אין חסיד בלי רבי

להקראת המאמר
יום שני ג' חשון ה'תשע"ב
הנקודה שבמאמר
שנת הצדי"ק להולדתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, שהתחילה בי"א ניסן ה'תנש"א, הייתה שנה משמעותית ביותר בכל הקשור לבשורת הגאולה והגאולה האמיתית והשלימה. כפי שהרבי שליט"א אמר כמה פעמים, הייתה זו "שנה שמלך המשיח נגלה בה". ובה גופא "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית-המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענווים, הגיע זמן גאולתכם!".
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
אין חסיד בלי רבי - הרב לויצ"ח גינזבורג

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: היו הי' חסיד אחד, מגדולי החסידים, שכל ימיו עבד את ה' בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו. ולכל לראש הי' אותו חסיד מקושר באמת, בכל נימי נפשו לרבותינו נשיאינו, ובפרט ובמיוחד אל הרבי שלו, שהרי בלי זה אין כלל מה לדבר על חסיד.

 

והי' ר' מענדל מדגיש וחוזר ומדגיש תמיד שוב ושוב ללא הרף: הרי כולם יודעים כי הרבי שליט"א כותב ומדייק בברכתו לבר מצווה וכדומה שיזכה הבן להיות "חסיד, ירא-שמיים, ולמדן" – ללמדנו מהי הנקודה העיקרית החשובה והנחוצה ביותר לכל לראש, ומה בא אחר כך, למרות שגם זה חשוב מאד. הדבר החשוב והנחוץ והנוגע ביותר וביותר לפני הכל הוא שיהי' חסיד. ופירושו של חסיד לפני הכל, וגם אחרי הכל, וגם 'באמצע' - הוא שיש לו רבי, אליו הוא מקושר ודבוק בכל נימי נפשו. אליו הוא נוסע מידי פעם, כותב אליו, חושב עליו הרבה, ועושה הכל למלא את רצונו ובוודאי את הוראותיו. כמו כן חסיד נוהג בדרכי החסידים, לומד חסידות, מתפלל באריכות, משתתף בהתוועדויות, 'מתחכך' בין חסידים ועוד. לאחר מכן חשוב ונחוץ שיהי' ירא-שמיים. ורק לאחר מכן חשוב, ואכן חשוב ונחוץ ונוגע מאד, שיהי' למדן - אבל זאת, רק אחרי הנתונים הקודמים. אילולא כך, כל ה'לומדות' שלו אינה מועילה, ולפעמים היא עלולה אפילו להיות לו לרועץ, כמאמר חז"ל 'לא זכה, נעשית לו סם' של היפך החיים. וכך גם בנוגע לירא-שמיים שלא קדם לו חסיד...

 

בכל אופן החסיד שלנו הי' אכן חסיד אמיתי, מקושר לרבו בתכלית, מתפלל באריכות, משתדל מאד ביראת-שמים ובתיקון המידות, לומד בהתמדה נגלה וחסידות, עוסק גם בגמילות-חסדים ובעזרה ודאגה לנזקקים שבסביבתו, מהדר בקיום המצוות וכו'. וברוח זו חינך וגידל גם את בניו ונכדיו עד זקנה ושיבה.

 

כשהגיע עת פקודתו, והוא שכב על ערש-דווי ברגעים האחרונים של חייו בעלמא-דין, כאשר כל בניו ונכדיו עומדים סמוך לו ועיניהם זולגות דמעות, פנה לפתע החסיד אל צאצאיו, ובכוחותיו האחרונים הצליח לומר להם בקול חלוש:

 

זה עתה היה אצלי היצר-הרע, אותו "קלוגינקער" (ערמומי) המתעטף לו בכל מיני לבושים ואינו מפסיק לרגע לפתות את האדם ולהורידו מן הדרך. אפילו ברגעיי האחרונים עלי-אדמות רוצה הוא להכריעני ברגשות של גאווה וישות. וכה אמר לי אותו נוכל, כשהוא מתעטף ב"זיידענע זופיצע" (בקפוטה של משי):

