חודש אלול - חודש הרחמים

להקראת המאמר
יום שישי כ"ט מנחם אב ה'תשע"ה
הנקודה שבמאמר
בראש חודש אלול מתחילים אפוא ארבעים ימים של תפילה ובקשת רחמים, הנמשכים כל חודש אלול ומסתיימים ביום הקדוש, יום סליחה ומחילה, הוא יום הכיפורים.
מאת הרב ד"ר ש"ז כהנא
חודש אלול - חודש הרחמים

 

 

ארבעים יום של תפילות ותחנונים

אלול נקבע כחודש של חשבון הנפש, כדי שכל אדם יוכל לפשפש במעשיו, לתקן את דרכיו ולהיכנס לשנה החדשה כשהוא ישר וטוב. כך יוכל להתברך מברכותיה, בבחינת ״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״.

בראש חודש אלול מתחילים אפוא ארבעים ימים של תפילה ובקשת רחמים, הנמשכים כל חודש אלול ומסתיימים ביום הקדוש, יום סליחה ומחילה, הוא יום הכיפורים. ארבעים יום אלה הם כנגד ארבעים הימים שעשה משה רבינו בהר סיני, שעה שעלה לקבל את הלוחות השניים[1]. באותם ימים התרצה הקב״ה למשה ואמר לו: ״סלחתי כדברך״[2]. בימים אלה מתעורר בלבו של כל אדם מישראל הניצוץ של משה רבינו, השקול כנגד כל ישראל. משום כך ימי אלול משמשים כימי רצון, רחמים וסליחות, תפילה והתפייסות. חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות.

אנשי ח״ן[3] אומרים: חודש אלול ניצב ועומד בין שני ירחים, מכאן אב ומנגד תשרי, והוא חובק אותם ומשפיע על שניהם. כלפי אב, אלול הוא חודש של חזרה בתשובה של כלל עם ישראל, לתיקון החורבן והגלות. נוכח תשרי הוא חודש של תשובת הפרט, ובקשה של כל אדם לסליחה ולרחמים עליו ועל בני משפחתו.

על כן, מ־א׳ באלול מתחילים בכל בוקר לאחר תפילת שחרית לתקוע בשופר. תוקעים תקיעה, אחריה שברים-תרועה ואחריהם עוד תקיעה, והיינו תשר״ת. תוקעים בכל בוקר, עד ערב ראש השנה.

מקור המנהג הוא בזה שכשעלה משה להר סיני בפעם השנייה בר״ח אלול לקבל לוחות שניים - תקעו בשופר במחנה להודיע שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. לפיכך יש בה בתקיעה זו משום זיכרון, להודיע שכבר שבו בני ישראל מחטא העגל בתשובה גמורה ונתכפר להם, וניתנו להם ברצון הלוחות השניים לסוף ארבעים יום.

אולם מעבר לזה, השופר בא לעורר את העם לשוב בתשובה לקראת הימים הנוראים, ימי הדין של חודש תשרי, וכפי שהרמב״ם אומר: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם״[4].

השופר בא גם לסנגר על עם ישראל לקראת משפטם, לספר זכות אבות, זכות אברהם, שהיה מוכן לעקוד את בנו במצוות ה׳. כבר כתב המגיד מדובנא כי בזמן שהיינו בעיר אלוקינו הר קדשו היו לנו כלי הצלה רבים: בית המקדש והמזבח וקרבנות והכהן הגדול וסנהדרין, והיה לבנו סמוך ובטוח בהם. לא כן עתה, כאשר מכל כלי ההצלה הרבים לא נשאר לנו אלא השופר הדל הזה[5].

נוסף על כך, מא׳ אלול ועד הושענא רבא נוהגים להוסיף בסוף תפילת שחרית, וכן בסוף תפילת ערבית (ולפי מנהג האר״י בסוף מנחה), את מזמור כ״ז בתהלים - "לדוד ה׳ אורי וישעי״.

תכלית אמירת פרק זה גם היא לעורר לתשובה ולומר שהבוטח בקב״ה אין לו ממי לירא ושההולך בדרכי התורה אין לו ממה לפחד, כמה שכתוב ״ה׳ מעוז חיי ממי אפחד״[6].

