שער היחוד והאמונה ה' – אלמלא מדת הרחמים העולם לא יכול להתקיים

להקראת המאמר
יום שני כ"א סיון ה'תשע"ו
הנקודה שבמאמר
ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית - עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות, לכן שיתף את מידת הרחמים.
שער היחוד והאמונה ה' – אלמלא מדת הרחמים העולם לא יכול להתקיים

 

 

שיתוף מדת הרחמים בבריאה – שילוב חסד בדין

[לאחר שלמדנו בפרק הקודם את שיתוף הפעולה בין מדת החסד למדת הגבורה בבריאה, ושאלמלא מדת הגבורה לא יכלו להיבראות נבראים – נלמד בפרק זה על שיתוף מדת הרחמים בבריאה על ידי התורה והאותות והמופתים. מדת הרחמים היא אור שלמעלה מן הטבע, ולמעלה מן השכל וההבנה לא רק של נבראים רגילים, אלא אף משכל והבנה של משה רבינו. כי ההמשכה וההתגלות שעל ידי התורה היא למעלה מהבנה והשגה, שהרי ממנה מתפשט אור וחיות לצדיקים בגן עדן, ושם הם משיגים את התפשטות האור הוא זיו השכינה.

 

ועוד נלמד, שמדת הגבורה לא רק מצמצמת אלא אף משתתפת ומסייעת בגילוי האור האלוקי].

 

על שיתוף מדות ה' בבריאת העולם אמרו חז"ל: בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת רחמים (רש"י על בראשית א א).

 

ומנין שבתחילה עלה במחשבתו ית' לברוא את העולם במדת הדין?

דבר זה נלמד מהפסוק הראשון בתורה (בראשית א א): בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. שכידוע שם אלוקים מורה על מדת הדין. כשראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין הקדים מדת הרחמים ושיתף אותה במדת הדין. כמו שנאמר: ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים (בראשית ב ד). כלומר, רק במחשבה עלה לפניו ית' לברוא את העולם במדת הדין, אך למעשה בפועל שיתף בו מדת הרחמים מן ההתחלה.

 

אמנם על פי הפשט, פירוש מאמר חז"ל הוא, שבתחילה עלה במחשבתו ית' להנהיג את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם יכול להתקיים בהתנהגות רק על פי דין בלא רחמים, החליט שיש להקדים מדת הרחמים למדת הדין. אבל מלשון המדרש: בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, משמע, שחז"ל התכוונו לבריאה עצמה. כי אכן הבריאה היא על ידי הכלים בכח האור המלובש בהם. (כמו שלמדנו בפרק הקודם שבחינת הצמצומים נקראת כלים. והכלים הם האותיות של העשרה מאמרות). ועוד לומדים ממאמר חז"ל זה שמדת הדין אינה רק מסתירה ומעלימה את התפשטות החיות, אלא היא כלי לבריאה.      

 

מה טעם שילב ה' את החסד בדין?

אם כן, שיתוף הפעולה בין מדת הרחמים למדת הדין היתה מיד בראשית הבריאה. ועל שילוב שמות הוי' ואלוקים בבריאה אומר המדרש,: משל למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך, אם אני נותן לתוכם מים חמים, הם מתבקעים. אם אני נותן לתוכם מים צוננים , הם מקריסים (נבקעים ללא חיסרון). מה עשה המלך, עירב חמים בצונן, נתן בכלים ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים יתרבו החוטאים. במדת הדין כיצד יוכל העולם לעמוד. אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחים, והוא יעמוד (בראשית רבה יב טו).

 

כלומר, ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית - עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות. והרי תורה ומצוות הם תכלית הבריאה. לכן שיתף הקב"ה גם את מדת הרחמים בבריאה, היינו, גילוי אלוקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה. שבעצם עניינם אחד: שבכל דור ודור נעשים ניסים על ידי צדיקי הדור והרי אותות ומופתים שבתורה גם הם ניסים. על ידי הניסים רואים את ההשגחה הפרטית על כל הנבראים ומתעוררים לקיום תורה ומצוות.

