פרק ז - קדושה וצניעות

יום שני א' אדר ב'
|
  4 תגובות
הנקודה שבמאמר
היחוד של בני הזוג הוא דבר גדול, הן מבחינת הקשר הגשמי הבא לידי ביטוי אז בצורה החזקה ביותר, והן מבחינה רוחנית, שגם למעלה נחשב יחוד זה לדבר גדול (כדברי אדמוה״ז בתורה אור על מגילת אסתר ובכ״מ). לכן הוא דורש יתר קדושה וצניעות.
מאת הרב דב טברדוביץ
קדושה וצניעות

 

 

הקדמה להלכות קדושה וצניעות

היחוד של בני הזוג הוא דבר גדול, הן מבחינת הקשר הגשמי הבא לידי ביטוי אז בצורה החזקה ביותר, והן מבחינה רוחנית, שגם למעלה נחשב יחוד זה לדבר גדול (כדברי אדמוה״ז בתורה אור על מגילת אסתר ובכ״מ).

ברם, מאז חטא עץ הדעת נתלבשה בזה תאווה שמצד הקליפה [וכמ״ש בתיקוני זוהר (תיקון נו, דף צ ע״א), שהאיש הוא כנגד אות ו׳ של שם ה׳ והאשה היא כנגד אות ה׳ של שם ה׳ ויחד הן האותיות ו׳-ה׳ משם ה׳, אך ע״י החטא נתווסף על זה רע וכך נוצרה התיבה ער-וה], על כן יש להיזהר שהיחוד יהיה בתכלית הצניעות, הן בצניעות בין בני הזוג עצמם [כדי למעט בתאווה והגסות שמצד הרע] והן בהקפדה שלא ירגישו בזה בני אדם אחרים.

כן יש להיזהר שלא להתייחד ליד דברי קודש שאינם מכוסים כהלכה.

בנוסף, יש חשיבות עצומה להתקדשות בני הזוג, שכן הדבר משפיע מאוד על נפש הילדים;

ידוע הדבר שלחזקיה מלך יהודה, למרות שהיה צדיק גמור [והקב״ה אף ביקש לעשותו משיח], נולד לו מנשה, שבצעירותו היה רשע [עד ששב בתשובה שלמה]. ונשאלת השאלה, כיצד מצדיק כזה נולד בן רשע?

אחד ההסברים בזה הוא (ראה אור החיים ויקרא יב, ג),

כי המלכה הייתה באותו יום בסיור עם שליחי מלך בבל שבאו לברך את חזקיהו. ומכיון שהיה צורך לתרגם דברים לשפה הבבלית והיא שלטה בשפה, היא נלוותה אליהם ובלילה בשעת היחוד חשבה אודותם ומזה נולד מנשה.

מכאן רואים עד כמה חשובה מחשבתם של בני הזוג בזמן היחוד, שמשפיעה מאוד על תכונות נפשם ואופיים של ילדיהם.

ומובא בזוהר, שהעיקר תלוי בקידוש ומחשבת האשה [ויש שכתבו, שבסופו של דבר מחשבת האיש גוברת. וכך היה אצל מנשה, שחזרתו בתשובה לבסוף הייתה בזכות ההתקדשות של האבא, חזקיה המלך הצדיק].

עפ״ז תפורט בפרק זה, בע״ה, ההנהגה הראויה בזמן היחוד על פי ההלכה וההנהגה החסידית.

 

כיסוי והוצאת דברי קודש מהחדר

א. קודם התשמיש [וראוי להחמיר בזה אם הם במיטה אחת אפילו אם אין רוצים לשמש, כדלהלן הלכה ז] - יש להוציא מחדר המיטות דברי קודש, כגון ספרי קודש וסידורי תפילה, תפילין וחפצים שכתובים עליהם שמות הקדושים, פסוקים או מאמרי חז״ל.

וכן מותר להשאיר דברי קדושה אם הם מכוסים בשני כיסויים. וצריך שאחד הכיסויים יהיה אטום, לא שקוף, וכן שאחד מהם יהיה כיסוי שאינו מיוחד להם. אבל אם יש כמה כיסויים שקופים הרי הם חשובים ככיסוי אחד. וכן כמה כיסויים המיוחדים לדבר זה, כמו לתפילין, נחשבים כאחד. ע״כ צריך להוסיף עליהם עוד כיסוי [ומועיל כיסוי שקוף המיוחד לכך ועוד כיסוי שאינו שקוף שאינו מיוחד לזה], וכן מועיל כיסוי שאינו שקוף המיוחד לכך בתוספת כיסוי נוסף שקוף.

כמו כן אפשר לעשות מחיצה בפני דברי הקדושה, כמו שיתבאר לקמן הלכה ה ואילך.

אך ספר תורה [ויש שהחמירו גם בנביאים וכתובים הכתובים על קלף] יש להוציא לחלוטין מהחדר ורק אם אין אפשרות להוציאם מתירים ע״י מחיצה [ויש לשאול רב מורה הוראה].

[תמונת הרבי (ושאר תמונות צדיקים) ראוי להחשיבה כשאר דברי קודש ויש לנהוג בה כנ״ל][1].

ב. כיסוי שנכפל, כגון בגד מקופל, נחשב כשני כיסויים. אבל בגד שנתפר משני בדים, כגון ציפית לכרית וכיו״ב, נחשב ככיסוי אחד [כי התפירה הופכתו לאחד. ומסתבר, שציפית תפורה ובתוכה כרית וכיו״ב נחשבת לשני כיסויים].

וכן אם הכיסויים הם רק מלמעלה ומהצדדים אע״פ שמלמטה יש רק את השולחן וכיו״ב - הרי זה נחשב למכוסה[2].

ג. מזוזה שקבועה בחדר והיא בתוך חלל החדר כשהדלת סגורה - צריך שתהא מכוסה בכיסוי המיוחד למזוזה [בית מזוזה], אך מספיק כיסוי אחד שאינו שקוף, כיון שהמזוזה והכיסוי קבועים ומחוברים בקיר ונחשבים כחלק מהקיר וכרשות נפרדת מהחדר (ובתנאי שהמזוזה מחוברת בחוזקה לקיר ולכמה פוסקים גם מצד הלכות מזוזה צריך לחברה בחוזק לקיר) אבל אם המזוזה מכוסה בכיסוי שקוף - יש להוסיף כיסוי נוסף שאינו שקוף.

אם על הכיסוי שאינו שקוף כתובים פסוק או שם כדוגמת שם ש-ד-י וזה נמצא בחלל החדר - יש לכסות את הכתוב בשני כיסויים שלפחות אחד מהם אינו שקוף, כנ״ל.

ואם המזוזה אינה בתוך חלל החדר כאשר הוא סגור - אין כל חשש[3].

