מושגים הקשורים בבית המקדש

יום שלישי ט"ז אייר ה'תשע"ה
שלוש פעמים ביום אנו מתפללים שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונשמח בתיקונו. לפניכם מושגים הקשורים בבית המקדש מתוך אמונה ותקוה שבקרוב ממש נחזה בבניינו ובגאולה הקשורה בו.
מאת הרב שלום דב וולפא
מושגים הקשורים בבית המקדש

 

 

1. ועשו לי מקדש

הקדוש ברוך הוא ציוה למשה רבנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המטרה בבנין המקדש היא בכדי לקבוע מקום להשראת השכינה השורה בקדש הקדשים, כמו שכתוב: "ונועדתי לך שם". וכן בכדי שיהיה בית מוכן להקרבת הקרבנות.

בי"א בתשרי בשנת ב'תמ"ט, כחצי שנה לאחר יציאת מצרים, החלו בני ישראל להביא את נדבת המשכן, זהב וכסף ונחושת. בראש חודש ניסן באותה שנה הוקם המשכן ושרתה בו השכינה. אולם המשכן היה מקדש זמני בלבד,

הוא נבנה מקרשים, גגו היה עשוי מיריעות, ובכל מסע ומסע שנסעו ישראל במדבר פורק המשכן והוקם מחדש (ולאחר שפורק לא נשארה קדושה במקום שעמד בו).

כשנכנסו ישראל לארץ (ביתפ"ח) העמידו את המשכן בגלגל למשך 14 שנה, עד שכבשו וחילקו את הארץ ואז בנו משכן בשילה. משכן זה היה בנוי מאבנים אבל לא היתה לו תקרה ופרשו עליו את יריעות המשכן. משכן שילה עמד 369 שנה עד שחרב כשמת עלי הכהן (ב'תתע"א). אחרי כן בנו מקדש של אבנים בנוב ועמד 11 שנה, וכשמת שמואל הנביא חרב (ב'תתפ"ב), שוב בנו מקדש בגבעון ועמד 46 שנה עד שנבנה בית המקדש בירושלים (ביתתקכ"ח).

 

2. בית המקדש בירושלים

שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון במשך שבע שנים וסיימו בשנת ב'תתקל"ה. את מקום המקדש קנה דוד המלך מארונה היבוסי. מקום זה נבחר לעולמי עד לבנין הבית, להשראת השכינה, להקרבת הקרבנות ולעליה לרגל שלש פעמים בשנה. הבית הראשון עמד 410 שנים ונחרב בתשעה באב גישל"ח.

בשנת ג'ת"ח נבנה הבית השני על ידי עולי בבל ונחרב לאחר שעברו 420 שנה בשנת ג'תתכ"ט. (ראה פרק "בית ראשון", "בית שני").

כל תבנית בית המקדש ומדותיו נמסרו לדוד המלך בכתב, במגילה שמסר לו שמואל הנביא. שמואל קיבל את המגילה מהזקנים, הזקנים מיהושע, יהושע ממשה ומשה מהקדוש ברוך הוא. לפיכך אסור לשנות בבנין להוסיף או לגרוע, אלא שבבית שני הוסיפו מספר דברים מעין מה שניבא יחזקאל על הבית השלישי.

שימו לב: רוב התיאורים שיבואו להלן על מדות וחלקי בית המקדש הם בעיקר ממה שידוע לנו על בית המקדש השני.

בבית המקדש שלשה חלקים עיקריים: עזרת נשים, עזרה והיכל (ראה להלן 3, 4, 5). מדות בית המקדש 135 אמות ברוחב על 322 אמות באורך (שהם כ־10,000 מטרים רבועים).

את בית המקדש בונים מאבנים גדולות ומפארים אותו כפי כוחם, ואם יכולים לטוח אותו בזהב, הרי זו מצוה.

 

3. עזרת נשים

חצר מרובעת מוקפת חומה בכניסה לבית המקדש, בגודל 135135 x אמות (כ־4200 מ"ר). היתה מוקפת מכל צדדיה כגזוזטרה שעליה עמדו הנשים כדי לראות את שמחת בית השואבה.

הכניסה אליה משטח "הר הבית" היתה ב"שער המזרח''. שרוחבו עשר אמות, גובהו עשרים, ועולים אליו ב־12 מדרגות. בארבע פינותיה היו ארבע לשכות ששימשו למטרות שונות (עיין "לשכות") ואף הן לא היו עם תקרה.

בצד ימין של השער היתה לשכה נוספת שבה ישבו בית דין של 23 דיינים (עיין "סנהדרין"). מעזרת הנשים היו עולים אל העזרה ב־15 מדרגות העשויות בחצי עיגול, ונכנסים לעזרה דרך "שער ניקנור".

 

4. עזרה

החצר שבאמצעיתה עמד ההיכל. רוחבה 135 אמות ואורכה 187 (כ־ 5800 מ"ר, כולל ההיכל). העזרה כללה:

א. "עזרת ישראל", אורכה 11 אמות ורק בשטח זה מותר לישראלים להכנס.

ב. משם עולים ב־4 מדרגות ל"עזרת כהנים" שאף היא אורכה 11 אמות.

ג. אחריהם היה מקומו של המזבח באורך 32 אמה (ומימינו שולחנות, עמודים וטבעות של בית המטבחיים, לצורך הקרבנות).

ד. אחריו מקום פנוי של 22 אמות שממנו עולים ב־12 מדרגות ל"היכל", מקום זה נקרא: "בין האולם למזבח".

בשני צדדי הכניסה לעזרה בדרום ובצפון, היו בכל צד שלש לשכות ששימשו למטרות שונות וביניהן "לשכת הגזית" שבה ישבו בית הדין הגדול של 71 דיינים (עיין "סנהדרין") כל זה בחלק המזרחי של העזרה עד ההיכל.

בחלקה האחורי הקיפה העזרה את ההיכל משלושת רוחותיו דרום, צפון ומערב. והיו לה חמישה שערים (עיין "שערי העזרה"), את כל העזרה ריצפו באבנים יקרות.

 

5. היכל

עיקרו של בית המקדש. יש בו שלשה חלקים:

א. האולם,

ב. הקדש,

ג. קדש הקדשים.

אורכו מאה אמה, רוחבו מאה וגובהו מאה.

א. האולם — שימש כחדר כניסה אל ה"קדש", אל ה"תאים" שמסביב להיכל ואל "בית המוקד". המעבר אל הקדש היה דרך "שער ההיכל''.

ב. הקדש — אורכו 40 אמה ורוחבו 20. בו היו ה"מנורה", "מזבח הקטורת" וה"שלחן". המנורה בדרום, שלחן בצפון והמזבח באמצע.