 

אם כן, למה בתחילה עלה במחשבת ה' ית' לברוא את העולם במדת הדין? כי על ידי הצמצום יש לנבראים הרגשת "יש" ומציאות, ורק אז הם יכולים לעשות את העבודה של אתכפיא ואתהפכא, שעל ידי זה יוכלו לקבל את שכרם. ותכלית הכוונה העליונה היא לתת שכר לצדיקים על עבודתם, כי טבע הטוב להיטיב. אלא שעל ידי מדת הדין בלבד, על ידי צמצום גדול כל כך, העבודה לגלות את החיות האלוקית היא קשה ביותר. לכן שיתף הקב"ה את מדת הרחמים המגלה את החיות האלוקית שלמעלה מן הטבע על ידי ניסים של צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.

 

אכן הקב"ה הוא א-ל מסתתר, והתפקיד שלנו הוא לגלות אותו.

 

מסופר על ר' אברהם המלאך, בנו של הרב המגיד ממזריטש, שבילדותו שיחק עם חברו במשחק המחבואים, וטרח לחפש את חברו עד שמצאו. ואז הגיע תורו להתחבא מפני חברו, ואחרי זמן מה גילה שחברו אינו מחפש אותו כלל, פשוט הפסיק את המשחק בלי להודיעו. ר' אברהם המלאך הלך לאביו והתלונן על מה שעשה לו חברו.

 

הרב המגיד פרץ בבכי ואמר, שהקב"ה מסתתר בעולם כדי שיחפשוהו וימצאוהו, אך לצערנו לא כל הנבראים עושים את זה. (מסיפורי הרב פרלוב).     

 

מה עניין מדת הרחמים?

מדת הרחמים שעניינה – התגלות אלוקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים מתייחסת לאור כפי שהוא למעלה מן הכלים (=האותיות). היינו, כפי שהוא למעלה מן הטבע. שהאותיות נותנות לנברא את טבעו והאור את מה שלמעלה מטבעו. אם כי אף מדת הרחמים ניתנת במדת הדין – בצמצום, שאין הכוונה העליונה לבטל את העולם, אלא אדרבה, להמשיך את האור והגילוי במציאות של העולם דוקא (התועדויות תשמ"ו ח"ד עמ' 321). ובעצם מדת הרחמים כוללת את שתי המדות: חסד וגבורה, ועניינה לאכללא שמאלא בימינא. שאין מטרת הניסים שלמעלה מהטבע בגילוי אור האין סוף הבלי גבולי לבטל את המציאות הטבעית, לכן עיקר הכוונה במדת הרחמים היא לניסים הנעשים על ידי צדיקים כשהם מלובשים בטבע. ואם האותות והמופתים שלמעלה מהטבע הם ממדת החסד, והטבע שבו מלובשים האותות והמופתים הוא ממדת הגבורה, הרי שאותות ומופתים אלה הם ממדת הרחמים מדת התפארת שמאחדת את שני ההפכים של חסד וגבורה (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רז, וגרין עמ' 1ג87-8).   

 

[צדיקים ואותות ומופתים: פירוש א': צדיקים עצמם ואותות ומופתים.       

פירוש ב': ניסים של צדיקים ואותות ומופתים.       

ואכן בכל דור יש ניסים על ידי צדיקי הדור].

 

מדת הרחמים – ממתי?

ולמה מדגישים חז"ל שמדת הרחמים מגלה אלוקות על ידי אותות ומופתים שבתורה דוקא? הרי אותות ומופתים היו גם לאחר שניתנה תורה לישראל, לא רק בזמן המשכן ואף לא רק בזמן בית המקדש. אותות ומופתים היו גם לאחרי חורבן הבית ובכל הדורות - אף בכל הדורות האחרונים?

אלא שאדמו"ר הזקן רוצה להדגיש שגם האלוקות שמתגלה על ידי צדיקים ועל ידי אותות ומופתים - שהם למעלה מבחינת האותיות - נקבעו מלכתחילה בתורה, וממילא גם בעת הבריאה שנתהוותה מעשרה מאמרות שבתורה.

