ג' תמוז - חג הגאולה

יום שלישי ג' תמוז ה'תשע"ד
הנקודה שבמאמר
העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, ה"שפויים" וה"מציאותיים", נשארנו שם, וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות, ורק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
ג' תמוז - חג הגאולה

 

את הסיפור הזה שמעתי אישית מפי המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס, ובזמנו שמעתי אותו גם מפי הרה"ח ר' רפאל ("פאליע") כהן: כידוע ומפורסם החל מאסרו של הרבי הריי"צ בט"ו סיוון תרפ"ז. השחרור מבית האסורים הי' בג' תמוז. באותו יום נסע הרבי לעיר גלותו קאסטראמא. בחג הגאולה י"ב תמוז קיבל את ההודעה על שחרורו, ולמחרת, בי"ג תמוז, השתחרר בפועל. מיד עם שחרורו נסע הרבי לביתו לפטרבורג-לנינגרד, ובט"ו תמוז הגיע לביתו ובירך ברכת הגומל (אגב, בשנים האחרונות עשה כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א "שטורעם" מיום זה – ט"ו תמוז – וקבע גם אותו כחג הגאולה, וכיום זכאי שיש לנצלו בהתוועדויות וקבלת החלטות טובות. והרבי הדגיש  שלמרות שעד עתה לא חגגו זאת, הרי עתה הגיע הזמן ויש לעשות זאת. לשאלה מדוע "נזכרו" דווקא עכשיו, עונה הרבי כי "את הכל עשה יפה בעתו"). כשהגיע הרבי לביתו התברר כי כל רגע שהרבי שוהה במקום הוא מסוכן ביותר. שכן הג.פ.או. המקומית בלנינגרד לא השלימה עם השחרור, ה"יעווסעקציא" חרקה שינים, העיתונים היו מלאים מאמרי שיטנה נגד ה"קונטר-רבולוציונר שניאורסאהן", ובכל רגע היו עלולים שוב לאסור את הרבי. הרבי נסע אז למשך כמה חודשים לעיירה "מאלאחאווקא" שליד מוסקבה. הודיעו לחסידים שלא יבואו אליו לשם מחשש "עינא בישא", ובינתיים נמשכו המאמצים העצומים בכל רחבי תבל להביא לכך שיתנו לרבי את הרשות לצאת מרוסי'. סוף סוף, בניסי ניסים, נשאו המאמצים פרי, והרבי קיבל את הרשיון המיוחל לצאת את ברית המועצות. וכאשר הרבי הודיע שלא ייסע ללא כל ספריו וכתביו קיבל את הרשיון להוציא גם אותם.

לקראת חג הסוכות נודע לחסידים בכל רחבי רוסי' כי באסרו חג שמחת תורה עומד הרבי לצאת את גבולות המדינה. עם כל השמחה על הצלת הרבי, הי' ליבם של החסידים מר עליהם. עד עתה התחזקו נגד כל הרדיפות והייסורים בהנהגתו בעידודו ובהכוונתו הישירה של הרבי. אך עתה, כשהרבי נוסע, הם חשו כאילו הרבי עוזב אותם ברגעים הקשים מנשוא, כאשר ה"יעווסעקציא", בעזרת הבולשת האימתנית, הג.פ.או., רודפים אותם עד חורמה. בדרך הטבע לא הי' נראה שום סיכוי שיצליחו אי פעם להתראות עם הרבי, שכן באותו זמן הי' מסך הברזל סגור ומסוגר "הרמטית" ללא שום אפשרויות יציאה וקשר עם חוץ למדינה.