ד. תפילין הנתונים בנרתיקם - צריך לכסותם בכיסוי נוסף, אע״פ שיש לתפילין כמה כיסויים, שהם נרתיק התפילין, שקית התפילין ושקית גדולה שמכסה על הטלית ותפילין, מ״מ, כיון שהם כולם מיוחדים לתפילין - הרי הם חשובים ככיסוי אחד ולכן צריך לכסותן בכיסוי נוסף [ואפשר לפרוש את הטלית על התפילין וזה נחשב כיסוי (אחד נוסף או שני כיסויים, אם כופלים את הטלית, כנ״ל הלכה ב), כי אין הטלית עשויה כדי לכסות את התפילין][4].

ה. ניתן לעשות מחיצה לחצוץ בפני הספרים ושאר דבר שבקדושה [אבל בספר תורה מתירים בכך רק כשאין אפשרות אחרת, כנ״ל הלכה א]. מחיצה זו צריך שתהיה גבוהה לפחות עשרה טפחים (=כ-80 ס״מ) וארוכה לפחות ארבע אמות (=כ-2 מטר), לא שקופה ועמידה ברוח מצויה.

לדוגמא: בחדר שיש בו קיר שעומדים עליו ספרי קודש עד התקרה, הרי אם מעמידים מחיצה בין הספרים והמיטה - הרי זה מתיר תשהמ״ט, וכגון שיקחו שתי כסאות ויצמידו להם סדין מלמעלה למטה וימתחו אותו עד גובה 80 ס״מ ובאורך של לפחות 2 מטר בין הספרים להמיטה, והסדין אינו שקוף ועמיד ברוח שמצויה בחוץ מצד כובד הכסאות וכיו״ב. ומחיצה זו מתירה אע״פ שהספרים נראים מעל המחיצה [וצריך שהמחיצה תהיה לכל אורך המיטה במקום שהוא כנגד הספרים].

ברם, בשבת אין לעשות מחיצה בשביל זה, מצד איסור בנין עראי בשבת. אך אם הייתה כבר מחיצה באורך טפח או בגובה טפח לפני שבת - מותר להשלימה בשבת (וצריך טפח מלבד החלק שכרוך סביב עצמו) לגובה עשרה טפחים[5].

ו. ספרי קודש הנתונים בארון שיש לו כיסוי, צריכים כיסוי נוסף [ואין מחשיבים את כריכת הספר ככיסוי].

אם הכיסוי שקוף, יש להקפיד שהכיסוי הנוסף יהיה דבר שאינו שקוף [וכיסוי למינציה אינו נחשב אפילו לכיסוי אחד].

נחלקו הפוסקים האם ארון או תיבה [שאינם שקופים] המכילים ארבעים סאה [נפח הקרוב ל-380 ליטר] נחשבים כרשות נפרדת וא״צ שום כיסוי או שנצרכים כיסויים כנ״ל. ונראה לכאורה שדעת אדמו״ר הזקן להחמיר בזה[6].

ז. מן הדין חייבים בכיסוי הנ״ל בשעת תשהמ״ט [או אם יש שם אדם עירום אפילו ילד או אם עושים צרכים], אך ראוי להיזהר ולכסות בכל זמן שנמצא עם אשתו במיטה, גם אם אין מתכוונים לתשהמ״ט[7].

 

שיהיה החדר חשוך

ח. יש להיזהר שיהיה חושך בחדר בזמן תשהמ״ט. ואם יש אור שמקורו בחדר, כגון נר או נורה חשמלית דולקים - אסורים בתשהמ״ט [אם ניתן לזהות פרצוף לאורו].

אך אם יש אור שמגיע מחדר אחר או אפילו מאותו חדר אך מקור האור עצמו מכוסה בכלי וכיו״ב, למרות שמאיר מעל לכיסוי [אך בתנאי שאין האור נראה יפה מבד הכיסוי] - מותרים בתשהמ״ט מן הדין בתנאי שיתכסו שניהם בכיסוי על כל גופם כולל הראש והרגליים.

אך, מ״מ, ראוי לנהוג ע״פ האריז״ל, שלא להסתפק בזה אלא לדאוג שתהיה חשיכה מוחלטת בחדר עד כדי כך שאין אפשרות לראות בבירור פרצוף אדם[8].

ט. אור השמש המאיר לתוך חדר, אע״פ שמקורו חיצוני, הוא נידון כאילו יש מקור אור בחדר ואסורים בתשהמ״ט עד שימנעו כניסת האור.

ולכתחילה ישראל קדושים הם ואין משמשים ביום, ורק בשעת הדחק מתירים [וידוע מהאריז״ל, שולד הנוצר ע״י תשהמ״ט ביום - מזלו גרוע וכו׳].

ומ״מ, אם הבעל רוצה לשמש ביום - אין לאשה לסרב אע״פ שהזמן הראוי לזה הוא בלילה, כיון שמן הדין אין איסור לשמש ביום אם המקום חשוך, ובפרט אם אח״כ יוכל הבעל לטבול במקוה [וכן ההקפדה היא יותר בתשמיש שיכול להביא הריון][9].

וכן תמיד כשהבעל רוצה לשמש עימה אסור לאשה לסרב בגלל עצלות או חוסר חשק וכד׳, ואם לדעתה יש לה סיבה חזקה לכך, עליה לשאול רב ולא להחליט בעצמה.

י. אסור להסתכל באותו מקום באשה בין סמוך לתשמיש ובין שלא בסמיכות לתשמיש, וכן אסור לנשק שם בפה אפילו בחושך ומתחת לכיסוי[10].

קיום המצוה בצנעה

יא. קיום המצוה צריך להיות בצנעה, שלא ירגישו בזה בני אדם ואפילו אם יש מחיצה מפרדת ביניהם. ויש להחמיר, שגם קודם לזה, בזמן ההכנות למצוה, לא ירגישו בזה אחרים, כגון ע״י שישמעו רעש של הזזת מיטות או רעש נעילת הדלת וכיו״ב [אם מובן עי״ז שעומדים לשמש].

אם מתארחים בבית אחר - אסורים בתשהמ״ט שם. אולם אם מוקצה להם חדר נפרד - מותרים בתשהמ״ט, ובלבד שלא ירגישו בהם וכן שיהיו להם בגדים שלהם וכן הסדין או המגבת שתחתיהם יהיו שלהם[11].

יב. האיסור מן הדין הוא רק שירגיש אדם שיכול לדבר והוא ער [או שמצוי שיתעורר], אבל קטן שאינו יכול לדבר אינו אוסר אפילו אם הוא ער.

אבל ראוי להיזהר שלא יהיה שום אדם נוסף בחדר, אפילו קטן ביותר [אפילו אם הוא ישן, אם אפשר בקלות להוציאו מן החדר ומבלי שיצטער או שיתעורר] (ויש חכמים שהקפידו שלא יהיו בחדר אפילו בעלי-חיים, כזבובים וכיו״ב)[12].

יג. תינוק עד גיל שנה אסור שיהיה על אותה מיטה בשעת התשמיש ויש בזה חשש היזק לתינוק, ח״ו. והוא דוקא אם התינוק לצד רגליהם, אבל אם ישן לצד ראשם או אם מניח יד עליו - אין בזה סכנה[13].

