פרשת בחוקותי - והתהלכתי בתוככם

להקראת המאמר
יום חמישי כ"ב אייר ה'תשע"ז
הנקודה שבמאמר
במאמר הרבי לפרשת בחוקותי מסביר הרבי, שתכלית הכוונה היא לעשות להשם יתברך דירה בתחתונים. וזהו מה שמסיים "ואולך אתכם קוממיות", שהיא ברכה הכי נעלית ותכלית השלימות שנעשה ע״י עשיית הדירה בתחתונים דוקא.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
פרשת בחוקותי - והתהלכתי בתוככם

 

בס״ד. מוצאי ש״פ בחוקותי, כ״ז אייר, מבה״ח סיון ה׳תשל״ח

 

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו׳ ואולך אתכם קוממיות[1]. וידוע הדיוק בזה, דענין זה (שהשכינה שורה בישראל) כבר נאמר לפני זה, כמ״ש[2] ושכנתי בתוכם ואמרו רז״ל[3] בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א מישראל, ומהו החילוק, ששם נאמר זה בלשון ושכנתי וכאן אומר והתהלכתי גו׳. גם צריך להבין, דהמשמעות דוהתהלכתי היא, שהילוך זה הוא דבר הרגיל, שהולך כמה פעמים ובתכיפות, וגם שהולך מעצמו[4]. וצריך להבין (נוסף על כללות הדיוק שבזה) מהי ההוראה מכל זה בעבודת האדם, שזוהי תכלית בריאתו דאני נבראתי לשמש את קוני[5]. גם צריך להבין מה שאומר והייתי לכם לאלקים, דלכאורה גם זה הוא ענין שאינו שייך דוקא להיעודים דלעתיד לבוא, כי אם הוא דבר פשוט שנעשה אצל כאו״א מישראל בשעת מתן תורה ע״י דיבור הקב״ה אנכי הוי׳ אלקיך[6], כי דיבורו של הקב״ה הו״ע של מעשה[7], ולכן ע״י דיבור זה הנה הוי׳ נעשה אלקיך (בדוגמת מ״ש כאן והייתי לכם לאלקים), כחך וחיותך[8] של כאו״א מישראל באופן נצחי. וא״כ מהו החידוש במה שאומר כאן והתהלכתי גו׳ והייתי לכם לאלקים. ומשמעות הכתוב היא, דרק עי״ז שיהי׳ והתהלכתי בתוככם, אזי, כתוצאה והמשך מזה, נעשה והייתי לכם לאלקים. ועד״ז צריך להבין, מהו החידוש במה שאומר לאחרי זה ואתם תהיו לי לעם, והלא ענין זה (שבנ״י הם עמו של הקב״ה) כבר נעשה בשעת מתן תורה (בחודש סיון), כמ״ש[9] ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים גו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש גו׳, וע״י אמירת נעשה ונשמע[10] ובפרט הקדמת[11] נעשה לנשמע בשעת מתן תורה (שזהו ענין אם שמוע תשמעו בקולי גו׳) נעשה זה בפועל, שבנ״י הם סגולה גו׳ ממלכת כהנים וגוי קדוש לעד ולעולמי עולמים. גם צריך להבין השייכות בין מה שאומר אח״כ אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתוכן כל הפרשה, שהוא על דבר ריבוי השכר והברכות כו׳ (כולל הברכה דוהתהלכתי בתוככם) שנותנים לישראל אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם[12]. גם צריך להבין מה שמסיים ואולך אתכם קוממיות, דמזה גופא שמסיים בברכה זו דוקא, מובן, שהיא הברכה הכי עליונה ותכלית שלימות הברכה. ואינו מובן, מהו גודל הברכה בזה שואולך אתכם קוממיות, ובפרט בערך לכל הברכות שמנויות לפני זה, ובפרט לאחרי הברכה הכי עליונה דוהתהלכתי בתוככם.

 

ונקודת הביאור בכל זה היא [כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (מתחיל מדרוש של כ״ק אדמו״ר הזקן שנדפס בספר המאמרים הנחות הר״פ[13] – ר׳ פנחס שקלאָווער ז״ל)], דוהתהלכתי בתוככם הו״ע של קביעות, ונעשה בבנ״י באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמם (והתהלכתי – מעצמי), ואומר והתהלכתי לשון רבים, כי יש בזה כל אופני ההילוך, שבכללות הם ב׳ סוגי הילוך, הילוך מלמעלה למטה והילוך מלמטה למעלה[14]. וצריך להבין, בשלמא זה שישנו אצל הקב״ה הילוך מלמעלה למטה, מובן, וכמ״ש[15] וירד הוי׳ על הר סיני. אבל איך שייך לומר הילוך מלמטה למעלה בנוגע להקב״ה.