ג. קדש הקדשים — אורכו 20 אמה רוחבו 20 וגובהו 40. בו היה (בבית ראשון) ה"ארון" שעליו ה"כפורת" וה"כרובים". בתוך הארון שני לוחות הברית ולידו צנצנת ה"מן" ומטה אהרן. (ובבית שני היה הארון טמון במטמוניות עמוקות ועקלקלות מתחת בית המקדש, מקום זה הוא חלק מבית המקדש, קדש קדשים תת קרקעי). קדש הקדשים הוא המקום הקדוש ביותר בעולם, לשם היה נכנס הכהן הגדול שהוא הקדוש ביותר בעם ישראל, ביום הכיפורים היום הקדוש ביותר בשנה, ושם היה מכפר על בני ישראל.

 

6. אבן השתיה

במערבו של קדש הקדשים היתה אבן, שנתגלתה בימות דוד ושמואל, שעליה היה הארון מונח, ו"אבן שתיה" היה שמה, על שם שממנה נשתת העולם, שבה יסד הקדוש ברוך הוא את עולמו. ויש אומרים שעל אבן זו אמר יעקב אבינו: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה בית אלקים".

 

7. פרוכת

במשכן היתה פרוכת מבדילה בין הקדש לקדש הקדשים, כמו שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם וגו",. בבית המקדש הראשון היה (גם) כותל בעובי אמה מבדיל ביניהם ובבית שני לא עשו כותל אלא שתי פרוכות אחת מצד קדש הקדשים והשניה מצד הקדש וביניהן אמה. (חז"ל מבארים את הסיבה לשינויים הללו).

 

8. בית המוקד

בית גדול שהיה בצד העזרה בצפונה מבחוץ, גגו היה עגול ככיפה והיה מוקף איצטבאות של אבן.

בבית זה היתה מדורת אש שדלקה תמיד, ולידה היו הכהנים מתחממים לאחר שטבלו (ויש אומרים שממנה לקחו אש למזבח). בארבע פינות בית המוקד היו 4 לשכות, שתי הדרומיות קודש ושתי הצפוניות חול, משום שמקומם היה מחוץ לעזרה (ורק הכניסה אליהן מבית המוקד שבעזרה). ומחיצה קטנה בצורת פסיפס מבדילה באמצע בית המוקד בין הקודש לחול.

 

9. לשכות

20 לשכות היו במקדש: 5 בעזרת הנשים, 10 בעזרה, 4 בבית המוקד, 1 (עם שני חלקים) מתחת לעזרה:

בעזרת הנשים: א. לשכת הנזירים, ב. לשכת דיר העצים, ג. לשכת המצורעים, ד. לשכת בית שמניא, ה. לשכה שבה בית דין של כ"ג דיינים.

בעזרה: ו. לשכת המלח, ז. לשכת הפרווה, ח. לשכת המדיחין, ט. לשכת הגזית, י. לשכת הגולה, יא. לשכת העץ, יב. לשכת פינחס המלביש, יג. לשכת עושה חביתין, יד. לשכת בית אבטינס, טו. לשכת הכהן הגדול.

בבית המוקד: בקודש — טז. לשכת הטלאים, יז. לשכת עושי לחם הפנים, בחול — יח. לשכת החותמות, יט. לשכת המוקד.

מתחת לעזרה: כ. לשכה שבהן שמרו הלויים את כלי השיר שלהם. (היו בה שתי לשכות קטנות).

להלן ביאור קצר למה שמשו הלשכות:

א. לשכת הנזירים — שם מבשלים הנזירים את קרבן השלמים שלהם ומגלחים את שערם (ראה "נזיר" בפרק יז).

ב. לשכת דיר העצים — שם יושבים כהנים בעלי מומין שאינם ראויים לעבודה, ובודקים את העצים וכל עץ שנמצאה בו תולעת מסירים אותו, כי עצי ה"מערכה" צריכים להיות מובחרים בלי תולעים.

ג. לשכת המצורעים — הדין הוא שמצורע שנתרפא ונטהר, טובל ביום השביעי ואז מותר לו להכנס לירושלים, ולמחרת ביום השמיני טובל שוב בלשכת המצורעים ועושה שם את ההכנות הדרושות לטהרתו הסופית.

ד. לשכת בית שמניא — בה היו שומרים את היין והשמן. (ראה "נסכים").

ה. לשכת בית דין של כ"ג — יש להעמיד בירושלים שני בתי דינים של 23 דיינים ואחד מהם הוא בפתח עזרת הנשים (השני בפתח הר הבית).

ו. לשכת המלח — בה שמרו את המלח לקרבנות.

ז. לשכת הפרווה — שם מולחים את עורות הקרבנות (ונקראת בשם זה על שם איש מכשף ששמו "פרווה" שחתר בקיר העזרה בלשכה זו כדי לראות את העבודה ונהרג). על גגה היה בית טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים

ח. לשכת המדיחין — בה היו מדיחין את קרביהם של הקרבנות, ומשם עולים ב"מסיבה" (כבש משופע בלי מדרגות) לגג בית הפרווה.

ט. לשכת הגזית — בה ישבו בית דין של 71 סנהדרין (ונקראת בשם זה מפני שהיתה עשויה מאבני גזית מרובעים) חציה בקדש, בעזרה, וחציה מחוץ לעזרה, בחול. זאת משוס שאסור לישב בעזרה (רק למלכי בית דוד) והסנהדרין ישבו בחצי שבחול.

י. לשכת הגולה — שם היתה באר שממנה סיפקו מים לכל העזרה (ונקראת בשם זה מפני הספל העגול שנקרא "גולה" שבו היו ממלאים את המים).

יא. לשכת העץ — היא היתה לשכת כהן גדול שבה היה גר ביום ובלילה בשבעת הימים שהפרישוהו מביתו לפני יום הכיפורים, וגם (לדעות מסוימות) בשאר ימות השנה במשך היום (ונקראת בשם זה משום שהיתה עשויה מעץ) שם נוסף היה לה ''לשכת פרהדרין".

יב. לשבת פנחס המלביש — בה היה מקומו של הממונה על אריגת והכנת "בגדי כהונה".

יג. לשכת עושה חביתין — שם הכינו את ה"מנחה" שהקריב הכהן הגדול מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. מנחה זו היתה נעשית ב"מחבת" ומכאן שמה של הלשכה.

יד. לשכת בית אבטינס — בה היו עושים את הקטורת (ונקראת בשם זה מכיון שהכהנים שפיטמו את הקטורת היו ממשפחת אבטינס).

טו. לשכת הכהן הגדול — בעליה על גג בית אבטינס. בלשכה זו היה הכהן הגדול נמצא בליל יום הכיפורים, וכן (לדעות מסוימות) כל השנה במשך כל היום.

טז. לשכת הטלאים — בה היו טלאים שבדקו אותם ממום מוכנים לקרבנות התמידין בבוקר ובין הערביים. והיו שם תמיד לפחות 6 טלאים.