 

הלא רואה אתה כי הגיע שעתך להיפטר מן העולם. בידך עתה ההזדמנות האחרונה לצוות לבניך ולנכדיך את הדרך בה ילכו כל ימי חייהם. נצל, אפוא, את ההזדמנות במילואה, שיראו צאצאיך כי ברגעים האחרונים של חייך על האדמה ובכוחותיך האחרונים דיברת עימם על יראת-שמים, עבודת השם ואהבת ישראל. כך יזכרו ויקיימו את הדברים כל ימי חייהם, ובזכות זה יזכרו גם אותך לעד.

 

חושב הוא אותו ערמומי, המשיך החסיד לומר לצאצאיו, שכאשר יתעטף ב"קפוטה של משי" וידבר דברים במסווה של קדושה, יצליח לנטוע בי גאווה וישות, אפילו ברגעי חיי האחרונים - שכל תשומת-לבי באותה שעה תהיה כדי להגדיל ולרומם את שמי בקרבכם כל ימי חייכם, שתמיד תדעו ותזכרו איזה חסיד גדול היה אביכם וסבכם...

 

אך אני לא נפלתי ברשת שהערמומי טמן לי. את הרגעים האחרונים של חיי לא אנצל כדי להגדיל ולרומם את שמי כחסיד גדול. אתוודה על חטאי ואחזור בתשובה, ולא אעלה לעולם הבא "א ו'צדקתך'דיקער" (כחסיד וצדיק גדול ועצום, ועוד בתוספת ו' מלפניו...).

 

קרא החסיד את "הוידוי הגדול" שאומרים לפני הפטירה, ובקריאת "שמע ישראל" יצאה נשמתו בטהרה.

 

לאחר שחלפו ימי ה"שבעה", ישבו פעם חסידים בהתוועדות, וסיפרו להם את מה שאמר אותו חסיד לפני פטירתו.

 

נענה אחד מזקני החסידים ואמר: חושב הוא, אותו חסיד, כי הצליח להתגבר על היצר, ולא שעה לפיתוייו ולא נפל ברשתו לחשוב ברגעי חייו האחרונים על הגדלת שמו בקרב צאצאיו. וכמה לא חלי ולא מרגיש עד כמה גדולה ערמומיותו של אותו "קלוגינקער", שבדבריו אלו עצמם הוא נפל ברשתו. שהרי אם באמת לא היה חושב כלל וכלל באותה שעה שלפני פטירתו על הגדלת שמו - מדוע היה צריך לספר בכלל את כל הסיפור.

 

אילו לא היה מספר מאומה, לא היה איש חושב על "גדולתו" ולא היו מעייניו נתונים באותה שעה להגדלת שמו. וזאת, מבלי להיכנס כלל לשאלה, שמא לטובת הבנים והנכדים כדאי וחשוב יותר לצוותם ולתת להם כוח לימי חייהם, גם במחיר ה"ישות" והגאווה שתיגרם לו מכך. אך גם לשיטתו, שלא רצה להגדיל את שמו, הי' עליו לשתוק ולא לומר מאומה.

 

לעומת סברא זו, היו באותה התוועדות חסידים אחרים שטענו, שאמנם אותו חסיד ידע גם ידע את כל זאת. אלא שלטובת צאצאיו, וכדי להדריכם בדרכי החסידות, היה מוכן לוותר על טובתו האישית ולהסתכן בכך שיחשוב על הגדלת שמו, ובלבד שילדיו יבינו את גודל ערמומיותו ותכסיסיו של היצר ולא יפלו ברשתו, גם כשהוא בא במסווה של יראת-שמים וחסידות.