 

ויובן זה בהקדם ביאור ענין ההילוך, שזהו העילוי שבהבטחה זו על מה שנאמר ושכנתי בתוכם, כי בושכנתי גו׳ אינו מודגש באיזה אופן תהי׳ השכינה בתוכם, משא״כ כאן אומר (שהוא באופן של) והתהלכתי דוקא. והענין הוא, הנה כתיב[16] ונתתי לך מהלכים בין העומדים גו׳, שיש ב׳ אופני עבודה, עמידה והילוך. עומדים קאי על מלאכים ומהלכים על צדיקים (נשמות ישראל, דועמך כולם צדיקים[17]). ובנשמות גופא יש ב׳ בחינות אלו, שיש בהם ב׳ אופני עבודה, עמידה והילוך. דעם היות שגם בעבודה הנקראת עמידה הרי הוא לומד תורה ומקיים מצוות בתכלית השלימות והולך בזה מחיל אל חיל, מ״מ נקראת בשם עמידה, כי עליות אלו אינן באופן של הליכה. דאמיתית ענין ההילוך הוא שנעתק לגמרי מהמדריגה הקודמת, וזה שייך רק אם העלי׳ היא באין ערוך למדריגתו הקודמת[18]. דכאשר הוא עולה רק מדרגא לדרגא שיש ערך ביניהם, אזי, גם בדרגא הכי עליונה שבהשתלשלות זו (היינו עליות אלו שבעבודתו) ישנו שמץ מנהו ממדריגתו הראשונה, מכיון שיש ערך ביניהם[19]. וע״ד מ״ש בתניא[20] לענין ערך שבמספרים שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים וריבוא רבבות, וכהלשון בכמה מקומות שהריבוא רבבות מורכבים (שטעלן זיך צוזאַמען) מאחדים, שלכן יש ערך ושייכות בין מספר אחד אפילו לגבי ריבוא רבבות. ועד״ז הוא בלימוד התורה וקיום המצוות, דגם כאשר לומד תורה ומקיים מצוות בתכלית השלימות כפי המחוייב ע״פ דין השולחן ערוך, ועושה גם לפנים משורת הדין, מ״מ לגבי אמיתית ענין ההליכה נקראת עבודה זו בשם עמידה.

 

והנה, מכיון שהעבודה דהילוך היא עלי׳ באין ערוך, לכן לגבי עבודה זו, הנה העבודה שבמדידה והגבלה אין לה שום תפיסת מקום, עד שלא רק שנקראת בשם עמידה, אלא עוד יותר, שנקראת אין עושין רצונו של מקום (היינו, שהוא ענין של היפך כו׳). וכדאיתא במסכת ברכות[21], דפרשה שני׳ של קריאת שמע נקראת אין עושין רצונו של מקום. וידועה השאלה בזה[22], דהלא (גם) בפרשה שני׳[23] נאמר והי׳ אם שמוע תשמעו אל מצוותי, שזה כולל עשיית התורה ומצוות בתכלית השלימות (וכפירוש הפשוט בפרש״י על הכתוב), ולמה נקראת אין עושין רצונו של מקום. וידוע הביאור בזה[24], דמה שפרשה ראשונה נקראת עושין רצונו של מקום הוא מפני שנאמר בה[25] בכל מאדך, שדוקא עבודה זו שלמעלה ממדידה והגבלה נקראת עושין רצונו של מקום. כי הפירוש של עושין רצונו של מקום הוא, שע״י העבודה דבכל מאדך עושין וממשיכים (מען מאַכט אויף) רצונו של מקום. ובכדי להמשיך רצונו ית׳ (שלמעלה מהשתלשלות) הוא דוקא ע״י עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, העבודה דבכל מאדך. משא״כ כאשר עבודתו היא רק במדידה והגבלה, שמצד מעמדו ומצבו (אם מצד טבעו או מצד עבודתו) אינו צריך למסירות נפש (בשלימותה) בכדי שקיום התורה ומצוות שלו יהי׳ כדבעי, הנה אף שמקיים תורה ומצוות (רצון המקום) בתכלית השלימות, מ״מ מכיון שחסרה אצלו העבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה, נקרא אין עושין רצונו של מקום, כי בעבודתו אינו ממשיך הרצון כו׳. ופירוש זה בעושין רצונו של מקום (מען מאַכט אויף רצונו של מקום) קשור עם פירוש הפשוט בעושין רצונו של מקום. כי כאשר עבודתו היא באופן של בכל מאדך, למעלה מכל מדידה והגבלה, אזי נעתק לגמרי באופן של אין ערוך כלל ממדריגתו הקודמת (אף שהיא מדריגה בקדושה, עד לשלימות הקדושה) [ע״ד מה שנת״ל גבי מספרים, שאמיתית ענין האין ערוך הוא רק לגבי בלי גבול. כי לגבי מספר שבמדידה והגבלה אפילו ריבוא רבבות שהוא ריבוי עצום (שלכן עשרת אלפים נקרא בשם ריבוא, מפני שהוא ריבוי עצום[26]), הרי גם אחד במספר יש לו ערך אליו], עד שלגבי עבודה זו, הרי כל עבודתו הקודמת נחשבת כמו ענין של היפך כו׳ (אין עושין רצונו של מקום). וזהו מה שאמרו רז״ל[27] כל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב״ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנאמר[28] ואם תוציא יקר מזולל, שבכדי לפעול רצון חדש למעלה (בדוגמת הענין דעושין רצונו של מקום) הוא דוקא ע״י עבודה להוציא יקר מזולל, שעבודה זו ישנה אצל כאו״א בעבודתו בעצמו, כי גם אם הוא במצב של אתהפכא שאינו שייך לרע כלל (אם מפני שכן הוא מצד טבעו לכתחילה, או שהגיע לזה ע״י עבודתו), מ״מ, כאשר עבודתו היא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, אזי עבודתו הקודמת (אף שהיא מדריגה נעלית בקדושה) נקראת בשם זולל, מפני שאין לה ערך כלל לגבי עבודתו עתה, עד שלגבי׳ הרי הוא בשוה עם מצב של היפך כו׳ (זולל) [ע״ד המבואר בדרושי הצ״צ בספר החקירה, שלגבי בלי גבול אמיתי אין חילוק כלל בין גבול הכי תחתון וגבול הכי עליון, שגם גבול הכי גדול הוא באין ערוך לגמרי אליו שאי אפשר לדמותם כלל]. וע״י עבודה זו פועל רצון חדש למעלה, שהקב״ה מבטל גזירה בשבילו.