יז. לשכת עושי לחם הפנים — שם הכינו ואפו את "לחם הפנים".

יח. לשכת החותמות — בו היו מחלקים חותמות למי שהיה מחויב בהקרבת "נסכים", עם החותמות היו הולכים לממונה על הנסכים ומקבלים סולת, שמן ויין, בכמות המתאימה לפי סוג החיוב, לכן היו 4 סוגי חותמות ל־4 סוגי נסכים. (בלשכה זו גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששוקצו כשהקריבו עליו היונים לעבודה זרה).

יט. לשכת המוקד - דרכה ירדו הכהנים לבית הטבילה, כהן שנטמא בהיותו בעזרה היה אסור לו לילך לטבילה דרך העזרה, בגלל קדושתה, ולכן היו נכנסים דרך לשכה זו למחילה העוברת תחת הבית, דרכה היו מגיעים לבית הטבילה.

כ. לשכה שבה שמרו הלויים כלי שיר — היו שתי לשכות שמקומם מתחת לעזרה והכניסה אליהן מעזרת הנשים, ובהם היו הלויים מניחים את כלי השיר שלהם (ראה: "כהן, לוי, ישראל").

 

10. תאים

הקדש וקדש הקדשים היו מוקפים בחמישה כתלים (חוץ מהכותל שלהם עצמם וחוץ מהכותל החיצוני של ההיכל). קירות אלו יצרו חמישה חללים שהקיפו את ההיכל בצדדים דרום וצפון, ואילו במערב רק שלש קירות סיימו את ההקפה. לחללים אלו היו שלש קומות. (גובהם שהיה 40 אמות נחלק ל־2 קומות, ועוד קומה אחת תת קרקעית שנקראת: "אוטם", בעומק 6 אמות). לכן היו 15 תאים בדרום (3 פעמים 5) 15 תאים בצפון ו־8 תאים במערב (כי בקומה העליונה שבמערב היו שני תאים מחוברים), ס"ה 38 תאים.

בחלק מתאים אלו היו מניחים כלים וחפצים השייכים למקדש, בחלקם עברה ה"מסיבה" שהיא כעין מנהרה העולה בשיפוע, התחילה למטה בקצה המזרחי צפוני (מימין הכניסה לקדש), משם עלתה בשיפוע לאורך התאים הצפוניים, פנתה ועלתה שמאלה דרך התאים שבמערב, שוב שמאלה בשיפוע לאורך התאים שבדרום עד שהגיעה לפתחה של ה"עליה" שעל גג ההיכל בקצה המזרחי דרומי. (יצויין שיש שיטות שונות בענין צורת התאים ומיקומם, כאן נתבארו הדברים לפי אחת השיטות).

 

11. שערי העזרה

שבעה שערים היו לעזרה:

א. "שער העליון" בכניסה הראשית (מעזרת הנשים) בצד מזרח, שער זה היה מצופה נחושת (נקרא גם "שער ניקנור", על שם איש חסיד שהעמיד הדלתות ונעשו לו שם ניסים. ויש אומרים, על שם שר צבא יוני שבא להילחם בישראל וכרתו ראשו וזרועו ותלו אותו על שער המקדש).

ועוד ששה שערים היו, שלשה בצפון ושלשה בדרום.

בצפון: ב. שער בית המוקד, ג. שער הקרבן, ד. שער הניצוץ (ועליה על גבו).

בדרום: ה. שער הדלק, ו. שער בכורות, ז. שער המים, (על גג שער המים היה בית טבילה, ששם טבל הכהן הגדול ביום הכפורים).

לששת השערים הללו היו דלתות מצופות בזהב, כל השערים רוחבם עשר אמות וגובהם עשרים.

 

12. סורג וחיל

מסביב לחומת העזרה היתה חומה בגובה עשר אמות ושמה "חיל". מסביב לחומה זו היתה מחיצה בגובה עשרה טפחים העשויה נקבים נקבים ולכן נקראת "סורג", כמיטה המסורגת בחבלים.

 

13. הר הבית

הוא "הר המוריה", שטחו 500 x 500 אמה (57,600 מ"ר) והיה מוקף חומה (אשר "הכותל המערבי" הוא חלק ממנה ומעולם לא זזה ממנו שכינה, והוא מקום תפלה לרבבות אלפי ישראל גם בזמן הגלות). מתחת הר הבית היו חללים ריקים בכל שטחו (כדי ליצור הפסק בין השטח העליון שלו לבין עומקו, מחשש לטומאת מת שהיתה עשויה להיות בתוכו). רובו ככולו היה מקורה בתקרה.

 

14. עשר קדושות

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ובתוכה יש עשר דרגות של קדושה, זו למעלה מזו: א. עיירות המוקפות חומה, ב. ירושלים, ג. הר הבית, ד. החיל, ה. עזרת הנשים, ו. עזרת ישראל, ז. עזרת כהנים, ח. בין האולם למזבח, ט. ההיכל, י. קדש הקדשים.

 

15. שמירת המקדש

מצות עשה לשמור את המקדש על ידי שומרים, שדבר זה מוסיף בכבודו ובחשיבותו. זמנה של השמירה בלילה (כי ביום נשמר כבודו של המקדש על ידי עבודת הקרבנות שיש בו). השומרים הם הכהניס והלויים. הכהנים בשלשה מקומות בתוך העזרה, והלויים בעשרים ואחד מקומות מחוץ לעזרה.

שמירת הכהנים: בית אבטינס, בית הניצוץ, בית המוקד.

שמירת הלויים: חמישה שערי הר הבית, ארבע פינותיו בתוכו, ארבע פינות העזרה מבחוץ, חמישה שערי העזרה מבחוץ (חוץ משער המוקד ושער הניצוץ), בלשכת הקרבן, בלשכת הפרוכת, ובצד המערבי מחוץ לעזרה מאחורי קדש הקדשים. כהן מיוחד שנקרא "איש הר הבית" היה ממונה על (הכהנים ו)הלויים השומרים, והלך לבדקם עם אבוקות דלוקות לפניו, וכל משמר שהיה ישן חובטו במקלו, ורשות היתה לו לשרוף את כסותו כעונש על שישן על משמרתו.

