פרשת בהר - שלמות המנוחה בשנת השמיטה

יום ראשון י"ד אייר ה'תשע"ה
הנקודה שבמאמר
בשיחת הרבי לפרשת בהר מסביר הרבי, ששלימות מנוחת העבד היא אם שנת יציאתו לחופשי חלה בשנת השמיטה, כמו ששלימות ספירת העומר היא כשסופרים שבע שבתות תמימות ממחרת השבת כפשוטו, ושלימות זכירת יציאת מצרים היא בליל הסדר. ושלימות עצרת כשיוצא ביום מתן תורה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
שלמות המנוחה בשנת השמיטה

 

 

א. יציאת העבד – בשנת השמיטה?

 

על הפסוק[1] "ושבתה הארץ שבת לה'" - שבשנת השמיטה צריכה ה"ארץ" לנוח, ואסורות מלאכות השדה והכרם וכדומה[2], מובא ב"זהר"[3] הפסוק[4] "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם", ומוסבר "דכל בר ישראל " אית ליה נייחא בשמיטה .. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא (= כל בן ישראל חייב לנוח בשביעית במנוחת הקרקע צריכים גם העבדים לנוח) ובגין כך: ובשביעית...".

 

בפשטות נראה שבזוהר מוסבר שהמשמעות של "ובשביעית יצא לחפשי חנם" איננה לשנה השביעית מאז היותו עבד, אלא ל"שנת השמיטה".

 

וידועה התמיהה[5]: הלכה נפוצה במקומות רבים בדברי חז"ל היא, שהעבד אינו יוצא לחפשי דוקא בשנת השמיטה, אלא ב"שביעית למכירה"[6].

 

וכיצד אפוא נאמר בזהר "בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא"?

 

ואין סביר לומר, שהזוהר חולק על כל מאמרי חז"ל בנגלה שבתורה.

 

 

 

ב. קיום המצוה – לכתחילה או בדיעבד?

 

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הידוע בקשר למצוות, שיש קיום המצוה באופן של "לכתחילה", ויש קיום המצור, באופן של בדיעבד בלבד.

 

וכמבואר בדברי האחרונים[7], שהבדל זה שבין לכתחילה לבין בדיעבד קיים אפילו בעניני דאורייתא. ויותר מכך: ענין זה אינו קיים רק בקשר לפרטים צדדיים של המצוה - שאז ניתן להבין שאפילו חסר תנאי זה, קיימו את המצוה - אלא יש מקרים, שמדובר בפרט שבגוף המצוה עצמה, ולמרות זאת אין התנאי מעכב, ומקיימים את המצוה בדיעבד גם ללא פרט זה. וכפי שמובאות לכך דוגמאות רבות, ואב לכולן - הכלל[8] בעניני קדשים: שנה הכתוב עליו לעכב.

 

 

 

ג. "וספרתם לכם ממחרת השבת"

 

לפי כלל זה ניתן להבין מספר ענינים תמוהים, אשר אחדים מהם יובאו ויתבארו בהמשך.

 

ולדוגמא, בענין הקשור לימים אלו: לגבי ספירת העומר נאמר בתורה[9] "וספרתם לכם ממחרת השבת". בפשטות, המשמעות היא יום השבת, וכפי שאמרו הצדוקים, הבייתוסים, ש"עצרת אחר השבת"[10], שמתחילים לספור החל ממחרת יום השבת. אך בתורה שבעל־פה מפורש שהמשמעות של "ממחרת השבת" היא "ממחרת היום טוב", וכפי שמביאים לכך חז"ל הוכחות רבות[11].

 

ולכאורה, תמוה[12]: אם התורה רוצה שיתחילו לספור ממחרת יום טוב של פסח, מדוע היא אומרת "ממחרת השבת", ביטוי הנותן מקום לטעות, ואינה אומרת מלכתחילה "ממחרת הפסח"[13] וכדומה?

