרי של הציבור הוא לעזור ולסייע לכל פרט ולכל יחיד לפתח את עצמו ולנהוג כרצונו בחופשיות גמורה.

כך נולדו המושגים 'חופש הפרט', 'חופש המצפון', 'חופש הפולחן', 'חופש הביטוי' וכיוצא-באלו. יסוד זה של הדמוקרטי', אמר אז הרבי שליט"א, בא לידי ביטוי בסיסמה הכתובה בלטינית על הדולר, שפירושה הוא - "כולם בשביל האחד".

 

ההוראה בעבודת ה' משתי השיטות, אומר הרבי שליט"א, ברורה וגלוי' - גם בעבודת ה' ישנן שתי נקודות אלו. מיהודי נדרש קודם כל, ובפרט על-פי תורת החסידות, לבטל את עצמו מכל וכל. לא לחשוב על עצמו כלל וכלל. לדעת שאין הוא אלא שליח, עבד, וחייל, שכל מטרתו וכל חייו אך ורק למלא את רצונו של בורא העולם ומנהיגו.

 

עליו לשים הצידה את כל מאווייו ורצונותיו הפרטיים. לא להתחשב במה שהוא רוצה או לא רוצה, מבין או לא מבין, אוהב או לא אוהב. אלא לתת לה' את כל מציאותו ומהותו ולהתבטל לגמרי אל ה"נקודה", אל ה"עצם", שלמעלה מהכל.

 

אבל יחד עם זאת מדגישה התורה גם לאידך, שלאחר הביטול המוחלט, "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". יהודי אינו רק 'בורג קטן בתוך המכונה הגדולה' או סתם-חייל שמביא את הניצחון למלכו. יחד עם הביטול הגדול והמוחלט הנדרש מיהודי, מדגישה התורה ש"בנים אתם לה' אלוקיכם", ובן מלך, גם כשהוא מתמסר כל-כולו לאביו, אינו רק משרת כדי להביא את התכלית הדרושה לאביו המלך, אלא גם בו עצמו יש תכלית ומטרה עצמית, שקשורה ומאוחדת עם מציאות עם המלך עצמו. המלך חושב עליו אישית ורוצה במציאותו ובטובתו, כי מציאותו היא בעצם מציאות המלך.

 

ואם תמצי לומר, שתי נקודות אלו – ביטול וקבלת עול מוחלטים מצד אחד, ומאידך לחיות עם זה ולהכניס את זה גופא לתוך המציאות –באות לידי ביטוי מיוחד ב"הדרן" של הרבי שליט"א לסיום הרמב"ם. והרי ידועה הוראת הרבי שליט"א מלך המשיח לערוך סיום הרמב"ם בכל מקום ובכל פינה, ואפילו במקומות קטנים ובשיעורים קטנים. ובפרט שקיבלתי בזה גם הוראה אישית, כשהרבי מתח שני קוים להדגשה תחת המילים "סיום הרמב"ם" בתוך דו"ח שמסרתי על "סיום" שערכתי בשיעור תניא למספר קטן של נשים ובנות. ומכיוון שאחד השיעורים שהוטלו עלי למסור, הוא במסגרת ה"התוועדות החסידותית" בשבועון העולמי להפצת בשורת הגאולה 'בית משיח' – ננסה לערוך גם כאן "הדרן" על הרמב"ם, ולפחות כמה נקודות בקיצור, על פי שיחות הרבי שליט"א (נקודות בודדות ע"פ הדרן תשל"ה).

 

הרמב"ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א, קיבל על עצמו משימה נפלאה, שאין דומה לו בזה בכל ספרי גדולי ישראל מכל הדורות – לרכז בספרו את כל התורה שבעל פה כולה. ועל שם זה נקרא הספר "משנה תורה".

