והוי דן את כל האדם לכף זכות

להקראת המאמר
יום שישי ט"ז תמוז ה'תשע"ה
הנקודה שבמאמר
לדון לכף זכות זו עבודה. כאשר אין דנים את האדם לכף זכות בעשיית מעשה טוב - נובע הדבר משלושה מניעים: גאוה קנאה ועצלות. בעבודה על מידות אלו יקל לדון לכף זכות.
מאת ברכה טברדוביץ
והוי דן את כל האדם לכף זכות

 

 

לדון לכף זכות

מסופר בגמרא[1]:

"מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום ג׳ שנים. ערב יום הכיפורים, אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע, אין לי. תן לי בהמה, אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך אל ביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי ג׳ חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.

"אמר לו: בשעה שאמרת תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני. אמר לו: אמרתי, שמא נזדמנה לך סחורה בזול ובמעות האלו קנית אותה סחורה, שהייתה הזדמנות שאינה חוזרת. חזר ושאל אותו: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי לך אין לי בהמה, במה חשדתני. אמר לו: אמרתי, שמא הייתה הבהמה באותה שעה מושכרת. וכשאמרתי לך אין לי קרקע, במה חשדתני. אמר לו: אמרתי, שמא מוחכרת בידי אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני. אמר לו: אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני. אמרתי, שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר לו: העבודה (לשון שבועה), כך היה. הדרתי כל נכסי, בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות, המקום ידין אותך לזכות".

יהודי זה המוזכר בגמרא נהג באופן המעולה ביותר, ועל אף שהיו לו סיבות רבות לכעוס, לא להבין, והרי זו הייתה פרנסתו, ובעל הבית חייב היה בתשלום, עם כל זאת דן הוא את מעבידו לכף זכות.

לדון לכף זכות זו עבודה, כי בדרך כלל האדם מתמקד בראיית ה"לא". המילה הראשונה ששומע ילד קטן פעמים רבות, היא: "לא - אל". אל תלך, אל תעשה, אל תעמוד, אל תיגע... אפילו בת קול יוצאת ומכרזת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". ראיית האדם היא בדרך כלל בעניין ה"לא", וכדי לראות את ה"כן", את החיוב, את הזכות, על האדם להתבונן ולהתעמק.

זוהי הוראת המשנה[2]: "והוי דן את כל האדם לכף זכות". מבאר הברטנורא:

"כשהדבר בכף מאזניים ואין לו הכרע לכאן ולכאן, כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע, ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה, מידת חסידות היא לדונו לכף זכות..."

אומר הרבי[3]: אפילו אם ברור שנעשתה על ידי פלוני עבירה, מכל מקום יש לומר שהיה זה באונס או בשוגג, ועל כן יש לדון גם אותו לכף זכות.

 

היכל הזכות

לימוד זכות הוא עניין גדול ביותר. אדמו"ר הזקן אמר לבנו אדמו"ר האמצעי[4]:

"מלימוד הזכות של המחותן, הרב מבארדיטשוב, בנה השי"ת למעלה "היכל הזכות". כל יהודי המלמד זכות על נשמה יהודית, הנמצאת באיזה גוף שלא תהיה, ואומר פרק תהלים כיאות - נכנס הוא ל"היכל הזכות", ונושעים השניים גם יחד, כל אחד במצטרך לו".

ננסה ללבן שתי נקודות אלו - הקושי והיופי בלימוד הזכות לגבי המעשים הטובים, והקושי והיופי בלימוד הזכות לגבי המעשים שאינם ראויים.

 

לימוד זכות ב"עשה טוב"

נתבונן במעשה פינחס, ונגלה על פי שיחת קודש של הרבי[5] את הקושי והיופי בלימוד זכות על פעולות טובות.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - קינא את קנאת ה׳. היה זה כאשר בלק שכר את בלעם לקלל את ישראל, אך לא עלה בידו - כי עם ברוך הוא. אך עצתו של בלעם הייתה עצה שטנית. הוא פנה אל בלק ואמר לו: אלוקי העברים שונא זימה הוא, הציעו את בנות מואב, וכך יוכלו הן גם לפתותם לעבוד עבודה זרה וגם לעבור על גילוי עריות. וכן היה.

וכאשר עם ישראל, ובעיקר שבט שמעון, חטאו בבנות מואב, כמו שנאמר[6] "ויצמד ישראל לבעל בעור, ויחר אף ה׳ בישראל", "והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדינית, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים" - נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שאל את משה[7]: "זו (המדינית) אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?"