 

ולפי האמור לעיל ניתן להסביר זאת, אך יש להקדים ולהבהיר: כשם שיש הבדל בין "לכתחילה" ובין "בדיעבד" מבחינת קיום האדם, שכאשר הוא מחסיר פרט (שאינו מעכב) הוא מקיים את המצוה בדיעבד - כך יש לפעמים הבדל מצד המצוה עצמה, שבמצבים מסויימים המצוה עצמה מושלמת יותר, ויש מצב שבו המצוה עצמה נקבעה מלכתחילה באופן, שבמצב זה אין מקיימים את המצוה בשלימות, וחסרים בה פרטים אחדים.

 

מהדוגמאות הפשוטות ביותר לכך: בזמן שבית המקדש היה קיים היה יום טוב כרוך בהקרבת קרבנות - קרבנות יום טוב של ציבור ועולות ראיה ושלמי חגיגה של יחיד, ומשחרב בית המקדש קיים יום טוב מן התורה, אך ללא קרבנות. וכן בזמן שבית המקדש היה קיים, הרי מי שאין לו קרקע פטור מעליה לרגל[14] ומקרבנות היחיד הנ"ל, למרות שחל אצלו יום טוב מן התורה.

 

וכמובן, הקרבנות של יום טוב, והעליה לרגל, אינם פרט צדדי ביום טוב, ויותר מכך: הקרבנות אינם תוצאה של יום טוב, אלא הם חלק, או לפחות תוספת, בשלימות[15] של היום טוב עצמו.

 

למרות זאת, במצב שאי אפשר להקריב קרבנות, לפי התורה, חלים יום טוב וקדושת יום טוב וכו' מן התורה.

 

יתירה מכך אנו רואים שיש מצוות שניתנו מלכתחילה באופן שיש בהן שתי תקופות: בזמן אחד קיימת המצוה בשלימותה, לכל פרטיה, ובזמן אחר, אין בה שלימות. ולדוגמא - יום טוב וחול המועד שלו. חול המועד הוא חלק של יום טוב, ונכלל ב"מועדים לשמחה", ומשום כך חלה בו חובת השמחה מן התורה[16].

 

אך למרות זאת אין הדבר דומה לימי החג עצמו שאז זהו יום טוב בשלימות, בכל הפרטים.

 

 

 

ד. שלימות ספירת העומר - כשפסח חל בשבת

 

לפי זה ניתן להבין לגבי מצות ספירת העומר:

 

למרות שמצוה לספור "ממחרת יום טוב", בכל זאת אומרת התורה "וספרתם לכם ממחרת השבת", משום שכאשר חל יום טוב של פסח ביום השבת עצמו ומתחילים לספור גם "ממחרת יום השבת" הרי יש בכך, לפי מאמר חז"ל, שלימות רבה יותר בענין הספירה, כדלהלן בסעיף ה'.

 

כלומר, מצות ספירת העומר נקבעה מלכתחילה בשני אופנים: עצם מצות הספירה - מה שמעכב בדיעבד ומוכרח להיות בכל ספירה - היא הספירה "ממחרת יום טוב". אך לפעמים, כאשר פסח חל ביום השבת, מצות ספירת העומר מושלמת יותר.

 

ולפיכך נאמר בתורה שבכתב "ממחרת השבת", משום שזהו המצוה בכל שלימותה.

 

 

ה. השלימות של תמימות

 

ההוכחה וההסבר לכך יובנו באמצעות מדרש תמוה על הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת", וזו לשון המדרש[17]:

 

"כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניה ביניהם". ומבארים המפרשים[18], שהכוונה היא למצב שבו סופרים ממחרת השבת כפשוטו, החל מיום ראשון.

 

ובמדרש מובא סימן לכך שפסח חל בשבת[19] - כאשר משמרות הכהנים ישוע ושכניה לא עבדו כלל במקדש בין פסח לעצרת.

 

כאשר מתחילים לספור במוצאי שבת (ממחרת השבת כפשוטו) - "אז הן השבתות תמימות כששת ימי בראשית .. ואם יבוא ישוע.. לא יהיו תמימות".

 

ותמוה: החובה של "תמימות" קיימת בכל שנה ושנה, ועל כן מי ששכח לספור שוב אינו מברך, שהרי ספירת העומר היא מהערב[20] - ומדוע נאמר במדרש שהענין של "תמימות" הוא דוקא כאשר פסח חל בשבת?