החסידים, ששמעו כי זו ההזדמנות האחרונה שלהם בדרך הטבע להיפגש עם הרבי, עשו את כל המאמצים, לבוא ללנינגרד לחג הסוכות ושמחת תורה, לשם הגיע גם הרבי, כדי להיפרד ממנו ערב היציאה. השיחות שדיבר הרבי באותו שמחת תורה מודפסות במקומן בספר המאמרים תפר"ח. הרבי דיבר בהחלט על המצב שהולך להיות ועל האחריות הגדולה המוטלת על כל אחד. הייתה שיחה מיוחדת לאנ"ש, שיחה לתלמידי התמימים, שיחה לראשי הישיבות והמשפיעים וכו'. אבל משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב בכל אותן שיחות. אמנם הוא מודפס רק פעם או פעמיים, אבל לפי דברי המספרים (ושמעתי זאת מעוד אנשים שהיו שם) הרבי חזר עליו כל הזמן, והוא הי' עיקר ה"נקודה" של כל החג. הרבי אמר וחזר ואמר: "מ'דארף זיך זעהן, מ'מוז זיך זעהן, און מ'וועט זיך זעהן" (אנו צריכים להתראות, אנו מוכרחים להתראות, ואנו אכן נתראה). אולם עד שנתראה, צריכים לקחת אחריות ולהחזיק מעמד בכל מצב וכו'.

כששמעו החסידים דברים מפורשים יוצאים מפי הרבי כי אכן נתראה, הרקיעה השמחה שחקים – בדרך הטבע אמנם אין שום סיכוי להתראות עוד עם הרבי, אבל הנה הרבי מבטיח ברורות שאנו אכן נתראה. אחרי מילים כה ברורות ששמעו מהרבי עצמו, שכחו החסידים מכל הפחד והאימה שמילאו את הלבבות. הם יצאו ורקדו ברחובות לנינגרד, וההתלהבות הרקיעה שחקים וגדלה מרגע לרגע: וכי קלה היא זו בעיניכם, שמענו בעצמנו את הרבי אומר ומבטיח שאכן נתראה עמו. באותו מעמד היו כמה מן החסידים הגדולים ביותר (ר' מענדל אמר והדגיש כי אינו רוצה לומר מי היו אותם חסידים, אבל הם היו "פון די גאר גאר גרויסע חסידים"). ראו הללו את ההתלהבות הגדולה אצל החסידים ודעתם לא הייתה נוחה מכך. כי מי יודע האם וכיצד יתקיימו הדברים, כאשר המצב בדרך הטבע מורה ברור שאין לכך שום סיכוי. וכאשר החסידים כל כך מתלהבים ושמחים, הרי עלול לבוא בעקבות זה "משבר אמונה" בדברי הרבי אם יראו שהדברים אינם מתקיימים. החליטו, אפוא, אותם חסידים גדולים "להקדים רפואה למכה", וכפי שקוראים לזה היום "להוריד את רף הציפיות". הם אספו את הקהל והתחילו להרגיע את הרוחות מן ההתלהבות הגדולה. אנו אמנם מתפללים ומייחלים לראות את התממשות הדברים כפשוטם, להתראות עם הרבי פשוט בגשמיות. אולם צריך לדעת, הסבירו אותם חסידים, שלא מוכרח כי הדברים יתממשו בגשמיות ממש. ייתכן שאין זה אלא תקווה ואיחול של הרבי ולא הבטחה. ונוסף לזה, גם אםנאמר שזו הבטחה, ייתכן מאד שהדברים יתקיימו רק במובן הרוחני שלהם. שכן "להתראות עם הרבי" הוא לאו דווקא בקירוב מקום גשמי. יכול אתה להיות ליד הרבי ממש בגשמיות, ולאמיתו של דבר אתה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, ומאידך, גם כאשר אתה נמצא בקצה אחד והרבי נמצא בקצה השני של העולם, אפשר בהחלט, ע"י התקשרות כדבעי, להיות עם הרבי ולהתראות עם הרבי, וכידוע כמה וכמה סיפורים בזה (החל מהסיפור אודות ר' מענדל עצמו בשנים שלאחר מכן, שברגע קשה במיוחד בשעה שחקרו אותו בג.פ.או. העמיד עצמו במצב של התקשרות חזקה אל הרבי, צייר במחשבה את פניו הקדושות ופנה וביקש מהרבי את פדיון נפשו, ולאחר מכן הגיע לכתובתה של זוגתו בלונדון מכתב מהרבי כי "הפ"נ נתקבל". ומאידך, ידוע הסיפור על אותו חסיד שזכה והגיע אל הרבי שליט"א בשנים הראשונות, כאשר הנסיעה הייתה קשה במיוחד וכו', וביקש ברכה עבור אלו שלא זכו עדיין להגיע לכאן. והרבי ענה לו בברכה גם לאלו שכבר נמצאים כאן ועדיין לא הגיעו לכאן).