 

וזהו ג״כ החילוק בין ושכנתי גו׳ למ״ש והתהלכתי גו׳. דב׳ אופנים אלו הם דוגמת שני אופני עבודה דעמידה והילוך [כי מכיון דדע מה למעלה ממך[29], דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, כתורת הרב המגיד[30] וכ״ק אדמו״ר הזקן[31] בזה, הרי מובן, שבהתאם להחילוקים בעבודת האדם יוצא מזה (קומט דערפון אַרויס) למעלה ג״כ באופן כזה]. דיש ב׳ אופנים בהמשכה מלמעלה, הא׳ באופן של אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכמארז״ל[32] במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שהו״ע שבערך כו׳. דאע״פ שברכתו של הקב״ה היא באופן של תוספתו מרובה על העיקר[33], מ״מ, מכיון שהוא במדידה והגבלה יש לו איזה ערך [ובדוגמת הערך דמספר אחד לגבי אלף אלפים וריבוא רבבות]. והב׳ הוא המשכה בדרך דילוג, ע״ד ופסח ה׳[34], שזה נעשה ע״י עבודת האדם באופן של דילוג, שמדלג (ער שפּרינגט אַריבער) מהעבודה דפרשה שני׳ של קריאת שמע לפרשה ראשונה. דאע״פ שכללות העבודה דקריאת שמע היא העבודה דמסירות נפש, מ״מ בזה גופא יש ב׳ דרגות. א׳ פרשה שני׳, שיש מדידה והגבלה למסירות נפש שלו, ב׳ פרשה ראשונה שנאמר בה בכל מאדך, שמסירות נפש שלו היא למעלה מכל מדידה והגבלה. שע״י עבודה זו פועלים שיהי׳ והתהלכתי בתוככם גו׳, שנעשה הליכה כביכול למעלה, שהוא באין ערוך כלל לגבי גילוי אלקות שנקרא ושכנתי, עד לגילוי העצמות שהוא הליכה ועלי׳ באין ערוך לגבי כל הדרגות והגילויים והארות והשפעות שלפני זה.

 

והנה כל זה הוא בחי׳ ההילוך מלמעלה למטה. ולהבין ענין ההילוך מלמטה למעלה אצל הקב״ה, הנה יובן זה ע״פ מה שאמרו רז״ל[35] (ונתבאר בהמשך ההילולא מנשיא דורנו[36]) דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וכל עבודת האדם היא להמשיך עוד הפעם עיקר שכינה למטה. שע״י העבודה בשיתא אלפי שני דהוה עלמא[37], ובפרט במשך זמן הגלות[38], הרי נעשה דירה לו ית׳ בתחתונים, שנמשך עיקר שכינה למטה [ואדרבה, באופן נעלה יותר מכמו שהי׳ בעת הבריאה (כאשר עולם על מילואו נברא[39]), ולמעלה אפילו מכמו שהי׳ קודם החטא (כשמחך יצירך בגן עדן מקדם)]. והנה המשכת עיקר שכינה היא דוקא בתחתונים, דדירה לו ית׳ היא בתחתונים דוקא, כי בעולמות העליונים הוא ירידה מאור פניו ית׳ (כדאיתא בתניא[40]), ולכן אי אפשר להיות המשכת עיקר שכינה (עצמות) בעולמות עליונים, כי אם רק ע״י עבודה של בנ״י בעולם הזה התחתון, במחשבה דיבור ומעשה. שע״י כל מעשה או דיבור או מחשבה בתורה ומצוות, פועל שהקב״ה יהי׳ דר בתחתונים דוקא. אמנם, מ״מ, ע״י המשכת עיקר שכינה בתחתונים נעשה ג״כ עילוי ותוספות אורות בכל עולמות העליונים. וזהו ענין ההליכה מלמטה למעלה כביכול אצל הקב״ה. כי ענין ההילוך הוא המשכת העצמות (כנ״ל), וההילוך מלמטה למעלה הוא מה שהעולמות עליונים ״מקבלים״ המשכה זו מהתחתונים, וכנ״ל דהמשכת עיקר שכינה היא בתחתונים דוקא.