 

יותר מכך: לכאורה נותן הדבר אפשרות לשיטת הבייתוסים ח"ו - שהספירה מתחילה תמיד מ"ממחרת יום השבת".

 

ההסבר לכך הוא: כאשר ה"שבתות תמימות כששת ימי בראשית" אז ה"תמימות" מושלמת[21]. אך שלימות זו אינה מעכבת בדיעבד[22] - הענין המעכב של "תמימות" הוא ספירת מ"ט ימים -

 

השלימות של "תמימות" היא דוקא כאשר "תמימות כששת ימי בראשית" (פסח שחל בשבת).

 

 

 

ו. שלימות עצרת - יום מתן תורה

 

ואם כך הם פני הדברים, שהתורה מדברת לפעמים אודות המצוה כפי שהיא בשלימותה לכל פרטיה (למרות שלא כל הפרטים מעכבים את קיום המצוה בדיעבד), הרי על ידי כך ניתן להסביר תמיהה המתעוררת לגבי סיום ספירת העומר - חג השבועות:

 

לגבי התאריך שבו חל חג השבועות אומרים חז"ל[23] "פעמים חמשה, פעמים ששה, פעמים שבעה". כלומר, חג השבועות, בתקופה שבה מקדשים את המועדים על פי הראיה[24], אינו חל תמיד ביום מתן תורתנו, אשר הוא בששה[25] (או בשבעה[26]) בסיון.

 

וידועה התמיהה על כך[27]: הרי אנו מוצאים שחז"ל מקשרים את חג השבועות עם יום מתן תורה, כנאמר בתלמוד הירושלמי[28], שלגבי הקרבנות של עצרת אין מוזכר בתורה הביטוי חטא, המוזכר לגבי קרבנות של מועדים אחרים, והסיבה לכך היא "מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". כלומר, יום עצרת קשור ליום קבלת התורה.

 

ההסבר הוא: מהותה של מצות ספירת העומר היא ההכנה לקבלת התורה. כמבואר בספרי הראשונים[29], בשם המדרש, שמשום הצפיה והתשוקה הרבה של בני ישראל לקבלת התורה, ספרו החל מיציאתם ממצרים את מספר הימים שקרבו אותם ליום קבלת התורה. מ"ט ימי הספירה הם ההכנה למתן תורה ביום החמישים. ובלשון החסידות[30]: מ"ט הימים הם כנגד מ"ט שערי בינה, ובאמצעותם מגיעים ליום החמישים - שער הנו"ן - שזהו ענין מתן תורה.

 

יוצא, שלמרות שהספירה נקבעה באופן שיום החמישים אינו חייב לחול תמיד ביום קבלת התורה, ואף יותר מכך - הוא יכול לחול לפני קבלת התורה - בכל זאת, כאשר יום החמישים, עצרת, חל בכל זאת ביום קבלת התורה, אין זה פרט שולי בלבד, אלא זוהי שלימות של יום עצרת עצמו. השלימות של יום החמישים היא כאשר זהו היום שבו "קבלתם עליכם עול תורה" - מתן תורה.

 

וכיון שיום עצרת מושלם כאשר הוא חל ביום קבלת התורה, לפיכך, כדברי הירושלמי, אין מוזכר בתורה הביטוי "חטא" לגבי עצרת.

 

 

 

ז. שני האופנים של זכירת יציאת מצרים

 

כשם שלגבי אותה מצוה אנו מוצאים שתי אפשרויות קיום בתורה, כך גם לגבי שתי מצוות שונות בעלות משמעות דומה ניתן למצוא שבאחת מהן מתקיימת מהות המצוה בשלימות, ואילו במצוה השניה אין המשמעות מקויימת בשלימות.

 

דוגמא לכך היא זכירת יציאת מצרים המקויימת בשתי מצוות נפרדות: החובה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן[31], והחובה לזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה כולה[32].

 

אמנם, לשתי המצוות כוונה שווה - זכירת יציאת מצרים, אך בכל זאת יש מספר הבדלים בקיום המצוה: הזכירה במשך כל השנה כולה אינה עם כל הפרטים ואינה מודגשת כל כך כחובת זכירת יציאת מצרים בליל פסח[33].

