כיצד להפוך עמדת המתנה למתנה?

להקראת המאמר
יום שני כ"ב אייר ה'תשע"ו
הנקודה שבמאמר
ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שעמדת המתנה היא דרך אל היעד - אל הגאולה.
מאת ברכה טברדוביץ
כיצד להפוך עמדת המתנה למתנה?

 

 

תקופות בחיינו מהווים עמדת המתנה

מצפה ומחכה ועדיין השידוך לא הגיע, מצפים לפרי בטן, עדיין לא נמצאה השליחות ההולמת. איך עוברים תקופות אלו בשלום?

סיפרה אם ללמעלה ממניין ילדים וב"ה סבתא לנכדים, שעברו מספר שנים עד בנה הגדול. אילו הייתה יודעת מראש את התוצאות, בודאי שהייתה מנצלת שנים אלה כראוי, ולא רק בעגמת נפש ובעמדת המתנה.

לכאורה, תקופות ארוכות בחיינו הם בהמתנה - תשעה ירחי לידה ממתינים ל"מזל טוב", כשהילדים קטנים - מצפים מתי כבר יגדלו?! וכן בפרטים קטנים בחיינו אנו מצפים - מתי יבוא החופש? מתי תסתיים השנה? מתי יהיה זמן "קל" יותר? מתי יגיעו תוצאות של בדיקות? מתי יתקיים האירוע אליו אנו מתכוננים? מתי יחול הכנס אותו אנו מארגנים? ובראש ההמתנות עומדת, כמובן, הציפיה לגאולה.

מחד, חשוב מאוד לצפות ולייחל לעידן טוב יותר, ומאידך, חשוב מאוד לחיות את הרגע בכל רגע. עמדות המתנה אלו, הופכות לפעמים את זמננו לבלתי מנוצל כראוי. שהרי לא הן היעד. חיים את המושג "העבר - אין, העתיד - עדיין, וההווה - כהרף עין", לא מספיק חיים את רגעי ההווה.

 

הקדמה לעניין הוא עניין בפני עצמו

נתבונן בדברי הרבי הריי"צ[1], המדבר על כך שלכל דבר צריכה להיות בתחילה הקדמה, וההקדמה היא עניין בפני עצמו והיא מהווה מקור לצמיחה. ולדוגמא:

"המצאת השכל בעניין הקיטור הבא על ידי רתיחת המים על גבי האש, הרי שכל זה יכול לבוא בהתלבשות בכמה עניינים, כמו בטחינת חיטים ושעורים, או בהפעלת קרון וכדומה. העיקר בזה הוא המצאת השכל של קיטור הבא על ידי רתיחת המים על גבי האש. וכן הדבר גם ברוחניות".

 

אמצעי הוא מטרה

כלומר, אין מושג של אמצעי למטרה, אלא עלינו לראות כל עניין כמטרה בפני עצמה. הנסיונות שהביאו להמצאת הקיטור, הם עניין בפני עצמו, ולא רק אמצעי למטרה. ניתן לומר במקרים כגון אלו, שהמטרה מקדשת את האמצעים. גם האמצעים, התהליכים, הם עניין בפני עצמו. כפי שניתן לראות בהוראה, שתהליכי למידה חשובים לא פחות מתוצרים. יש מי שקולט עניין מסוים ברגע, הודות לכשרונותיו הברוכים, אך העניין לא משפיע עליו. ויש מי שעמל להבין עניין מסוים, כך שמבחינת התוצר הוא ישווה לבעל המוחין, אך התהליך יצר אצלו שינוי מהותי להבנת העניין, הרבה מעבר לתוצר הסופי.

ניתן להבין זאת בדוגמת משחק הילדים סולמות וחבלים. המטרה היא להגיע אל המטמון, אך בדרך יש כל מיני סולמות שעולים בהם, ויש גם חבלים. ובמשחק יש ליהנות מכל השלבים...

ממתינים עם הרכב בכבישים הפקוקים במתח רב - כדאי לשנות חשיבה. אולי ברגע זה עלי לממש תפקיד שניתן לי, לטהר את המקום באמירת תניא בעל פה או לשוחח שיחה חשובה בפלאפון. או אולי זהו זמן טוב למחשבות מועילות... ולאו דווקא להיות במתח מכך שעלי ברגע זה להיות במקום אחר.

