פניני התניא - הוספה לפרק מו

להקראת המאמר
יום חמישי כ"ד סיון ה'תשע"ו
הנקודה שבמאמר
אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
פניני התניא - הוספה לפרק מו

 

 

אהבה - רוח החיים בעבודת החסידות

 

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

וזו הדרך בה מוליך אותנו הרבי מלך המשיח שליט"א בשליחותו, לפעול עם יהודים מתוך אהבה רבה ועצומה לכל יהודי, יהי' מי שיהי'. וכך להביא אותם אל ה' ולקיום תורתו ומצוותיו, כדלקמן.

"באחת[1] מלילות החורף בשנת תרס"ג, בהיותי עם אאמו"ר (הרבי הרש"ב) בווינה, זכיתי לשמוע ממנו שיחה ארוכה המבהירה מה נקרא "אהבה חסידותית". עד כמה יקרה אהבה כזו למעלה, ועד כמה יקרה היא למטה. בין כשמדובר באהבת חסידים זה לזה, ובין כשהמדובר הוא באהבת החסידים למורם ונשיאם.

"האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות. החוט המקשר חסידים איש עם רעהו, והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. היא קיימת הן בדרך אור ישר והן בדרך אור חוזר. אין לה שום מחיצות. והיא למעלה מההגבלה של מקום וזמן.

"במוחש רואים אנו, שאם יש אוהב נאמן, הרי גם כאשר הוא נמצא  במרחקים ואלפי פרסאות מבדילים ביניהם, אין הנאהב בודד. כי לאהבה אין שום מחיצות ולמרחקים אין שום משמעות. וכאשר חושבים על האוהב הנאמן, מעניק הדבר לכוחות הנפש חיזוק משמעותי.

"כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, על ידי מבט של אהבה, היו מוציאים את הנופל ברפש רוחני ומעמידים אותו במצב טוב. נוסף לכך שמבט האהבה בדרך הקירוב פעל את ה"סור מרע", העניק המבט של האהבה הקדושה כח בעבודת ה', והראה את הדרך המכוונת ל"עשה טוב".

"אצל כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, נוסף על מה שהיו מעוררים רחמים על המקושרים אליהם, הייתה אצלם עבודה מיוחדת להזכיר את המקושרים בינם לבין עצמם, ולחשוב בענין אהבתם והתקשרותם "כמים הפנים". בעבודה זו היו מעוררים את הכוחות הפנימיים של מי שחשבו אודותיו.

"במוחש רואים אנו, כי כאשר מביטים במבט חזק על השני, הרי גם כאשר  הוא לא הבחין בזה קודם, מוכרח גם הוא להחזיר מבט. כי ההבטה הפנימית מעוררת את עצם הנפש.

"וכמו בראיי', כך גם המחשבה של אהבה, מעוררת את עצם הנפש של הנאהב, ועל ידה נוצרת התקשרות בין האוהב לנאהב. ולמרות המרחק הגשמי הגדול שביניהם, שניהם אינם בודדים, וביכולת שניהם לעזור ולהועיל אחד לשני".

 

"אתם עוד תראו מי הוא געציל..."

 

חסידים מספרים מעשה שהי'[2], שממחיש ביותר את דברי רבינו כאן כי האהבה של איש לרעהו, גורמת ומביאה ממילא "כמים הפנים לפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו:

בעיירה קטנה התגורר יהודי בשם געציל, ששאר תושבי העיירה השתדלו מאד לא להיות בקרבתו. הוא הי' נחשב "פגע רע" שמי שנפגע ממנו אין תרופה למכתו. עד לפני זמן לא רב הי' אותו יהודי עני ואביון, אך לפתע הצליח בעסקיו והתעשר בין לילה. העובדה שהי' בעבר עני ואביון לא הועילה לו להיות שפל ברך, אלא אדרבה. הוא הי' בבחינת "עבד כי ימלוך" ורצה לראות את כולם נכנעים וכורעים ברך לפניו. וככל שגדל עושרו כך גדלה חוצפתו ועזות פניו.

הוא הי' מסתובב בשוק כאילו הי' המושל המקומי, ומביט סביבו בשחצנות, בהרגשה שהכל שייך לו וכולם עבדיו. כשהוא נכנס לחנות ולקח משהו שמצא חן בעיניו, ידע בעל החנות שעליו לומר "חבל על דאבדין". שכן הלה אינו מעלה על דעתו כלל וכלל לשלם בעד מה שלקח, שהרי הכל מגיע לו וכולם חייבים לו.

וכשמישהו מנסה לפנות אליו ולבקש ממנו לשלם, הוא מגיב בגאווה לא מוסתרת: דע לך שאני געציל. אין לי שום דבר נגדך, אבל אני געציל...

אין גם שום סיכוי לקרוא לו לדין ולמשפט, כי כולם פוחדים ורועדים ממנו, והקרב אבוד מראש.

ואם כל זה לא הספיק, הי' געציל מגיע כל שבת לבית הכנסת. יושב לו במזרח, ודורש, וכמובן מקבל מיד, את העליי' לתורה החשובה ביותר, "מפטיר".

יום אחד חגגו התושבים היהודיים בעיירה. אחרי זמן רב של המתנה וחיפושים למצוא רב מתאים, הגיע למקום סוף סוף "א חסידישער רב". יהודי חסיד, תלמיד חכם גדול, ירא שמיים ובעל מדות טובות, שהתמנה כרב העיירה.

ימים אחדים אחרי שהגיע הרב וקבע שם את מושבו, הגיע למקום יהודי נוסף בלתי מוכר, עמד במרכז השוק וניסה למכור את תוצרתו לעוברים ושבים.

לפתע עברה השמועה בשוק מפה לאוזן: געציל מגיע!

היו שסגרו את החנויות, היו שהחביאו את הדברים הטובים, היו שנאנחו וניסו להצטנע עם סחורתם. כולם חיכו לגמור כבר את החווי' הלא נעימה ולהיות כבר אחרי'.