 

היה חשוב לו יותר שהמסר העיקרי שיקבלו ויישאר להם ממנו יהיה שלא להיות "א ו'צדקתך'דיקער". שכן בזה טמונה ה"נקודה" של חסידות, שלמעלה מכל ה"התפשטות": יכול אדם ללמוד ולהתפלל, להתעלות ולהתקדם, ולאמיתו של דבר להגדיל כל הזמן את ה"ישות" שלו יותר ויותר ולהתרחק מה' במקום להתקרב אליו. לכן היה חשוב לו כל-כך שיזכרו תמיד ולפני הכל - את הא-ב של חסידות, שלא להיות 'שי"ן מיט דריי קעפלעך' ('שי"ן עם שלושה ראשים'... ביטוי שגור בפי חסידים), או בלשון עדינה יותר: לא להיות "א ו'צדקתך'דיקער".

הויכוח האם אותו חסיד התגבר על היצר או שנפל ברשתו, לא הוכרע באותה התוועדות, ואינו נוגע לנו כל-כך. מה שכן נוגע לנו הוא, שלא ליפול ברשתו של היצר גם כשהיצר בא ומסית ומזכיר שלא ליפול ברשתו של היצר, ולא להיות "א ו'צדקתך'דיקער"...

 

 

שנת הצדי"ק להולדתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, שהתחילה בי"א ניסן ה'תנש"א, הייתה שנה משמעותית ביותר בכל הקשור לבשורת הגאולה והגאולה האמיתית והשלימה.

כפי שהרבי שליט"א אמר כמה פעמים, הייתה זו "שנה שמלך המשיח נגלה בה". ובה גופא "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית-המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענווים, הגיע זמן גאולתכם!".

 

בשנה זו, בכ"ח ניסן ה'תנש"א, הוטלה עלינו המשימה: "עשו כל אשר ביכולתכם ... להביא את משיח צדקנו בפועל ממש".

 

בשנה זו, בש"פ שופטים ה'תנש"א, נצטווינו "לפרסם לכל אנשי הדור" שזכינו לנביא בדורנו - "הנבואה שישנה במלך המשיח קודם הגאולה". "לא (רק) בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בודאות". ואודות הזכות והחובה והאחריות לשמוע אליו להתייעץ עמו ולקבל את מרותו ומלכותו.

 

בשנה זו, בש"פ חיי-שרה ה'תשנ"ב, נאמר לנו ש"הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". ובש"פ משפטים ה'תשנ"ב ש"רואים כבר מעין והתחלת פעולותיו של מלך המשיח על כל העמים" ועוד ועוד.

 

בשנה זו הי' האירוע של ז"ך אדר ה'תשנ"ב, שהתחיל את התהליך של כל המצב הבלתי מובן כלל וכלל בו אנו נמצאים עד לרגע כתיבת הדברים.

 

לשנה זו, שנת הצדי"ק, יש משמעות נפלאה נוספת, על-פי הידוע ומבואר בשיחות של שנה זו (ש"פ אחרי-קדושים ה'תנש"א הערה 126), שגאולת מצרים הייתה כאשר משה רבינו היה בן שמונים שנה, ונרמזה בכפל האות פ' ("פקד פקדתי"). ואילו הגאולה האמיתית והשלימה קשורה עם תשעים שנה, ונרמזת בכפל האות צ' ("צמח יצמח").

 

ובפרט שהרבי שליט"א בעצמו הזכיר פעמים רבות במשך השנה את העובדה שנמצאים בשנה ש"כפי שיהודים קראו לה בשם שנת הצדי"ק". ואף קישר זאת שוב ושוב לגאולה ולענין הנצחיות (לדוגמא בש"פ חיי-שרה ה'תשנ"ב, ש"נצח" ראשי-תיבות: נו"ן - שער הנו"ן, צ' - שנת הצדי"ק, ח' - משיח שהוא מ"שמונה נסיכי אדם").

 

לקראת תחילת שנת הצדי"ק, בהתוועדות שקיים הרבי מלך המשיח שליט"א בשבת שלפני י"א ניסן, שבת הגדול ה'תנש"א, מבאר הרבי כמה עניינים עיקריים ביותר. וכלשון הידוע "דער רבי האט אלץ באווארנט", הרבי הבהיר והבטיח מראש את הכל.