 

והנה מכיון שהענין דוהתהלכתי גו׳ נעשה ע״י עבודת האדם (כנ״ל בענין עושין רצונו של מקום), הרי מובן, דכשם שיש ב׳ בחינות למעלה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עד״ז יש ב׳ בחינות הליכה בעבודת האדם, אתם קרויין אדם[41] [אלא שלגבי הקב״ה עיקר (וראשית) ענין ההליכה (דוהתהלכתי בתוככם) הוא מלמעלה למטה (ואח״כ באה ההליכה מלמטה למעלה), וההליכה אצל האדם, שעבודתו בתורה ומצוות היא נשמה בגוף דוקא, נשמה שנתת בי, הרי עיקר (וראשית) ענין ההליכה הוא מלמטה למעלה (ואח״כ באה ההליכה מלמעלה למטה). וע״ד ענין מתן תורה, דוירד ה׳ על הר סיני (מלמעלה למטה) ואל משה אמר עלה אל ה׳[42] (מלמטה למעלה)].

 

והענין הוא, כמו שנת״ל[43] בענין מחצית השקל, דכללות עבודת האדם הוא בשתים, עבודה בדרך מלמטה למעלה ובדרך מלמעלה למטה, שבכללות הוא העבודה דתפילה והעבודה דתורה. דתפילה ענינה סולם[44] מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שענינה ותכליתה ופעולתה של התפילה היא העלי׳ למעלה עד בחי׳ שמימה. משא״כ תורה היא מלמעלה למטה, דכשם שהתורה עצמה היא מלמעלה למטה, שנתינתה היתה ע״י וירד ה׳ על הר סיני, והלא כה דברי כאש[45], שהתורה היא דברי כאש, כמו״כ לימוד התורה של האדם הוא בדרך מלמעלה למטה, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו[46] [ולכן הלימוד צ״ל באימה וביראה וברתת ובזיע[47] כמו בעת מתן תורה], שע״י לימודו קורא וממשיך ומגלה דבר ה׳, שהתורה שלומד הוא דברי אשר שמתי בפיך[48], מלמעלה למטה. וב׳ עבודות אלו (דתפילה ותורה) צ״ל באופן של הליכה דוקא, למעלה ממדידה והגבלה. דכאשר העבודה היא במדידה, אזי נקראת בשם עמידה. וכמו הנשמה למעלה דחי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו[49], דמכיון שהעבודה שם היא במדידה והגבלה [שלכן קשורה רק בכסא הכבוד[50], שאע״פ שהוא דרגא (ומדידה) נעלית יותר, מ״מ הוא מדידה והגבלה], לכן נקראת עמידה (עמדתי לפניו). וכמו״כ בנשמה למטה, כאשר עבודתה אינה באופן של בכל מאדך. וענין ההליכה היא כאשר עבודתו היא באופן של בכל מאדך, עד שגם עבודתו במחשבה דיבור ומעשה שלו (והמעשה הוא העיקר[51]) היא למעלה ממדידה והגבלה.

 