 

16. מורא מקדש

מצות עשה לירא מן המקדש שנאמר "ומקדשי תיראו". היראה כוללת לא רק את המקדש עצמו אלא גם את אופן ההתנהגות בהר הבית כולו וגם בירושלים וסביבתה, כדלקמן:

אסור להכנס להר הבית במקלו, במנעלו, באבק שברגליו ובכסף הצרור לו (באופן גלוי) בבגדו. כמו כן יש ללבוש בגד עליון (אסור להכנס בגופיה וכדומה). אסור לירוק בשטח הר הבית והכניסה אליו מותרת רק לדבר מצוה. כל אדם נכנס דרך ימין ויוצא מצד שמאל (חוץ מהאבל והמנודה שנכנסים דרך שמאל). היוצא מהמקדש מהלך אחורנית כדי שלא יפנה אחוריו אל ההיכל, ולא ינהג אדם בקלות ראש בעמדו כנגד "שער ניקנור" המכוון כנגד קדש הקדשים, או בעמדו באיזה מקום בירושלים וסביבתה שמשם אפשר לראות את המקדש. הישיבה בעזרה מותרת רק למלכי בית דוד וכל הנכנס לעזרה ילך בנחת, באימה, ביראה וברעדה, ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה'.

גם בזמננו שהמקדש חרב חייבים במורא המקדש. ואף שבין כך אסור להכנס ל(רוב שטחו של) הר הבית משום שאנו טמאי מתים ואין לנו "אפר פרה אדומה" להיטהר, הרי גם מחוץ להר אסור לנהוג בקלות ראש כנגד המקום של "שער המזרח", כי אף על פי שהמקדש חרב, בקדושתו הוא עומד.

 

17. ארון

תיבה שהיו מונחים בה לוחות הברית (וכן שברי הלוחות הראשונות), שנאמר: "ועשו ארון עצי שיטים... ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך". הארון היה של עץ ומצופה זהב מבית ומחוץ, ואמרו חז"ל: שלשה ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחיפה שפתו העליונה בזהב. מסביב לארון למעלה היה זר זהב סביב.

זהבו של הארון היה מבהיק כל כך, עד שלאורו היה הכהן הגדול נכנס ויוצא בקדש הקדשים ביום הכיפורים.

מדותיו של הארון: אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו. כשעמד הארון בקדש הקדשים היה דבר פלא: כשמדדו בינו לבין כתלי קדש הקדשים היו עשר אמות מכל צד, ורוחב קדש הקדשים הוא עשרים אמה, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום — "מקום הארון אינו מן המידה".

בכל צד של הארון היו שתי טבעות זהב, בתוכם היו מושחלים מוטות עץ מצופים זהב ובאמצעותם נשאו את הארון. נשיאת הארון ממקום למקום היתה עבודתם של הכהנים והם נצטוו לשאת את הארון בכתף. (כששכח דוד המלך ונשא פעם את הארון בעגלה, היה על כך עונש חמור).

 

18. כפורת

כיסוי מזהב שהניחו על הארון (שהיה פתוח מלמעלה). אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רוחבה, כמדות הארון, ועוביה טפח.

 

19. כרובים

דמויות של פרצוף תינוק שהיו יוצאים משני קצות הכפורת, עם כנפיים פרושות למעלה אחד מול השני. הכרובים היו עשויים ביחד עם הכפורת מחתיכה אחת של זהב (באומנות מיוחדת בלי שיצטרכו לחבר חלקים אחד לשני). "מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת". פניהם של הכרובים היו איש אל אחיו וכפופים לכיוון הכפורת. משה היה בא אל המשכן ומיד בכניסתו היה יורד קולו של הקדוש ברוך הוא מן השמים אל בין שני הכרובים, ומשם היה יוצא ונשמע אל משה.

 

20. מזבח (החיצון)

מזבח בנוי מאבנים שהיה בעזרה (ולא ב"היכל" ולכן נקרא "החיצון") ובו הקריבו את כל הקרבנות. מקומו של המזבח מכוון ביותר, הקדוש ברוך הוא בחר במקום זה, ויש בו גם קדושה מיוחדת בגלל דברים שנעשו בו עם אבות האומה: א. אדם הראשון נברא מעפר שנלקח ממקום זה, ב. שם עמד המזבח שהקריב עליו האדם כשגורש מגן עדן (וזהו שאמרו: "האדם ממקום כפרתו נברא"), ג. שם הקריבו קין והבל, ד. בו בנה נח מזבח כשיצא מן התיבה, ה. שם עקד אברהם את יצחק בנו.

מדות המזבח: x3232 אמות וגובהו 10 אמות (ליתר דיוק 58 טפחים). גובה זה מחולק ל־3 חלקים: היסוד, הסובב, מקום המערכה. העליה אליו היתה על ידי כבש משופע כי מטעמי צניעות אסור לעלות למזבח במדרגות. בכל אחת מארבע פינותיו היתה קרן חלולה בגודל אמה על אמה ובגובה 5 טפחים.

המזבח עמד בחלקו של שבט בנימין, אולם פינתו הדרומית מזרחית היתה על רצועת אדמה היוצאת מחלקו של שבט יהודה, ולכן בפינה זו לא היה למזבח יסוד, כדי שיעמוד כולו על חלק בנימין.

 

21. מנורה

בפינה הדרומית של ההיכל (ב"קדש") עמדה מנורת זהב טהור בת שבעה קנים, עשויה ''מיקשה" מחתיכת זהב אחת. בגוף המנורה ובקניה היו צורות שונות מגולפות בזהב: 22 גביעים, 9 פרחים, 11 כפתורים.

ששת הקנים יוצאים מהקנה האמצעי באלכסון, שלשה לכל צד, הנרות שבהם פונים לכיוון הנר האמצעי, הנר האמצעי עצמו פונה לכיוון קדש הקדשים, והוא נקרא: "נר המערבי".

גובה המנורה 18 טפחים ולה שלש רגלים. לפניה היתה אבן ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומיטיב את הנרות. הכהן הגדול היה מדליק את הנרות בשמן זית (חצי לוג בכל נר) בין הערביים וגם בבוקר. את האש להדלקת המנורה היה הכהן נוטל מאש התמיד שהיתה על המזבח החיצון (ראה: "מערכה").

 

22. מזבח הקטורת

באמצע ההיכל (ב"קדש") עמד מזבח מרובע אמה על אמה שעליו היו מקטירים את ה"קטורת". מזבח זה היה עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב והיה לו זר זהב סביב ומכאן שמו הנוסף: "מזבח הזהב". כמו כן נקרא בשם "מזבח הפנימי" משום שמקומו בפנים, ב"קדש", ולא בעזרה כמזבח החיצון.

 

23. שלחן

בצפון ההיכל (ב"קדש") עמד שלחן של זהב שעליו היו מניחים את "לחם הפנים". אורכו 12 טפחים ורוחבו 6. מסביב לשלחן מסגרת בעובי טפח ומעליה זר זהב סביב. מעל השלחן עלו 4 יתדות של זהב (שהיו קבועים בארץ), 2 יתדות ממזרח לשלחן ו־2 ממערבו, מכל יתד יוצאות 5 בליטות, עליהן היו מניחים קנים של זהב ועל הקנים מניחים את לחם הפנים. בכל צד היו 6 לחמים, אחד מונח על השלחן עצמו והשאר על הקנים. בין לחם ללחם 3 קנים חוץ מהלחמים החמישי והשישי שביניהם 2 קנים בלבד, ס"ה 14 קנים בכל צד.