אין הכוונה לא לחיות את המציאות, להתעלם מחובות ומטרות ומטלות. אלא שדבר שאינו תלוי בי, עלי לראותו בהשגחה פרטית כסולמות בדרך, ולא חלילה כחבלים לירידה...

אין זו סתירה לשאוף לעלות מעלה, בדוגמת השיר שהעולם שר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". כלומר, העולם שר, שכל העולם הינו רק פרוזדור על מנת להגיע לטרקלין. אך בחסידות מבארים שהעולם הזה הוא מטרה בפני עצמה - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, להוריד קדושה לעולם הקליפות.

 

לחיות את הנקודה - לחיות את ימי ספירת העומר כהכנה למתן תורה

השקפת עולם נפלאה זו מעוררת אותנו לראות בכל פרט מחיינו את ה"נקודה", את העיקר שבכל דבר. השידוך עדיין לא הגיע - זה ב"השגחה פרטית". מחד, יש לקרבו, ומאידך, יש לנצל תקופה זו לצמיחה אישית שבבוא הזמן תסייע להקמת הבית לתפארת, וכן בכל המתנה...

דוגמא מהותית להבהרת העניין, מביא הרבי הריי"צ. נקודה מעניינת לחשיבה, בקשר לפער השנים בין בריאת העולם לתכליתו, ומה נעשה בינתיים[2]:

"ידוע לכל פירוש הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלוקים" - ב' ראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל", בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראים ראשית, ובשבילם תכלית בריאת כל העולם.

"בכל זאת רואים אנו שלקח אלפים שנה בערך עד שנולד היהודי הראשון אברהם אבינו. למרות שעל המילה: "בהבראם" אומרים רז"ל "באברהם", לקח הדבר אלפים שנה, ועד אז סברו אנשים שכל העולם הוא בשבילם ובשביל עניניהם הגשמיים ולא ידעו כלל מה שלמעלה מהם. עד שבא אברהם שבן ג' שנים הכיר את בוראו, או כפי הדעה, שהכיר את בוראו בגיל מאוחר יותר. אך מתן תורה היה רק בשנת ב' אלפים תמ"ח. למרות שתכלית כוונת הבריאה הייתה בשביל ישראל ובשביל התורה, מכל מקום לקח הדבר כל כך הרבה זמן. הרי שיש להתעמק בכך.

"בחסידות מוסבר הדבר. והעיקר בזה הוא, שזה מביא לתכלית והזמן אינו נוגע. כך גם בהתגלות החסידות. בתחילה הייתה החסידות ליחידי סגולה בלבד, ובא הבעל שם טוב וגילה חסידות לכל. ישראל הם עטרת תפארת העולם, התורה היא עטרת תפארת בני ישראל, וחסידות היא עטרת תפארת בני תורה".

יש לחיות את העניין, ולא להיות בעמדת המתנה. ניתן לראות זאת גם מיום הכיפורים. ידוע הרי שיום הכיפורים הוא כפורים, כמו פורים, לעניין הגורלות וכו'. והרי פורים ארע בשנת ג' אלפים ת"ר, ובמשך כל הזמן מאז עדיין לא הורגש שיום הכיפורים הוא כמו פורים, וידעו זאת רק יחידי סגולה בלבד. עד שבא הבעל שם טוב וגילה זאת לכל העם. מובן מכך, שזמן אינו נוגע, שכן הדברים הם בפנימיות כפי האמת, וב"אמת" אין הזמן נוגע.

באחת ההתוועדויות[3] דיבר הרבי הריי"צ על כך שלעיתים באים בחורים מבוגרים לליובאוויטש כבני עשרים, ולפעמים בגיל יותר מבוגר, ומתעכבים בליובאוויטש שנה או שנתיים, אך לא נקלט אצלם עניין ליובאוויטש כמו שצריך. ואומרים, שבגלל מיעוט הזמן שהם מתעכבים במקום, לכן לא נקלט העניין כפי שצריך.