 

מספר העונות

יד. יש לאדם בריא לנהוג עונות תשהמ״ט פעמיים [ואפשר גם שלש פעמים] בשבוע, וראוי שפעם אחת מהן תהיה בליל שבת קודש.

וכן אם רואה שאשתו משתוקקת לכך - ימלא רצונה, או אם יצרו מתגבר עליו וחושש למכשול - יקיים המצוה.

וראוי שלא יפריז להרבות ביותר בדבר זה[14].

 

ההכנות למצוה

טו. ראוי שסדר ההכנה למצוה זו [אם מתכוננים לזה לפני שהולכים לחדר השינה] יהיה ע״י לימוד תורה יחד. וקודם למצוה - נתינת צדקה ותפילה בפה או במחשבה שהמצוה תהיה בקדושה ובטהרה ויזכו עי״ז לזרע של קיימא טהור וקדוש. ובזה ינהגו האיש והאשה.

יקראו קריאת שמע שעל המיטה, וראוי שהבעל יקרא זאת עם מעיל ואבנט, עד ברכת ״המפיל״ ולא עד בכלל.

הבעל יאמר מזמור כג בתהילים ואת הלחש ״עטיפא כו׳״ הנדפס בסידור.

ראוי שיעשו צרכים ויטלו ידיהם לסירוגין כמו בנט״י בבוקר [ואם היו מלוכלכים מזיעה וכיו״ב, ראוי להתקלח לפני קיום המצוה (למעט בליל טבילה שאין לאשה להתרחץ אחר הטבילה), כל אחד בנפרד ובצניעות כמובן] ואח״כ להתכונן למצוה[15].

טז. אם יצאו האיש או האשה מבית הכסא קבוע [שיש לו מושב], אסורים בתשהמ״ט עד שיחלפו 12 או לפחות 9 דקות [גם אם לא עשו צרכיהם ורק נכנסו לשם - יש להיזהר כנ״ל][16].

יז. אם יש ביניהם מריבה - יפייסנה וע״פ הזוהר תמיד צריך להקדים לזה דברי ריצוי. ומן הראוי שיהיה קירוב גשמי לפני קיום המצוה.

ואסור לבוא עליה באונס או ללא הסכמתה המלאה, ולכן אסור לשמש כשהיא ישנה לגמרי [ומותר מעיקר ההלכה לשמש כשהיא מנומנמת ומסכימה אך ראוי לשמש רק בדיעה גמורה].

וכן אין לשמש כשאחד מבני הזוג שיכור ונתבלבלה דעתו מחמת שתייתו, אע״פ שאינו שיכור לגמרי.

ויזהרו שלא ירגישו בני אדם כנ״ל, וכן ישתדלו שלא לדבר אודות בני אדם אחרים [כדי שלא יבואו להרהר בהם]. וודאי שאסור לאשה בליל טבילתה לומר לבעלה שגם פלונית טבלה הלילה.

ויזהרו מניבול פה ויזכירו מעשה הצדיקים. ויכוונו שניהם דעתם לשם שמים ויתכוונו שניהם שעי״ז יזכו לזש״ק טהור וקדוש, ובזוהר מבואר שבעיקר משפיעה מחשבת האשה.

ויזהר הבעל שלא יוציא טיפות לבטלה, וע״פ האריז״ל יש לאיש ליזהר גם מלחלוחית לפני המצוה.

יהיה הוא למעלה והיא למטה.

בשעת מעשה ראוי שלא לדבר אלא לחשוב אותיות התורה ולצייר דמות הרבי [כל אחד לפי מדרגתו ובלבד שלא יגרום העדר מעשה המצוה].

ויש להם להתכסות בסדין וכיו״ב עד ראשם, וכן שהבעל יחבוש כיפה והאשה תלבש כיסוי ראש, כנזכר בזוהר. (ובספר כף החיים מחמיר, שיתכסו בסדין על כל גופם כולל הראש. ויש בודדים שאכן נוהגים כך).

ויזהר הבעל שלא לפרוש באבר חי, כדי שלא יצאו טיפות לבטלה, כידוע מהאריז״ל[17].

 

לאחר קיום המצוה

יח. לאחר קיום המצוה יטלו ידיהם לסירוגין, וישפוך קצת מים [על הרצפה] ליד המיטה.

אחר התשמיש לא יעמוד מיד אלא ישהה מעט, ובגמרא אמרו שהנעמד מיד קרוב הוא למיתה, ר״ל.

ויהיה הבעל עם אשתו עוד קצת לאחר מעשה [כמובן אם אין אסורה מצד דם בתולים וכיו״ב], ואח״כ ישן כל אחד במיטתו [אך אם הורגלו לישון יחד, ישאלו רב כיצד לנהוג].

ראוי שהאשה תישאר במיטתה [באותה תנוחה ולא תתהפך (לפחות חצי שעה)] כדי שיגדל הסיכוי להריון, וק״ו שלא תוציא הזרע מגופה, ח״ו[18].

יט. ראוי לאיש שאח״כ יעשה צרכיו, ינקה גופו ויאמר ברכת ״אשר יצר״ (ויכוון גם על הנאה זו), ואח״כ יאמר ברכת ״המפיל״. וכן האשה תאמר אח״כ ברכת ״המפיל״ [אם עדיין יירדמו לפני עמוד השחר].

בבוקר ימהר לטבול, אך אם חושש שיעבור זמן קריאת שמע עד שיטבול - ירחץ מה שנתלכלך בגופו ויאמר ברכות השחר ויקרא קריאת שמע בזמנה ואח״כ יטבול.

ואם אין לו אפשרות לטבול במקווה, הרי שיטבול בבריכה שבקרקע אע״פ שהיא של מים שאובים. ואם אין לו אפשרות לטבול בבריכה - ירחוץ במקלחת ט׳ קבין, שהם כ-13 עד 18 ליטר, ובמקלחת בזרם ממוצע זה עובר ב-3-2 דקות.

[ואם גם זה אינו מתאפשר, ילמד משניות בסדר טהרות, ועדיף שילמד במסכת טהרות]. ואם גם זה אינו מתאפשר - לא ימנע מתורה ותפילה[19].

 

זמן קיום המצוה

כ. מצד ההלכה ראוי לקיים המצוה בשליש האמצעי של הלילה (כי בזמנם כל השכנים היו ישנים בשעות אלה),

כדי שלא ישמעו קולות מבני אדם ויבואו להרהור בהם, וגם ראוי שיהיה זה כמה שעות אחר האכילה.

ע״פ המקובלים ראוי שזה יהיה אחר חצות לילה, אך דברים אלו נאמרו לאדם הנקי מכל מחשבות וכו׳. אולם מי שמחשב ״מתי יבוא לידי ואקיימנו״ - אין לו להמתין עד חצות. ע״פ הקבלה יש לקיים מצוה זו דווקא בליל שבת קודש, אם משמש בשביל הריון, כגון סמוך לטבילתה וכיו״ב [אך מובן שחייבים בתשמיש בליל טבילה גם אם הוא ביום חול].