בעקבות תקנת גאוני בבל התפשט בישראל המנהג לומר בחודש אלול ״סליחות". הסליחות הן תפילות מיוחדות לבקשת רחמים וסליחה, שעיקרן פסוקי רחמים מן התורה, י״ג מידות, "א־ל מלך יושב על כיסא רחמים״ ופסוקים ופיוטים מיוחדים. הסליחות נאמרות בהשכמת הבוקר, או לאחר חצות הלילה.

הספרדים נוהגים לומר את הסליחות במשך כל חודש אלול כולו. מנהג האשכנזים הוא לומר סליחות בכל בוקר בשבוע שחל בו ראש השנה, ואם חל ראש השנה בתחילת השבוע הרי שמתחילים מן השבוע הקודם, כך שיאמרו אותן לכל הפחות ארבע פעמים.

בערב ראש השנה משכימים ומרבים באמירת סליחות ומתעוררים לתשובה. לאחר תפילת שחרית, נוהגים להתיר את הנדרים כדי שייכנס האדם ליום הדין בלי עוון נדרים שאולי קיבל על עצמו ושכח לקיימם.

צריך לומר את בקשת ההתרה לפני שלושה בני אדם או יותר, מפני שרב מומחה יכול להתיר את הנדר יחידי אבל אם אין רב מומחה צריך לפחות שלושה הדיוטות, שהם כבית דין.

עניין זה של התרת נדרים הוא עמוק מאוד: אנו מבקשים מהקב״ה שיתיר גם הוא את נדריו שלו ויבוא לקראת עם ישראל במשפט; שעניין עשיית המשפט במידת הדין הוא עניין נדר, שלכל חטא יש עונש הקבוע לו והדברים קבועים וחתומים והקב״ה נדר שלא יזוז מהם. אנו מבקשים שהקב״ה יתיר את נדרו ולא ידון את עמו לפי אותם דינים שקבע וחתם, אלא ייכנס לפנים משורת הדין.

 

א׳ באלול - ראש השנה למעשר בהמה

נחלקו התנאים במשנה הראשונה במסכת ראש השנה האם ראש השנה למעשר בהמה הוא ב־א׳ באלול או ב־א׳ במרחשוון. רבי מאיר אמר ב־א׳ באלול, ואילו רבי אלעזר בן שמוע ורבי שמעון בר יוחאי אומרים ב־א׳ במרחשוון. לדעת רבי מאיר רוב הבהמות יולדות עד אחד באלול, ומשום כך זו תחילת השנה לגבי קיום מצוות מעשר בהמה[7].

גדולי החסידות דורשים על כך ש־א׳ באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה כי בחודש אלול על האדם בישראל להתגבר על הנפש הבהמית שלו, להתנער מיצר הרע ולעלות במדרגות הרוח והנשמה.

 

 

מקורות והערות

 


[1] משה עלה להר סיני בפעם הראשונה בשבועות, ב־ו׳ בסיוון, וירד כעבור ארבעים יום, ב־י״ז בתמוז. משה הביא עמו את לוחות הברית, אולם משראה את העגל שבנו ישראל בהיעדרו שבר את הלוחות. יום י״ז בתמוז הפך ליום אבל וליום צום. ארבעים יום נוספים, עד א׳ אלול, נשאר משה עם העם. הרג את עובדי העגל, חינך, קידש וטיהר את העם מחדש. ב־א' אלול עלה משה בשנית להר סיני ובסופם, ב־י׳ בתשרי, יום הכיפורים, ירד משה עם הלוחות השניים. הקב״ה סלח לישראל.

[2] ראה בבא בתרא קכא ע"ב, ורש״י שם.

[3] חכמת הנסתר.

[4] רמב״ם, הלכות תשובה פרק ג הלכה ד.

[5] רמז מצאו לתקיעת השופר בכל חודש אלול מן הפסוק ״תקעו בחדש שופר״ (תהליס פא, ד) - היינו, בכל החודש כולו. מכל מקום, בערב ראש השנה אין תוקעים, כדי להפריד בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצווה מן התורה.

[6] פסוק א שם.

[7] ראה ויקרא כז, לב.

 

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.