 

עניין זה פותר לנו שתי קושיות גדולות:

א. אם העולם נברא מאותיות של העשרה מאמרות, איך יכולה להתגלות אלוקות שלמעלה מבחינת אותיות אלו על ידי הנסים? ואיך יכולים נבראים לקבל אור שלמעלה מאותיות ולהישאר במציאות? 

ב. הרי עניין התגלות אלוקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים – שזהו עניין השייך למדת הרחמים קרה אחרי הבריאה – והמדרש אומר, שה' שיתף את מדת הרחמים בתוך הבריאה?

 

ובאמת אי אפשר לומר, ששיתוף מדת הרחמים היתה אחרי הבריאה, רק אחרי שנתגלו הצדיקים והאותות ומופתים, אף שאפשר לטעון שהבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע. שהרי בכל מקרה אין העולם יכול להתקיים כלל ואף פעם בלי מדת הרחמים. והדבר נלמד גם מלשון המדרש, שבתחילה עלה רק במחשבה לברוא את העולם במדת הדין (=מהאותיות של עשרה מאמרות שאין בהם אור שלמעלה מהכלים). אבל למעשה בפועל הבריאה התהוותה מלכתחילה על ידי מדת הרחמים - מיד כשזה הגיע לאותיות הדבור של העשרה מאמרות עצמן בזמן בריאת העולם, הותנה ונקבע האור שלמעלה מהכלים. מלכתחילה נקבע שכאשר יופיעו אותות ומופתים בזמן שנקבע להם להתגלות בעתיד, יתבטל הצמצום שבאותיות העשרה מאמרות. ואם הצמצום נותן תוקף למציאות טבעית, הרי שהאותות והמופתים מבטלים תוקף זה. כגון: קריעת ים סוף, שנתבטל טבעו של הים, ובמכת הדם – שנתבטל טבע המים, והם נהפכו לדם וכיו"ב.

 

כלומר, כל האותות והמופתים לא נתחדשו בעת התגלותם בעולם לאחר זמן. אלא שהקב"ה התנה עם כל הנבראים בששת ימי בראשית, שהם ייבראו בתנאי שבשעה שיהיה צורך, יתגלו בהם אותות ומופתים לפי האור שלמעלה מהכלים שנקבע בהם כבר בבריאה. וזהו שדרשו חז"ל: וישב הים לאיתנו - לתנאו. שמלכתחילה כשה' ברא את הים, הוא ברא אותו בתנאי שייבקע בקריעת ים סוף. תנאי זה מאפשר את התגלות האותות ומופתים בזמן שנקבע להם. ואפילו על הכתוב בפרשת קורח: ואם בריאה יברא ה' (קרח טז ל), אומרת הגמרא, שעניין זה לא נוצר בזמן שמשה אמר זאת, אלא בששת ימי בראשית.

 

למה חשוב כל כך עניין הניסים ואותות ומופתים?

הצמח צדק מסביר, שאמנם ברור על פי שכל, שבעולם יש חיות אלוקית. שהרי מבשרי אחזה אלוקה - מה הנשמה מחיה את הגוף, אף הקב"ה מחיה את העולם, אבל אמיתת מציאות ה' והשגחתו על הנבראים מתבררת יותר על ידי האותות והמופתים. ואכן הקב"ה עשה לנו ריבוי ניסים, במצרים וביציאת מצרים ובמדבר שהאכילנו מן ארבעים שנה במדבר וכו'. ריבוי נסים היו גם בתקופת הנביאים וגם בתקופת התנאים והאמוראים. ואחרי זה היו הרוקח ור' יהודה החדיד וסיעתם אנשי מופת גדולים. והאריז"ל שהיו לו פלאי הפלאות, והבית יוסף שהיה לו המלאך השלוח לו. ואחריהם בדורותינו האחרונים - הבעל שם טוב שהגדיל לעשות פלאי פלאות מעל הטבע יותר מבדורות הראשונים, וכפי שהעיד אדמו"ר הזקן על הבעל שם טוב ועל הרב המגיד שהיה גלוי לפניהם האור שנברא ביום הראשון, וה' גנזו בתורה. והיו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה, וגילו לתלמידיהם מה שראו. ואדמו"ר הזקן שאמר עתידות הקולעות את השערה. והנה כל המופתים האלה מגלים את אור האין סוף ברוך הוא הבלתי בעל גבול. ובהתבוננותנו במופתים אלה נקבעת בלבנו גדולת ה' הבלתי בעל גבול, עד לשויתי ה' לנגדי תמיד, ועד ליראה ופחד ובושה מה'. ועד לתשוקה וכיסופים לדעת את גדולת ה' כמה שאפשר לנו לדעת (דרך אמונה לצמח צדק עמ' 128-129).