אך לרוב בני האדם אין להימנע ממצוה זו גם בימות החול ואפילו אם הרופא אוסר לאשה להתעבר לזמן מסוים וגם הרב התיר להם להימנע מהריון למשך זמן, מ״מ, ימשיכו לקיים המצוה ויתייעצו עם רב כיצד למנוע ההריון לזמן מסוים[20].

כא. מצוה זו נוהגת גם בזמן ההריון, אע״פ שאמרו חז״ל שבחודשים הראשונים תשהמ״ט קשה לאשה כו׳, כתב ע״ז הרבי שכבר נשתנו הטבעים ואין זה מזיק [ורק יש להיזהר שלא יכביד ביותר כו׳][21].

 

קיום המצוה בזמן שאינו מועיל להריון

כב. המצוה נוהגת גם בזמן שאינה יכולה להביא להריון, כגון שהאשה מעוברת, זקנה וכיו״ב.

ע״פ המקובלים, בכל זיווג שנעשה ע״פ ההלכה יורדות נשמות בעולמות העליונים ולעתיד גם יתלבש עליהן גוף ויבואו למולידיהן ויאמרו להם ״שלום עליכם, אתם הורינו!״ והם לא יכירום, כנאמר בנביא ישעיה (מט, כא) ״מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גו׳״[22].

 

היוצא לדרך

כג. אדם היוצא לדרך - צריך לפקוד את אשתו בלילה שלפני יציאתו.

ומן הדין חייב בזה גם אם זה יוצא בזמן חשש וסתה אחר שתבדוק ותימצא טהורה, אך רצוי שהבעל יפייסנה שלא תדרוש תשהמ״ט ותסתפק בקירוב של חיבוק ונישוק וכיו״ב [ובתנאי שלא יביאנו לידי שז״ל, ח״ו]. אם אשתו רוצה דוקא תשהמ״ט - יעשה המצוה אחר שבדקה עצמה וביררה שהיא טהורה, כנ״ל.

[אך אם הנסיעה ביום (ובעונת יום אין חשש וסת ויש להם פנאי לשמש אז) - אין להם לשמש בלילה בזמן חשש וסתה (וישמשו בעונת יום מתוך חושך, כנזכר לעיל בהלכה ט)].

אם יוצא לדרך ואשתו טמאה - ראוי שיפרד ממנה ע״י דיבור ושתיית כוס תה יחד וכיו״ב [ויניח ביניהם היכר שמועיל ע״פ ההלכה] ויסע לדרכו לשלום.

אם אשתו צריכה לטבול תוך עונה - יאחר את נסיעתו כדי לפוקדה, אולם אם נוסע לדבר מצוה או לצורך גדול - אינו צריך להמתין[23].

כד. דין יוצא לדרך הוא רק אם הבעל נוסע לבדו, אך אם שניהם יוצאים לדרך או שרק האשה נוסעת, לא חל דין יוצא לדרך[24].

כה. יוצא לדרך הוא רק אם עי״ז יבטל עונתה הבאה. אבל אם נוסע ליום או יומיים ולא יבטל עונתה - אין עליו דין יוצא לדרך [ומ״מ, אם יש לה הרגשה שהוא מתרחק - ראוי להיות עימה אם היא טהורה ואינה בעונת חשש וסתה][25].

כו. הבא מן הדרך ג״כ ראוי שיפקוד את אשתו, אבל אין זה מתיר לשמש אם זה יוצא בעונת חשש וסתה[26].

 

קיום המצוה בזמנים שונים

כז. מן הדין תשהמ״ט אסור ביום הכיפורים ובתשעה באב בלבד, אך ראוי להחמיר אף בראש השנה ובחג השבועות. ברם, בליל טבילה החל בראש השנה ובשבועות [וכן אם חושש לשז״ל] - מותר.

ע״פ המקובלים יש זמנים נוספים שראוי לפרוש [אם זה אינו ליל טבילה וכיו״ב] ומי שעלול לבוא לידי הוצאת שז״ל ומחשבות ודאי אין להחמיר בזה.

[וכן בליל ״ניטל״, דהיינו יום המולד לפי הנוצרים (וזה תלוי במועד שחוגגים רוב הנוצרים שמתגוררים במקום זה), ראוי להימנע עכ״פ עד חצות].

בתשעה באב שחל בשבת ונדחה - יש להחמיר, אבל בליל טבילה מותר.

בשבעת ימי אבלות של הבעל או האשה, ח״ו, אסורים בתשהמ״ט מן הדין. ויש להם להימנע מקירוב פיזי וכן שלא לישון במיטה אחת [ואם, ח״ו, קרה אבלות מיד לאחר החתונה - ישאלו רב][27].

 

מקום המיטות

כח. מלכתחילה ראוי שהמיטות בחדר יהיו בין צפון לדרום, דהיינו, שהראש והרגלים יהיו זה לצפון וזה לדרום. אך אם יש קושי בסידור המיטות כך - מותר שהמיטות יהיו בין מזרח למערב. (ויש שנזהרים שלא יהיו הרגליים מכוונות ממש כנגד הפתח, כדי שלא יהיו באופן של הוצאת מת, ח״ו, אך אם אין מכוונים ממש כנגד הפתח - אין חשש)[28].

 

 

הערות

 


[1] ראה שוע"ר או"ח סי'מ ס"ג וס"ח. ולענין ס"ת [ויש שמחמירים גם בשאר כתבי הקודש הכתובים על קלף] כתב בשו"ע סי'רמ ס"ו שאין מועיל כיסוי אלא יש להוציאם מהחדר, ואם אין חדר אחר מועילה מחיצה.

[וכתב במשנה ברורה סי'רמ סקט"ז: יש להיזהר שלא לשום שום ספר קדוש (גם מודפס) על מיטה שישן עליה ובפרט עם אשתו, כי ש"ז מצוי עליו].

וראה עוד להלן גבי ספרי קודש בהלכה ו ובהערה שם.

[2] ראה כף החיים סי'רמ סקמ"ג. ואם יש תפילין או ספרים על שולחן וכיו"ב ומכוסים מלמעלה בשני כיסויים מותר, אע"פ שמלמטה יש רק שולחן, כמ"ש רבינו בסי'מ ס"ד גבי תפילין.

[3] ראה שוע"ר סי'מ ס"ה. ובמשנה ברורה סי'רמ סקל"ג.

ולכאורה, אין ללמוד מדין מזוזה המחוברת לקיר להתיר גם בארון מחובר לקיר, כיון שבמזוזה מצד ההלכה, צריך לקובעה בקיר הרי זה נחשב כאילו היא בתוך הקיר. ולדעת משנה ברורה שם יש להתיר בארון המחזיק 40 סאה המחובר לקיר לכל הדיעות.

[4] ראה שוע"ר או"ח סי'מ סעיפים ג-ד.