אך אותו יהודי אינו יודע משום דבר. הוא עומד כמקודם במרכז השוק ומכריז על תוצרתו הטובה בקולי קולות.

געציל מגיע, מסתובב בשוק כשידיו מאחורי גבו, מביט בשחצנות על כולם, ועיניו צדות כמובן אותו יהודי שעושה הכל למשוך את תשומת לב העוברים והשבים. הוא ניגש לאותו דוכן, ולוקח לעצמו כמובן את הסחורה המשובחת ביותר.

המוכר, שמח וטוב לב, בטוח שעתה הוא עומד לקבל תמורה נאה לתוצרתו, ואולי גם איזה "טיפ" מהאדון הנכבד - מתפלא לראות את האדון הנכבד פולט "יפה מאד", והולך לו לדרכו בלי להראות שום סימן שהוא מתכונן לשלם.

רגע, רבי יהודי, מנסה הוא בהיסוס לפנות אל העשיר, הרי עדיין לא שילמתם.

געציל אפילו אינו מגיב. הוא צועד לו שאנן לחפש את הטרף הבא.

הסוחר, לא מאמין למראה עיניו, מנסה שוב לקרוא לו: רגע, אדוני, זה לא ייתכן. אתה חייב לשלם. אינני נותן סחורה בהקפה. אני צריך את הכסף!

וגעציל מחייך באדישות והולך לו לדרכו. אפשר לומר שהוא אפילו נהנה מהמצב הנתון.

כשאותו יהודי מנסה לעצור אותו ולחסום את דרכו, הוא מנער אותו מעל פניו כאילו הי' זבוב טרדן: אם אינך יודע עד עתה מה שיודעים כולם, הגיע הזמן שתדע זאת מעכשיו. אני געציל, ואינני מתכונן לשלם מאומה עבור הסחורה העלובה שלך.

הסוחר, שכל צעקותיו עלו בתוהו, אינו מוכן להפסיד את כל כספו. הוא לא שעה לכל הסובבים שאמרו לו כי נפל בפח ואין שום סיכוי להוציא מגעציל אף פרוטה שחוקה. הוא רץ במהירות אל הרב המקומי החדש, לקרוא לגעציל לדין תורה.

הרב, שגם הוא הי' חדש בעיירה, ומעלליו של געציל עדיין לא נודעו לו, שלח את שמש בית הדין לקרוא לגעציל לדין תורה.

השמש ניסה להסביר לרב כי לשווא כל המאמצים. אין שום סיכוי שבעולם כי געציל ייענה להזמנה ויבוא לדין.

אבל הרב לא מקבל את כל הטיעונים. הוא טוען שישנו ציווי לדיין "לא תגורו מפני איש", ואין מי שיכול לומר אינני רוצה לבוא לדין תורה. והוא מצווה במפגיע על השמש ללכת ולקרוא לו.

השמש, יהודי פשוט, אין לו ברירה, מקיים את אשר נצטווה. הוא ניגש בפיק ברכיים לגעציל ומודיע לו כי הרב מזמין אותו לדין תורה.

התגובה החצופה לא הייתה שונה מן המצופה: אתה יכול לומר לרב שכנראה הוא חדש בעיר ואינו יודע מי הוא געציל. בכל אופן, אני געציל, ואינני מתכונן לבוא אליו. ואם עדיין אינו יודע זאת, הגיע כבר הזמן שיידע.

כששמע הרב את התשובה, נרעש ונדהם. הוא ניסה להתייעץ עם פרנסי הקהילה האם שייך לעשות משהו לנקוט אמצעים נגד הסורר. אבל כולם אמרו לו שאינם מוכנים לעשות שום דבר נגד געציל. מסוכן להתחיל אתו, ואין סיכוי לצאת מזה בשלום. הוא מסוגל לכל דבר ואין לו שום מעצורים. הם הציעו לפצות במשהו את הסוחר שנפגע ולגמור את הפרשה לפני שהיא תסתיים בצורה הרבה יותר גרועה.

הסוחר הבין את המצב, קיבל את הפיצוי החלקי שנתנו לו הפרנסים והלך לו לדרכו.

הרב ראה בצער שאינו מסוגל לעשות דבר בנושא זה, כשאף אחד אינו מוכן לשתף עמו פעולה. הוא נותר נרעש ונדהם, כשהוא שוקל בדעתו אם מותר לו להמשיך ולשמש כרב במקום, כאשר דברים כאלו מתרחשים בקהילתו וקצרה ידו מלהושיע.

הגיע יום השבת, וגעציל, כאילו לא ארע דבר, מגיע כמנהגו לבית הכנסת. מתיישב לו במזרח, ומזכיר לגבאי את העליי' "שלו". אלא שכאן מתערב הרב ומורה לגבאי שלא ייתן שום עליי' לתורה לאותו חצוף.

הגבאי מנסה להסביר לרב כי הוא משחק באש, אבל הרב נותר איתן בדעתו ומצווה עליו במפגיע לנהוג בדיוק כפי שאמר.

געציל רואה שמישהו מנסה לעמוד בדרכו, והוא מתכונן לרמוס אותו כדרכו תמיד. הוא ניגש ממקומו בצעדים מהירים אל בימת הקריאה, והנה הוא אוחז את "עצי החיים" של ספר התורה, כשהוא בטוח שאיש לא יהין לעמוד נגדו.

אבל הרב לא מוותר. הוא עולה בצעדים תקיפים על הבימה ולעיני כל עם ועדה הוא סוטר לגעציל על פניו, באמרו: חצוף, לא קראו לך, לך מכאן!

געציל נבהל מעוצמת התגובה שלא ציפה לה. אך לא מצא עוז בנפשו להרים יד על הרב לעיני כולם. הוא ירד מהבימה, ויצא במהירות מבית הכנסת, כועס ומבויש, כשהוא צועק: אתם עוד תראו מי הוא געציל. אתם עוד תתחרטו על מעשיכם.