 

 

תחילה מבאר הרבי באריכות גדולה ובהדגשה את העובדה שמוכרח להיות בכל דור ודור "משה רבינו", רבי, באופן של נשמה בגוף גשמי דווקא. שכן רק כך אפשר לעשות את ה"דירה לו יתברך בתחתונים", בכוחו של "משה איש האלוקים" - שהוא מכיל ומאחד בתוכו את כל הבלי-גבול האלוקי, יחד עם כל ההגבלה והצמצום של "איש". ולכן רק על-ידו אפשר לחבר ולאחד את האלוקות הבלתי-מוגבלת בתכלית, עם העולם-הזה התחתון והמוגבל.

 

בהמשך מתעכב הרבי על פרטים נוספים, ואחד מהם היא ההוראה ממשמעותה האלוקית של האות "צדי" (כפי שבדרך כלל כתובה האות צ' בדברי חז"ל), שפירושה הוא "צד שלי":

 

למרות שהאלוקות והתורה-ומצוות הם לכאורה כל מציאותו של יהודי ולא רק "צד" שלו, ואילו במילה "צד" כאילו מודגש שזהו רק צד אחד וישנו גם צד שני. ובכל זאת צריך יהודי לדעת ש"צד ימין" הוא הצד שלו. כיוון שבירידת הנשמה בגוף ישנו עולם שמעלים ומסתיר על האלוקות, וגם מציאותו של היהודי אינה מכריחה אותו להתנהג דווקא כרצון ה', כי הבחירה בידו לנהוג כרצונו, כך שהוא כאילו "עומד מן הצד" ואינו מוכרח לנהוג כך או כך. ואומרים ליהודי, שעליו "לקחת צד" בעניין ולהיות בצד ימין - הצד של הקב"ה והתורה-ומצוות. ודווקא על-ידי-זה יהיה בכוחו להפוך את העולם ולפעול בו שגם העולם עצמו, מצד עניינו הוא, תהיה לו שייכות לה', לתורתו ולמצוותיו.

 

ואת זאת, ממשיך הרבי שליט"א ומבאר שם, יכול יהודי לעשות דווקא בכוחו של "משה איש האלוקים". כי הוא המחבר ומאחד בתוכו את האלוקות הבלתי-מוגבלת לגמרי עם הגבול המצומצם של העולם, בהיותו נשמה בגוף גשמי, כנ"ל. שבכוח זה יכול יהודי להכניס גם לתוך העולם המוגבל, שבו יש כאילו צדדים שונים, את ה"צדי", שהאלוקות תהיה הצד שלו. עד כאן מתוכן השיחה.

 

מדוע צריך להבהיר, ובאריכות כה גדולה, בפתח שנת הצדי"ק, את העובדה שמוכרח נשיא שהוא בגוף גשמי דווקא, דומני שאין צורך לבאר. כולם מבינים עד כמה נוגעת ונחוצה הייתה הבהרה מוחלטת זו במיוחד לפני ז"ך אדר וכל מה שבא אחריו.

 

אולם יחד עם זאת הבהיר הרבי שליט"א והדגיש נקודה נוספת, וגם היא עיקרית – שחשוב ונחוץ מאד 'לקחת צד', ולדעת שצד ימין זהו הצד שלי. ולא לשמוע לפיתויי היצר, הבא ומזהיר, בטענות ואמתלאות של גודל וחשיבות אהבת ישראל וכדומה - שלא 'לקחת צד' בויכוח, אלא לנסות להיות יפה ונחמד לכולם וידיד של כולם, נייטרלי.