תגובת העם הייתה בכי - "והמה בוכים". מהומה, הסתר, ואי ידיעת ההלכה.

עד שקם פינחס ואמר למשה[8]: "מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאין פוגעים בו". היה בכך מסירות נפש של ממש, וניסים רבים נעשו לו. בני שבט שמעון שמרו על האוהל בו היה זמרי עם המדינית, ורק בדרך של מרמה הצליח פינחס להיכנס. אילו זמרי היה שם לב, הרי שמותר היה לו להרגו, כי "הבא להרגך השכם להרגו", וגם אם היה צועק לעזרה, בודאי שבט שמעון היו נכנסים להרגו, אך פינחס פעל במסירות נפש של ממש, וכך הצליח לקנא את קנאת ה', ואז נעצרה המגיפה.

מעשה אצילי זה היה אמור להתקבל אצל העם באותות הערצה. והנה, בתחילת פרשת פינחס נאמר: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי", ומבאר רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ויחסו על אהרן".

במקום להתפאר במעשהו, היו השבטים מבזים אותו. הייתכן? אלא, שהם ראו במעשהו של זמרי בן סלוא - מעשה חסד, הגנה על בני שבטו החוטאים. ואילו במעשה החסד של פינחס הייתה גם אכזריות, ואכזריות זו התבטאה במיוחד בכך שהרג ראש שבט שעניינו לעשות חסד עם השבט. אכזריות זו, טענו השבטים, הוא למד מסבו - יתרו, אב אמו, שאף הוא נהג במידת אכזריות בכך שפיטם עגלים לעבודת כוכבים - נתן להם לאכול, וכל זאת על מנת להרגם.

בא הקב"ה ואמר שחס ושלום לחשוד בהתנהגותו האצילית של פינחס. הנהגה זו נובעת דווקא מהייחוס של הסבא - אהרן, שהיה איש החסד אוהב שלום ורודף שלום. וכל מסירות הנפש שעשה נובעת מאצילות וממטרה עליונה, ומקורה חסד.

יש לנו ללמוד מסיפור זה - כאשר רואים אדם העושה מעשה סוב, הרי אף שיש הוכחות רבות לכך שהוא עושה זאת, לכאורה, מפני מניעים אישיים - אסור בכל זאת לשלול את מעשהו הטוב, כי אף אם נראה שעשה זאת שלא לשמה, הרי ה"תוך" הוא לשמה, וגם מתוך ש"לא לשמה" בא "לשמה"

והעיקר, מביא הרבי, למרות שלשבטים לכאורה היו הוכחות ברורות שפינחס עשה את שעשה שלא לשמה, הנה הקב"ה מעיד שעשה זאת רק מפני קנאת ה'.

אומר הרבי, הסיבה בגינה ניסו לבזות את פינחס, הייתה כדי להגן על כבודם של שאר בני ישראל, ועל כבודו של משה רבנו. כי האם ניתן להסכים לכך, שרק פינחס ידע את ההלכה איך לנהוג בעת קשה זו?... ולכן טענו שבהריגתו את זמרי היה מעורב מניע אחר, כנ"ל.

אבל יש לדעת, שמי שמבטל את הזולת העושה מעשה טוב, בטענה שזה נובע ממניעים אישיים, אף שהמבטל חושב שהרגש שלו נובע מצד הקדושה, והוא אינו מסוגל לסבול את היוהרה והגאווה והמניעים האישיים שבהידור המצווה של חברו - עליו לדעת שהלומד בהתלהבות והמתנהג בהידור הוא הצודק, ולא המבטל את חברו. ודווקא המבטל עושה זאת מגאותו שלו, שאין הוא מסוגל לסבול שהזולת נעלה ממנו, ולפיכך הוא מקנא בו.

 

המניעים לאי לימוד זכות

כלומר, מביא הרבי, שכאשר אין דנים את האדם לכף זכות בעשיית מעשה טוב - נובע הדבר משלושה מניעים:

• גאווה - איך יתכן שהלה עושה טוב ממני.

• קנאה - ולא קנאת סופרים, שהרי זו הייתה מרבה חכמה.

• עצלות - כי לא רוצה להשתדל להיות כמו השני.

יש לחשוב על שלושה מניעים אלו, כאשר אין דנים לכף זכות את מעשה הבעל או הילדים או ידידים.