בנוסף לשלחן זה היו עוד 2 שלחנות (בלי יתדות וקנים) שהיו ב"אולם" בפתח ההיכל, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנים את לחם הפנים כשנכנס הכהן להיכל לאחר שנאפה הלחם ולפני שמסדרים אותו על השלחן ב"קדש", ולכן היה שלחן זה משיש כדי שהלחם יתקרר בו מחום האפיה, ועל השלחן של זהב נותנים את הלחם כשמורידים אותו מסידורו על השלחן ב"קדש", ולכן היה השלחן מזהב כי "מעלין בקדש ואין מורידין".

 

24. כיור

מצות עשה שיקדשו הכהנים ידיהם ורגליהם לפני עבודתם בהקרבת הקרבנות. הקידוש הוא ע"י רחצה במים. לפיכך היה כיור גדול בין האולם למזבח בצד דרום, ובו 12 ברזים בכדי שכל 12 הכהנים העוסקים בהקרבת "קרבן התמיד" יוכלו לרחוץ ממנו ביחד. ליד הכיור היה כלי מלא מים שנקרא "מוכני" וממנו היו עוברים המים לכיור, וזאת משום שהכיור היה מ"כלי הקודש" והמים שבו נפסלים (ב"לינה") אם נשארו שם בלילה, ולכן היו המים ב"מוכני" שהוא כלי של חול כדי שלא יפסלו.

 

25. שמן המשחה

הקב"ה ציוה למשה רבינו לעשות שמן מיוחד שבו היה עליו למשוח את המשכן וכליו, וכן מושחים בו את הכהנים הגדולים ואת מלכי בית דוד (וכן את הכהן ה"משוח מלחמה"). המינים שהיה שמן המשחה מורכב מהם היו: מור, קנמון, קידה, קנה בושם ושמן זית, כל אחד במשקל מסוים שהתורה קבעה. יצירת השמן ממינים אלו היתה על ידי תהליך של שרייה במים ובישול.

איסור חמור הוא לעשות שמן זה במתכונתו ובמשקלו על מנת להמשח בו, וכן אסור לסוך בשמן המשחה שעשה משה, והעושה את השמן או הסך בשמן המשחה במזיד חייב "כרת".

כשמושחין את הכהן הגדול יוצקים השמן על ראשו וסכים על גבי עיניו בצורת אות x. את מלכי בית דוד מושחין על הראש בצורת נזר. כלי המקדש שעשה משה במדבר נתקדשו ע"י משיחתם בשמן המשחה אבל את כלי המקדש שעשו במשך הדורות אין צורך למשוח.

 

26. כהן, לוי, ישראל

כל השבטים חוץ משבט לוי הם ''ישראלים",בני שבט לוי (חוץ מצאצאי אהרן) נקראים "לויים" וצאצאי אהרן הכהן הם "כהנים". לכולם יש תפקיד בבית המקדש:

על תפקידם של הישראלים עיין "אנשי מעמד" (וראה גם להלן על "ישראלים מיוחסים").

הלויים כולם מובדלים לעבודת המקדש, עליהם מוטלים שני תפקידים:

א. "שמירת המקדש" (ראה בערכו) ובמקומות שהם שומרים היה עליהם גם לפתוח את השערים בבוקר ולסגור את הדלתות בערב, בגמר העבודה. הלויים שבתפקיד זה נקראים "שוערים". ב. שירה על הקרבן (בקרבנות מסוימים) ונגינה בכלי שיר. יצויין שבנגינה השתתפו גם "ישראלים מיוחסים" (כאלו שנבדק יחוסם ונמצאו שאינם צאצאים של פסולי חיתון). הנגינה היתה על ידי: נבלים, חלילים, כינורות, חצוצרות וצילצל. לויים אלו נקראים "משוררים". (בזמנים מסויימים היו גם הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן).

הכהנים הובדלו מתוך שבט לוי לעבודת הקרבנות, רוב העבודות השייכות לקרבן נעשו על ידם וכן גם רוב שאר העבודות במקדש. ולכך גם בימינו צריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד ולהקדים אותם בכל דבר שבקדושה, כגון: בקריאת התורה, בברכת המוציא, בברכת המזון ועוד.

 

27. משמרות

הלויים וגם הכהנים מחולקים כל אחד ל־24 משמרות. כל משמרת מורכבת מבתי אב רבים אשר עובדים במקדש במשך שבוע אחד ושוב מגיע תורם לאחר 24 שבועות. את החלוקה למשמרות אלו סידרו שמואל הנביא ודוד המלך (לפני תקופת שמואל הנביא היתה קיימת בכהנים חלוקה ל־8 משמרות שחילק משה רבנו). כל זה היה בכל השנה כולה, חוץ משלשת הרגלים, שבקרבנות המיוחדים להם לא היתה העבודה על פי משמרות.

בכל משמר ומשמר היה צורך לחלק את העבודה של שבעת ימי השבוע לבתי אב, כל בית אב עבד ביום מסוים בשבוע, חלוקה פנימית זו נעשתה על ידי "ראש המשמר".

 

28. פיס

חלוקת העבודה של הכהנים בכל יום, בין אנשי בית אב מסוים שעובדים ביום זה, נעשתה על יד גורל, שנקרא פיס. כיצד מפיסין: עומדים בעיגול ומסכימים על מספר מסוים כגון מאה או אלף, והממונה אומר להם: הצביעו, וכל אחד מוציא אצבע אחת או שתים, והממונה מתחיל למנות האצבעות מאיש מסוים שסומן מראש (על ידי שהממונה הסיר בתחילה מצנפתו והחזירה לו מיד) ואם הושלם כל העיגול ממשיך וסופר, עד שיגיע למספר שהסכימו עליו בתחילה, והכהן שהושלם המנין באצבעו הוא שיוצא ראשון לעבודה.

ארבע פעמים ביום עשו פיס על עבודות שונות שבמקדש, יש פייסות כאלו שנקבע להם סדר שלא רק הזוכה בפיס זכה בעבודה, אלא שגם השני שעומד מימינו זכה בעבודה אחרת קבועה מראש, וכן השלישי והרביעי עד השלש עשרה, שכל אחד זכה בעבודה מסוימת.

 

29. כהן גדול

ראש כל הכהנים שנמשח בשמן המשחה ונתמנה לתפקידו על ידי בית דין של 71 דיינים (עיין "סנהדרין"). ומצוה שיהיה הכהן הגדול גדול מכל אחיו הכהנים בנוי, בכח, בעושר, בחכמה ובצורה.