 

יכול אדם ללמוד בישיבות ובכוללים עשרות שנים, וגם אם ילמד ויידע היטב את כל הש"ס הבבלי והירושלמי ומפרשיהם והפוסקים, ישנם תחומים בתורה שאליהם בכלל אינו מגיע – מי יודע למשל ענייני קידוש החודש, ענייני אחדות ה', נבואה, בית המקדש, קרבנות, טומאה וטהרה, משיח וכו'. ואילו בספרו של הרמב"ם נמצא הכל ממש. מההתחלה ממש, מציאות ה' ואחדותו, ועד הסוף ממש, ביאת המשיח והגאולה.

 

אולם הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", כפי שהוא כותב בהקדמתו לספר היד. כלומר, כל עניינו של הרמב"ם בספר היד הוא אך ורק הלכות. כל שאר חלקי התורה - דרשות, הסברים, רמזים, סיפורים וכדומה – למרות שכולם הם חלקים מהתורה, שכולה תורת אמת ותורת חיים ותורה נצחית, וכולם ניתנו למשה מסיני וכו', הרי לא זהו עניינו של הרמב"ם בספרו זה. והרי עניינו של כל דבר מתבטא במיוחד בתחילתו ובסופו. הפתיחה היא הראש וההתחלה שבה נכלל הכל, וגם הסיום, "הכל הולך אחר החיתום". אם כן, עניינו של ספר הרמב"ם, "הלכות הלכות", צריך לבוא לידי ביטוי חזק במיוחד בתחילתו ובסופו. היינו שבהם צריכות להיות הלכות עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה ולכל העניינים כולם.

 

כשמסתכלים בתחילת הרמב"ם ובסופו נדמה שלא זו בלבד שאין כאן הלכה עיקרית וכללית, אלא נדמה שאין כאן בכלל הלכה.

 

הרמב"ם פותח את ספרו במילים "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

 

ולכאורה, נכון שעצם הידיעה לדעת שישנה מציאות ה' היא הלכה כללית ועיקרית. אולם המילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" לכאורה אינם אלא מליצה יפה. מליצה אודות גודל המעלה והחשיבות של המצווה לדעת את ה', שזוהי המצווה עלי' מדובר בהמשך, אך מילים אלו עצמן אין בהם לכאורה שום הלכה כלל.

 

ואם כן, לכאורה הי' להרמב"ם לפתוח לא במילים של מליצה, אלא מיד בהלכה, כגון "מצוות עשה לידע שיש שם מצוי ראשון" וכדומה.

 

אותה שאלה, ועוד הרבה יותר, היא בקשר לסיום הרמב"ם, שם לא מדובר רק על מספר מילים, אלא על פרק שלם. הרמב"ם מקדיש פרק שלם, את כל הפרק האחרון, פרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח - לא להלכות הנוגעות למעשה בימות המשיח ובימים שלפני כן. כגון כיצד נדע מיהו המלך המשיח כדי שנאמין בו ונלך אחריו, מהו "בחזקת שהוא משיח", ומהו "הרי זה משיח בוודאי". את כל זה מבאר הרמב"ם בפרק הקודם, פרק י"א. ואילו הפרק האחרון, פרק י"ב, מדבר רק על מצב העולם שיהי' בימות המשיח. עד ההלכה האחרונה "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

ולכאורה כל זה אינו אלא סיפור דברים נפלא של מה שיקרה אז, ואין בזה לכאורה שום הלכה. ואם כן, הרי אין זה כלל וכלל עניינו של הרמב"ם, הלכות הלכות, ובפרט בסיומו וחותמו.

 

אלא, אומר הרבי שליט"א, מכאן שאכן יש בדברים אלו הלכה, ולא עוד אלא שבכך מורה לנו הרמב"ם הלכה עיקרית כללית ויסודית הנוגעת לכל התורה כולה.

 

ההלכה שמורה לנו הרמב"ם במילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" היא: שלא זו בלבד שצריך לידע את מציאות ה' לפני הכל, אלא שזה צריך להיות היסוד והעמוד שעליו עומד כל הזמן כל הבניין של כל ההלכות כולן.