אולם - הסביר הרבי הריי"צ - זו טעות. עיקר הסיבה שלא נקלט אצלם העניין הוא, כי בעת היותם כאן חושבים שאין זמן מספיק להיות כאן, וממילא אינם נותנים את עצמם לזה כמו שצריך. אבל לפי האמת, בעת היותם פה עליהם לחשוב: "כאן נולדתי וכאן אני דר, ועל בית המקדש של ליובאוויטש - שם תהא קבורתי!" ורק אם יחשוב כך, מספיק אפילו יום אחד כדי שיוקלט אצלו העניין כפי שצריך...

כמו כן ניתן לראות אצל בעלי תשובה, שמגיעים לדרגות רוחניות גבוהות ביותר, אף שהגיעו לכל ה"קאך", החום החסידי, רק בשנים מאוחרות יותר. היות ונקלט אצלם עצם הנקודה וחיים אותה, והיא מקור אור בתוכם...

וזוהי הנקודה. שיש לחיות את הנקודה בכל רגע נתון, וזה עצמו מעורר שפע מלמעלה. בכל רגע נתון פירושו, גם כאשר מתעסקים בענייני עולם. כך גם ימי ספירת העומר הם ימי ההמתנה וההכנה למתן תורה.

 

אורך ימים - ימים משמעותיים

אדמו"ר הזקן היה הראשון שברך את הברכה המסורתית: "שפע בגשמיות וברוחניות". שאלוהו חבריו - תלמידי המגיד, הייתכן להקדים גשמיות לרוחניות. ענה להם: למדתי זאת מיעקב אבינו. אצל יעקב אבינו כתוב[4]: "וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלקים עמדי.. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי, והי' ה' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים". קודם דיבר יעקב אבינו על הגשמיות, לחם לאכול וכו', ורק אח"כ על הרוחניות. חבריו ה"חבריא קדישא" ענו לו, שאין ניתן ללמוד מכך, היות והגשמיות של יעקב אבינו, שונה מהגשמיות שלנו, והיא נעלית באין ערוך. השיב להם: גם הרוחניות של יעקב אבינו אין די באר...

בנוגע לברכה "אורך ימים ושנים טובות בגשמיות וברוחניות", שואל הרבי הריי"צ לשם מה הכפילות "אורך ימים ושנים"? - הרי בשנים נכללים גם הימים. ועונה - שיש ימים שהם קצרים. כאשר אדם קם בבוקר ואין לו זמן להתפלל כראוי, ואחר כך במרוץ היום אין לו פנאי ללמוד כראוי ולקיים מצווה - הרי שהיום הוא קצר, וכאשר הוא נרדם עם בגדיו מעייפות, ולא התכונן כראוי לשינה - הרי הלילה הוא קצר.

יש לברך ולאחל ולראות שהימים יהיו ארוכים - שכל יום יהיה משמעותי ומנוצל כראוי. יש עניין להתעורר מהמצב עצמו. כמו שושנה בין החוחים, שעקיצת החוחים בשושנה, מעוררת בשושנה תוספת רוח טובה עד שזו מכלה את החוחים[5]. זו משמעות העמידה בתוקף בכל דבר, שכל הכוחות והסיבות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. וידע שבכל עניין יש לו שליחות אלוקית, ובכל עניין יש לו עבודה.

 

יוקר הזמן ויוקר העבודה

הרבי הריי"צ דיבר על יוקר הזמן ועל יוקר העבודה[6]:

"צריכה להיות העבודה עם עצמו. יש לשמור היטב על הזמן, לייקר כל רגע. מה שערים עד השעה שלוש אחר חצות הלילה, אינו מביא עדין לתכלית. יש לישון מתי שצריכים, כדי שיהיה כוח ללמוד. אך כל רגע צריך להיות נוגע. זמני הלימוד נוגעים מאוד. עצם הלימודים בנגלה ובחסידות, וכן בעבודה שבלב, אינם צריכים להיות מוטעים. כל עניין צריכים לדעת לעומק ולהבין היטב. לא שרק מחפשים למצוא איזה חידוש ובכך יוצאים ידי חובה. יש להתייגע בכל דבר ולא להיות מוטעה.