 

על כן גם הרבי מה"מ שיל"ו אומר שבימינו מצוה גדולה וחובה קדושה לפרסם את הנסים והמופתים. שבימינו בגלל צוק העיתים יש בזה תועלת אפילו יותר מדברים המשכנעים בדרך של השכלה והבנה.         

 

חסד וגבורה מקורם גבוה ובלתי נתפס

אדמו"ר הזקן מוסיף להוכיח שחסד וגבורה מקורם אחד, על פי מה שכתוב בזוהר: דלעילא בסטרא דקדושה עילאה אית ימינא ואית שמאלא (זוהר ח"א נג א), דהיינו, שלמעלה בעולם האצילות יש ימין ושמאל, שהן המדות: חסד וגבורה. ששתיהן נמצאות בצד הקדושה ושתיהן ממשיכות אותה למטה. והרי הקב"ה מאוחד עם מידותיו. כלומר, שמדות אלה הן מהות האלוקות, ועל ידן הוא מתגלה - דבר זה אינו נתפס בשכל האנושי, כי מדות ה' הן למעלה משכל הנבראים. וכדי שיאירו לנבראים שיתף הקב"ה את מדת הרחמים, כך שמדת הגבורה נמתקת בחסדים, עד שמתרבה כוחה ממדת החסד, ולא רק שאינה מסתירה על אלוקות אלא הופכת למדה מאירה ומתגברת בכח עצום להשפיע חיות, אור ושפע בלי גבול, דבר הנמשך על ידי לימוד התורה וקיום המצות. אמנם אי אפשר להגיע על ידי זה לביטול במציאות אבל אפשר להגיע על ידי זה לביטול ה"יש" (ראה גרין עמ' 190-191).

 

גם משה רבינו לא השיג את המדות - חסד וגבורה

לכל נברא יש השגה כלשהי באלוקות, שהרי אפילו הכוכבים ומזלות, שהם בעלי נפש ודעה והשכל, ומובן גם המלאכים שבדרגה גבוהה מהם, והנשמות שבדרגה גבוהה באין ערוך מהמלאכים – כולם מכירים את בוראם ומשבחים אותו כל אחד לפי דרגתו. אף על פי כן, אף אחד מהנבראים אינו יודע את מהות הבורא אלא רק את מציאותו. אפילו עולם האצילות והספירות שבו - הן מוחין דאצילות: חכמה בינה ודעת, והן המדות: חסד וגבורה וכו' - שהם מעל לשכל נברא. ולמעלה אפילו מנשמות, (ואפילו מנשמת משה רבינו -  נשמה דאצילות, שידוע בכינוייו: איש האלוקים, הנבחר מכל האדם, רבן של נביאים). אף  השגת משה רבינו בנבואה לא היתה בעולם האצילות, אלא רק במדרגת האצילות המתלבשת בבריאה ככל הנביאים האחרים (ראה לעיל סוף פרק ב). ולא עוד אלא שמוסיף אדמו"ר הזקן ומדגיש, שהשגת משה לא היתה בחסד וגבורה כפי שהתלבשו ישירות בבריאה אלא על ידי התלבשותן במדרגות הנמוכות מהן: נצח (ענף ממדת החסד), הוד (ענף ממדת הגבורה), ויסוד (המקבל מנצח והוד ומשפיע למדרגות שלמטה ממנו). אם כי אצל משה רבינו ההתלבשות של המדות: "נצח" ו"הוד" לא היתה "התלבשות" גמורה, אלא בדרך של "מעבר".