דינים רבים נאמרו בכבוד המיוחד שיש לנהוג בכהן הגדול, וכן הוא בעצמו צריך לשמור על כבודו עד שאסור לו ליסב בסעודה של רבים, אפילו בסעודת מצוה. ובית מיוחד יש לו במקדש, ותפארתו וכבודו שישב במקדש כל היום (ראה: "לשכות" — יא. לשכת העץ, טו. לשכת הכהן הגדול), וביתו יהיה בירושלים ואינו זז משם.

לכהן הגדול יש סגן כמו משנה למלך העומד תמיד לימינו ועוזר לו, ולסגן עצמו יש שני סגנים.

במקדש ראשון שמשו 18 כהנים גדולים, שהיו צדיקים, וכל אחד שימש שנים רבות, אבל בבית שני שימשו יותר מ־300 כהנים גדולים כי רובם לא היו צדיקים ומתו לפני שהשלימו שנה לכהונתם.

 

30. אנשי מעמד

שמואל הנביא ודוד המלך תיקנו שיבררו מישראל אנשים כשרים ויראי חטא אשר הם יהיו שלוחים של כל ישראל לעמוד בשעת הקרבת קרבנות הציבור, וחלקו אותם ל־24 "מעמדות" כמנין המשמרות של כהונה ולויה, כל מעמד עובד שבוע אחד עד שמגיע תורו שוב.

ומה הם עושים: הקרובים לירושלים נכנסים למקדש עם משמרת כהונה ולויה, והרחוקים מתקבצים לבית הכנסת שבמקומם. וכולם מתענים בימים שני, שלישי, רביעי וחמישי בשבוע שלהם, ובכל יום מתפללים 4 תפלות וקוראים בתורה בשחרית ובתפלה הנוספת שהיא בין שחרית למנחה. ועל . כולם להכנס למעמדם כשהם מסופרים וכשבגדיהם מכובסים.

 

31. בגדי כהונה

הבגדים המיוחדים שהיו הכהנים לובשים בזמן עבודתם במקדש. ושלשה מינים היו בהם:

א. בגדי כהן הדיוט: 1. כתונת, 2. מכנסים, 3. מגבעת, 4. אבנט. ארבעתם עשויים מפשתן לבן. בהם היו הכהנים לבושים בעבודתם תמיד.

ב. בגדי זהב של כהן גדול: 1. מעיל, 2. אפוד, 3. חושן, 4. ציץ. בנוסף על הבגדים של כל כהן, היה הכהן הגדול לובש גם את ארבעת הבגדים האלו.

בגדים אלו נקראים בגדי זהב, משום שזהב היה כלול בהם, כדלקמן: הציץ — כולו עשוי מזהב. המעיל — יש בשוליו 72 פעמוני זהב. האפוד והחושן — החוט שהם ארוגים בו עשוי מ־28 חוטין שמתוכם 4 הם חוטי זהב.

ג. בגדי לבן של כהן גדול: 1. כתונת, 2. מכנסים, 3. מצנפת, 4. אבנט. ארבעתם עשויים מפשתן לבן. בהם השתמש הכהן הגדול ביום הכיפורים בלבד.

בגדי כהונה מצותם שיהיו חדשים, נאים וארוכים. אם נתלכלכו אסור לכבסם אלא עושים מהם פתילות, (מהמצנפות והכותנות להדלקת המנורה, ומהמכנסים והאבנטים להדלקה בשמחת בית השואבה). בגדי כהן גדול שבלו גונזים אותם. בגדי לבן שעובד בהם ביום הכיפורים אינו עובד בהם פעם שניה לעולם, אלא גונזים אותם והם אסורים בהנאה.

96 חלונות היו במקדש ובהם הניחו את בגדי הכהונה. לכל אחד מ־24 המשמרות היו 4 חלונות ובכל חלון הניחו סוג אחד מ־4 הבגדים. (בצורת בגדי הזהב ואופן עשייתם פרטים רבים מאד שנתבארו בהלכה).

 

32. אורים ותומים

12 אבנים טובות, שהיו קבועות בתוך מסגרות של זהב ומסודרות בארבעה טורים על גבי החושן שלבש הכהן הגדול. על האבנים היו מפתחים באותיות בולטות את שמות שנים עשר השבטים, וכן את שמות האבות "אברהם יצחק יעקב", והמילים "שבטי י־ה". באותיות אלו היה (בזמן המשכן ובבית ראשון) כוח אלוקי שהשיב לשואליו תשובות בעניני ציבור של ישראל.

וכיצד שואלים: הכהן הגדול עומד ופניו כלפי הארון, והשואל מאחוריו ופניו לאחורי הכהן, ושואל בקול נמוך, ומיד רוח הקודש שורה על הכהן ומביט בחושן ורואה את התשובה במראה הנבואה באותיות הבולטות שמאירות בחושן. מכאן השם ''אורים ותומים" על שם שמאירים, ומשלימים את דבריהם שיתקיימו. (גם בבית שני היו האורים ותומים אבל לא היתה בהם רוח הקודש ולא היו נשאלים בהם).

ישנן דעות שאבני החושן הן רק חלק מהחושן עצמו, ואילו האורים ותומים הם כתב של שם המפורש שהיה נתון בין כפלי החושן.

 

33. קרבנות

העבודה שעשו הכהנים בבית המקדש בהקרבת בהמות או עופות על גבי המזבח. ארבעה סוגים כלליים בקרבנות: עולה, שלמים, חטאת ואשם. וכל אחד מהם נחלק לכמה סוגים. נזכיר להלן בקצרה את פרטי הקרבנות:

א. עולה (כמעט כל חלקי הבהמה או העוף "עולים" ומוקטרים על המזבח):

1. עולת יחיד בנדבה: נדב מרצונו ללא סיבה, לכפר על ביטול מצוה עשה, לכפר על עבירה של מצות "לא תעשה הניתק לעשה", לכפר על הרהורי עבירה.

2. עולת יחיד בחובה: קרבן עולה ויורד (ובו 3 סוגים), יולדת, מצורע/ת, זב/ה, נזיר שנטמא, נזיר שסיים נזירותו, כהן גדול ביום הכיפורים, גר, בעליה לרגל.

3. עולת ציבור בנדבה: קיץ המזבח.

4. עולת ציבור בחובה: עולת התמיד בבקר ובערב, עם הקרבת העומר בט"ז בניסן, עם שתי הלחם בחג השבועות, ביום הכיפורים, פר העלם דבר של עבודה זרה, מוספים: בשבת, ראש חדש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת.

ב. שלמים (שיש בהם "שלום" למזבח ולכהנים ולבעלים, כי גם הכהנים והבעלים אוכלים מהקרבן, ורק חלק ממנו נקטר על המזבח):

1. שלמי יחיד בנדבה: תודה, נדר, נדבה, חגיגה — בערב פסח, גר.