 

כשם שיסוד ועמוד של בניין צריך תמיד להישאר היסוד והעמוד שכל הבניין כולו עומד כל הזמן עליו - כך אומרת ההלכה במילים הראשונות של הרמב"ם, קיום כל ההלכות כולן צריך תמיד להיות מושתת כל כולו על יסוד היסודות ועמוד החכמות.

 

כלומר, לא זו בלבד שישנה מצווה והלכה לדעת כי ישנו מצוי ראשון שהוא הבורא וכו' - אלא ישנה מצווה והלכה שידיעה זו צריכה להיות במשך כל הזמן, ולמלא את כל הדברים שבהם יהודי עוסק. היא צריכה לשמש יסוד ועמוד לכל התורה והמצוות ולכל החיים.

 

כשיהודי ניגש לקיים כל מצווה שהיא – ללמוד תורה, להניח תפילין, לאכול כשר, לשמור שבת, לנהוג בצדק וביושר, להקריב קרבנות בבית המקדש וכו' – עליו לגשת לעשות זאת מתוך ידיעה והכרה "שיש שם מצוי ראשון" שציווהו על כך, ולכן הוא הולך ועושה זאת.

בהתחלה של כל פעולה בתורה ומצוות, איזו פעולה שלא תהי', צריך האדם לחשוב אודות היסוד והעמוד של הכל - שאין הוא מקיים את המצווה משום כל המעלות הנשגבות שבה, אלא רק מפני שכך ציווה ה', ביטול בתכלית לרצון ה'.

 

והרמב"ם מדגיש שהאמונה והידיעה את השם היא לא רק הקדמה שלפני קיום כל המצוות, אלא שהיא חלק עיקרי ביותר מן הקיום עצמו. כי הקיום עצמו צריך להיות חדור כל כולו בהכרה שהאדם עושה זאת אך ורק מפני שכן ציווה השם.

 

וכך, ועוד יותר, גם בנוגע לסיום הרמב"ם, לתיאור מצב העולם "באותו הזמן": אין זה רק סיפור דברים של מה שיהי' בימות המשיח, תיכף ומיד ממש. אלא זוהי הלכה עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה - לדעת ולהכיר בכל דבר ובכל פרט שעושים שזהו לשם הסיום והתכלית של הכל. כי כל עבודתו של היהודי בקיום כל המצוות כולן צריכה להיות חדורה בהכרה זו שכל כולן מכוונות לתכלית זו, כדלקמן.

 

משל למה הדבר דומה, לאיש צבא היוצא למלחמה. הדבר הראשון והחשוב ביותר שעליו לדעת הוא שיש לו מפקד מעליו, וישנו מצביא המפקד על הצבא כולו. ועוד יותר שהצבא כולו הינו שייך לגמרי כל כולו אל המלך הגדול והאדיר. איש הצבא עליו לדעת ולזכור תמיד, וזה מה שמניע אותו ואת כל מעשיו ופעולותיו - כי הוא חייל של המלך, נמצא הוא כל כולו תחת פיקודו וחייב הוא להתמסר אליו לגמרי ולקיים את כל פקודותיו בכל פרט ופרט. אם תחסר אצלו נקודה זו של התמסרות מוחלטת אל המלך ואל פקודותיו - גם אם יהי' נאמן למלך ויהי' אמיץ ויילחם ללא חת, אבל הוא יעשה מה שהוא מבין ומה שהוא מרגיש, אזי אין הוא חייל בכלל.

 

לפני הכל צריך החייל לדעת שיש לו מצביא ומפקד, ועליו לשמוע ולציית לו ללא עוררין ולהתמסר אליו למילוי כל רצונותיו ופקודותיו בכל פרטיהן גם אם לא יבין ולא ירגיש מאומה. זהו הדבר הראשון שמלמדים את החייל ב"טירונות". לפני הכל, עוד לפני שהוא לומד להשתמש בנשק, עליו לדעת כי הוא חייל, וכי עליו לציית לפקודות ולהיות נאמן לרצון המלך.