[5] ראה שוע"ר או"ח סי'מ ס"ג ובסי'שטו סעיפים ד-ה. ומשמע שם, שרק ע"י מחיצה כהלכתה מותר אף אם הספרים מגולים למעלה מגובה י'טפחים. אבל אם אין מחיצה - אסורים בתשהמ"ט אע"פ שהספרים נמצאים למעלה מי'טפחים, כדעת המג"א ורוב האחרונים, הובאו במשנה ברורה סי'רמ בביאור הלכה ד"ה עד.

ומסגנון לשון רבינו בסי'שטו ס"ד, שכתב: "אם תולה המחיצה נגד כל הספרים שאין מגולין כלל" כו׳, משמע שגדר מחיצה בזה היא שמסתירה על הספרים לגמרי, אלא שמספיק גובה י'טפחים. עכ"פ משמע שמחיצה היא מכסה [במשך י'טפחים] לגמרי, ואין מועיל אם יש בה נקבים ונראים דרכה הספרים, וכדעת המג"א והובא במשנה ברורה סי'רמ סקכ"ה. וכן מבואר בשוע"ר שם, שיש גם אפשרות לעשות מחיצה גבוהה שמכסה על כל הספרים ואז מותר לעשותו בשבת, אם יהיה כיסוי נוסף על הספרים.

מה שכתבנו שבשבת צריך טפח מלבד החלק הכרוך סביב עצמו - ראה שוע"ר סי'שטו סי"ב.

[6] ראה שוע"ר סי'מ ס"ח. ומסתימת דבריו שם משמע שספרי קודש כולם, כולל הנדפסים, צריכים שני כיסויים, וגם משמע שאין הכריכה נחשבת ככיסוי אחד [שהרי סתם רבינו שהספרים צריכים שני כיסויים, ומן הסתם לספר יש כריכה ואעפ"כ מצריך רבינו שני כיסויים. ועד"ז שם בס"ב כותב רבינו, שספרים הקבועים בלוחות אינם דומים לכיס, לפי שהן מחוברות לסידור והרי הן כסידור עצמו והוא הדין לכריכות].

וכן כתב הרבי באגרות קודש חלק יא עמוד שה, גבי ספר התניא, שלסגולה יש להניחו בחדר בו נמצא, ש"צריך שיעטפו את התניא כלי בתוך כלי אם בחדר הזה עושים ענינים כאלו הדורשים זה". עי"ש.

ומובן שאף ספר שיש לו כריכה חיצונית יש לכסותו (ועדיין אפשר לומר שהצורך לכסותם בשני כיסויים הוא מפני שיש חלק גלוי שאינו מכוסה בכריכה).

ומלשון רבינו בסי'מ ס"ג שכתב: "בית שיש בו תפילין - אסור לשמש עד שיוציאן, או שיעשה לפניהן מחיצה, או שיכסן ב'כיסויים כיס בתוך כיס" כו׳, משמע, שאין היתר ע"י שנמצאים בארון וכיו"ב שיש בו נפח מ'סאה, שהרי כתב שאין היתר אלא בג'דרכים הנ"ל. [ובמשנה ברורה סי'רמ סק"ו כתב, שאם התיבה מחוברת לקיר במסמרים לכל הדעות יש להקל בזה. ואפשר שגם לשיטת אדמוה"ז זה מותר ועל דרך מה שכתב לגבי מזוזה בסי'מ ס"ה, אך ראה לעיל בהערה 3].

[7] ראה שוע"ר סי'מ ס"ח. וראה במוסגר שכתב שנכון להחמיר אם אשתו במיטה עימו אע"פ שאין בזה איסור מן הדין כו׳.

[8] ראה שוע"ר סי'שטו ס"ג שכתב,

שמותר לתלות בשבת מחיצה מפני אור הנר, כיון שא"צ בזה לחילוק רשויות אלא מועיל שהמחיצה היא גבוהה מהנר בענין שאינו רואה את הנר במקום שמשמש. וכן אם היא עבה קצת בענין שאין האור נראה יפה דרך המחיצה - מותר לשמש אף שאינה גבוהה עשרה טפחים ואינה קשורה טוב כו׳. ומ"מ צריך האפלת טלית, היינו שיתכסו בסדין עבה על כל גופם, כמ"ש במשנה ברורה סי'רמ סקמ"ב.

[9] ראה שו"ע סי'רמ סי"א. וברמ"א שם, שת"ח מאפיל בטליתו [בבגד] ומשמש. ובמשנה ברורה שם סקמ"ה מביא, שאין להקל בזה אלא לצורך גדול, דהיינו, כשיצרו מתגבר עליו.

ולכן, לכתחילה אין ראוי לשמש ביום אפילו בבית אפל אא"כ בשעת הדחק, כגון שנרדמו בליל טבילה עד שהאיר היום או כשיצרו מתגבר עליו וכן במצב שאחד מבני הזוג עובד/ת קבוע בלילה, ויעשו בזה שאלת חכם.

ע"פ הקבלה מי שנוצר מתשמיש ביום מזלו גרוע, וכפי שהאריז"ל מפרש את הפסוק (ירמיה כ, יד) "ארור היום אשר יולדתי בו". ומביא רש"י, שהריונו היה ע"י תשמיש ביום, כי חלקיהו אביו של ירמיהו הנביא היה נביא וכשהמלך מנשה גזר להרוג את הנביאים נאלץ לברוח, וקודם שברח שימש את מיטתו ביום מצד ההלכה (ראה להלן בפנים הלכה כא ואילך) שהיוצא לדרך חייב לשמש ומזה נוצר ירמיהו הנביא, וירמיהו קילל יום שנוצר בו, כי הוא הגבר שראה עוני וצרות החורבן.

לפי האריז"ל, קילל ירמיהו את היום שנוצר בו, כי בגלל שנוצר ע"י תשמיש ביום ע"כ היה לו מזל רע, שכל הנביאים ניבאו על החורבן אבל הוא ראה את החורבן בימיו.

גם מובא מהאריז"ל, שע"י תשהמ"ט ביום אינו לוקח כי אם מנשמות המגולגלות, כמובא בספר כף החיים סי'רמ סקע"ט וסק"פ מפרי עץ חיים שער טז פי"א. ומבאר שם, שהדברים לעיל חלים גם אם משמשים בבית אפל או ת"ח שמאפיל בטליתו כו׳.

[10] ראה שו"ע סי'רמ ס"ד.

וז"ל העזר מקודש על שו"ע אה"ע סי'כה ס"ב: "אסור להסתכל באותו מקום באשה, משא"כ חוץ לזה, גם שטוב לשמור עצמו, מ"מ, לא שייך בזה גדר איסור" כו׳.