 

זוהי מעלתו המיוחדת של משה רבינו על כל הנביאים. אמנם כל הנביאים קבלו את נבואתם מעולם האצילות, אך ההבדל שבין מדרגת משה רבינו בנבואה למדרגת שאר הנביאים הוא בעניין ה"התלבשות".  שכח עליון יורד לכח תחתון בשני אופנים:

א. בדרך התלבשות – דוגמת שכל המלובש במוח, כאשר המוח משיג את השכל, שאז השכל מתעכב במוח ומתלבש בו, עד שיש השפעה הדדית בין האור והכלי, שהשכל משפיע על המוח ואפילו עושה בו חריצים, והמוח הגשמי מגביל את השכל ומסתיר אותו על שהם מתאחדים ונעשים לדבר אחד.

ב. בדרך מעבר – דוגמת יד הכותבת עניין שכלי, שאין השכל מלובש בה ולא מושפע כל כך ממנה, אלא עובר דרכה.

כך נבואת ישעיהו היתה מהארת נצח והוד דאצילות כפי שהתלבשה בנצח והוד דבריאה, יחזקאל קיבל מהארה דאצילות כפי שהתלבשה ביצירה וכו', אבל משה רבינו קיבל מנצח והוד שבאצילות ממש, כי ירדו לבריאה רק בדרך "מעבר", כאמור (ראה "דרך מצוותיך" עמ'  349, 344).

 

ולכן אומר אדמו"ר הזקן באגרת הקודש, שהשגת משה רבינו היתה בבחינת האחוריים של "חכמה" המלובשת ב"בינה" המתלבשת בשבע המדות הנקראים "זעיר אנפין" (סוד התורה) ומתפשטת עד סוף ארבע הספירות התחתונות, שהן "נצח", "הוד", "יסוד" ו"מלכות", ששם היתה השגת נבואתו של משה בבחינה פנימית (אגרת הקודש יט). 

 

מכאן שמשה רבינו זכה לגילוי נעלה ביותר של נבואה, שהיה כלי לנבואה למרות היותו מלובש בגוף שמעולם העשיה הגשמי, שלא היה זקוק להפשטת הלבושים בעת הנבואה כמו נביאים אחרים (ראה ליקוטי תורה ב ב).

 

גם עבור משה רבינו יש "מציאות" לכן הוא חייב בתורה ומצוות

נשאלת השאלה: מדוע צדיקים גדולים - שהם בבחינת מרכבה לאלוקות, צדיקים שחומר בשרם אינו מחשיך ומסתיר על אלוקות - חייבים במצוות, והרי עניין המצוות הוא להעלות את החומר המסתיר על אלוקות לעלות לקדושה? אדמו"ר הזקן שואל שאלה זו על משה רבינו דוקא, כי באמת עיקר השאלה היא עליו. כי האבות אף שהיו מרכבה דאצילות, הרי שחיו לפני מתן תורה – לפני שהיה חיבור עליונים ותחתונים. ולכן עבודת ה' שלהם היתה מצד הנשמה ולא חדרה בגוף כל כך. מה שאין כן משה רבינו שעבודת ה' שלו כן חדרה בגופו, ולא הסתיר אלוקות. דבר שחל גם על עם ישראל בזמן מתן תורה, שהרי פרחה נשמתם. אלא שאצל משה זה נמשך גם לאחר מתן תורה, כפי שה' אומר לו: ואתה פה עמוד עמדי – שנשאר נשמה בגוף במתן תורה. כי דרגת משה רבינו בנבואה היא גבוהה, שגם גופו (ולא רק נשמתו) הוא כלי לנבואה, שעניינה הוא לא רק השגה אלא גם ראייה - שלא כעם ישראל שגופם לא יכול לסבול גילוי אלוקות, ולא כנביאים אחרים הזקוקים להפשטת הלבושים בעת הנבואה. מכאן שגופו של משה רבינו אינו מחשיך על אלוקות, אז למה הוא חייב בתורה ומצוות?  