 

אבל גם אם הידיעה שיש בעל הבית ויש מלך מצביא ומפקד והמשמעת היא ללא דופי, עדיין לא די רק בכך. החייל צריך גם לדעת את מטרת המלחמה ולשאוף בכל מאודו לכבוש את היעד עבור המלך. ולולא זאת, גם אם יקיים את כל מה שנצטווה - כפי שקוראים לזה היום בארץ "ראש קטן": אומרים לו לרוץ, הוא ירוץ. אומרים לו לשכב, הוא ישכב. אומרים לו להסתער, הוא יסתער. אומרים לו לירות, הוא יירה. וכדומה – אולם אם אין לו שום רצון ושום מטרה ותכלית במלחמה, וכל מה שהוא עושה אינו אלא אך ורק כדי למלא את הפקודות שקיבל - חסר לו ענין עיקרי ביותר, ואין הוא חייל כפי הנדרש ממנו. שכן גם אם יש לו את ההתחלה, וגם אם הוא אכן נקרא איש צבא, ובפועל הוא מקיים ועושה הכל כפי שנצטווה – אך אין לו שום רצון מצד עצמו לפעול. אין לו שום "מוטיבצי' ". כי אין לו תכלית ומטרה לשמה הוא פועל, כי הביטול אצלו הוא רק "מבחוץ" ולא חדר לתוך המציאות שלו כפי שהוא מצד עצמו.

 

בני ישראל נקראו "צבאות השם". ולכן מהמשל של צבא בגשמיות צריך ללמוד בנמשל, בכל איש ישראל, באופן בו הוא עושה את תפקידו בעבודת ה'. וזוהי התחלת ספר הרמב"ם וסיומו.

כיוון שהרמב"ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה, לפיכך, אומר הרבי שליט"א, התחלת הרמב"ם היא ההלכה במה שיהודי צריך לחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן. וסיום הרמב"ם הוא במה שיהודי צריך לחשוב בקיום כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן, שזהו הסיום והסך הכל והמטרה והתכלית של כל הלכות התורה כולן.

 

ראשית הכל, מה שיהודי צריך לחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן הוא - שידיעת מציאות השם ושהכל בא ממנו וכו', זהו יסוד היסודות ועמוד החכמות של כל ההלכות כולן. היינו שבכל דבר שיהודי לומד או עושה צריך הוא תמיד לזכור לפני זה ובתוך זה את מציאות ה' ואת הביטול שלו לרצון ה'. שזה יהי' היסוד והעמוד לכל פרט ופרט שהוא מקיים ועושה. כי כל מה שהוא עושה אינו אלא משום הביטול לה', משום שכך ציוה ה'. קיום כל התורה וכל פרט בתורה צריך כל כולו להיות חדור בידיעה ובהכרה "שיש שם מצוי ראשון".

 

ואותה נקודה של ביטול לה' בתכלית שהתחילה בתחילת הרמב"ם, אותה צריך יהודי לדעת ולחשוב בהתחלה ובראשית של כל הלכה והלכה מהלכות התורה כולן לפני הכל - שישנו "מצוי ראשון", וכל העולם כולו, "כל הנמצאים, משמים וארץ ומה שביניהם", "לא נמצאו", אין להם מצד עצמם שום מציאות כלל, וכל מציאותם אינו אלא "מאמיתת הימצאו" – אותה נקודה נמצאת ומגיעה לתכלית שלימותה בסיום הרמב"ם, בסוף הפרק האחרון של הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח. כאשר הרמב"ם מדבר על תכלית הכל, על המצב שיהי' "באותו הזמן", בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי' אכן ניכר בכל הנמצאים שכל מציאותם אינה אלא "מאמיתת הימצאו": "ובאותו הזמן, לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