 

למרות שכולנו מכירים את ההדגשה של רבותינו נשיאינו לדורותיהם שלא להתחשב ב"מחלת המפלגות". שכן עלינו לדעת שהיהדות, התורה ומצוותי' כמות שהם ללא כל שינוי, שייכים לכל יהודי, ואין הם עניינה הפרטי של אף מפלגה. למרות שיודעים אנו את דברי רבינו הזקן שהחסידות אינה מיועדת עבור מפלגה מסוימת אלא לכל ישראל. ולכן אנו חסידי חב"ד עושים הכל תמיד שלא להתערב בוויכוח אם פלוני צריך לשלוט או אלמוני, ובלבד שההנהגה תהי' על פי רצון ה'. ולשם כך מוכנים הרבה פעמים להפסיד הרבה כספים וטובות הנאה, בגלל סירובנו להזדהות בשום צורה שהיא עם מפלגה כלשהי (מלבד מקרים בודדים בהם הייתה הוראה מפורשת שונה מטעמים מיוחדים מאד).

 

למרות זאת מורה ומבהיר לנו הרבי שליט"א, כהכנה לקראת 'שנת הצדי"ק', שלפעמים, כאשר יש העלמות והסתרים, ודומה שדרך ה', דרך היהדות והחסידות, היא כאילו של 'צד' כלשהו, וכאילו יש צד אחר שחושב אחרת - צריך יהודי בכלל, חסיד בפרט, וחסיד של הרבי מלך המשיח שליט"א בפרטי-פרטיות, להציב את עצמו בכל התוקף בצד ימין, בצד של ההולכים לפי מיטב הכרתו ודעתו בדרך ה', בדרכו של הרבי שליט"א מלך המשיח. וזאת, גם כאשר נדמה לו שזהו רק צד אחד (וישנו כאילו גם צד שני). אל לו לפחד מהעובדה שהוא "לוקח צד" בויכוח. ואסור לו לברוח מן המערכה, ולהעדיף לנסות להיות יפה ונחמד לכולם וידיד של כולם, נייטרלי, ו"עומד מן הצד".

 

הדברים אמורים במיוחד בנושא העיקרי והמרכזי, ויותר מזה, הדבר שהרבי שליט"א קובע חד משמעית שהוא ה"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש".

 

בבואנו מחודש תשרי ובעומדנו בתחילת השנה, וגם ובמיוחד בקשר לכינוס השלוחים הממשמש ובא, כאשר כל אחד ואחת מאתנו מקבל על עצמו החלטות טובות לקראת השנה החדשה, צריך לדעת ולזכור ולהדגיש היטב היטב ללא הרף:

 

ההחלטה החשובה ביותר של כל אחד ואחת מאתנו, אנשים, נשים וטף, היא לא רק להשתפר ללא הרף בהנהגה ובעניינים פרטיים או כלליים, חשובים ככל שיהיו.

 

הנקודה המרכזית, היחידה, שאין בילתה, היא - להעמיד את משיח במרכז חיינו. ולעשות הכל, "כל אשר ביכולתכם", שהכל, הכל ממש, יהיה חדור ומלא לגמרי במילוי שליחותו של נשיא הדור, גואל אחרון, שענינו העיקרי להביא לימות המשיח. שדווקא על-ידי-זה נעשה הביטול וההתקשרות לנשיא הדור, שמציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור (שיחת ש"פ וארא ה'תשנ"ב).

 

ואם לשם כך צריך 'לקחת צד', משום שנדמה כאילו ח"ו ישנו גם צד שני – אסור 'לעמוד מן הצד'! צריך לעשות הכל לחזק את צד ימין, ולדעת שזהו 'הצד שלי'.

 

ומובן ופשוט שאין בכך סתירה כלל וכלל לעובדה שצריך יחד עם זה לאהוב ולכבד באמת כל אחד ואחד, גם מי שאינני מסכים כלל עם דעותיו והנהגתו.