מיד במוצאי שבת נערכה אסיפה דחופה בין פרנסי הקהילה. הי' ברור שגעציל לא יבליג, והוא הרי מסוגל לכל דבר. הוחלט למנות שני שומרי ראש, מאבטחים, שישמרו יומם ולילה על הרב ועל ביתו.

 

האהבה פעלה "כמים הפנים"

 

ביום ראשון בבוקר הגיעה כרכרה לביתו של הרב. ירדו ממנה שני אנשים שנכנסו אליו (אחרי שעברו בדיקות ביטחוניות) וביקשו: בכפר סמוך נולד תינוק למזל טוב. והם באו לבקש את הרב, שהי' גם מוהל מומחה, לבוא ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ועימם כרכרה מוכנה לנסיעה מיידית לכפר.

השומרים, וכמותם גם ראשי הקהילה, ניסו בכל כוחם לשכנע את הרב שלא ייסע. הם משוכנעים שאין כאן לא תינוק ולא ברית, אלא עושי דברו של געציל שרוצה לעשות בו שפטים על מה שעולל לו בשבת. אולם הרב לא מוכן לשמוע: יהודי מבקש שאמול את בנו, ואני אסרב?! לא בא בחשבון! אני נוסע ויהי מה. ובאשר לחששות, ה' יעזור.

כשראו ראשי הקהילה כי אי אפשר להניא את הרב מהסכמתו, ביקשו לפחות, בלב מלא חששות, ששומרי הראש יתלוו אליו.

הרב עלה על הכרכרה כשהשומרים נלווים אליו, ויצאו לדרך.

כשיצאו אל מחוץ לעיירה, ראו לחרדתם כי החששות לא היו לשווא. העגלון הסיט לפתע את הכרכרה מדרך המלך לכיוון היער, והוא דוהר במהירות הרחק מן הדרך אל מקום שמם. כל הפניות אליו נפלו על אוזניים ערלות. אותם שני אנשים שבאו כאילו להזמין את הרב, הבליטו את שריריהם ודאגו לכך שהשומרים לא ינסו להתחכם ולהפריע לו בדרכו. ואם לא די בכך, נראתה מרחוק כרכרתו של געציל מתקרבת.

השומרים פנו אל הרב, כשהם מלאים פחד וחרדה: רבינו, מה יהי'. כל האזהרות שלא רצית לשמוע להם, התממשו. נפלנו בידיו של אותו געציל, שרוצה כל כך להתנכל לך. מה עושים עכשיו, האם לנסות להילחם נגדו?

הרב לא מראה אף סימן של דאגה. הוא יושב במקומו, רגוע ושליו, מכונס בעצמו ופניו זוהרות.

שלוותו של הרב הרגיעה קצת גם את השומרים, למרות שלא הבינו מאין וכיצד תבוא הישועה. הם ראו שאין טעם להילחם, שכן מספר רב מאנשיו של געציל נמצאים במקום, וחיכו בלב כבד לבאות.

געציל הגיע עד הכרכרה, שעצרה לפניו ביראת כבוד, ועלה אלי'. הוא מגיע אל הרב, ולפתע, בניגוד לכל הציפיות, פונה אליו ברכות: רבינו, לך אינני מתכונן לעשות כל רע, אולם אלו המלווים שלך באו להתגרות בי. להם אני רוצה להראות מי הוא געציל.

- לאט לך, אומר לו הרב, אל לך לפגוע באף אחד.

- נו, אם כבוד הרב אומר, לא אעשה גם להם מאומה, אומר געציל. וממשיך: סליחה, רבי, על שעיכבנו אותך ועל עגמת הנפש שגרמנו לך. רציתי להביע את שמחתי בהזדמנות זו על שבאת לכהן כרב בעיירתנו.

געציל נפרד מהרב בלחיצת יד לבבית, חוזר למרכבתו, ומורה לעגלון להחזיר את הרב לביתו בכבוד.

השומרים משתאים ומתפלאים, ולא מצליחים בשום אופן להבין איזה נס ארע כאן: במקום שאותו געציל, שזמם את כל האירוע, ומזימתו עלתה בידו, יתעלל ברב שנפל בידו ויעשה בו שפטים, הרי הוא פונה אליו בכבוד. ורק בגלל בקשתו של הרב הוא לא פוגע גם בהם, השומרים.

הם שואלים את הרב מה קרה כאן לפתע, ומה השפיע כל כך על געציל לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות.

פשוט מאד, אומר להם הרב בחיוך: כשראיתי את אדישותו ושחצנותו של געציל, הבנתי כי מאחורי העור העבה מסתתרת דמות מסכנה מלאה בחוסר בטחון עצמי וחוסר אהבה וחמימות. המעטה הקשוח אינו אלא ניסיון להקרין סמכות ועוצמה חיצונית שחסרים לו כל כך מבפנים. הבנתי כי הפתרון היחיד לבעיית געציל, אינו אלא לתת לו הרבה אהבה והרבה חמימות, שימסו את הקרח ואת הנוקשות.

כך אמנם עשיתי, וזה בהחלט לא הי' קל. ישבתי כל הזמן מכונס בתוך עצמי, ועמלתי קשה עם עצמי לעורר בתוכי יותר ויותר אהבה וחמימות לאותו מסכן, שמנסה כל כך להתנפח כדי לחפות על מסכנותו.

עוררתי בלבי רחמים על מצבו, חשבתי על כל מה שגרם לו להיות כזה, והתחלתי לרחם עליו, וגם לאהוב אותו באמת.

כך הצלחתי, ברוך ה', במאמצים רבים, לעורר בקרבי לא רק רחמים אלא גם אהבה וחיבה אמיתיים אליו.

כדברי רבינו הזקן בתניא[3] שהרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כמו שכתוב[4] "ליעקב (מדת הרחמים) אשר פדה את אברהם" (מידת האהבה).

ותהילה לא-ל, האהבה המסה את הקרח ואת הנוקשות אצלו. וכפי שאומר רבינו בתניא כאן, על הכתוב[5] "כמים הפנים אל הפנים, כן לב האדם אל האדם". שטבע הדברים הוא, כשם שכאשר אדם מביט במים, הרי אותם פנים שבהם הוא מביט אל המים, אותם פנים משתקפים לו חזרה מן המים, "ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חברו אליו גם כן, להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חברו אליו".