וזהו ג״כ מה שאומר והתהלכתי גו׳, שהולך מעצמו בדרך אתערותא דלעילא, כי מכיון שענין ההליכה למעלה הוא בעצמותו ית׳ למעלה מכל גילויים, הרי הוא למעלה מכל ענין של עבודת המטה. וכמבואר בלקו״ת שיר השירים[52], שיש אתערותא דלעילא הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא, ויש אתערותא דלעילא שהיא שלא בערך כלל לאתערותא דלתתא, ואפילו לא להאתערותא דלעילא הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא. והוא מה שקוב״ה שריא באתר שלים[53], שהמשכה זו (דקוב״ה (שריא), שהיא עצמותו ממש) אינה קשורה עם עבודת המטה, ומה ששריא באתר שלים דוקא היינו רק מעין הכנה ועשיית כלי בכדי לקבל ה״קוב״ה שריא״. אמנם מכיון שכל העילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו, וכהכלל דכל מה שלמעלה (הוא) – ממך, מובן, שגם הענין דוהתהלכתי גו׳ (מה שקוב״ה שריא באתר שלים) נעשה ע״י עבודת האדם, ועבודה שהיא דוגמת ענין והתהלכתי גו׳, שהיא העבודה דבכל מאדך (כנ״ל). וזהו מה שהתחלת הפרשה היא אם בחוקותי תלכו גו׳ ואמרו רז״ל[54] שתהיו עמלים בתורה, כי בכדי להמשיך הענין דוהתהלכתי גו׳ אינו מספיק סתם לימוד התורה וקיום המצוות בתכלית השלימות, כי אם צריך להוסיף עבודה מדילי׳, שלומד באופן של עמל דוקא שהוא היפך טבעו לגמרי. וגם צדיק גמור עובד את ה׳ ביראה ואהבה בתענוגים, צריך לעבוד ה׳ לא מצד טבעו (שהיא עבודה במדידה והגבלה) כי אם באופן של עמל דוקא. וכדאיתא על האריז״ל שהי׳ מקשה בכח עד שנלאה מאוד ומזיע זיעה גדולה[55], ועד״ז במשה רבינו, שקבלת התורה על ידו היתה קשורה בזה שהצטער כו׳, עד שארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה[56].

 

והנה מכיון שוהתהלכתי גו׳ הוא בחינה שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, הרי מובן, שגם העבודה דבכל מאדך שלמעלה ממדידה והגבלה של האדם (שעל ידה נעשה והתהלכתי גו׳ כנ״ל) אינה בכח האדם מצד עצמו, כי אם נעשה ע״י אתערותא דלעילא שלמעלה מכל ענין של אתערותא דלתתא. ובדוגמת המבואר (ומובן) בדרושי ההילולא, דזה שבכח האדם להמשיך ע״י עבודתו עיקר שכינה בתחתונים, הוא מצד זה שתיכף בתחילת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה. וזהו מה שממשיך בהכתוב (לאחרי אמרו והתהלכתי גו׳) אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, כי זה שבכח האדם לצאת מהמדידה והגבלה שלו הוא מצד זה שאני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שבעת יציאת מצרים הוציא הקב״ה באופן של אתערותא דלעילא, שלא היתה קשורה כלל עם איזה ענין של אתערותא דלתתא (כמ״ש[57] ואת ערום וערי׳), את כאו״א מבנ״י מכל מיצרים וגבולים, גם מיצרים וגבולים דקדושה באופן הכי נעלה, למעלה גם מהמיצרים וגבולים של עולמות הא״ס שלמעלה מאצילות (שגם הם בגדר עולם). ועי״ז שכבר הי׳ הענין דאני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים [ע״ד עיקר שכינה בתחתונים היתה], הרי זה נתינת כח שאח״כ יוכל האדם לצאת מהמדידה והגבלה שלו בכח עצמו [וכמובן ממ״ש בתניא[58], שהעבודה דקריאת שמע (שהיא מה שנפש האלקית יוצא ממאסר הגוף כו׳) קשורה עם זה שבסוף פרשת יציאת מצרים מסיים ג״כ אני ה׳ אלקיכם]. וכשם שהוא בנוגע לעבודת האדם (שהעבודה דבכל מאדך היא מצד הנתינת כח דאני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים), עד״ז הוא בנוגע להמשכת בחי׳ והתהלכתי גו׳, אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגעת שם כלל, שגילוי בחינה זו לעתיד לבוא הוא מצד זה שכבר נעשה זה בעת יציאת מצרים [ע״ד הידוע[59], דגם מה שתורה חדשה מאתי תצא[60] (תורתו של משיח) ניתן במתן תורה, כי מתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם], שהיציאה היתה באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם.

 