  

התשובה לכך היא שגם אצל משה העולם הוא מציאות (אף שעבורו היא מציאות בדרגה גבוהה מאד שלא בערך למציאות העולם שלנו). לכן תורה ומצוות שייכות למשה רבינו. ומנין שגם אצל משה רבינו העולם הוא מציאות? כי אף השגת משה רבינו בנבואתו לא היתה בעולם האצילות, אלא על ידי התלבשותו בעולם הבריאה. כי אמנם המדות: חסד וגבורה שבעולם האצילות מאוחדות עם הקב"ה, אבל משה רבינו לא השיג אותן כפי שהן בעולם האצילות, אלא רק כפי שהתלבשו בעולם הבריאה. אמנם יכולנו לחשוב שמכיון שמשה נביא, בכח ראיית נבואתו שאינה כעיני בשר ודם, בודאי רואה במדת החסד את התפשטות אור האין סוף בבריאה במיוחד שגופו אינו מסתיר ומעלים, שאז מדת הגבורה אינה מחשיכה על האור האלוקי. בכל זאת, אדמו"ר הזקן מוסיף ומדגיש שהשגת משה רבינו לא היתה גם במדות חסד וגבורה עצמן שבבריאה אלא על ידי התלבשותן במדות שמתחתיהן: נצח, הוד ויסוד – כשמדת החסד מתלבשת במדת הנצח, ומדת הגבורה במדת ההוד ושתיהן יחד ביסוד. כך שהמדות נצח הוד ויסוד מכסות על מדות חסד וגבורה כלבוש. לכן גם אצל משה העולם הוא מציאות, אמנם מציאות נעלה אך מציאות. לכן עניין תורה ומצוות שייכים למשה.

 

האם לא ניתן להשיג את המדות - חסד וגבורה מכל וכל?

כפי שלמדנו, המדות: חסד וגבורה הן למעלה משכל הנבראים, ואף למעלה מהשגת נשמות שמעולם האצילות, אפילו של משה רבינו. ואפילו מה שכתוב על שכר הצדיקים שיושבים בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז א), היינו, שיכולים להשיג רק את התפשטות החיות והאור הנמשכים משתי מדות אלו, ולא את המדות עצמן. 

 

כלומר, על ידי העבודה בעולם הזה, על ידי ההכנה של לימוד תורה וקיום מצוות בעולם הזה, הנשמה בגן עדן יכולה להשיג זיו מהשכינה - הארה כלשהי המתפשטת מן המדות האלוקיות.

 

ומהו זיו השכינה? זיו השכינה הוא תענוג ההשגה האלוקית מה שנשמה בגוף אינה יכולה להשיג בעולם הזה. והוא פרי העבודה של הצדיקים בעולם הזה, לאחר שקיימו תורה ומצוות מתוך אהבה ויראה דוקא, ולא כמצות אנשים מלומדה. וכמו שלמדנו בליקוטי אמרים (פל"ט) זהו זיו תורתן ועבודתן ממש, ששכר המצוה נמשך מהמצוה עצמה – שכר מצוה מצוה. כלומר, האדם מכין בעולם הזה את הלבושים של גן עדן, ואת הכלים להשיג את ההארה האלוקית שבגן עדן. אמנם גן עדן נברא בששת ימי בראשית, ככתוב: ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם. ומכאן שנקצבה לו חיות מסוימת כמו לכל נברא, אבל על ידי קיום תורה ומצוות בעולם הזה נמשך לגן עדן תוספת אור – אור האצילות - אור נעלה באין ערוך מאור גן עדן שמששת ימי בראשית. ומזיו שכינה זה נהנים הצדיקים בגן עדן. לכן נשמה יורדת לעולם מגן עדן ומתלבשת בגוף, כי על ידי תורה ומצוות יש לה עליה, היא זוכה להמשיך תוספות אור, היא זוכה ליהנות מאור נעלה מהאור שנהנתה ממנו קודם ירידתה.     