2. שלמי יחיד בחובה: חגיגה — ביום טוב הראשון של הרגלים, שמחה — כל הרגל, עם הבאת הביכורים בשבועות, נזיר שהשלים נזירותו, הבכור, מעשר בהמה, קרבן פסח (ופסח שני).

3. שלמי ציבור בחובה: כבשי עצרת בחג השבועות.

ג. חטאת (מכפר על עבירות בשוגג של היחיד והציבור):

1. חטאת פנימית = דם הקרבן ניתן בהיכל:

של יחיד: פר כהן משיח, פר כהן גדול ביום הכיפורים.

של ציבור: פר העלם דבר של ציבור, שעיר יום הכיפורים, שעירי עבודה זרה.

2. חטאת חיצונית = דם הקרבן ניתן על המזבח החיצון:

של יחיד: נשיא שחטא, הדיוט שחטא, קרבן עולה ויורד (ובו 3 סוגים), יולדת, מצורע/ת, זב/ה, נזיר שנטמא, נזיר שהשלים נזירותו, שגגת עבודה זרה.

של ציבור: חטאת הבאה עם שתי הלחם בחג השבועות, מוספים: בראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת.

ד. אשם (מגן על אדם שעבר עבירות מיוחדות):

אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.

הרי לנו למעלה מ~70 סוגים של קרבנות (חלקם נקראים "קדשי קדשים" וחלקם ''קדשים קלים") שכל אחד מהם יש בו פרטי דינים רבים ושונים אודות: זמנו, מקומו, על מה הוא בא, אופן ההקרבה, קבלת הדם וזריקתו, אכילתו וכו', וכפי שמבוארים כל פרטים אלו בהלכה.

 

34. מנחות

העבודה שעשו הכהנים בבית המקדש בהקרבת קרבן מסולת או קמח של חיטים או שעורים (מעורבים עם שמן זית, מים ולבונה) על גבי המזבח. כמה סוגים כלליים במנחות, ובכל אחד מהם כמה סוגים:

1. מנחת יחיד בנדבה: סולת, חלות, רקיקין, מחבת, מרחשת.

2. מנחת יחיד בחובה: מנחת חוטא, מנחת חינוך, מנחת חביתין, מנחת סוטה.

3. מנחת ציבור בחובה: מנחת העומר, שתי הלחם, לחם הפנים (ראה בערכו).

4. מנחת נסבים: מנחה הבאה בחובה עם כל עולת בהמה או שלמים של יחיד וציבור בנדבה או בחובה.

הרי לנו 14 סוגים של מנחות שבכל אחד מהם דינים רבים אודות: הכנתם (בלילה, אפיה או טיגון), הגשתם, קמיצתם, הקטרתם וכו', וכפי שמבוארים כל פרטי דינים אלו בהלכה.

 

35. נסכים

העבודה שעשו הכהנים בבית המקדש בניסוך יין על גבי המזבח. שני סוגים יש בנסכים:

1 . נסכי חובה: נסכים הבאים בחובה עם כל עולת בהמה או שלמים של יחיד וציבור, בנדבה או בחובה.

2. נסכי נדבה: הנודר יין לנסכים.

 

36. מערכה

האש הדולקת בעצים על המזבח. מצות עשה שתהא אש יקודה על המזבח תמיד, ואף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט (אש רגילה, טבעית). המכבה את האש שעל המזבח, אפילו כיבה גחלת אחת, חייב בעונש מלקות. שלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום:

א. מערכה גדולה, שעליה מקריבים את הקרבנות.

ב. מערכה קטנה, שממנה לוקחים אש במחתה להקטיר הקטורת.

ג. מערכה שלישית, שאין עליה כלום אלא לקיים מצות הבערת האש על המזבח.

את עצי המערכה עורכים בבקר, ומוסיפים שני גזרי עצים עם קרבן תמיד של שחר וכן עם קרבן תמיד של בין הערביים.

 

37. קרבן העצים

זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים ולהביא עצים למערכה, ויום שהגיע לבני משפחה מסוימת להביא העצים היו מקריבין בו עולות נדבה וזהו קרבן העצים, והיה להם כמו יום טוב, ואסורין בו בהספד ותענית ובעשית מלאכה, ואפילן יחיד שהתנדב עצים למערכה אסור באותו יום בהספד ובתענית ובעשית מלאכה.

 

38. תרומת הדשן

מצות עשה להרים בכל יום את הדשן (הגחלים והאפר) שהצטבר על המזבח. הכהן התורם טובל ולובש בגדי כהונה פחותים, ומקדש ידיו ורגליו, נוטל מחתה של כסף וממלאה בגחלים שנתאכלו בלב (אמצע) האש, ומורידם לרצפה במקום המיוחד לכך ליד המזבח. אחר כך עולים שאר הכהנים, גורפים את הדשן מכל צדדי המזבח לערימה באמצעו של המזבח (שנקרא ה"תפוח"), אוספים את הערימה לכלי גדול ומורידים אותו למטה, וכל אחד מהכהנים ממלא מן הדשן בכלי ומוציאו מחוץ לעיר למקום שנקרא "שפך הדשן". ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן.

 

39. קטורת

מצות עשה להקטיר קטורת על המזבח פעמים בכל יום, בבוקר ובין הערביים. גם עצם עשיית הקטורת היא מצות עשה, ואלו הם 11 הסממנים שהיא עשויה מהם: נטף (=צרי), שחלת (=צפורן), חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שבולת נרד, כרכום, קושט, קלופה, קינמון. לסממנים אלו יש משקל מדויק, ועליהם מוסיפים עוד בלי משקל: מלח סדומית, כפת הירדן, ועוד עשב אחד מעלה עשן, שהיה ידוע רק לאנשים מיוחדים איש מפי איש.

הכנת הקטורת היתה בעזרה על ידי תהליך של (שריה) שחיקה ועירוב הסממנים, וגס במשך השנה היו בה פעולות שמטרתן לשמר את טריותה וריחה. וכמה דינים נאמרו בקטורת: אסור לתת לתוכה דבש, אסור להחסיר אחד מסממניה, אסור לעשות במתכונתה כדי להריח בה.

הקטרת הקטורת כיצד: הכהן שזכה בהקטרה נוטל כף מלאה וגדושה בקטורת ונכנס ל"קדש" ביחד עם כהן שזכה לקחת את המחתה עם האש מהמזבח החיצון. הכהן שמביא את האש צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי, משתחוה ויוצא. זה שבידו כף הקטורת נותנה לכהן אחר הנותן מהכף לתוך חופניו של הראשון. ומשתחוה ויוצא. ואחר כך משליך הכהן הראשון את הקטורת על האש. בזמן שמקטירים את הקטורת בהיכל פורשים כל העם מן ההיכל וגם מהמקום שבין האולם למזבח.