ואת התוצאות ראיתם ברוך ה' בעצמכם. כשהצלחתי לפעול בעצמי אהבה אמיתית לאותו יהודי, הרי אפילו געציל הפך להיות האוהב הגדול ביותר שלי. ועתה מצפה לנו העבודה לתרגם זאת למעשים לא רק בבחינת "סור מרע", אלא גם ב"ועשה טוב", להביא לכך שהוא גם יעשה מעשים טובים לטובת כולם.

 

אבל אני אוהב אותך...

 

מספר הרה"ח[6] ר' טובי' שי' בולטון מכפר-חב"ד: הלכתי פעם במהירות לכיוון תחנת-הרכבת שבפאתי הכפר, כדי לזכות יהודים בהנחת תפילין ברכבת הנוסעת לקריית גת שהייתה בשעות אלו מלאה בחיילים.

על אם הדרך פגש בי המשפיע ר' מענדל פוטרפס. הוא עצר אותי בדרכי, ושאל לאן פניי מועדות. מששמע על מגמת פניי, ביקש רשות להצטרף גם הוא למבצע תפילין. כמובן שלא יכולתי לסרב, אף כי ציינתי שהרכבת כבר עומדת לצאת וצריך למהר מאד. הוא הגיב שאני אלך במהירות ולא אסתכל לאחור, ואם ירצה ה' גם הוא יספיק.

כך התקדמנו שנינו לכיוון תחנת-הרכבת, כשאני חושש מאד שלפי קצב פסיעותיו של ר' מענדל, שהוא 'קצת' יותר מבוגר ממני ולא הולך כה מהר, נאחר את הרכבת. אלא שהקב"ה "רצון יראיו יעשה", והרכבת עמדה וחיכתה כמה דקות ללא כל סיבה. עד שברגע האחרון, קודם שסגרו את הדלתות, הספיק ר' מענדל לעלות על הרכבת, שיצאה מיד לדרכה.

עוד בטרם צברה הרכבת תאוצה, הוצאתי את התפילין והתחלתי ב'עבודה'. ניגשתי ליהודי והצעתי לו להניח תפילין.

במקום לענות לי, התנפל עליי אותו יהודי בקללות ובגידופים: אתם הדתיים, אתם החרדים, המשתמטים שאין הולכים לצבא, הפרזיטים, עוכרי ישראל, זורקים אבנים בשבת וכו', כיד הדמיון הטובה עליו, כאשר מרגע לרגע גוברות ההתקפות וההשמצות.

מה יכולתי לעשות - איחלתי לו שיהי' בריא, והמשכתי הלאה לעוד יהודים.

ניסיתי לרמוז לר' מענדל שלא יפנה שוב לאותו יהודי. אבל הוא, שעדיין התנשם והתנשף מההליכה המהירה לרכבת, לא הגיב לכל הניסיונות מצידי, ופנה דווקא לאותו יהודי.

כשהלה התחיל להמטיר בכעס את כל הגיגיו, טען כלפי אותו יהודי במבטא הכבד המיוחד שלו בהברה אשכנזית: "אבל אני אוהב אותך. אתה אח שלי"...

הדברים גרמו בתחילה לברנש לרגוז עוד יותר, והוא חידש את התקפותיו ביתר שאת וביתר עז.

אך ר' מענדל עומד מולו, סופג את ההתקפות ומחייך. מידי פעם חוזר ר' מענדל שוב על המילים "אבל אני אוהב אותך", וממשיך לחייך בשלווה.

תוך כדי כך, פנה אליי ר' מענדל, והורה לי להמשיך הלאה לבדי, שכן הוא רוצה להישאר כאן ולטפל באותו יהודי. תחילה חששתי לשלומו, שמא יפגע בו האיש, אך הוא ציווה עליי במפגיע להמשיך בעבודה, ולתת לו 'להסתדר' לבד עם הברנש.

לא נותרה בפניי ברירה, והמשכתי הלאה לבדי, כאשר בדרך-כלל נענים היהודים ברצון להצעה להניח תפילין, כך שעבודה לא חסרה לי.

כעבור משך זמן החלו הרהורי חרטה להציף את לבי. נתקפתי רגשי אשמה והרהרתי ביני לבין עצמי: איך הרשיתי לעצמי לעזוב כך יהודי מבוגר לבדו מול אותו ברנש. מי יודע מה עולל הלה לר' מענדל.

מיהרתי לחזור במהירות אל הקרון הראשון. ומה רואות עיני – הברנש, בפנים אדומות לוהטות, עומד, כיפה לראשו והוא מעוטר בתפילין, וקורא את "שמע", כשר' מענדל מסייע לו פה ושם.

האהבה שנבעה מלבו הטהור של ר' מענדל, גרמה "כמים הפנים לפנים", להמס את חומת הקרח שבנה אותו יהודי סביבו. הקרח נמס כדונג מפני אש, והוא הי' מוכרח (בלי מירכאות) להניח תפילין.

 

יכוף כל ישראל - מתוך אהבה

 

את מאמר רז"ל[7] "כפה עליהם הר כגיגית" כדי שיקבלו את התורה, מפרש רבינו הזקן[8] שהכפיי' הייתה על ידי אהבה רבה שנקראת "הר". הקב"ה הרעיף עליהם אהבה רבה כל-כך עד שלא יכלו להתנגד לה כלל, והיו מוכרחים לקבל את התורה.

וכך מפרש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א[9] את דברי הרמב"ם אודות תפקידו של המלך המשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה". שהמדובר כאן הוא בעיקר לא על כפיי' בכח הזרוע, אלא על כפיי' בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבה וחיבה. המלך המשיח משפיע ליהודי כל כך הרבה אהבה, עד שאין לו שום אפשרות להתנגד לכך, והוא מוכרח לחזור כל כולו לדרך התורה והמצוות, "לילך בה ולחזק בדקה".