 

הסיבה לכך מובנת בפשטות: זמן יציאת מצרים כפשוטה הוא בליל ט"ו בניסן, ולכן זכירת יציאת מצרים בלילה זה הוא באופן מושלם ביותר.

 

לעומת זאת חובת זכירת יציאת מצרים במשך השנה כולה היא תוצאה בלבד מהחובה בליל פסח: מכיון שיציאת מצרים היא "פעולה נמשכת"[34], נובעת מכך חובה לזכור את יציאת מצרים במשך כל השנה. ולכן מובן שזכירה זו אינה מושלמת כל כך כזכירה בליל פסח.

 

 

 

ח. השלימות בתכונות הממונים על תפקידי המקדש

 

מעין דוגמא לכך, ולא בענין של מצוה, מוצאים במשנה אשר נראית במבט ראשון תמוהה ביותר: נאמר במשנה[35]: "אלו הן הממונין שהיו במקדש", והמשנה מונה את שמות הממונים ואת העבודה והתפקידים במקדש שכל אחד מהם היה ממונה עליו ־ "יוחנן בן פנחס על החותמות וכו'".

 

בדברי המפרשים מובאים על כך[36] שני הסברים: א "כשירי כל דור ודור בא למנות". ב "מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו".

 

ולכאורה, תמוה: מדוע חשוב לציין במשנה, שמטרתה הלכה[37], את שמות הממונים בדורות שעברו, וכלשון הגמרא[38] "מאי דהוה הוה" (־מה שהיה היה)?

 

את זאת ניתן להבין לפי פירוש רבי עובדיה ברטנורא[39], ש"הממונים הראשונים שנתמנו על כך כך היה שמם, לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם".

 

מדוע נקראו "הבאים אחריהם על שמם"?

 

יש לומר, שההסבר לכך הוא: כל שם מבטא את תכונותיו ואופיו של בעל השם, כמאמר חז"ל[40] "רבי מאיר הוה דייק בשמא". ובעניננו: אנשים אלו נבחרו להיות ממונים על תפקידים שונים במקדש, משום שלתפקידים אלו שבמקדש דרושות דוקא תכונות אלו ואלו, והן נרמזות "דייק בשמא", בשמות הממונים[41], ובכל דור ודור, כאשר צריך למנות ממונה חדש לתפקיד זה, יש לחפש אדם הראוי לשאת שם זה.

 

אך מעצם העובדה שלממונים בדורות הבאים היה לפני כן שם אחר, ונקראו "על שמם" של הראשונים רק לאחר שנתמנו, מובן, שתכונותיהם היו "דומות" בלבד לתכונות הנדרשות, אך לא באופן המושלם כממונים שנקראו בשמות אלו מלכתחילה.

 

 

 

ט. השלימות בשחרור העבד דוקא בשנת השמיטה

 

וכפי שהוסבר לפני כן לגבי זכירת יציאת מצרים, כך יש להסביר את דברי הזהר לגבי השנה השביעית:

 

קיימת השנה השביעית של כלל ישראל, שנת השמיטה, וקיימת ה"שנה השביעית" של היחיד - השנה השביעית של מכירת עבד.

 

כיון ששניהם קשורים ל"שביעית"[42], מובן, שיש ביניהם נקודה משותפת[43].

 

ובפרט בעניננו, שהרי היחיד הוא חלק מכלל ישראל.

 

אך ההבדל ביניהם הוא: בשנה השביעית של כלל ישראל המשמעות של "שבת לה'" היא בשלימות, ולכן נובעות ממנה כל ההלכות של שמיטה, ואילו בשנה השביעית של יחיד יש רק "מעין" של "שבת לה'" אשר בשנת השמיטה, ולכן בפועל מתקיימת רק יציאתו של העבד "לחפשי חנם".

 

ועל כך נאמר בזהר "בההוא נייחא דארעא איצריכו עבדא נייחא": עבד צריך לצאת לחפשי בשביעית למכירה, משום שהוא חלק מן הכלל ויש לו "חלק" מ"ההוא נייחא דארעא", ולכן השביעית שלו, למכירתו, היא מעין השביעית של כלל ישראל, המביאה לידי "נייחא דארעא".