והנה תכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. וזהו מה שמסיים ואולך אתכם קוממיות, שהיא ברכה הכי נעלית, כי קאי על תכלית השלימות שנעשה ע״י עשיית הדירה בתחתונים דוקא. ויובן זה בהקדם ב׳ הדיעות בקוממיות[61], א׳ דקוממיות הוא מאה אמה כנגד קומת אדם הראשון, וב׳ דקוממיות הוא מאתיים כב׳ קומות של אדם הראשון. וידוע הדיוק בזה[62], מהו העילוי בזה שקוממיות היא מאה אמה (קומה אחת) של אדם הראשון, והלא מה דקומת אדם הראשון היתה מאה אמה זה נעשה אחר חטא עץ הדעת[63]. אך הענין הוא, כי דוקא ע״י הירידה ביותר, שנוסף על הירידה הכללית מאיגרא רמה לבירא עמיקתא[64], ישנה הירידה בענין החטא, נעשה אח״כ (ע״י תשובה) העלי׳ ביותר. וכמבואר בדרושי כ״ק אדמו״ר האמצעי[65] עה״פ[66] נורא עלילה על בני אדם, דכוונת החטא היא כדי לגרום למעלה (ע״י תשובה) נחת רוח כזה שלמעלה באין ערוך להנחת רוח מהעבודה דתורה ומצוות בכלל. שזהו אחד מהביאורים בהמשל (בדרוש כ״ק אדמו״ר האמצעי[67]) על ענין נורא עלילה על בני אדם, שהוא כקניגא שעושין לפני שרים ומלכים כו׳ שעי״ז יהי׳ מזה שחוק ותענוג גדול. שאחד מהענינים שבמשל זה הוא, דעם היות שהמדובר במלך שהוא בתכלית השלימות גם לפני הקניגא ובמילא הי׳ לו גם תענוג כו׳, מ״מ ע״י קניגא זו ניתוסף תענוג יותר גדול (לגבי התענוג שהי׳ לו לפני זה). וכמו״כ הוא למעלה, דעם היות שגם לולא הירידה דנורא עלילה על בני אדם ישנו התענוג דלמעלה, כולל התענוג בענין התורה כמש״נ[68] ואהי׳ שעשועים יום יום [דיום יום קאי על האלפיים שנה שקדמה תורה לעולם[69]], הנה ע״י החטא (וחסרון) נעשה אח״כ נחת רוח ותענוג גדול יותר. וזהו ואולך אתכם קוממיות, מאה אמה כנגד קומת אדם הראשון, שדוקא ע״י שהיתה ירידה בענין החטא (שהיא לאחרי ירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה גדולה כו׳, כמבואר באגה״ת[70]) נעשה העילוי דמאה אמה (כמבואר בדרושים עה״פ הפירושים במאה אמה).

 

וזהו ג״כ הקשר עם פירוש הפשוט בקוממיות – בקומה זקופה (כפרש״י עה״פ), דאע״פ שהי׳ הירידה בענין החטא, ובפרט בחושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא דידע אינש בנפשי׳ שלפעמים ישנו ענין החטא (לשון חסרון[71]), כי הי׳ אפשר לו להגיע לשלימות יותר נעלה, אעפ״כ ח״ו לחשוב שהיא ירידה אמיתית ח״ו ושהוא ענין שצריך להביאו לידי עצבות ונמיכת רוח ח״ו, כי אם צריך להיות ואולך אתכם קוממיות – בקומה זקופה, שצריך לידע הענין לאמיתתו, שירידה זו צורך עלי׳, ואדרבה לעלי׳ נעלית ביותר, דמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו[72] [כי דוקא בעבודת התשובה נעשה אמיתית הענין דבכל מאדך (ועושין רצונו של מקום), כמבואר בהדרושים עה״פ, שהעילוי דפרשה ראשונה דקריאת שמע לגבי פרשה שני׳ הוא כהעילוי בעבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים], ודבר ברור הוא שיגיע לעלי׳ זו כהבטחת תורת אמת בל ידח ממנו נדח[73], וכאו״א מישראל [ועאכו״כ ציבור מישראל] הוא נצר מטעי מעשה ידי להתפאר[74]. ובמילא עובד עבודתו להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למתקא (לאחרי הקדמת אתכפיא, מכיון שהוא עדיין בתחילת העבודה), ויפה שעה אחת קודם, וכהפירוש[75] בשעה אחת – בהפנה אחת (מיט איין קער), שעי״ז נעשה תיכף ומיד האתהפכא בפועל.

 