ולא זו בלבד שכפיי' בדרכי נועם גם היא נחשבת לכפיי'. אלא אדרבה, דווקא זו היא הכפיי' האמיתית.

שכן כאשר כופים על מישהו לקיים מצווה בפועל בניגוד לרצונו, אזי הכפיי' היא רק בנוגע לכוחותיו החיצוניים והגשמיים, הטכניים, ואילו מהותו הפנימית נשארה מחוץ לענין. אבל כאשר כופים אותו על-ידי שמרעיפים עליו אהבה וחיבה, הרי בכך כופים אותו בכל מהותו, שיהי' כל כולו משועבד וכפוף לגמרי "לילך בה ולחזק בדקה".

כך דרכו של המלך המשיח, שהוא כופה את מלכותו ומרותו על כולם לא בשוטים ובאמצעי כפיי' חיצוניים, אלא באמצעי כפיי' נעלים ביותר, פנימיים ועצמיים. הם חודרים אל תוך תוכה של המהות כולה, וכופים את האדם לגמרי. שלא תישאר בו אף נקודה שלו, אלא כל כולו יהי' מסור ונתון לגמרי אל המלך המשיח, שהוא בטל לגמרי אל הקב"ה, ואל הוראותיו ופקודותיו.

כך כופה הרבי על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו. בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צבא ומשטרה וללא שום הכרח חיצוני. אבל דווקא זו היא הכפיי' האמיתית. כפיי' שלא מותירה אף נקודה בתוכנו שלא תהי' משועבדת ומסורה אל מלכנו משיחנו. כפיי' שמכריחה אותנו לתת את כל כולנו אל הרבי. לוותר על נוחיות ועל משרה, על כסף ועל כבוד, ועל עוד ועוד דברים נוחים ומשתלמים. להיות מוכנים להישלח בשליחותו של הרבי גם אל מעבר להרי החושך, כדי לפעול את מה שהוא רוצה לפעול.

וכך מחנך אותנו הרבי ללכת ולפעול גם עם יהודים אחרים.

וכפי שמתבטא הרבי לא אחת, שהפעולות במסגרת השליחות ב'מבצעי המצוות' וכדומה, זוהי העבודה של "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" - להרעיף אהבה וחיבה על יהודים, ללא שום הבחנה ודירוג אם הם גדולים וחכמים או קטנים ופשוטים. ולפעול דווקא מתוך אהבה ואחדות אמיתיים גלויים וניכרים, שיכריחו את השומעים להיות בכל מהותם כפי שצריך להיות.

 

"בחזקת שהוא משיח" ועד "משיח בוודאי"

 

כך מקיים הרבי בפועל גם באמצעות שלוחיו את ה"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה". וכאמור שאינו עושה זאת בכח הזרוע, שבאמצעותו אפשר להכריח רק לעשות בפועל, אך אי אפשר להכריח להיות. אלא ה"יכוף" של משיח הוא בכל מהותו של האדם, כפיי' בדרכי נועם. להרעיף עליהם אהבה רבה ועצומה, עד שיהיו מוכרחים להיות כראוי גם מצד עצמם (כפי שאמר מישהו בדרך צחות כי "יכוף" הוא גם מלשון "כיף").

וידוע מה שמדייק הרבי שליט"א בדברי הרמב"ם הללו[10] אודות "יכוף כל ישראל" שהוא מהסימנים של "בחזקת שהוא משיח".

שבסימני "בחזקת שהוא משיח"[11], לא נאמר שהוא כבר עשה והצליח וכפה כל ישראל[12]. אלא בלשון הווה, "ויכוף", דהיינו שהוא עוסק בכך וזו מגמתו. זהו היעד שהוא מציב לעצמו, שאכפת לו מכל יהודי, והוא עושה הכל להביא כל יהודי לדרך התורה. וגם אם עדיין לא הצליח בכך, הרי בעצם העובדה שהוא עוסק בכך וזו מגמתו, הינו כבר "בחזקת שהוא משיח".

והאם ישנו עוד יהודי בעולם, מלבד הרבי שליט"א מלך המשיח, שמה שמדריך את מנוחתו הוא העובדה שחסר מקווה באיזה שהוא חור נידח בקצה העולם, או שיש שם יהודים שאין להם מצה או מגילה או תפילין, או שהם בסכנת התבוללות ח"ו וכדומה.

וחשוב להדגיש[13], שגם "בחזקת שהוא משיח", זו וודאות גמורה שהוא משיח.

שהרי "סוקלין[14] על החזקות" - מענישים בעונש החמור ביותר, עונש מיתה בסקילה, על סמך "חזקה" שפלונית היא אשת איש וכדומה. ואילו לא הי' הדבר וודאי בוודאות גמורה, פשוט שלא הי' שייך לעשות כן.

אם כן, גם "בחזקת שהוא משיח", זו וודאות גמורה שהוא משיח, וזה מחייב ללכת אחריו ולשמוע בקולו עד מסירות נפש ועד בכלל - כשם שרבי עקיבא הי' נושא כליו של בן כוזיבא המלך[15], וישראל יצאו אחריו למלחמה במסירות נפש.

אלא ש"בחזקת שהוא משיח" זהו משיח כפי שנמצא ופועל בעולם קודם הגאולה.

כשם שמשה רבינו בא לבני ישראל לפני הגאולה ממצרים, לבשר להם את בשורת הגאולה, לעודד את רוחם, לפעול בהם שיהיו ראויים לגאולה, ולפעול עמם ועם פרעה להביא את הגאולה.

וכך כאשר מגיעים למצב של "בחזקת שהוא משיח"[16], יש כאן כבר וודאות גמורה להלכה שהוא משיח. והוא כבר פועל בעולם את פעולותיו של משיח לפני הגאולה לקראת הגאולה. וצריך כבר ללכת אחריו, אפילו אם זה נוגע לפיקוח נפש[17].