 

ומכל זה נובע חידוש (הדורש עיון וחיפוש בספרים): כאשר השנה השביעית של העבד חלה בשנת השמיטה, מביאה השמיטה - "נייחא דארעא" - לידי כך שהיציאה שלו לחפשי – "עבדי נייחא" – היא בשלימות מוחלטת[44]. וצריך עיון למאי נפקא מינה, ואין כאן מקומו.

 

ולפי זה ניתן להבין את דברי הזהר באופן סתמי "בההוא נייחא דארעא איצטריכו עבדי נייחא", שמהם משתמע שמדובר בזהר על שנת השמיטה כפשוטה - כי בזוהר מובא כאן המקרה של "ובשביעית יצא לחפשי חנם" בשלימותו (כפי שנאמר לעיל (סעיף ד) שנאמר בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת", משום שבמקרה כזה הספירה מושלמת יותר),

 

וזה קורה כאשר השנה השביעית למכירת העבד חלה בשנת השמיטה - "בההוא נייחא דארעא".

 

(משיחת י"א ניסן (והתועדויות שלאחרי זה) תש"ט, חגה'יש תשמ"א)

 

 

מקורות והערות

 

[1]פרשתנו כה, ב.

[2]שם, ד.

[3]פרשתנו קח, א.

[4]משפטים כא, ב.

[5]ראה בספרים שצויינו בניצוצי זהר שם. תו"ש למשפטים שם ס''ק ע. וראה מקדש מלך ורמ"ז לזהר שם.

[6]מכילתא משפטים שם. ירושלמי קידושין פ"א ה"ב. ועוד (ראה הנסמן בתו"ש שם אות נז).

[7]לקח טוב (להר"י ענגל) כלל ה' בארוכה.

[8]יומא נא, ב.

[9]אמור כג, טו.

[10]ראה מנחות סה, א. פרש"י - חגיגה יז, א (במשנה); ר"ה כב, ב.

[11]מנחות שם, ב ואילך. תו"כ אמור עה"פ.

[12]ראה גם לקו"ת אמור לה, ד. שער האמונה רפט"ו. רד"ה וספרתם תרס"ו.

[13]גם את"ל ש"ממחרת הפסח" אפשר לפרש [ע"ד מסעי (לג, ג). וראה גם פ' אמור שם לפנ"ז (כג, ה)* על ט"ז ניסן (כי "פסח" הוא יום הקרבת הפסח, י"ד ניסן) – הו"ל "ממחרת החג" וכיו"ב, ולא "ממחרת השבת" שפירושו בכלל הוא יום השבת.*ראה בארוכה המועדים בהלכה עי רטו ואילך. וש"נ.

[14]פסחים ח, ב.

[15]באופן קיצוני ביותר מצינו בנזיר ובתענית את"ל שענינם שאסר עצמו בתגלחת או באכילה ובמילא הוי נזיר ותענית - ראה כללי התוהמ"צ להרגצובי ערך תענית. - וביו"ט מפורש לכאורה בקרא דהיו"ט מחייב קרבן. אבל אמחז"ל (ירושלמי פסחים פ"ה ה"א - הובא בתוס' פסחים רפ"ד) דהקרבת קרבנו עושה היום יו"ט, אבל לכאורה אינו מה"ת, ואכ"מ.

[16]שו"ע אדה"ז חאו"א סתקכ"ט ס"ו.

[17]קה"ר פ"א, ג. - עד"ז הוא במנחות (סה, ב). אבל שם אפ"ל שריב"ז אמר כן להבייתוסי לדחותו בקש ולי' לא ס"ל (ראה לקו"ש חי"ב ע' 96 הערה 6). - וראה לקו"ש חל"ח ע' 8 הערה 11 (סה'ש תנש"א ח"א ע' 449 הערה 21).

[18]מתנות כהונה שם - בשם הרוקח (הל' שבועות סרצ''ה. - וראה הנסמן בשה"ש שם ע' 448).

[19]וע"ד הפשט קשה סימנא (ובפרט כבנדו"ד - הדורש ביאור) למה לי'? וראה (בפנימיות הענין) לקו"ש שם (ע' 102) ע"פ פי' השמות ישוע ושכני'.