ואף כי הדברים כשלעצמם אמנם נכונים ואמיתיים, שאכן אפשר "להתראות עם הרבי" ברוחניות בכל עת ובכל שעה ואין הדבר תלוי אלא באדם עצמו - אבל כמובן לא לזה ציפו החסידים כששמעו מהרבי את המילים "מ'דארף זיך זעהן, מ'מוז זיך זעהן, און מ'וועט זיך זעהן" (אנו צריכים להתראות, אנו מוכרחים להתראות, ואנו אכן נתראה). הם ציפו כמובן להתראות עם הרבי בגשמיות כפשוטו, והם הבינו שעל כך בדיוק הרבי דיבר וקבע עובדה. אולם מכיוון שהאומרים היו  מגדולי החסידים, נתקבלו דבריהם בתחילה כמעט ללא עוררין, ותמורת זה שתחילה עלה מצב הרוח וההתלהבות גאתה, הרי עתה "נפל" כל מצב הרוח של רבים מהחסידים. שהרי אומרים להם שאין כאן שום בטחון ושום הכרח שהדברים יתקיימו בגשמיות כפשוטו. ונמצא שהם נותרים לבדם מאחורי מסך הברזל, בלי שום סיכוי להתראות שוב עם הרבי בגשמיות.

אבל הייתה שם אז קבוצה של חסידים (הרה"ח ר' רפאל ("פאליע") הכהן כאהן הי' רגיל לספר סיפור זה הרבה פעמים בהתוועדויות, תוך שהוא מודה לה' לאין קץ על שזכה להיות בקבוצה זו) שלא היו מוכנים לשמוע שום דבר. הם טענו בלהט ללא הרף שכיוון שהרבי קבע שאנו נתראה, בטוחים אנו ומובטחים שנתראה עם הרבי בגשמיות כפשוטו ללא שום "פשטליך". והם המשיכו בריקודים ובשמחה ללא הגבלות, וערכו אפילו "קולע'ס" ברחובות פטרבורג בהתלהבות שהרקיעה שחקים.

באסרו חג הסוכות יצא הרבי את ברית המועצות והחסידים נותרו לבדם (בגשמיות) במערכה המחתרתית על שמירת הגחלת. וראה זה פלא: כל אותם חסידים שהתעקשו אז בלנינגרד, לא היו מוכנים לשמוע שום דבר, וטענו בלהט שבטוחים הם ומובטחים כי יזכו להתראות עם הרבי בגשמיות כפשוטו – כל אלו זכו אכן ויצאו מרוסי' שנים מועטות לאחר מכן. הם זכו להתראות עם הרבי הריי"צ אכן בגשמיות כפשוטו. ואילו האחרים – חלקם התראו עם הרבי רק ברוחניות.