מה הפירוש "כמים לים מכסים" - כשם שהמים מכסים את כל מה שיש בתוך הים, וכשאנו מסתכלים מלמעלה אנו רואים אך ורק מים. ורק אם נחפש ונחטט בפנים, נמצא שיש שם דגים, צמחים, חיות ים ועוד - כך תימלא הארץ, העולם כולו, דעה את ה': כשנסתכל על העולם ועל כל מה שיש בו, נראה בפשטות רק "דעה את ה'," רק את האלקות שבבריאה. ורק אם נחפש ונחטט, נמצא שיש כאן אכן גם נבראים. ובלשון החסידות: "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות".

 

כיום, ברגע כתיבת הדברים, המצב הוא הפוך: את מציאות הנבראים רואים אנו בפשטות, ואת האלקות שבבריאה צריך לחפש ולחטט כדי למצוא. מציאות הנבראים היא בפשטות ואילו האלקות היא בהתחדשות. אך לשם כך נשלחנו לעולם, זו המטרה הכללית אלי' שואף היהודי ואותה הוא עושה ופועל כל הזמן על ידי קיום התורה והמצוות - הוא מכניס את האלקות לעולם, ומביא את העולם למצב בו יראו ויכירו בו את מציאותו האמיתית "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

 

וזוהי ההלכה הכללית והעיקרית שמלמד אותנו הרמב"ם בסיומו וחותמו, הלכה שנוגעת לאופן קיום כל התורה והמצוות כולם:

לא להסתפק בכך שמקיימים את המצוות רק בקבלת עול, משום שכך ציוה ה' בלבד, אם כי זו ההתחלה וזה העיקר תמיד - אלא צריך להיות גם "סיום", צריכה להיות גם תכלית ומטרה. על יהודי לשאוף ולעשות הכל לא רק "מפני הציווי", אלא כדי לבצע במילואה את המטרה ולכבוש סופית את היעד - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים..

 

זו הכוונה שצריכה להיות ליהודי בכל פרט ופרט של קיום התורה והמצוות: מדוע הוא לומד תורה - כדי להכניס את האלקות לשכלו. מדוע הוא נותן צדקה - כדי להכניס את האלקות לכספו. מדוע הוא קובע מזוזה - כדי להכניס את האלקות לביתו. מדוע הוא שומר שבת ומועדים - כדי להכניס את האלקות לתוך הזמן. מדוע הוא שומר על כשרות המאכלים ומברך עליהם - כדי להכניס את האלקות לתוך האוכל. מדוע הוא קורא קריאת שמע שעל המיטה ומכין "נעגעל וואסער" ליד מיטתו – כדי להכניס את האלקות לתוך השינה. מדוע הוא שומר טהרת המשפחה - כדי להכניס את האלקות לחיי המשפחה שלו. וכן בכל דבר ובכל פרט, התכלית והמטרה היא כדי להכניס את האלקות לתוך המציאות עצמה, שהמציאות עצמה תהי' מלאה וחדורה באלקות. שזוהי תכלית הכל, המצב שיהיה "באותו הזמן", שהארץ כולה תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.

 

ולכן משאת הנפש של יהודי כל הזמן, בקיום כל מצווה וכל לימוד תורה, היא אחת ויחידה – ביאת המשיח והגאולה. כדברי חז"ל: "כל ימי חייך (אינם אלא אך ורק כדי) – להביא לימות המשיח".

 

כמו חייל הנלחם ופועל ורץ ושוכב וקם ומסתער ויורה ומתאמץ ועושה הכל - הכל לשם תכלית אחת ויחידה, כדי לכבוש את היעד שהציב המלך והמצביא. כך כל יהודי, כל מעשיו וכל תורתו ועבודתו מכוונים כל כולם, ובגלוי, לתכלית אחת ויחידה – לראות את מלכנו משיחנו שליט"א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

, ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.