[11] ראה שו"ע סי'רמ ס"ו. ובספר פסקי תשובות שם סקט"ז מביא, שמן הדין האיסור הוא רק אם מרגישים בשעת תשמיש ממש, אבל אם מרגישים קודם לכן שעומדים לשמש, כגון ע"י נעילת דלת החדר - אין איסור מן הדין, אבל ראוי להיזהר בכך [וכמו שמביא בספר ערוך השולחן, שאם הייתה חופת נדה, יש שאין מביאים אח"כ עדים שיתייחדו בפניהם אחר שתיטהר, מפני שאז באמת תהיה ביאה ואין זה צנוע. משא"כ כשמעידים אחר החופה על יחוד הראוי לביאה אין חשש, כי אז אין משמשים]. וכ"כ התוספות במסכת נדה דף יז, א ד"ה

מקרקש.

ולענין אורח, ראה בשו"ע סי'רמ סי"ג ובמשנה ברורה שם סק"נ.

[12] ראה שו"ע סי'רמ ס"ו. ובפסקי תשובות שם סקט"ז מביא מהאחרונים, שמ"מ, ראוי להחמיר בזה, כמו שמצינו שהיו אמוראים שגירשו זבובים וכיו"ב מהחדר.

ובמשנה ברורה שם סק"ד מביא מהזוהר שלא לשמש כשיש בחדר תינוק ער. ובביאור הלכה שם ד"ה ניעור כתב, שאם יש שם אדם ישן, ראוי לעשות מחיצה סביב המטה.

[13] ראה שו"ע סי'רמ סט"ז.

[14] ראה שו"ע סי'רמ ס"א. ובביאור הלכה שם ד"ה ת"ח כו׳. וכן ע"פ השמועה מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שזה נוהג פעמיים בשבוע [ואפשר גם שלש], וכמובן שאדם שיש לו חלישות גופו אינו חייב יותר מכוחו [וראוי עכ"פ פעם בשבוע]. ובספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלב-קלד מובאים דברי הרבי במכתביו, שאמנם ע"פ האריז"ל יש לשמש בשביל הריון רק בליל שבת, ומבוסס על דברי הזוהר.

אבל אם יש מקום לחשוש [למחשבות וכו׳] - אין לנהוג כן, וע"כ אין לפרסם איסור תשמיש בלילות ימי חול. וראה להלן בפנים הלכה יט.

ובשו"ע שם מובא, שאם מכיר באשתו שהיא משדלתו לכך וכו'- חייב לפוקדה.

ואם מתכוון לגדור את עצמו כדי שלא יתאווה לעבירה כו'- גם בזה יש קיבול שכר, אך עדיף אם יצליח לדחות את יצרו כו׳.

[15] ראה עד"ז בפסקי תשובות סי'רמ סקכ"ב ובספר כף החיים סי'רמ סקס"ה.

ולענין אמירת המזמור והלחש, שמעתי שזאת אומר רק האיש. וכן משמע מהלשון המובאת בספר כף החיים שם. ובשל"ה כתב, ששניהם יתפללו תפילת הרמב"ן ואח"כ מביא את הלחש "עטיפא כו׳" בלי לפרט מי צריך לאומרה.

נט"י קודם המצוה [בסמיכות למצוה או להכנה לזה] ואח"כ - מובא בסידור רבינו.

ומצד ההלכה הנטילה היא אח"כ ולא לפני זה אא"כ קמו מהשינה שאז צריך ליטול מצד ההלכה גם לפני התשמיש. אמנם בסידור העתיק ליטול ידיים גם לפני המעשה [גם אם לא ישנו קודם] והוא לפי הקבלה.

וגבי אמירת המזמור מובא בסידור שהוא כדי לפרות. ולפי זה, אם אין שייך שתתעבר מזה - א"צ לאומרו. אבל בספר כף החיים שם מביא שע"י אמירת המזמור מגרש הקליפה וימשוך נשמה קדושה לבניו ושכ"כ בספר אור צדיקים. ולפ"ז אפשר שיש לאומרו תמיד [ובסידור הועתק הטעם העיקרי]. ורבים אכן נוהגים תמיד לאומרו לפני קיום המצוה.

[16] ראה משנה ברורה סי'רמ סקנ"ד ובפסקי תשובות שם סקכ"ח.

[17] ראה הרמב"ם הלכות דעות פ"ה ה"ד, וז"ל: "ולא יהיו שניהם לא שיכורים ולא עצלניים ולא עצבים ולא אחד מהם. ולא תהיה ישנה ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עימה כדי שתתיישב נפשה. ויבעל בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד". עכ"ל.

ועד"ז באגרת הרמב"ן פ"ו.

וראה שוע"ר סי'קפט סקמ"א. ושם כתב, שבישנה ממש - אסור.

ומשמע, שלעולם יש איסור לשמש כשהיא ישנה ממש, גם אם הביעה הסכמתה לכך [כי אין אדם בעה"ב על גופו לצערו או לבזותו, כמ"ש רבינו בהלכות שמירת הגוף והנפש ס"ד (ואמנם שם בקו"א סק"ב מתיר להתבזות בשביל פרנסה, אבל באשה, שבעלה חייב לפרנסה - אסורה לשמש בישנה ממש גם אם יתן לה שכר מיוחד על זה, כיון שאינה פרנסה הכרחית, שבזה הוא חייב בלאו הכי). וגם מסתבר, שבביזוי גדול כזה, שגופה הוא מופקר לתשמיש (ללא כל תענוג והנאה מצידה) - אין לה רשות להסכים על זה גם תמורת הנאה של כסף וכיו"ב. וממילא, יש איסור על בעלה לשמש עימה באופן שהיא ישנה ממש, גם אם הסכימה מכל סיבה שהיא].

ואף שמותר לשמש במנומנמת, אך מ"מ, ראוי לשמש רק מתוך ידיעתה ורצונה, כמובא בראשונים.

בספר משכן ישראל עמ'47-49 מבאר בזה ומביא משו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"ד ס"ו, שכתב ענייני קריבה דחיבוק ונישוק הוא ג"כ מחיובי עונה

ומצוה דלשמח את אשתו כו׳.

וע"פ המקובלים צריך שיהיה חיבוק ונישוק פה אל פה.

בשו"ע סי'רמ ס"ו: "הוא למטה והיא למעלה - זו דרך עזות [שמעזת להראות שהיא מעליו]; שימשו שניהם כאחד - זה דרך עיקש [עקום. או מלשון עקשות, שמתעקשת שעכ"פ לא יהיה מעליה]".

ובבאר היטב שם סקט"ו מביא מהזוהר, שמכלל קדושת הזיווג שיהיו פנים נגד פנים. ואם מאיזו סיבה רוצים לשנות התנוחה, ישאלו רב האם יש להתיר בשעת הצורך.

הזוהר אוסר לשמש שלא כדרכה, שנאמר "ודבק באשתו" (בראשית ב, כד) ולא באחורי אשתו. וגם מצד ההלכה זה איסור להרבה פוסקים.

ובבאר היטב שם סקכ"ד כתב בשם האריז"ל, שהמתעורר משנתו בקישוי אבר מחמת חלום - לא יבעול אז [עד שיסור הקישוי ההוא וגם כשאשתו מעוברת יזהר בזה].