כשסיפרתי סיפור זה ב"770" לפני כמה שנים בהתוועדות, ישב לידי הרה"ח ר' זלמן נוטיק (שהיום גם הוא משפיע בישיבת ראשון לציון) ובהמשך לסיפור זה הוא הוסיף סיפור דומה: תלמידיו אז מישיבת תורת-אמת הגיעו לפעילות מבצעים בישוב "שילה" שבשומרון, בין קבוצת יהודים שעלו מ"חבר-העמים" בזמן האחרון. אותם יהודים היו, כמו רבים מן העולים מרוסי', שלא באשמתם, כמעט ללא ידיעה מינימלית ביהדות, והבחורים באו להניח עימם תפילין, לדבר עימם על משיח ועל הגאולה הקרובה וכו'. לפתע ניגש אליהם אחד מאותם עולים: אהה, אתם מליובאוויטש?! יש לי מה לספר לכם: בילדותי הייתי גם אני מגיע לכל ההתכנסויות במחתרת של חסידי ליובאוויטש במקום הולדתי ברוסי'. השתתפתי בתפילות, בשיעורים, וגם בהתוועדויות. זוכר אני כמו היום אותה התוועדות נלהבת, כאשר החסידים "לקחו משקה" ללא הגבלות (ה"גזירה" על ה"משקה" עדיין לא הייתה אז), והפליגו בניגונים ובדיבור על רצונם העז להתראות עם הרבי. ניגנו אז את הניגון (במנגינת "קול דודי דופק") "דער אויבערשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר דערזעהן מיט אונזער רבי'ן. (הקב"ה ייתן בריאות וחיים, ונתראה עם הרבי שלנו), אוי רבי, אוי רבי, רבי, רבי..." וההתלהבות והגעגועים הבלתי ניתנים למימוש בדרך הטבע גברו ועצמו מרגע לרגע (אגב, מידי פעם הי' ר' מענדל מנגן ניג­ון זה ומתמוגג בדמעות). באמצע ההתוועדות קמו כמה מן הנוכחים, ומרוב התלהבות זעקו: מה אנחנו רק מדברים ומדברים ולא עושים כלום. הגיע הזמן לעשות מעשה ואכן לנסוע לרבי! האחרים התפלאו: מה שייך לעשות מעשה של נסיעה לרבי, כשאתה סגור ומסוגר ברוסי' הסובייטית של סטאלין?! אבל הללו לא נרתעו. הם הפכו כמה כסאות, סידרו אותם זה אחר זה (כמו שעושים הילדים הקטנים בגן הילדים "רכבת"), התיישבו עליהם, ועשו את עצמם כ"נוסעים לרבי". האחרים, ואני ביניהם, אומר אותו יהודי, עמדו מסביב, ונדו להם: מה אתם משתטים? איזו מן שטות היא זו "לשחק בכאילו" בדברים שאינם ניתנים כלל למימוש. אבל העובדות הוכיחו, ממשיך ואומר אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו והתראו עם הרבי כחסידים. ואילו אנחנו, ה"שפויים" וה"מציאותיים", נשארנו שם, וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בניסיונות הקשים שהיו שם על שמירת התורה והמצוות, ורק עכשיו, אחרי שנפתחו השערים לרווחה, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות אתם רואים בעצמכם.

 