ואילו הגדר ההלכתי של "הרי זה משיח בוודאי" בשלימות (אף שיש וודאות מוחלטת גם לפני כן שהוא משיח, כנ"ל) הוא רק כשרואים כבר גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה בכל פרטי'ה.

ובזמננו, אומר הרבי[18], "רואים בפועל שמשיח כבר נלחם מלחמות ה' " (שזה מסימני "בחזקת שהוא משיח"), "ובכמה ענינים כבר מנצח" (שזה מסימני "הרי זה משיח בוודאי") - היינו שיש כאן לא רק "בחזקת שהוא משיח", אלא יש כבר גם התחלה של "הרי זה משיח בוודאי"[19].

ולכן ישנו[20] פסק דין הרבנים אודות (הרבי שליט"א, שהוא כבר) "בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי".

ואולי יש לומר שהעובדה שיש כאן כבר ("ועד") התחלה של "הרי זה משיח בוודאי" באה להוסיף עוד יותר.

כי "חזקה" אמנם נחשבת בהלכה כוודאות גמורה, עד ש"סוקלין על החזקות" כנ"ל. אולם גם "חזקה" מוחלטת, עלול להיות עקרונית שהיא תשתנה אי פעם. כגון, אם יבואו עדים ויעידו עדות גמורה שהדבר הוא לא כפי שהייתה החזקה.

ולכן גם "חזקת משיח" כשלעצמה הייתה עלולה להיפסק. וכפי שהי' אצל בר כוזיבא, כיוון שאותו הדור לא הי' ראוי.

ואילו "משיח בוודאי" זהו דבר שכבר אינו יכול להשתנות לעולם בשום אופן.

וזהו הדיוק שכאן התחיל כבר הענין של "משיח בוודאי" (גם אם עדיין לא בכל הפרטים, כנ"ל) – שלכן אין זה רק "בחזקת שהוא משיח" (שגם זו וודאות הלכתית מוחלטת, אבל היא עלולה עדיין עקרונית להשתנות מצד עצמה). אלא כאן, כיוון שהמלך המשיח כבר מצליח וכבר מנצח (גם אם עדיין לא בכל הפרטים), התחיל כבר גם הענין ההלכתי של "משיח בוודאי" שאינו יכול להיפסק לעולם.

ופסק זה של הרבנים אודות (הרבי שליט"א, שהוא כבר) "בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי", אומר הרבי[21], יחד עם פסק הדין שלו עצמו שכבר הגיע זמן הגאולה, פעל כבר בגדרי העולם.

וכפי שרואים שמתחילה להיות בעולם יותר שאיפה לשלום ולאחדות, מצמצמים כלי נשק, ומפנים את המשאבים לכלכלה לטובת העולם כולו. שזו התחלת הייעוד "וכתתו[22] חרבותם לאתים". דבר שצריך להיעשות ונעשה על ידי המלך המשיח עצמו, כתחילת הפסוק "ושפט בצדק דלים" - "והשופט הוא המלך המשיח".

 

אצל הרבי כולם עצם אחד

 

באחת משיחותיו על פירוש רש"י[23], מדייק הרבי שיש הבדל גדול בין האחדות ששררה בין המצריים, עליהם נאמר[24] "והנה מצרים נוסע (לשון יחיד) אחריהם", ופירש רש"י "בלב אחד כאיש אחד". לבין, להבדיל, האחדות ששררה בין בני ישראל בבואם אל הר סיני "ויחן[25] שם ישראל", לשון יחיד, ופירש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד":

אצל מצרים, אומר הרבי, אין אחדות בעצם. האחדות שהייתה ביניהם באותה שעה נבעה רק מן העובדה שכולם נסעו למטרה אחת - לרדוף ולפגוע ח"ו בבני ישראל. לכולם הי' באותה שעה "לב אחד" לאותו עניין, לאותה מטרה, ורק בגלל זה היו כולם אז "כאיש אחד".

ואילו בישראל, להבדיל, נובעת האחדות מעצם מציאותם, בגלל היותם כולם בעצם תמיד "כאיש אחד". אלא שלא תמיד יוצאת ומתגלית אחדות עצמותית זו אל פני השטח. ובבואם להר סיני התגלתה אחדות עצמותית זו של "כאיש אחד" למטרה אחת, לקבלת התורה "בלב אחד".

"הנשיא[26] הוא הכל", הכל ממש. נשיא הדור הוא "נשמה כללית" הכולל בתוכו את כל אחד ואחת מישראל, באופן שכולם אצלו "עצם אחד" ממש. למעלה[27] אפילו מהדרגא של "אב אחד לכולנה". שכן בדרגת "אב", למרות שזו נקודה אחת, יש בה בכל זאת איזו נתינת מקום לפרטי הבנים שהם שונים זה מזה. ואילו אצל הרבי, כולם "עצם אחד" ממש. ולכן הוא מגלה גם בנו את היותנו כולנו עצם אחד ממש.

חסידים מספרים שיהודי שהי' ב"יחידות" אצל כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, התלונן על כך שהחסידים מגזימים באהבתם העצומה לרבי שליט"א ללא כל הגבלות. ענה לו הרבי: ומה אעשה, שגם אני אוהב כל יהודי באהבה "מוגזמת", ללא כל הגבלות.

וידוע הסיפור מחלוקת הדולרים המפורסמת, כאשר אישה מבוגרת שאלה את הרבי כיצד אינו מתעייף מלעמוד על רגליו כל כך הרבה שעות, לפנות לכל אחד ואחת במאור פנים, לתת לו שליחות מצווה לצדקה ולומר לו בדיוק את המילים הספורות להם הוא זקוק – ענה לה הרבי בחיוך: כשסופרים יהלומים, לא מתעייפים, והרי כל יהודי הוא יהלום.

הרבי מסתייג אפילו מהמושג "קירוב רחוקים" – שהרי אף יהודי אינו רחוק באמת, שהרי הוא "חלק[28] אלוקה ממעל ממש", וגם בגופו הגשמי[29] בחר הקב"ה מכל העמים. אין זאת אלא שלרגע קטן הוא שכח ממציאותו האמיתית, וצריך לעשות הכל להזכיר לו ולגלות בו את מציאותו האמיתית.