 

40. לחם הפנים

12 לחמים שהיו מסדרים על השלחן בשתי קומות (מערכות) שבכל אחת ששה לחמים (עיין: "שלחן"). צורת הלחם כעין מגש מלבני (עם שולים בצידו העליון והתחתון). אורכו עשרה טפחים רוחבו חמישה טפחים וגובה שוליו שבע אצבעות. לישת הלחם מחוץ לעזרה ואפייתו בעזרה. דינים רבים נאמרו בהכנתו כגון שיש לנפות את הקמח ב־11 נפות.

מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השלחן לפני ה' בהיכל. ונותנים בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכלי זה נקרא "בזך". וכיצד מסדרים את הלחם: ארבעה כהנים נכנסים לקדש, שני כהנים מחזיקים שנים עשר לחמים מסודרים בשני סדרים, ושני כהנים מחזיקים שני בזיכי לבונה.

וארבעה כהנים מקדימים לפניהם כדי ליטול מהשלחן את הלחמים והבזיכים הקודמים, ובעוד שאלו נוטלים את הקודמים מניחים אלו את החדשים, כדי שלא ישאר השלחן אפילו לשעה קלה בלי לחם.

את הלחם שהוציאו מניחים על שלחן זהב שהיה באולם, מקטירים את בזיכי הלבונה על האש, ואחר כך מחלקים את החלות לכהנים.

 

41. ממונים

חמישה עשר ממונים היו במקדש:

א. על הזמנים — הוא ואנשיו שומרים את הזמנים, וכשמגיע עת הקרבן מכריזים: עמדו כהנים לעבודה, ולויים לדוכן וישראל למעמד.

ב. על נעילת השערים — על פיו נועלים ועל פיו פותחים את השערים.

ג. על השומרים — כהן שמסבב בכל לילה על הלויים (והכהנים) העוסקים ב"שמירת המקדש" ומעניש את מי שישן. ממונה זה נקרא בשם: "איש הר הבית".

ד. על המשוררים — הוא היה בורר את המשוררים שעומדים על הדוכן לשיר, ועל פיו היו תוקעין בחצוצרות (לפחות 21 תקיעות: 3 לפתיחת השערים, 9 לתמיד של שחר, 9 לתמיד של בין הערבים).

ה. על הצילצל וכלי שיר — המעמיד את המשוררים שנגנו בכלי שיר.

ו. על הפייסות — מי שניהל את הגורלות של עבודת הכהנים. (ראה: "פיס").

ז. על הקינים — היה מוכר תורים ובני יונה לאלו שמחויבים בקרבנות אלו.

ח. על החותמות — הוא קיבל דמי הנסכים ממחויבי נסכים ונתן להם תמורת הכסף חותמות לפי סוג הקרבן שלהם (כי יש 4 סוגים בכמויות הנסכים לפי סוג הקרבן, וכנגדם היו 4 חותמות) ועם החותם הלכו לקבל את הנסכים המתאימים להם.

ט. על הנסכים — מי שנתן נסכים למחויבים תמורת החותמות שהגישו לו.

י. על החולים — מפני שהכהנים עמדו על הרצפה תמיד ואכלו הרבה בשר מהקרבנות ולבשו רק את הכתונת של בגדי כהונה לגופם, היו רבים מהם חולי מעיים, והוא ואנשיו היו מבקרים ומרפאים את הכהנים החולים.

יא. על המים — היה חופר בורות שיחין ומערות, ומתקן הבורות של רבים כדי שיהיו המים מצויים בירושלים ליושביה ולעולי הרגלים.

יב. על מעשה לחם הפנים — אדם שפיקח על אופי "לחם הפנים".

יג. על מעשה הקטורת — שפיקח על כל אומני ה"קטורת".

יד. על מעשה הפרוכת — שפיקח על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן, שיהיו מוכנות להיכל ולשערים. ושלש עשרה פרוכות היו במקדש שני:2 בין הקדש לקדש הקדשים, 2 כנגדן בעליה, 1 בפתח ההיכל, 1 בפתח האולם, 7 על שבעה שערי העזרה.

טו. על מעשה בגדי כהונה — מי שעסק בפיקוח על הכנת בגדי הכהנים ואריגתם, ולשכה היתה לו במקדש שנקראה: לשכת פינחס המלביש.

 

42. עליה לרגל

מצוה מהתורה לעלות לירושלים לראות ולהראות לפני ה' בבית המקדש, ביום טוב הראשון של כל אחד משלשת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. העולה לרגל מחויב להביא עימו קרבן עולה של בהמה או של עוף.

כל האנשים חייבים בראיה, חוץ מנשים ועבדים וחוץ מחרש ואילם ושוטה וקטן וסומא וחיגר וטמא וערל. וכן פטורים גם הזקן והחולה והרך וענוג מאד, שאינם יכולים לעלות ברגליהם. כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות.

 

43. הקדש

נכסים שהוקדשו לצרכי בית המקדש או להקרבה על גבי המזבח. דבר המוקדש לצורך תיקון בניני בית המקדש נקרא: "קדשי בדק הבית", והמוקדש לקרבן למנחה או לנסכים למזבח נקרא: "קדשי מזבח". ההקדש חל על ידי אמירתו של המקדיש (כשהוא הבעלים של הדבר) שמקדישו בפיו. ואפילו אם הקדיש דבר במחשבתו חל ההקדש גם כן. ואם הגזבר של בית המקדש קנה דבר ממעות הקדש, חל ההקדש על הדבר הנקנה והמעות יצאו לחולין.

 

44. מעילה

אסור לאדם מישראל להנות מדבר שהוקדש לבדק הבית או למזבח, וכל הנהנה מעל בקדשי ה'. המועל בזדון עונשו מלקות ומשלם מה שפגם. המועל בשגגה משלם מה שנהנה, מוסיף "חומש" (25%) ומביא קרבן "אשם מעילות".

 

45. בית המקדש השלישי

משיח צדקנו שיבוא ויתגלה בקרוב יבנה את בית המקדש במקומו בהר הבית. ואמרו חז"ל שבית המקדש שאנו מצפים לו כבר בנוי ומשוכלל בשמים שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך, אלא שבביאת המשיח יתגלה וירד בית המקדש למקומו. וכמה ביאורים נאמרו בתיווך שתי הדעות אם בית המקדש יבנה ע"י המשיח או ירד משמים.

כשיבנה המקדש תחזור העבודה בו למקומה כאשר היתה בשנים קדמוניות, וכן יחזרו גם שאר הדברים שהיו בבית המקדש (כגון בית הדין הגדול בלשכת הגזית).

גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון והשני, עד שלא רק עם ישראל, אלא גם אומות העולם יאמרו איש אל רעהו, בואו ונעלה להשתחוות לה' אלקי ישראל בבית המקדש בהר ה' בירושלים.

 

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.