ובמגן אברהם שם סקכ"ט כתב, שהמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תיניק עד זמן הליכת שני מילין או מיל [זמן הליכת מיל הוא 18 או 24 רגעים]. ואם אינה יכולה להמתין מפני צער התינוק שהוא בוכה - לא תירא מזה ותיניקהו.

[18] ראה בסידור רבינו אודות נט"י לפני ואח"ת ולשפוך מים אצל המיטה כו׳. ומלשון זו משמע, שמספיק קצת מים באיזה מקום על הרצפה ע"י המיטה [לחלק הקליפות, שלא ידבקו בטיפות הזרע].

וימשיך להיות עימה קצת אחרי זה, אך אין ראוי להישאר כל הלילה במיטתה, כנ"ל הערה 17 מהרמב"ם, שכתב "ויפרוש מיד". ואמנם פירשו, שעם כל זה, ימתין קצת ואח"כ יפרוש [שלא תרגיש האשה שכל חפצו במעשה עצמו ואח"כ אין לו שום ענין בה].

ועד"ז מובא בשם אדמוה"ז, שתיקן שתמיד יהיו המיטות נפרדות [ומובן שגם לזמן טהרתה].

ועד"ז מובא בבאר היטב בסי'רלח סק"ב וז"ל: "וישכב על צד שמאל וישן וישכב במיטה מיוחדת, וכשתשמש אחר שתגמור תשוב למיטתך. האריז"ל. עכ"ל".

ובספר כף החיים סי'רמ סקס"ג כתב וז"ל: "ישכב תמיד במיטה המיוחדת בפני עצמו, ואם צריך לשמש לשם מצוות כו׳, אחר גמר השימוש כמו חצי שעה יקום וישוב למיטתו המיוחד לו" כו׳. 

[19] ראה דברי הרמב"ם בהלכות דעות פ"ד הי"ט, שכתב: "ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה".

בפסקי תשובות סי'רמ ס"ב מביא, שאע"פ שלא תיקנו חז"ל ברכה על הנאת הזיווג, מ"מ זה נכלל בברכת "המפיל" [בתיבות "ותהא מיטתי שלמה לפניך"] או אם מברך "אשר יצר" יכוון גם על הנאה זו [ויש שכתבו שיטעום דבר מאכל ויברך "שהכל" ויכוון גם על הנאת הזיווג].

ולענין דבר שבקדושה אח"ת: הנה מעיקר הדין מותר אם גופו נקי, וכמ"ש בשוע"ר סי'עו ס"ד, שנכון להחמיר לנקות שכבת הזרע מעל בשרו אע"פ שמעיקר הדין אינה כצואה כלל.

ומידת חסידות שלא תהיה שכבת זרע גם על הבגדים אע"פ שהם מכוסים.

אבל לכתחילה ודאי יש להקפיד בטבילת עזרא לטבול במהירות בבוקר וודאי שראוי להקפיד בשביל לימוד חסידות ותפילה. ומ"מ מובן, שאם אין לו אפשרות לטבול במקוה, יטבול במים שאובים שבקרקע או לפחות ישפוך על עצמו ט'קבין מים שאובים, וראה שוע"ר סי'פח ס"א וסי'תרו סי"א.

ושיעור ט'קבין שכתבנו הובא בפסקי תשובות סי'פח סק"ה.

אך אם אין אפשרות לטבול או לרחוץ בט'קבין מיד, מ"מ, חייב להקפיד לקרות ק"ש בזמנה וכן לא יבטל מדברי תורה בנתיים, על דרך מש"כ בשוע"ר מהדורא בתרא סי'א ס"ז, וז"ל: "ומ"מ, אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג'פעמים

כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה - חלילה לו מליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג"פ, אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים". עכ"ל.

[20] ראה בשו"ע או"ח סי'רמ ס"ז ושו"ע אבהע"ז סי'כה ס"ג. ודיעות הזוהר והמקובלים הובאו בספר פסקי תשובות או"ח שם סק"ד. ושם בסקכ"א מאריך אודות החשיבות שיהיה אחר חצות דווקא. וכן מובא בספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלא, שתמיד כדאי שיהיה אחר חצות. ובהמשך שם מעיר, שצריך עיון גדול אם חל בדורותינו, שבמשך כמה וכמה שעות המחשבה שקועה מתי כבר וכו'וכו׳. ועד"ז במשנה ברורה סי'רמ סקל"ד, שאם יצרו מתגבר לא ימתין כו׳.

בספר שערי הלכה ומנהג שם עמ'קלג מביא, שע"פ משנת חסידים וטעמי המצוות [שהם הדיעה העיקרית בתורת האריז"ל] הנה ענין ליל שבת הוא דוקא אם שייך שתתעבר מזה ואם אין שייך מזה עיבור אין להקפיד על ליל שבת. ובהמשך הדברים מציין, שכל ההקפדה היא במי שאין בו חשש לדברים חמורים יותר [הוצאת שז"ל או מחשבות זרות], אבל מי ששייך לזה - לא ינהוג כך. ומציין שעד"ז כתב בביאור הלכה לסי'רמ ד"ה ת"ח, שממליץ שגם תלמידי-חכמים בדורותינו ינהגו כפועלים שעונתם פעמיים בשבוע אם זה לפי כוחם.

וראה לעיל הלכה י לענין תשמיש ביום.

[21] ראה משנה ברורה סי'רמ סק"ב. והנה בספר חסידים סי'שה שואל: מכיון שבחודשים מסוימים התשמיש קשה לאשה כו׳, א"כ, מדוע לא ימנעו אז מתשמיש? ומתרץ, שמ"מ, א"א למנוע מפני מחשבות האיש והאשה כו׳.

אבל בספר שערי הלכה ומנהג ח"ד עמ'קלא מובא מכתב הרבי בענין זה, שכתב: "[בזמננו] נשתנו הטבעים ואין בזה שום חשש" [אך, מ"מ, יש ליזהר שלא להכביד כו׳].

[22] ראה שו"ע סי'רמ ס"א ובמשנה ברורה שם סק"ב, שצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה וכו׳.

וז"ל שוע"ר סי'רפ ס"ב [לענין עונת ליל שבת]: "וצריך ליזהר שלא לבטל העונה, שלא יעבור על לא תעשה של תורה אא"כ האשה מוחלת. ואעפ"כ טוב לקיימה" וכו׳. עכ"ל.

ובשו"ע אבהע"ז סי'עו ס"ו מובא, שאם יש אפשרות שתתעבר מזה ועדיין לא קיימו מצות פרו ורבו, היינו שעדיין אין להם בן ובת - אין מועילה מחילתה וחייבים לשמש בעונות שלהם, אא"כ יש אונס שא"א מחמת חולי וכיו"ב. אבל כשהיא כבר בהריון או שאין אפשרות שתתעבר מזה [או שקיימו כבר פו"ר] - אזי מועילה מחילתה מן הדין, אך ראוי להחמיר, כמ"ש רבינו.