"דער אויבערשטער איז א גוטער און דער רבי איז א גוטער" (הקב"ה הוא טוב והרבי הוא טוב) – אומר הרבי בשיחה המפורסמת בש"פ עקב ה'תשי"ג – והוא מתייחס לכל אחד כפי שהלה מתייחס אליו: מי שמתייחס לרבי כאל מי שנמצא מעל כל שבעת הרקיעים, ואפילו הרקיע השביעי הוא ירידה לגביו, מתייחס גם הרבי אליו כך, כמי שנמצא מעל לרקיע השביעי, למעלה מעלה, גדול ונפלא עד אין קץ, אבל רחוק. ואילו מי שרוצה להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה, הרבי נמצא עמו והוא אכן נמצא עם הרבי כאן למטה בעולם הזה. עד כאן דברי הרבי. הרבי מדגיש שוב ושוב: "קשה עלי פרידתכם" הפירוד הוא רק מצידכם. מצדי, אומר הרבי שליט"א, אין שום פירוד. הנני קרוב אליכם בכלל ואל כל יחיד בפרט. אני נמצא עמך בכל רגע ורגע כאן ועכשיו, ניצב עליו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. כל הנהגה טובה גורמת נחת רוח ומוסיפה בבריאות, וכל הנהגה הפכית ח"ו גורמת את ההיפך. הרבי מושיט את ידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה והגדושה לכל מי שמוכן לקבל את היד המושטת, ונותן ומשפיע ומוליך ומנהיג על כל צעד ושעל. הוא מכיר כל אחד ועוזר ומכוון ומורה ומדריך בכל מקום ובכל מצב. הרבי מבין אותך ומרגיש אותך גם כאשר אתה לא בסדר, ואפילו מאד מאד לא בסדר. גם אז הוא נמצא אתך יחד גם במצב זה, ועוזר לך לצאת ממצב זה ולהיות כפי שצריך להיות. "אם אסק שמיים (אם אני במצב רוחני נעלה) שם אתה. ואציעה שאול (אפילו אם אני שקוע בשאול תחתית, ונמצא בשפל המצב בתכלית, גם שם) הינך" (ואפילו יותר ממי שנמצא ב"שמיים", שהרי גבי שמיים נאמר "שם (רחוק) אתה", ואילו בשאול נאמר "הינך", הנה אתה כאן). אבל לשם כך נדרש מאתנו, מכולנו ומכל אחד ואחד, שגם מצידנו יהי' היחס באופן כזה. להתעקש להתייחס לרבי כמלך חי וקיים. לא ח"ו כמי שהי' רק בעבר אלא כרבי בהווה בכל רגע ועל כל צעד ושעל. ולא רק ברוחניות ובפנימיות, אלא גם ובעיקר בגשמיות ובפשטות. שהרי זהו עיקר עניינו של הרבי מלך המשיח שליט"א, דור השביעי, ספירת המלכות, להוריד את כל העניינים למטה מטה, שיהיו בגשמיות ובפשטות, ממש ממש. ולא רק לנהוג כאילו זה כך – למרות שגם "כאילו", כאשר מתייחסים לכך בכל התוקף והאמת, הרי זה פועל ומשנה את המציאות בהתאם לרצונו של היהודי, כדברי הרבי פעמים רבות שיהודי הוא "בעל-הבית" על כל מציאות העולם, וביכולתו לשנותה כרצונו, וכהוראת הסיפורים הנ"ל – אלא בהרגשה ובידיעה ברורה וודאית שאכן כך היא המציאות באמת לאמיתה. ודווקא בפשטות, בלי הסברים למיניהם ובלי תירוצים. גם לא הסברים אמיתיים ונכונים, שכן עצם העמדת העניין לדיון ולמשא ומתן, נותן כאילו אפשרות מסוימת לומר גם אחרת, גם אם המסקנה היא אכן כך. וכדברי חז"ל, שהרבי שליט"א מביאם פעמים רבות, ש"כל דפשיט טפי מעלי טפי" - ככל שהדבר פשוט יותר ובא בפשיטות יותר, הוא טוב יותר, כי הוא אמיתי יותר. כי מי שמאמין כי הרבי הוא אמנם נשגב וגדול עד אין קץ, אבל כאן למטה, בתוך המציאות הגשמית והפשוטה, מתייחס הוא אל הרבי שליט"א כאל מי שהי' בעבר בלבד ח"ו, הרי גם מצד הרבי יהי' אליו היחס באותו אופן. ואילו כאשר מתייחסים אל הרבי כ"שליט"א" בפשטות, בלי לנסות להסביר ולתרץ, אלא כעובדה פשוטה ששום דבר לא יצליח לשנותה, הרי גם מצד הרבי היחס הוא באופן כזה.