הרבי[30] שולל אפילו את המושג "חילוני" – שהרי יהודי, שהקב"ה אומר עליו שהנו "ממלכת[31] כוהנים וגוי קדוש", אינו אף פעם מציאות של חול וחולין. כל כולו אינו אלא קדושה ואלקות. אין זאת אלא שישנה בו קליפה דקה המסתירה לרגע קטן על מציאותו האמיתית, ורק בגלל זאת עדיין אינו שומר תורה ומצוות במילואן לעת עתה. ולכן צריך לעשות הכל לקרבו ולהשיבו אל מציאותו האמיתית.

אחת הפעמים היחידות שהרבי שליט"א יצא מגדרו ודיבר בחריפות גדולה ובביטויים כואבים – לא כמו תמיד שבאופן קיצוני מאד הרבי מתייחס לכל דבר אך ורק בצורה חיובית, ועוקף אפילו מילים שמביעות שלילה כלשהי - הייתה[32] כאשר מישהו דיבר בזלזול על התנהגותם של יהודים ואמר עליהם ביטויים שליליים.

הרבי הגיב בצער וכאב עצום ובחריפות גדולה: כיצד אפשר לדבר דברים כאלו על יהודים?! "עם[33] זו יצרתי לי (וגם קודם שעשו מאומה ואף אם נהגו שלא כראוי, הרי בעצם הימצאותם בעולם) תהילתי יספרו"!

"הנוגע[34] בהם כנוגע בבבת עינו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"!

וגם אם נראה שאינו נוהג כראוי – אל תבט אל מראהו! כי רצונו האמיתי של כל יהודי, גם אם הוא זועק שאינו רוצה לקיים את הוראות התורה, היא לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות.

וכפסק הרמב"ם הידוע[35] (שהרבי מצטט אותו בכל הזדמנות) באותם מקרים בודדים שההלכה אומרת כי פלוני חייב לתת גט לאשתו והוא אינו רוצה, ש"כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכאשר הוא אומר "רוצה אני", מועיל הגט, למרות שאם יאמר שאינו רוצה לא יועיל הגט.

שואל הרמב"ם, מה מועיל מה שהוא אומר רוצה אני. והרי אנו יודעים שאינו רוצה, ואינו אומר רוצה אני אלא בגלל שכפו אותו.

אומר הרמב"ם, לא. "כיוון שהוא מישראל, רוצה הוא לקיים את המצוות ולהתרחק מן העבירות". ואם על פי התורה הוא חייב לתת גט, הרי הוא רוצה לתת גט. ומה שהוא צועק שאינו רוצה, אין זאת אלא משום שיצרו הוא שתקפו. ולכן כאשר כפו אותו ובכך תשש ונחלש יצרו, הרי אמירתו "רוצה אני" היא היא רצונו האמיתי[36].

כלומר, הרמב"ם פוסק כאן הלכה למעשה[37], שגם יהודי שעומד וצועק שאינו רוצה כלל לקיים את המצוות, הרי האמת שלו היא שהוא כן רוצה. "כיוון שהוא מישראל, רוצה הוא לקיים את המצוות ולהתרחק מן העבירות". ומה שהוא צועק שאינו רוצה, אין זאת אלא משום שהיצר הרע תקף אותו. וצריך רק לשפשף אותו קצת בעדינות ולגלות בו את מהותו האמיתית.

אהבה זו ואחדות מוחלטת זו לכל יהודי, נוטע הרבי גם בנו, מי שזוכה להיות מתלמידיו וחסידיו. וכך הוא מחנך גם אותנו לפעול עם כל יהודי רק על-ידי אהבה וחיבה. כי רק כך אפשר וצריך לפעול בכל יהודי סוף סוף את כל מה שצריך לפעול בו.

 

להביא את כולם לבקש את ההתגלות

 

אהבה ואחדות זו, אותה לא פוסק לנטוע בליבנו הרבי מלך המשיח שליט"א, היא הנשק היעיל ביותר שלנו.

היא בוקעת את כל חומות השנאה והניכור. היא פורצת את כל המחיצות שכאילו ישנם בין יהודי ליהודי. היא ממיסה את כל ים הקרח שקיים לפעמים אצל מישהו, ופועלת את פעולתה לשעבד ולכוף את כולם אל הנקודה, למילוי כל הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח.

ואותו נשק, ששימש ומשמש אותנו בצורה כל-כך יעילה בכפיית העם למילוי הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח - כוחו יפה לא פחות, ואולי אף הרבה יותר, במשימה העכשווית, לשעבד ולכוף את כולם לקבל את מלכותו של המלך המשיח עצמו. לדעת שהוא הוא המלך המשיח, העומד ומכריז כעת, מעל בית המקדש מעט אשר ב-"770", כי "הגיע זמן גאולתכם", ו"הנה זה משיח בא".

ולקרוא אליו ולבקשו, ולתבוע ממנו כביכול בבקשה ודרישה ותביעה בלתי פוסקת, כי יקבל עליו את המלוכה ביתר שאת ויתר עוז. ויתגלה לעיני כל בשר, לגאול את עמו ישראל ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה.

שכן בענין זה רצונו של הקב"ה הוא שתהי' אצלנו דווקא, ומצדנו דווקא, בקשה ודרישה ותביעה בלתי-פוסקים אודות הגאולה.

ולא רק מהקב"ה אלא גם מן המלך המשיח עצמו, כמו שכתוב[38] "וביקשו (לא רק) את ה' אלוקיהם (אלא גם) ואת דויד מלכם" – "זה המלך המשיח. וממנו (מן המלך המשיח) יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם".

ולשם כך, כמובן, ופשוט, נחוצה ומוכרחת ידיעת זהותו של המלך המשיח, שאם לא כן איך אפשר לבקש ממנו ולקבל מלכותו של מי שלא יודעים מי הוא.