 

הרקיע שבגן עדן

מהתפשטות והארה של שתי המדות: חסד וגבורה, נמתח רקיע על הנשמות שבגן עדן. רקיע הוא שמים, ושמים על פי חז"ל מורכבים מאש (=גבורה), ומים (=חסד). וכמו שהשמים הגשמיים הם הדבר הגבוה ביותר בתחום הראיה שלנו, כך בגן עדן הרקיע שהוא הארה של המדות האלוקיות, הוא הגבול העליון ביותר בגן עדן, והוא שיא ההשגה.

 

וכמו שכתוב: יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א ו). בין מים עליונים לתחתונים. שהרקיע הוא מעין הפרוכת שהבדילה בין ה"קודש" ל"קודש הקודשים" בבית המקדש. הרקיע מבדיל בין מים עליונים – "קודש הקודשים" לבין מים תחתונים – ה"קודש". קודש הוא תענוג ההשגה שבגן עדן ןקודש קודשים הוא המשכת אור אין סוף לעולם הזה שנעלה באין ערוך מהגילויים של גן עדן. לכן אמרו חז"ל? יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

 

על פי הזוהר, הרקיע מבדיל בין דרגה לדרגה וגם משמש ממוצע להמשכת הגילוי מדרגה אחת לדרגה שמתחתיה. כך דרך הרקיע שבגן עדן נמשך הגילוי של חסד וגבורה דאצילות ומאיר בגן עדן העליון שבעולם הבריאה.

 

רקיע זה נקרא: רזא דאורייתא (=סוד התורה), שהוא הארת החסד והגבורה האלוקיים. ובגן עדן יש מדרגות רבות מלבד שתי המדרגות הכלליות: גן עדן עליון וגן עדן תחתון. וכל נשמה זוכה להנאה מזיו השכינה על פי דרגתה. והצדיקים הולכים מחיל אל חיל ועולים מדרגה לדרגה - כמו שכתוב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד א, ברכות סד א) - וכל דרגה היא באין ערוך לדרגה שמתחתיה. ובכל עליה יש ביטול מוחלט מהדרגה הקודמת לה. על דרך המעבר מהעולם הזה לעולם הבא, שאז יש ביטול ההשגה של הנשמה בעולם הזה, על ידי הסתלקות הנשמה מהגוף. [גם מי שקיים תורה ומצוות בדרך של מצות אנשים מלומדה, זוכה לגן עדן, שיש בו תענוגים גדולים שבאין ערוך לתענוגי העולם הזה, אבל אין הוא זוכה ליהנות מזיו השכינה].

 

ברקיע שנמתח בגן עדן יש סוד כ"ב אותיות ובו כלולות שתי המדות חסד וגבורה. כלומר, התורה מצד אחד היא גילוי (חסד), ומצד שני – הסתר (גבורה). הקב"ה מופיע בתורה בגילוי ובהסתר, בחושך ובאור. התורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה. ואכן התורה היא גלויה ומדברת בלשון בני אדם. אילו התורה היתה מדברת בלשון הקב"ה לא רק שלא היינו יכולים להבין אותה כלל, אלא שלא היינו יכולים לעמוד לפני האש שבה. התורה ירדה ממקום כבודה בסתר המדרגות דרגה אחרי דרגה, והתכסתה בלבושים רבים זה אחרי זה, עד שהתלבשה בדברים גשמיים המובנים ומושגים לנו. אבל בתורה יש אוצרות כמוסים, דברים נעלמים ונסתרים, רק שהשתלשלה אלינו בהסתר אחר הסתר, משל בתוך משל, כאמור.                      

 

התורה כלולה משתי המדות: חסד וגבורה, כמו שכתוב? מימינו אש דת למו. ימין הוא חסד ואש היא גבורה. (וכמו שכתוב להלן, הרקיע הוא "סוד הדעת", שמוח הדעת, שיש בו הבנה והשגה, כולל חסד וגבורה). כשאותיות התורה, בהן נקבע האור האלוקי, יוצרות את המציאות, ומהוות את הנבראים.