ולכן חשוב ונחוץ וחיוני ומוכרח, שצמד המילים "הרבי שליט"א", בלי לנסות להתחמק מכך, בלי הסברים ובלי תירוצים, ודווקא בפשיטות ובפשטות, יישמע וייכתב ויודפס ויפורסם בתדירות, כמה שיותר, בכל מקום ובכל הזדמנות. הן בדיבור הן בכתב, בפרסומים למיניהם, ובכל צורה אפשרית. וכמובן, כאשר מפיצים את תורתו של הרבי בחוברות המופצות בכל החוגים ובכל השכבות, צריכה להיות דווקא הכותרת "שליט"א". ולדידי זה חשוב כמו, ואף יותר, מההדגשה שמדובר במלך המשיח, שגם בזה היא אותה נקודה ואותו רעיון להדגיש זאת בפשטות ובפשיטות בכל הזדמנות ובכל צורה אפשרית כדי שעניין זה ייכנס ויתקבל בעולם, שיתרגלו לעובדה שזו המציאות בפשטות, "אזוי, אזוי איז דער ענין", בלי עוררין ובלי הסברים וביאורים, שדווקא זו אחת מצורות ההשפעה החזקות ביותר. ולעומת זאת, כאשר ח"ו נוהגים באופן אחר (ומדובר בהחלט גם לפני עשרות שנים), כאשר הרבי רוצה מאתנו משהו מסוים, ואנו מגמגמים ומתחמקים ומנסים "להסביר" לו כי אי אפשר, וזה מרחיק יהודים ומפריע לכבוד ליובאוויטש וכדומה – אזי היו עלולים להיות העלמות והסתרים גם מצד הרבי עצמו.