אלא שכלל ברזל ידוע ומפורסם קבע הרבי בנושא זה, ודווקא מתוך ובגלל אהבת ואחדות ישראל אמיתית:

צריך לקיים את דבר המשנה[39] "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - לקרב את הבריות אל התורה, אבל בשום אופן לא "לקרב את התורה אל הבריות" חס ושלום. לא לוותר על אף נקודה ועל שום פסיק. לא לזוז כמלוא נימא מכל האמת של "770" כמות שהיא, ללא כחל ושרק.

ומתוך אהבה וחיבה עצומים לגשת לכל יהודי, ולהביא אליו בדברים היוצאים מן הלב, ומכל הלב, את כל התורה כמות שהיא, ללא שום טיוחים והצנעות.

ודווקא זו הדרך, ללא שום פשרות וויתורים, שהלה יקבל - בבת אחת או לאט לאט, אבל סוף סוף יקבל - את הדברים כמות שהם. ויצטרף גם הוא, יחד עם כולם, כולנו, לבקשה לדרישה ולתביעה הבלתי-פוסקת מהקב"ה וגם מהמלך המשיח עצמו. הבקשה והקריאה שתפעל את פעולתה ותביא להתגלותו הסופית לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 

מקורות והערות

[1] אג"ק אדמו"ר הריי"צ ח"ד ע' תכט. הובא גם במשל"א כאן. קטעים ממנה הועתקו ב"היום יום".

[2] שמעתי זאת מפי הרה"ח ר' אברהם בן ציון מייזליש, שסיפר כי שמע זאת בילדותו מפי הגה"ח ר' אברהם חיים נאה, שסיפר זאת ברבים מה ששמע בצעירותו. וכמדומה שהגרא"ח נאה אמר אפילו את שם העיירה.

[3] ספל"ב.

[4] ישעי' כט, כב.

[5] משלי כז, יט

[6] שמעתי ממנו עצמו.

[7] שבת פח, א.

[8] תו"א מגילת אסתר צח, ד.

[9] ראה באריכות בספר "יחי המלך המשיח" להרשד"ב הלוי וולפא עמוד ר"ד ואילך ובספר "עתה ידעתי" להר"ח ששון עמוד 243 ואילך וש"נ.

[10] ראה בארוכה בכ"ז בספר "יחי המלך המשיח" להרשד"ב הלוי וולפא עמוד ר"ג ואילך וש"נ, "עתה ידעתי" להר"ח ששון פ"י ופי"ט ועוד וש"נ.

[11] דהיינו במשיח כפי שפועל בעולם קודם הגאולה, כדלקמן.

[12] כמו שנאמר בהמשך, בסימני "הרי זה משיח בוודאי" - "אם עשה והצליח ונצח", כלומר, שכבר השלים את הפעולות.

[13] ראה בספרים הנ"ל שם.

[14] קידושין פ, א.

[15] שמזה לומד הרמב"ם את כל הדין של "חזקת משיח".

[16] משא"כ מה שיש בכל דור מי ש"ראוי מצדקתו להיות משיח" (פי' הרע"ב בסוף מגילת רות. שו"ת חת"ס חו"מ (ח"ו) בסופו (סע"ח). שדי חמד פאת השדה מערכת האל"ף כלל ע'), היינו רק שהוא ראוי לכך בגלל צדקתו, אך אין זה גדר הלכתי כלל (ולכן לא הובא כלל ברמב"ם), כי לא התחיל עדיין לפעול בעולם את פעולותיו של משיח.

[17] שהרי דין זה לומד הרמב"ם מבר כוזיבא, שרבי עקיבא אמר עליו "דין הוא מלכא משיחא" (זהו מלך המשיח). והלכו אחריו להילחם נגד מלכות רומי, אף שהי' זה כרוך בפיקוח נפש ממש. אלא ששם לא הי' הדור זכאי והתהליך נפסק. משא"כ בדורנו שיש לנו הבטחת התורה ואף נבואה ברורה (שיחת ש"פ שופטים תנש"א) ש"הנה זה משיח בא" תיכף ומיד ממש.

[18] שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב, בכינוס השלוחים העולמי.

[19] אף כי לכאורה עדיין אין זו ההגדרה ההלכתית של "משיח בוודאי" בשלימות (למרות שיש כאן הלכתית וודאות גמורה, עד שחייבים בגלל זה ללכת אחריו במסירות נפש, כנ"ל) עד שנראה את הגאולה בפשטות בכל הפרטים.

[20] שיחת ש"פ משפטים תשנ"ב עיי"ש באריכות.

[21] שיחת ש"פ משפטים תשנ"ב עיי"ש באריכות.

[22] ישעי' ב, ד. מיכה ד, ג. ובפי' הרד"ק שם.

[23] לקו"ש חכ"א ע' 101 ואילך.

[24] בשלח יד, י.

[25] יתרו יט, ב.

[26] חוקת כא, כא.

[27] סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 229-230.

[28] כנ"ל רפ"ב.

[29] כדלקמן פמ"ט.

[30] ראה לקו"ש חי"א ע' 272. חל"ח ע' 167 ועוד.

[31] יתרו יט, ו.

[32] בעשרה בטבת ה'תנש"א,

[33] ישעי' מג, כא. וראה שיחת ש"פ ויקרא תש"נ ועוד.

[34] ע"פ זכרי' ב, יב. וראה גיטין נו, א. במדב"ר  כ, י.

[35] ספ"ב מהלכות גירושין.

[36] ומעניינת עוד יותר הוספת הרמב"ם, שאם התברר לבית דין שהם טעו והלה לא הי' חייב לתת גט, הגט פסול (או בטל, אם כפוהו על ידי גוים), למרות שהוא אמר "רוצה אני" – משום שבאמת הוא לא רצה.

[37] וכך נוהגים גם היום בפועל במקרים שיש צורך בכפיית גט.

[38] הושע ג, ה ובמצו"ד שם

[39] אבות א, יב.

 

,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.