וזהו והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים גו׳, דוהתהלכתי הוא מעצמו, כי קאי על עצמותו שהמשכתו היא באופן של אתערותא דלעילא שלמעלה מכל ענין של אתערותא דלתתא (או אתערותא דלעילא השייכת לאתערותא דלתתא). והייתי לכם לאלקים, דמכיון שבנ״י יתאחדו עם העצמות ממש [כמארז״ל[76] עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקב״ה, ויתירה מזו שעתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב״ה[77] – שם הוי׳ דוקא], לכן והייתי לכם לאלקים, שגילוי זה [לא רק שיהי׳ אלקיך כהפירוש כחך וחיותך, כי אם] הוא רק כמו מגן ונרתק. ואתם תהיו לי לעם, הנה בעם ישנם ב׳ פירושים, א׳ לשון גחלים עוממות[78], דאין מלך בלא עם[79] – נפרדים דוקא, ב׳ עם לשון עמו, דאין מלך בלא עם – שהם עמו, אנשים כמותו[80] (דעל אנשים שאינם בערכו אין שייך לומר שיהי׳ מלך עליהם). וזהו ואתם תהיו לי לעם, שמצד אחד צ״ל העבודה דקבלת עול (עם לשון גחלים עוממות), אבל ביחד עם זה צ״ל עמו, באופן של באורך נראה אור[81]. אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שגילוי זה יהי׳ כהגילוי דיציאת מצרים, כימי צאתך מארץ מצרים, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, וכמו שמפרש בהמשך תער״ב[82] דבכבודו קאי על מלכות דא״ס שלפני הצמצום ובעצמו על תפארת (עצמות) שלפני הצמצום, עצמותו ומהותו ית׳. ואולך אתכם קוממיות, שגילוי זה נמשך גם בהענינים שבמדידה והגבלה, שזהו מש״נ קוממיות דקאי על העשר ספירות, כב׳ הפירושים, מאה אמה – עשר ספירות כ״א כלולה מעשר ספירות, מאתיים אמה – עשר ספירות מלמעלה למטה ועשר ספירות מלמטה למעלה[83]. והנה ב׳ קומות אלו (דעשר ספירות מלמעלה למטה ועשר ספירות מלמטה למעלה) נאמרו בתיבה אחת, כי זהו קו השלישי המחבר ב׳ הקוין דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ע״ד מש״נ[84] ושמתי כדכד שמשותיך, שיהי׳ כדין וכדין[85] (וביחד, בתיבה אחת). וזהו מה שואולך אתכם קוממיות הוא סיום כל הברכות, כי זהו תכלית העילוי, ענין השלישי. שלכן כללות ענין העבודה דבנ״י נחלקת לג׳ ענינים, ג׳ עליות, ובנ״י נקראים עם תליתאי, וניתנה להם התורה, אוריאן תליתאי, ביום תליתאי[86] (שזהו ענין השלישי בזמן (שנה) מקום (עולם) ונפש). ועי״ז זוכים לבנין בית המקדש השלישי, שבא לאחרי (וכולל[87]) ב׳ המקדשים שלפני זה, ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו[88] בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, ואז יקויים למטה מעשרה טפחים כפשוטו מש״נ ואולך אתכם קוממיות, ולפני זה ונתתי גשמיכם בעתם[89], כפירוש הבעש״ט[90] דגשמיכם היינו הגשמיות שלכם, ובאופן של נתינה דכל הנותן בעין יפה נותן[91], ובעתם. וכל זה באופן של והתהלכתי בתוככם, שזהו אופן השראת השכינה שיהי׳ לעתיד לבוא בבית המקדש השלישי, ע״י ההכנה במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, בקומה זקופה הן בעבודת ה׳ והן כפשוטו, שהקב״ה נותן הרחבה אמיתית בימים האחרונים דהגלות, ובמילא בנ״י הם במצב דקומה זקופה גם בגשמיות בבני חיי ומזוני ובכולם רויחי, והולכים לקבל פני משיח צדקנו ובקרוב ממש.

 

 

מקורות והערות


[1]פרשתנו (בחוקותי) כו, יב-יג.

[2]תרומה כה, ח.

[3]ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב.

[4]מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קנח. אוה״ת פרשתנו (כרך ב) ע׳ תרנא. ע׳ עתר. ריש ע׳ תרפא.

[5]משנה וברייתא סוף קידושין.

[6]יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

[7]ראה ב״ר פמ״ד, כב.

[8]ראה טושו״ע או״ח ס״ה. תו״א יתרו סז, ב. לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ר״פ ראה. ר״ה סב, ד. ועוד.

[9]יתרו יט, ה-ו.

[10]משפטים כד, ז.

[11]ראה שבת פח, א.

[12]ריש פרשתנו (שם, ג).

[13]ע׳ קנו ואילך (בשינויים – באוה״ת שם ע׳ תרפב ואילך). וראה אוה״ת שם ע׳ תרמ ואילך. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו (עב, סע״ג ואילך). ספפ״ח (עד, ב) ואילך. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע קצד ואילך. ד״ה והתהלכתי תשי״א (לעיל ע׳ רנז ואילך). תשל״ג (לעיל ע׳ רצה ואילך).

[14]אוה״ת שם ע׳ תרנב. תרעא. סה״מ תרכ״ט שם (ס״ע קצד-ה).

[15]יתרו שם, כ.

[16]זכרי׳ ג, ז. וראה לקו״ת ריש פרשתנו (מה, א). אוה״ת שם ע׳ תרנא. ע׳ עתר. ועוד.

[17]ישעי׳ ס, כא.

[18]ראה ד״ה צאינה וראינה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). ובכ״מ.

[19]ראה המשך תרס״ו ס״ע יב ואילך. ובכ״מ.

[20]פמ״ח (סז, ב).

[21]לה, ב.

[22]חדא״ג מהרש״א לברכות שם. מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קנז (ואוה״ת שם ע׳ תרפג). אמרי בינה שם. אוה״ת שם ע׳ תרמד. תרנז. סה״מ תרכ״ט שם ע׳ קצז. וראה גם לקו״ת שלח מב, ג.

[23]עקב יא, יג.