[20]ראה מנחות סו, א (ועוד). שו"ע אדה"ז או"ח סתפ''ט ס"ג.

[21]ראה בארוכה לקו"ש שם (ע' 96 ואילך).

[22]להעיר עד"ז מענין "כיפר ולא כיפר" (יומא ה, א. וש"נ).

[23]ר"ה ו, ב.

[24]ראה שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד ס"א. לקמן הערה 28.

[25]שבת פו, ב. וש"נ שו"ע אדה"ז שם.

[26]דעת ר"י שבת שם.

[27]ראה תו"ש יתרו (חט"ז) מילואים סל"א (וש"נ). ועוד.

[28]ר"ה פ"ד ה"ח. - גם בבבלי (פסחים סח, ב) נאמר שעצרת "יום שניתנה בו תורה הוא". אבל ראה לקו"ש (ח"ח [המתורגם] ע' 21 הערה 4) אשר: א. דוקא בירושלמי מבואר שהשייכות דעצרת למ"ת מקורה בתורה שבכתב. ב. הא דבבלי אפ"ל שאינו מדבר בזמן שקובעין ע"פ הראי' [וע"ד אמירת "זמן מתן תורתנו". שבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' וחל עצרת בחמשה לא היו אומרים זה (ראה שו"ע אדה"ז שם. ובארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 258)].

[29]ר"ן סוף פסחים. חינוך מצוה שו. ועוד (ראה לעיל ע' 142. וש"נ).

[30]ראה לקו"ת במדבר י, ד. ועוד. לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 257 ואילך.

[31]ראה בפרטיות אנציקלופדי' תלמודית ע' הגדה. וש"נ.

[32]ראה בפרטיות שם ע' זכירת יציאת מצרים. וש"נ.

[33]החילוקים בין זכירת יצי"מ בליל פסח לגבי החיוב דכל השגה - ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ע' טו: אנציקלופדי' תלמודית ע' הגדה (ע' קעח). וש"נ. וראה גם לקו"ש חי"ב ע' 42 ואילך.

[34]ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 173 ואילך.

[35]שקלים רפ"ה.

[36]ריבב"ן (מירושלמי שקלים שם). וראה רע"ב ותוי"ט שם ולקמן הערה 41.

[37]ראה פרש"י ד"ה הלכות סוטה כב, א. נדה בסופה. ועוד.

[38]יומא ה, ב. ועוד.

[39]בשם "רבותי". וכ"ה ב"ליקוטים מכת"י קדמוני" שנדפסו במשניות הוצאת יכין ובועז (וראה תקלין חדתין למשנה בירושלמי שם).

[40]יומא פג, ב. וראה בארוכה (ע"ד הענין דמדרש שמות) תשובות וביאורים (קה"ת תשל"ד) סי' א*. וש"נ.* אג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ס"ע רפח ואילך. המו"ל.

[41]ע"פ המבואר בפנים י"ל דמה שהביא הרע"ב בשם רבותיו (שכולם נקראו על שם הראשונים כו') אינו פירוש שני, כ"א תוס' ביאור על הפירוש שכתב לפנ"ז שמונה החסידים והכשרים שבכל דור ודור (וכהפי' בפני משה לירושלמי שם). ומתורצות עפ"ז קושיות התוי"ט על פי' הרע"ב. וק"ל.

[42]ע"ר מחז"ל בגאולה, דכל הגאולות - "שם גאולה עלה" (רשי'י ד"ה אתחלתא - מגילה יז, ב).

[43]ובפרט עפמש"כ (ראה רמב"ן ובחיי משפטים שם) דטעם חירות עבד בשביעית שלו הוא ג"כ שבת בראשית - וראה גם במקומות שצויינו בתו"ש דלעיל הערה 5. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות עבד עברי בסופה. שמפרש "ובשביעית יצא לחפשי חנם" על אלף השביעי. ועייג"כ רמ"ז לזהר שם.

[44]ע"ד הנ"ל בספה"ע (סעיף ה) דתמימות הן כשפסח חל בשבת; ובחה"ש (כנ"ל סעיף ו) דכאשר עצרת חל בששה בסיון (יום מ"ת) ישנה שלימות בענין העצרת גופא.

 

, , , ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.