 

ללמד זכות גם על הילדים

מסופר על אשה אינטליגנטית, אם לשני ילדים, שעבדה בבנק. יום אחד בהפסקת הצהרים שאלה אותה אחת החברות לעבודה "האם יש לך ילד בן 5?" - "כן", ענתה. "מה קרה?" - "ראיתי אותו מוכר צעצועים ברחוב הקרוב". האשה לא האמינה. היא יצאה לרחוב אחוזת בהלה, ראתה את בנה מכריז ליד ארגז צעצועים: צעצוע ב־5 ₪! היא כמעט התעלפה... לקחה אותו הביתה, השכיבה אותו על הספה, וצעקה: איזה בושות? איך אתה עושה כאלו דברים? והילד בכה. והיא המשיכה לצעוק, ובכיו של הילד מתגבר.

החברה, שהלכה בעקבותיה, נכנסה הביתה והייתה עדה לכל המהומה שנוצרה. היא לקחה את הילד, הרגיעה אותו, ושאלה ברוך מדוע עשה זאת? הילד ענה בגמגום ובבכי: שמעתי אתמול את אבא אומר לאמא שהמצב הכספי קשה, ויש מינוס בבנק של 20,000 חוב, ואז ידעתי שהגננת אמרה ש־4 דברים שעולים 5 ₪ כל אחד, סך הכל ביחד שווה 20, ולכן רציתי למכור ולעזור להם...

מסיפור זה ניתן ללמוד עד כמה יש ללמד זכות גם על הילדים. לשמוע, להאזין, כי ילדים נחלצים מהר מאוד לפעולה ולא תמיד יודעים כיצד.

ילדים גם לוקחים כל דבר באופן אישי. אם דבר לא טוב קורה בבית, הם חושבים שהם אשמים או שלא אוהבים אותם, ואז התגובות שלהם לא מספיק ברורות.

יש לדבר ולשוחח, ולהתרגל לדון את האדם ואת הילד לכף זכות!

שגור בפי העם[9]: "כאשר מואר - מתגלים החסרונות". וחסידים אומרים: "כאשר מואר - מתגלים מעלות הזולת".

מעשה שהיה ושתי בנות טסו במטוס יחדיו. לפניהן הייתה חבילת וופלים. האחת, לקחה וופל, וחברתה לקחה גם כן בלא נטילת רשות. היא לקחה את השני, וחברתה אחריה, וכן הלאה. נשאר הוופל אחרון - והנה היא רואה שחברתה לוקחת ואוכלת לתאבון. הייתכן חוסר נימוס שכזה?! תהתה, לקחת לשניה את הוופל האחרון. כאשר רצתה ליטול דבר מה מהתיק, היא גילתה את חבילת הוופל התאומה בתיקה. היא הבינה, שהחבילה שהייתה לפניהן הייתה של חברתה... והיא זו שנטלה בלא רשות!

כמה חשוב הוא העניין של לימוד זכות. כי אנו רואים את הרובד החיצון, והרובד הפנימי נעלם מעינינו. חשוב מאוד לתת אמון במעשה של האדם, ולצאת מתוך הנחה שוודאי הייתה כאן מחשבה טובה.

 

לימוד זכות בעניין "סור מרע"

ומה בקשר למעשה השלילי? מבאר אדמו"ר הזקן[10] את מאמר המשנה[11]: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", שאין להאשים את החוטא, "כי מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום .. והעין רואה והלב חומד".

ומוסיף הרבי[12]: לא לדונו לכף חובה הרי זה מובן, אך מדוע לדונו לכף זכות? ומבאר, כי עצם העובדה שיהודי מסוים נקלע לנסיון קשה, היא ההוכחה לכך שהקב"ה העניק לו את הכוח להתגבר על אותו נסיון, שהרי "איני מבקש אלא לפי כוחן"[13]. ועוד, שעל ידי לימוד הזכות מגלים אצלו את הכוחות שניתנו לו כדי להתגבר על הנסיון, ומסייעים לו לתקן את דרכו.

 

כאשר מחפשים את הקושי, הרי משולים לזבובים[14], המניחים את המקומות הבריאים שבגוף ופונים אל מקומות השחין. ומצינו בסנהדרין, שאפילו ראו עדים שהרגו את הנפש, פותחים בזכות. ואם לא היו פותחים בזכות, לא היה אותו אדם נענש. ואם בדין היו מחפשים זכות, קל וחומר במעשה שאדם רואה, שהרי האדם רואה רק לעיניים וה׳ יראה ללבב.