ולהעיר שמלשון רבינו משמע, שאם מבטל עונתה עובר בלא תעשה [אם לא מחלה].

ומשמע שגם אם אינו מבטל מחמת שנאה אלא מבטל מחמת עצלות או מחמת שחפץ בפרישות וכיו"ב, עובר בלא תעשה של תורה אם האשה לא מחלה, כדעת חלק מהפוסקים ודלא כדעת הפוסקים שרק אם מבטל כדי לצערה עובר בלא תעשה [הדיעות בזה בקצרה הובאו בשו"ע אבהע"ז סי'עו ובבאר היטב שם סקט"ז].

וידועה דעת הרבי נגד פרישות.

וגם אם בהסכמת רב יש לה להימנע מהריון זמן מסוים - עליה להתייעץ עם רב כיצד למנוע, אך לא ע"י פרישות, כמבואר לעיל בפנים הלכה כ.

[23] ראה שו"ע יו"ד סי'קפד ס"י.

שוע"ר שם סקל"ב וסקל"ג. ספר נטעי גבריאל פק"ב ס"ב. ושם בסי"א אוסר אם מרגישה שהוסת עלול להגיע כל רגע.

ולענין יוצא לדרך בזמן שאשתו טמאה - כ"כ כמה פוסקים.

ושמעתי שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כשהיה נוסע מליובאוויטש היה יושב עם הרבנית [על כוס שתיה] ונפרד ממנה בדברים.

[24] כ"כ בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"ב ס"ח, שאין להקל אם האשה בלבד נוסעת. ומובן, שכששניהם נוסעים יחד אין כל חובה, גם אם לא יתאפשר תשמיש בהיותם בדרך.

וברמ"א סי'קפד ס"י מובא, שאם האשה תטבול תוך עונה - צריך להמתין.

ובשוע"ר שם סקט"ו וסקל"ח פוסק, שאם הולך לדבר מצוה או לצורך גדול - א"צ להמתין, שמא יטרד בזה ויתבטל מן המצוה.

ומובן, שאם אין חשש כזה, דהיינו, שאין נראה שיפריע לנסיעתו - צריך לפוקדה. וכמ"ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ד.

[25] ראה ספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ב.

ובענין הרגשתה, הרי אם אין רגילות שהוא נוסע למרחקים ולכן מרגישה ריחוק, או שיוצא למקום סכנה וע"כ מרגישה צורך לקירוב עימו - ה"ז דומה קצת ליוצא לדרך.

[26] ראה ספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק"א ס"ג, ופק"ב ס"ה.

[27] מובא בפוסקים ובשוע"ר סי'תריא ס"ב ובסי'תרטו ס"א גבי יום הכיפורים. ושם מבאר, שביום הכיפורים נוהג עימה כל ההרחקות כמו בימי טומאתה, בין בליל יוהכ"פ ובין ביום הקדוש.

גבי ת"ב - כן נפסק בשו"ע סי'תקנד ס"א. וכתב בשו"ע סי'תקנד סי"ח, שנכון שלא לישון בת"ב במיטה אחת. וכן מובא זה בשוע"ר או"ח סי'מ ס"ח, שבת"ב נכון להחמיר בזה אף שאין בזה איסור מן הדין.

ושם בקו"א סק"ב כותב, שאין ׳חילוק בין יום ולילה לענין יוהכ"פ ות"ב כו׳.

גבי אבלות - עיין בשו"ע יו"ד סי' שפג ס"א. ומובא בשוע"ר סי'קפד סק"ו, שאז יש להימנע מחיבוק ונישוק וכן אסור לישון במיטה אחת.

ולענין אבלות בשבעת ימי המשתה - מובא בשו"ע יו"ד סי'רמב.

לענין חג השבועות - מובא בשוע"ר סי'תצד ס"ג וז"ל: "נוהגין הרבה להיות ניעורים כל הלילה לעסוק בתורה (ומ"מ, אם הוא ליל טבילה - ישמש מיטתו)".

ויש שנמנעים בר"ה אם אינו ליל טבילה.

ויש שכתבו להימנע בעשי"ת אם אינו ליל טבילה. אמנם מצד ההלכה אין בזה איסור, וכמובן משוע"ר סי'תרו סי"א, שדן בענין טבילת אשה בערב יוהכ"פ, במקרה ששימשה סמוך לעיוהכ"פ. ומפרט שם, שאם שימשה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה, שבאלו הזמנים היא רגילה להתעבר כו׳, הרי מוכח שמשמשת גם שלא בליל טבילתה.

ובסי'תרלט ס"ט מביא רבינו, שמנהג העולם שלא לישון בסוכה כו׳, ויש שלימדו עליהם זכות למי שנשוי שחייב לשמח את אשתו ברגל ונשים פטורות מן הסוכה. וא"כ, אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מיקרי דבר מצוה כו׳.

ובסי'תקכט ס"ו מבואר, שבחול המועד יש ג"כ מצות שמחה, אבל בר"ה אין מצות שמחה. עי"ש.

[בסי'תקפד ס"א כתב רבינו, שאין אומרים הלל בר"ה ויוהכ"פ לפי שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואיך יאמרו שירה].

בבאר היטב [ובאחרונים] סי'רמ סק"ד מביא, שאין לשמש בב'לילות של ראש השנה והנזהר בעשי"ת תבוא עליו ברכה.

האריז"ל כתב, שאין לשמש ליל שמיני עצרת וליל שבועות וליל א'דפסח אם אינו ליל טבילה, שבליל טבילה אין למנוע חוץ מיוהכ"פ ות"ב, וכן מי שיש לו הרהורים כו'לא ימנע מהמצוה חוץ מיוהכ"פ ות"ב.

לענין ליל "ניטל" ע"פ אגרת קודש של הרבי כמובא בספר שערי הלכה ומנהג כרך ד עמ'קלב.

[28] ראה שוע"ר או"ח מהדורה קמא סי'ג ס"י.

ומביא שם, שלדעת המקובלים צריך שהמיטות יהיו דווקא בין מזרח למערב, וע"כ במקום שקשה לסדר את המיטות בין צפון לדרום יש להקל שיהיו המיטות בין מזרח למערב.

[והרמב"ן באגרת הקודש שלו פ"ג: מובא בספר ראשית חכמה שער הקדושה פט"ז מפרש שדרום, היינו מאכלים מחממים, וצפון, היינו מאכלים מקררים. וצריך שתהיה האכילה לפני המצוה במאכלים ממוצעים בין קור לחום וגם מהם לא להרבות, עי"ש].

 

, , ,
עוד באותו נושא
תגובות  / 4 תגובות
תודה רבה!
ב״ה זכינו לרב שמגיש את הנושא בהבנה ברורה לכל נפש.
יישר כח
הרב מוסר את הדברים באופן ברור.
טהרת המשפחה
תודה רבה, למדתי המון!
הבית היהודי
הלכות טהרת המשפחה בונות את הבית היהודי למופת.

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.