"כך גם בסדר האכילה. בדרך כלל אינני מסכים לסדר ההנהגה שנוהגים כאן בענייני אכילה. צריכים לאכול מה שמוכרח, כדי שבכוח האכילה יוכלו ללמוד. גם במה שהיו מורגלים מקודם - צריכים למעט, לא את הכל מוכרחים, אך צריכים לאכול את מה שזקוקים לאכול.

"אין לשכוח, שיש לעשות בעבודת הפרט. לומדים מאמר פעם אחת בשבוע ובכך מסתפקים. זה אינו טוב. צריכים ללמוד מאמר של עבודה לא פעם אחת כי אם כמה פעמים, לחזור עליו היטב, ולאחר מכן להתפלל אתו ולהשתדל להביא את הדברים במידות טובות".

 

עבודת ה' בכל מצב

מסופר על ר' זושא מאניפולי שבהיותו בכלא הפולני, כמובן על לא עוול בכפו, יחד עם פרוצים הוללים, הצליח גם שם להיות למגדלור ולקרן של אור! תמיד התפלל, תמיד היה עם חיוך ומילה טובה. בוקר אחד, ר' זושא הסתובב בחוסר מנוחה, הוא רצה להתחיל בתפילה, אך ריח נורא מלא את החלל - הדלי עם מי השופכין נשאר בחדר. בעיה של ממש, אין הוא יכול לשאת תפילה במצב הנתון. פניו כבר כמעט נפלו, אך לא ר' זושא ייתן לעצבות להשתלט... לפתע בהחלטיות התחיל פשוט לרקוד! שמחה עילאית אפפה את פניו, משהו שמימי. הוא רקד ורקד ושמחתו האמיתית כמו היכתה גלים בתא הקטן ולאט לאט נסחפו כל האסירים אל הריקוד המופלא של ר' זושא.

ברוגז ובכעס נכנס הסוהר לבדוק את פשר הרעש מתא האסירים. הוא עמד המום מול הרוקדים, והחל לצעוק: מה זה צריך להיות, אסירים רוקדים? הפסיקו! הוא ניגש אל אחד ושאל על מה השמחה, והוא - מצביע על ר' זושא, האחר אף הוא מרים אצבע מאשימה לכיוונו. מדוע אתם רוקדים? צרח אל עבר הצדיק, ור' זושא מצביע על הדלי...

כיצד הדלי המפיץ ריח כה רע גורם לרקוד ושמחה לא ידע הסוהר, אלא רק זאת שעליו להוציא במהירות את מקור השמחה מהחדר... או אז התיישב ר' זושא להתפלל מתוך כובד ראש ושמחה אמיתית פנימית.

לשאלת חבריו - מדוע רקד כל כך יחד עם השופכין? ענה: כשהבחנתי שהדלי נמצא ואין לי כל אפשרות להתפלל, נכנסה בי עצבות ומרה שחורה. אך במחשבה שנייה הבנתי שהמציאות היא בכלל הפוכה. הרי בכל יום רוצה ממני הקב"ה שאתפלל, ואלו היום הוא מבקש ממני דווקא לא להתפלל. אז כשמזדמנת מצווה כל כך נדירה, אפשר לא לשמוח?!

אצל ר' זושא ניתן היה לראות, שבכל סיטואציה נתונה, רואה הוא בה את המטרה - האפשרות לעבודת ה' באופן המעולה. גם אם זה מצב קשה ביותר.

 

עמדת המתנה גם היא מתנה

כך ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה, למרות שלפעמים אין זה קל. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שאמנם עמדת המתנה היא אל היעד - אל הגאולה, וגם גאולות פרטיות בדרך, אך יש כל הזמן לעלות ולטפס ולגלות בכל פרט את המטרה! כי ההכנה לעניין - הוא עניין בפני עצמו...

כאשר חיים את ה"נקודה" העיקרית, ומוצאים בכל מהלך את האלוקות, הרי שחיים גאולה ובכך מקרבים אותה, לו יהי כן.

 

 

מקורות



[1]  ספר השיחות פורים תש"ד, עמ' 10.

[2]  המשך ספר השיחות - עמ' סג־סד.

[3]  לקוטי דבורים עמ' שס־שסא.

[4]  בראשית כח, כ.

[5]  זוהר שמות כ, ב.

[6]  המשך סה"מ ס"ח.

 

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.