 

הצירוף של חסד וגבורה, שמהוה את כ"ב האותיות של התורה, מהוה גם את הרקיע של גן עדן. מכאן שהתורה אינה רק משמים אלא היא השמים עצמם – החסד והגבורה האלוקיים הפועלים ביחד כאחד.

 

נשאלת השאלה: הרי בניגוד לתורה הכלולה מחסד וגבורה ביחד, חסד ומצוות שמצד המצוות הן בהתחלקות. שלכן התורה נמשלה לדם המהלך בכל אברי הגוף, ואילו המצוות נמשלו לאברים. אם כן, ברור ששכר על לימוד תורה הכלול מחסד וגבורה יכול להיות בגן עדן, אבל איך יכול להיות שכר על מצוות, שבהם חסד וגבורה נפרדים זה מזה – שאם יימשך גילוי האור מהמצוות על ידי מדת החסד, הרי יתבטל על ידי מדת הגבורה.          

 

והתשובה היא: בניגוד לתורה שהיא מזון, כי האור נמשך על ידה בפנימיות, הרי שהמצוות הן לבושים. ומכיון שהמצוות הן חסד וגבורה בהתחלקות, אור המצוות אינו יכול להאיר בפנימיות, שאם היה מאיר בפנימיות המציאות היתה מתבטלת. לכן שכר המצוות בגן עדן הוא רק באופן של לבושים. שלבוש מגן ומסייע אבל אינו נמשך בפנימיות. לכן אין גילוי נעלה זה מבטל את הרגשת המציאות  בגן עדן (ראה ליקוטי שיחות כא 439).  

התורה היא המזון והמצוות הם הלבושים לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא. התורה היא מזון הנשמות בגן עדן, כמו המזון הנכנס פנימה ונבלע באברי הגוף, כפי שמעידים הפסוקים: ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט), לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת (יחזקאל ג ב). והמצוות הם לבושים. מזון הוא אור פנימי, שהנשמה קולטת אותו, והוא נבלע בהכרתה ובתודעתה. ולבוש הוא אור מקיף שאין הנשמה קולטת אלא רק מקבלת ממנו איזה רושם.

 

התורה היא מזון לנשמה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, אלא שבעולם הזה אין הגוף יודע ומרגיש מתי הנשמה ניזונה. ורק בגן עדן היא נהנית מזיו הזכינה – מהטל הנוטף לנשמות. ומכיון שלימוד תורה גם הוא מצוה, הרי שהתורה יכולה להיות גם לבוש. בעוד שהמצוות הן רק לבוש. כך המצוות שאדם עושה בעולם הזה תופרות את הלבוש המתאים לקבל את האור והזיו שבגן עדן. כי הוא מתווך בין הנשמה לגן עדן, כמו שהגוף בעולם הזה, שהוא לבוש לנשמה מתווך בין הנשמה לעולם הזה. אפשר ליצור על ידי המצוות בגד שלם – חלוקא דרבנן, או לבוש חלקי, לבוש חסר, כל אחד לפי רמתו.       

 

מהרקיע שבגן עדן נוטף טל למזון הנשמות – הרקיע שבגן עדן מבדיל בין יכולת ההשגה למה שמעבר להשגה, לכן גם את הרקיע עצמו אין הנשמות בגן עדן משיגות. הן מקבלות רק את הטל הנוטף ממנו. וכמו שעל ידי ידיעת סוד כ"ב אותיות התורה, אנו משיגים משהו בידיעת אלוקות, כך מהטל הנוטף לנשמות הצדיקים בגן עדן, מקבלים הצדיקים משהו מהרקיע שעליהם. 

 

הרקיע הוא סוד הדעת העליונה, שאינה ניתנת להשגה. אולם כשהנשמה עולה מדרגה לדרגה, הרקיע שהיה סוד הופך לארץ ומפסיק להיות סוד. ואז יש שמים חדשים וארץ חדשה. ומאחר שמדובר בנשמות ללא גופים, ברור שאין מדובר במקום אלא במצב ומעמד.

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.