סיפור מרגש המלמד על חשיבות טהרת המשפחה

יום רביעי ז' תמוז ה'תשע"ו
הנקודה שבסיפור
כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'".
סיפור מרגש המלמד על חשיבות טהרת המשפחה

 

 

אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'

סיפורה של אשה חברת קיבוץ דגניה:

"גדלתי בעיירה בפולין בגבול פולין גרמניה. בהיותי בת 5 בת יחידה למשפחה ברוכת ילדים שהשאר בנים, אספו הגרמנים את היהודים לבית המדרש וחלקו בין גברים וילדים לבין נשים וילדות, ושמו מכונות יריה בינינו וירו בגברים ובילדים לעינינו. הגויים היו אחוזי הלם, מהם היו שאמרו לנו: "תברחו לשוחות שבסוף העיירה". אמא אחזה את ידי ואמרה: "אנו חייבות לחיות". רצנו אמי ואני ועוד אמהות עם בנותיהן לשוחות.

כשראו הגרמנים מהומות אצל הנשים החלו להעיף כדורים גם לעבר הנשים. אני ואמי הספקנו לברוח ונפלנו לתוך השוחות. ניסינו לשמור על נפשנו. שם חיינו שלוש שנים. הגויים העבירו את המזבלה לאזור השוחות, עם זאת היו גוים שהעזו לזרוק לנו תפוחי אדמה ולחם. אחרי שלוש שנים של בריחה כיתת גסטאפו תפסה אותנו, היא הוציאה את כל היהודיות שברחו והסתתרו בין השוחות וחילקה את הנשים לשתי קבוצות: אמהות מול ילדות ונערות. ידענו מה משמעות החלוקה!!! את הנערות והילדות זרקו לתוך משאית. כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'". כך הועפתי למשאית, האויבים הרשעים הורידו ברזנט והשאירו אותנו במקום כדי שנשמע את היריות. ידענו שאנו בלי אמהות, אבל דברי אמי נסכו בי כוח. אחר כך לקחו אותנו, כל בנות השוחות, לבית חרושת לנעלים, שם היינו חצי שנה. כשיצאנו משם התקבצנו, כל בנות השוחות, בהרגשת צורך לשמור על קשר ובהבטחה שלא נעזוב זו את זו. איו לנו לא אבות, לא אמהות ולא אחים, חשנו שאנו נכנסות לזרועותיו של ריבונו של עולם. ולפתע שמענו קולות בעברית: "בואנה בנות, אנו ניקח אתכן לארץ ישראל".

גם כשהגענו לארץ ישראל, כל בנות השוחות, נשארנו בקשר ולא נפרדנו, את כולנו לקחו לקיבוץ דגניה.

עברו שנים ובינתיים גדלתי והתבגרתי, עד שפגשתי עלם צעיר, כחודש לפני החתונה, כולי נרגשת זעה שטפה את גופי והנה אני חולמת את אמי. חברותי שהיו סביבי בחדר אמרו לי: "במשך 5 דקות את חוזרת וצועקת את המילה 'מקווה'!". הבנתי שזה הרגע לשתף את חתני בסיפור ילדותי!!! החתן עובד ברפת של קיבוץ דגניה, ואני מספרת לחתני את המילים האחרונות שאמרה לי אמי כשנפרדתי ממנה. שאלתי את חתני מה זה "מקווה"???... החתן אמר שאינו יודע, אך ינקל הוא ותיק יותר בקיבוץ והוא יכול להסביר לי מה זה "מקווה". הלכנו לינקל ושאלנו: "מה זה 'מקווה'"???.... ינקל אמר: "מקווה היה דבר חשוב ביותר בגולה, אך בארץ ישראל אפשר להיות יהודי גם בלי מקווה".

אמרתי לחתני: "אמי צוותה עלי את החיים רק עם מקווה!!! פה בדגניה אין דברים דתיים, נלך לשאול באחד הישובים הדתיים". הגענו עם הפרד לאחד המושבים הדתיים, לישוב כפר חסידים. בכפר חסידים, שאלנו את האשה הראשונה שפגשנו: "סליחה, אולי את יכולה להסביר לנו מה זה מקווה?". ענתה האשה: "במקום שאסביר לכם, יש לי את המפתחות, בואו ואראה לכם". אשה זו הסבירה לנו את המשמעות של מקווה, לא העזתי להביט בחתני והוא לא בי. האשה מכפר חסידים הפרה את השתיקה: "בדגניה אין מקווה, אם אתם רוצים לקיים את המצווה תבואו כל חודש ואני אעזור לכם". כל הדרך מכפר חסידים לדגניה לא דברתי עם חתני, וחתני לא דבר איתי, שקענו במחשבות. כשהגענו לדגניה חתני הפר את השתיקה ואמר: "אם את מחליטה לשמור על צוואת אמך, אני מוכן לעזור לך".

 

החלק השני של הסיפור התרחש בבלינסון

חלק שני של הסיפור: בבלינסון באחד החדרים במחלקת לב שכבו שני אנשים, אחד חרדי מבני ברק והשני חבר קיבוץ ש24 שעות לא עזבו אותו מבקריו. כך ישבו לצידו אנשים מהחברה הבוהמית תל אביבית לצד חרדים אברכים ונשים עם כיסוי ראש. בגלל קהל המבקרים הרב שהיו לצידו לא היה אפשר לתקשר אתו. וכהגיע זמן ביקור הרופאים והאורחים המבקרים חלפו הלכו להם, פנה האיש החרדי לחברו לחדר הקיבוצניק ושאלו: "מי אתה? חברה מעניינת יושבת סביבך". ענה הקיבוצניק: "אני חבר קיבוץ דגניה לשעבר. הקיבוצניקים הם חבריי מהקיבוץ, החברה הבוהמית שאתה רואה אלו אנשים שאני עובד אתם כיום בתל אביב, אני עוסק באומנות. והחרדים שאתה רואה הם או בניי או בנותיי או חתניי או כלותיי".

נדהם החרדי: "אני לא מבין! אתה יהודי חילוני, כך נראים ילדים בקיבוץ דגניה???"...

השיב הקיבוצניק: "אוי, אל תאשים את קיבוץ דגניה, ילדיי קבלו חינוך חילוני טהור בדגניה. הבן הגדול מפקד בטייסת, הבן השני נווט באותה טייסת והבן השלישי נמצא בטירונות בחיל האויר. באו רבנים מסרו שיעורים, הבן המפקד ששמע את ההרצאות הביא את הנווט והטירון. הבנות למדו בתיכון ולפני שהגיעו לצבא, העבירו הבנים לבנות את המסר. מכל ילדי הקיבוץ דווקא הילדים שלי שמעו וחזרו בתשובה".

שאל החרדי: "איך אתה מסביר שדווקא הם חזרו בתשובה?".

השיב לו שכנו לחדר: "היינו אנשים חילוניים לכל דבר, אולם אתה יודע מה זה לילות של מלחמה? אתה יודע מה זה לילות של מסירות נפש? לעולם לא נגעתי באשתי עד שלקחתי אותה למקווה במקומות הקרובים לדגניה. אם הילדים שלי שמעו את ההרצאות וזה נכנס ללבותיהם זה בזכות המקווה של חמותי".

אשריהם ישראל!!!

עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.