 

דומה מושך דומה

אין לחשוש שבלימוד זכות יש איזו מידה של נאיביות, של חיפוי. יש להתרגל להביט באופן של "לימוד זכות", וזה ישפיע על חיינו. צ׳ארלס הגדיר את חוק המראות באופן הבא[15]: "המחשבה הדומיננטית או הגישה הפנימית הן המגנט. לפי גישה זו דומה מושך דומה. המחשבות שלנו הם כמו מגנט, ולכן, כשהן משוגרות לעולם בתדר האופייני להן, הן מושכות את כל המצבים, האנשים והאירועים שנמצאים באותו תדר. כל המחשבות שלנו משוגרות החוצה, וחוזרות אלינו בדמות חוויות והתנסויות".

בוודאי שכל אחד רוצה שילמדו עליו זכות. אימוץ מידה נפלאה זו של "לימוד זכות" עליה להיות ב"קשיות עורף", כמו שאמר משה רבנו בתפילתו: "כי עם קשה עורף הוא", ולימד זכות, באומרו קשיות עורף למעליותא, כלומר, ב"תקיפות ובחיות"[16].

 

לעמול על טבע המידות

יש לזכור, שכל אחד צריך לעמול על מנת לדון לכף זכות. ויש מי שהעניין יותר בטבעו, או שיותר עמל על כך עד שזה נעשה לו כטבע שני. על כל פנים, עליו לשבור את הקליפה - את המניעות והעיכובים ולפעול כראוי.

ניתן ללמוד כמובן מהרבי - שיש לעשות את אשר צריך ולאו דווקא לפי טבענו.

סיפר הרב הלל פבזנר[17], שבשנת תשכ"ט הפציר בו הרבי שיצא לאיזו שהיא פעילות של הפצת היהדות. הרב הלל אמר לרבי: אני מטבעי אדם שיש לו אימת הציבור, ואני "מופנם". יש סוג אנשים שיש להם יכולת טבעית לצאת ולהפיץ את המעיינות, אך אני לא האיש המתאים.

ענה לו הרבי במילים לוהטות כגחלי אש: "איך בין אויך אין מיין טבע א איק׳ניק" (גם אני בטבעי אדם סגור ומכונס בעצמו). והרבי הוסיף: "ושלא תחשוב שתוך כדי העשייה והעיסוק ב׳הפצה׳ הפך להיות אצלי טבע שני, אלא דע לך שבכל פעם מחדש זה אצלי עניין של מסירות נפש ממש".

הרבי, הפועל גדולות ונצורות בקרב אנשים פשוטים ובקרב אדמו"רים וראשי ממשלה, שכולו "מלך", ואף פעם לא מדבר על עצמו - מעיד, שעבודתו עם הציבור היא במסירות נפש, כי טבעו שונה.

 

למשוך אור זך של זכות

כך יש לסגל תכונה נפלאה זו של "לימוד זכות". ואף שהקושי הוא רב, אך יש לזכור את מאמר רז"ל[18] על הפסוק[19]: "יצרנהו כאישון עינו", שאין אדם רואה מתוך הלבן שבעין, אלא מתוך השחור שבעין. שעניין השחור שבעין[20], הוא השחרות וההעלם והריחוק. שדווקא כאשר פועל בנקודה של העלם וקושי אצלו, על ידי כך יכול הוא להגיע לדרגות גבוהות!

כאשר יעמול בקושי על "לימוד זכות", הרי שימשוך על עצמו אור עליון - אור זך של זכות!

 

 

מקורות

 


[1] שבת קכז.

[2] פרקי אבות פ״א מ״י.

[3] לקוטי שיחות חכ״ז עני 164.

[4] 213. פניני הכתר בי עמ׳ 12.

[5] לקו״ש המתורגם ח״ח עמי 171.

[6] במדבר כה, ג

[7] רש״י שם, ה.

[8] רש״י שם, ו.

[9].אג״ק אדמו״ר הריי״ץ ח״ט.

[10] תניא פרק ל'.

[11] אבות פ״ב מ״ד.

[12] לקרש חכ״ז ענז׳ 164.

[13] במדבר רבה פי"ב, ג.

[14] ילקוט מעם לועז פרקי אבות ל'.

[15] הסוד, רונדה בירן.

 [16]פניני הכתר ב'. עמ' 188.

[17] שבועון כפר חב״ד.

[18] ויק׳׳ר פל״א, ח.

[19] דברים לב, י.

[20] מאמר י״ב תשרי, ד״ה כנשר יעיר קינו.

 

 

, ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.