אחת הדוגמאות לכך לכאורה היא מהקיץ של שנת תנש"א, כאשר הרבי קיבל בתודה וב"יישר כח יישר כח" את פסקי הדין על היותו המלך המשיח ואת טופסי "קבלת המלכות", ואף עודד ברבים את שירת "יחי אדוננו" כמה פעמים, כפי שרואים גם ב"וידיאו" מט"ו אייר, וליווה בהוראות ובהדרכות מפורטות ועודד וזירז את הקראת פסקי הדין הללו על ציוני רבותינו נשיאינו ועוד וכו' – הרי כאשר התחילו "להסביר" לו כי "זה מרחיק יהודים" וכדומה, כתב הרבי לעורך "ישראל שלנו" כי הדיבור בזה לאחרונה הביא ל"מנגדים חדשים והרחקת לימוד החסידות" ואולי כדאי "הפסק בזה למשך זמן" וגם אצל הרבי עצמו הי' נראה כאילו הפסק לרגע קטן בדיבור בענייני משיח וגאולה באופן שהי' לפני כן, ויש אומרים שגם להוראה ש"באם כן" יש להוריד בל"ג בעומר את שלטי "אנו רוצים משיח עכשיו". ולאחר מכן הייתה התגובה של הרבי בהתוועדות של חג השבועות, אחרי אריכות נפלאה בעניין "תפילת עני", שהוא מבקש ורוצה ו"לוקח" רק את המלך עצמו, וכל ה"עשירות" וה"גילויים" הכי נפלאים לא מעניינים אותו בכלל. וגם אם זהו בגלל שהוא "עני" לגריעותא, שאין לו שום הבנה בזה. ולא כמו ה"עשיר" שמחפש את העושר והגילויים שמסביב ושוכח על המלך עצמו. הרבי אף מביא שם את הענין ש"דווקא ע"י ביטול העם נעשה הכתרת המלך" ובסיום השיחה (בסוף דבר-מלכות במדבר): "שמתבטלים הן טלטולי הגלות והן היפך המנוחה דהגלות פנימי בעבודת השם. כולל ופשוט – הביטול דכל ההעלמות והסתרים דגלות, וכל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו. שזה בא מצד הגלות עצמה, מצד זה שנולדו בגלות וגדלו בגלות, ובמילא נהיו "אנשי-גלות" ונמצאים במצב גלותי – שכל זה יתבטל ויתהפך (ע"י תשובה אמיתית) ע"י גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה (חלק אלוקה ממעל ממש) שנמצאת למעלה מגלות...". ובארוכה יותר ב"ראשי-דברים" (בלתי-מוגה): "ובמיוחד לאחרי שרואים בפועל איך ש"חרפו עקבות משיחך". שבעקבתא דמשיחא ישנם כאלו, שרחמנא ליצלן, מנצלים את כוחם לעשות ליצנות ממשיח צדקנו. והרי ידוע עד כמה חמור העניין דליצנות, כמובא בגמרא. ויהי רצון שאלו שנכשלו בשמיעת דברי הליצנות ימצאו הזדמנות מתאימה לעוררו לתשובה, שיתחרט על מעשיו. ועד לתשובה שלימה שעוקרת את כל העוון מעיקרא. וכפסק דין הרמב"ם "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", והרי פסק דין התורה משנה את מציאות העולם כידוע. ובאמת, זה שנמצאים בגלות במשך אלף שנה, וכבר קרוב לאלפיים שנה – זוהי הסיבה האמיתית לדיבורים כאלו. דאיך יכול הקב"ה לבוא אליו בטענה הייתכן שעושה ליצנות ממשיח צדקנו, בשעה שהקב"ה עצמו מחזיק אותו בגלות משנולד, ונעשה לאחר מכן בר מצווה בגלות, ואחר כך הי' עניין הנישואין עם השבע ברכות כו' בגלות. ויהי רצון שהקב"ה יזכהו בבנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותי', כולל ובמיוחד בפנימיות התורה, או שיש לו כבר בנים ובנות עוסקים בתורה, בפנימיות התורה [=נשים לב: הרבי מדבר על כאלו שיש להם בנים ובנות שעוסקים בפנימיות התורה, כלומר על חסידי חב"ד] והם יעזרוהו ויעמידוהו על האמת. עד שיבוא לידי הכרה במעמדו ומצבו, שהוא עני, אין עני אלא בדעת כפשוטו (לא המעלה דתפילת עני), ועל אחת כמה וכמה שלא הוא זה שיש לו את עניין ה"דעת" [שאז החיסרון גדול עוד יותר, כשהאדם מתפאר באותו העניין גופא שזהו חסרונו]. אלא להיפך, כל עניין הליצנות הוא היפך דעת התורה, היפך משה רבינו, והיפך משה רבינו שבקרבו, שהרי עניינו של משה הוא "חכמה" וליצנות היא ההיפך דחכמה (אפילו סתם חכמה, ועל אחת כמה וכמה חכמה דקדושה). אלא שהוא מכסה על בחינת משה שבקרבו על ידי הליצנות ממשיח צדקנו. ויהי רצון כאמור, שעל ידי בניו ובנותיו יחזור בתשובה שלימה, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב ובן שרה רבקה רחל ולאה. על דרך מה שכתוב לעתיד לבוא "והשיב לב אבות על בנים" - על ידי בנים (שזה נעשה על ידי אלי-הו הנביא זכור לטוב, שמזכיר לכל ישראל שמשיח צדקנו בא), על ידי לימוד התורה, פנימיות התורה, כדבעי. ואין להאריך בדבר הכי מצער – איך בעמדנו בשנת "אראנו נפלאות", הבאה לאחרי ההקדמה דשנת ניסים, ולפני זה שנת "תשמ"ט ידיך", ושנת תשמ"ח ותשמ"ח שנת הקהל. וב"אראנו נפלאות" גופא נמצאים כבר לאחרי "זמן חירותנו", ולאחרי כל ספירת העומר שעניינה הוא "לטהר את נפשותינו ורוחותינו ונפשותינו". ובמיוחד בקביעות שנה זו שספירת העומר היא באופן ד"תמימות שבתמימות" כמדובר כמה פעמים. עד לשבת האחרונה שספירתה היא "מלכות שבמלכות", הבאה לאחרי מלכות שבחסד ומלכות שבגבורה וכו' עד למלכות שבמלכות. ומיד מיום השבת ממשיכים ביום טוב דשבועות, החל מאמירת ה"תיקון" בליל שבועות, שמזה שנקרא בפוסקים בשם "תיקון" מובן שעניינו הוא לתקן את כל העניינים הצריכים תיקון כו' – ולאחרי כל זה שייך עדיין שיהודי יעשה ליצנות ממשיח צדקנו! ויהי רצון שכל העניינים יהיו בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה, כולל גם שהד' כתות הנרמזים לעיל מתהפכות לד' דגלים ומחנות (וד' כתות) שנחלקו ישראל במדבר. שלפי פירוש הפשוט היו מסעותיהן באופן דמ"ם סתומה מד' רוחות, ויש לקשר זה עם המ"ם סתומה ד"לםרבה המשרה", דקאי על הגאולה האמיתית והשלימה. ותיכף ומיד נזכה כולנו למניין העשירי דבני ישראל בגאולה העתידה, שאז תתגלה חביבותן של כל ישראל...". עכלה"ק.