[24]מקומות שבהערה 22. וראה גם או״ת להה״מ נג, סע״ג ואילך (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו).

[25]ואתחנן ו, ה.

[26]ראה ערוך ערך רבו.

[27]ב״מ פה, א.

[28]ירמי׳ טו, יט.

[29]אבות פ״ב מ״א.

[30]לקו״א (הוצאת קה״ת) סקצ״ח (נ, סע״ג). או״ת קיב, ב (סימן תפ). וראה גם צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סימן קמב (כח, א).

[31]סה״ש תש״ג ע׳ 12. תש״ד ע׳ 23. ״היום יום״ יג אייר.

[32]סוטה ח, ב (במשנה).

[33]ב״ר פס״א, ד. ועוד.

[34]בא יב, כג ובפרש״י. וראה גם פרש״י שם, יא-יג.

[35]שהש״ר פ״ה, א.

[36]ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).

[37]ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.

[38]ראה תניא רפל״ז.

[39]ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.

[40]רפל״ו.

[41]יבמות סא, רע״א.

[42]משפטים שם, א.

[43]בד״ה כי תשא דמוצש״פ ויקהל, פ׳ שקלים שנה זו (סה״מ ד׳ פרשיות ח״א ע׳ קלג ואילך).

[44]ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ב שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א). וראה בארוכה ד״ה זה היום תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שיח, ב ואילך).

[45]ירמי׳ כג, כט.

[46]תדא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.

[47]ברכות כב, א. וראה תו״א יתרו שם. ועוד.

[48]ישעי׳ נט, כא.

[49]מלכים-א יז, א. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 13 בהערה.

[50]ראה זח״א כט, ריש ע״ב. ועוד.

[51]אבות פ״א מי״ז.

[52]כד, א-ב.

[53]זח״ג צ, ב. וראה לקו״ת שה״ש כד, סע״א-ב.

[54]פרש״י עה״פ.

[55]טעהמ״צ פ׳ ואתחנן. וראה גם שעהמ״צ שם.

[56]תשא לד, כח. וראה לקו״ש (חל״ו) תשא תש״נ ס״ג ואילך. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 654 בשוה״ג להערה 53. וש״נ.

[57]יחזקאל טז, ז. וראה מכילתא ופרש״י עה״פ בא שם, ו.

[58]פמ״ז.

[59]סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.

[60]ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.

[61]ב״ר פי״ב, ו (בסופו). וראה גם ב״ב עה, א. סנהדרין ק, א. לקו״ש ח״ז ע׳ 198 הערה 5.

[62]אוה״ת שם ע׳ תרנב. וראה גם שם ע׳ תרפא.

[63]ראה פרש״י ד״ה קוממיות – סנהדרין שם. רשב״ם ד״ה זה – ב״ב שם.

[64]ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.

[65]תו״ח תולדות יג [קנד], א.

[66]תהלים סו, ה. וראה תנחומא וישב ד.

[67]תו״ח שם טו [קנו], ד.

[68]משלי ח, ל.

[69]תנחומא שם. ב״ר פ״ח, ב. מדרש תהלים עה״פ תהלים צ, ד.

[70]פ״ה.

[71]ראה פרש״י ויצא כט, לא. מלכים-א א, כא. לקו״ת מטות פב, א. נצבים נא, א. סה״מ קונטרסים ח״א קצא, סע״ב ואילך. ובכ״מ.

[72]רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.

[73]ע״פ ל׳ הכתוב – שמואל-א יד, יד. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט.

[74]ישעי׳ ס, כא.

[75]ראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שמז. תרנ״ד ע׳ שכט. תרצ״ז ע׳ 266. וש״נ. וראה גם לקו״ת ר״ה סא, א. סג, ד.

[76]ב״ב שם, ב. וראה מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ס״ע קנח (אוה״ת שם ע׳ תרפה). אוה״ת שם ריש ע׳ תרעג. תרפב.

[77]ב״ב שם.

[78]שער היחוד והאמונה רפ״ז.

[79]בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א שם. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.

[80]לקו״ת נצבים מד, ד.

[81]תהלים לו, י.

[82]ח״ב ע׳ תתקכד. וראה גם סד״ה ויהי בחצי הלילה תשי״ז (סה״מ פסח ח״א ע׳ עג). וש״נ.

[83]אוה״ת שם ע׳ תרנג. תערב.

[84]ישעי׳ נד, יב.

[85]ב״ב שם, א. וראה לקו״ת פ׳ ראה כד, א ואילך.

[86]שבת פח, א.

[87]ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 26 ואילך.

[88]הושע ו, ב ובפרש״י.

[89]פרשתנו כו, ד.

[90]ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סרנ״ו (לה, א).

[91]ראה ב״ב נג, א.

 

נדפס בספר המאמרים ויקרא בהוצאת המכון להפצת תורתו של משיח 

 

, , ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.