רואים במוחש כשנוסעים היום לרבי בפשטות, ויודעים כי נמצאים אצל הרבי בפשטות, ניגשים להתפלל עם הרבי בפשטות, תוך ידיעה וקביעת עובדה שזו היא המציאות בפשטות, ללא שום הסברים, אפילו ללא ההסברים האמיתיים והנצחיים אודות "קדושה לא זזה ממקומה" ו"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו" – אזי זו הופכת להיות גם ההרגשה וה"הנחה בנפש" אצל כולנו. כשיושבים או עומדים להתוועדות עם הרבי בלי להצטדק ובלי להסביר אלא מתוך קביעת עובדה, ללא שום נתינת מקום לשום אפשרות אחרת, אזי כולם יודעים ומרגישים שזה אכן כך.

ישנם כמובן דברים שאינם תלויים בנו. והרי ברור ופשוט שגם אם היחס מצדנו לא יהי' ח"ו כראוי, הרי הרבי אוהב כל אחד ומשפיע לכל אחד וכו'. ובפרט העובדה שהרבי עומד בכל רגע לבוא ולגאול את כולנו, שהרבי הדגיש שזוהי נבואה ברורה ששום דבר לא יוכל למנוע ח"ו או לעכב ח"ו וכו'. אבל עד כמה שהדברים תלויים בנו – והרי נצטווינו במפורש לעשות כל שביכולתנו, ושהגאולה תהי' עניינו הפרטי והאישי של כל אחד, ונאמר במפורש שזקוקים ל"אתערותא דלתתא"  וכו' – מצפים מאתנו שגם אנו נעשה את ה"כלי" הראוי. ולכן, צריך אמנם להסביר במקום שצריך, וכגון מדברי האריז"ל המפורסמים (שער הגלגולים פי"ג. ספר ארבע מאות שקל כסף ע' רמא) שמשיח יהי' אדם צדיק, נולד מאיש ומאשה, ובתחילה לא יכיר בעצמו שהוא משיח עד שיגלה אליו השם יתברך וישלחו. ואז יכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם, אך עדיין לא יכירוהו כולם. ואחר כך, לפני ההתגלות המלאה לעיני כל, יעלה משיח בגופו ובנפשו להר, כדרך שעלה משה רבינו להר לקבל את התורה, כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להבאת הגאולה האמיתית והשלימה. ואחר כך יחזור וירד מההר, ואז יכירוהו כולם ויביא את הגאולה. שמזה מובן שלא מדובר כאן ח"ו על הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא על עלי' והתעלות הנשמה והגוף יחד, כמשה רבינו בהר. ועל כך כותב רבינו הזקן (מאמרים על נביאים ע' ס') שזהו עיקר ענין דוד מלך ישראל חי וקיים. בתקופה בה נדמה כאילו ח"ו לא כך, וצריך את האמונה כי אכן הוא חי וקיים ועומד להביא את הגאולה בכל רגע. וכן ההסבר ש"הילולא" הוא יום סיום וגמר עבודתו של בעל ההילולא, והרי כל זמן שתכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש לעיני כל בשר, שהיא כל עניינו של הרבי, לא התממשה עדיין, לא שייך לומר שהוא סיים את עבודתו. אבל מעבר לכל ההסברים והראיות, עיקר ה"כלי" מצדנו הוא אכן להציג את הדברים כעובדה קיימת, ללא שום נתינת מקום בשום אופן אחרת, "אזוי, אזוי איז דער ענין", ואי אפשר להיות באופן אחר כלל. והנהגה זו תביא תיכף ומיד את תכלית הכל – התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל בשר לגאול את עמו ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

 

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.