 

הדברים אמורים גם ובמיוחד אם נדמה לפעמים שלא הכל נעשה בדיוק כפי שאני הייתי רוצה שייעשה – שהרי אין דעותיהם שוות, והדבר טבעי ולגטימי שישנן דעות שונות כיצד צריך לעשות את הדברים. ולדוגמא בעלמא (אבל בהחלט דוגמא מייצגת): פלוני טוען אולי שהמינון ב'שיחת-הגאולה' גבוה מדי, והשני אולי טוען שב'הגאולה-מעניין ועכשווי' המינון נמוך מדי. לפלוני נדמה שצעד זה הוא קיצוני מדי והי' צריך להיעשות באופן אחר, ולשני נדמה להיפך שצעד זה הוא מתון מדי, לא הולך מספיק 'עם האמת עד הסוף' וכאילו מתחשב גם בצד השני. וכן הלאה והלאה –

 

צריך לזכור שאנו מצויים עתה בעיצומו של הקרב האחרון ממש. שאין לנו שום מושג מדוע הוא נמשך עוד אף רגע אחד נוסף, אבל ברור ובטוח כי הוא עומד בכל רגע ממש להסתיים. ובאותו רגע קטן נדרש מאתנו במפורש 'לקחת צד', לעודד לחזק ולהגביר כל דבר שפועל בכיוון הנכון, בהפצת בשורת הגאולה והגואל לכל באי עולם, שיידעו כולם כי דוד מלך ישראל, דוד מלכא משיחא, חי וקיים.

 

ובפרט כשמדובר בגופים מרכזיים וכלליים שיש להם השפעה גדולה על ההנהגה של חסידי חב"ד, ועל ידם של העולם כולו. כמו "המרכז העולמי להפצת בשורת הגאולה", "מטה משיח בארץ הקודש", "האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה" ועוד - ישנו צורך חשוב ונחוץ וחיוני ונפשי ופנימי ועצמי והרבה למעלה מכל זה, לחזק ולהגדיל ולהאדיר בכל הכוחות ובכל הצורות האפשריות את כל הגופים הללו, הפועלים להעמדת הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות במרכז החיים. ועל כל אחד ואחת מאתנו לתת את כל מה שהוא יכול, ועוד למעלה מזה, למען מטרה זו, שהיא ורק היא משאת חיינו, "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" בממונו, בגופו ובנפשו. ואל לו לפחד ממה שיאמרו שהוא "לוקח צד" - שכן זהו "צדי", הצד שלי, הצד של הקב"ה, הצד של הרבי מלך המשיח שליט"א.

 

ומובן ופשוט שההדגשה היא לא רק על גופים אלו אלא על כל היוזמים והמארגנים בכל התחומים, וכן את המחברים והמוציאים לאור של הספרים והחוברות לכל סוגיהם: ה"יחי המלך" והדבר-מלכות בכלל, ובפרט המוציאים זאת לאור בצורה מהודרת במיוחד עם הפענוחים או הניקוד וכו'. הספרים להסברת בשורת הגואל והגאולה בצורה נאה ונפלאה: "הגאולה האמיתית והשלימה" של ש. שמידע. "וקם שבט מישראל" של ר' חיים ששון, יחד עם קודמו "עתה ידעתי". החוברות המיועדות לחלוקה בשמחות (שהרי לא נצטווינו להדפיס "ברכת המזון", אבל בהחלט נצטווינו להפיץ ולפרסם את בשורת הגאולה). "יחי המלך המשיח" ושאר הספרים הנפלאים של הרב וולפא, "משיח עכשיו" ועוד. את מייצרי הדגלים והדגלונים ושאר "מוצרי משיח" למיניהם. וכן שאר כל היוזמות הברוכות, ורבים מאד הם ואי אפשר לפורטם, ועל כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.

 

כל אחד מאתנו יראה עצמו שותף לכל דבר כזה, ויעשה הכל לעודד ולחזק ולעזור. ולא רק בעידוד ברוחניות, אלא גם ובמיוחד באופן הכי פשוט וגשמי: להיות מנוי ולהשתדל שגם אחרים יהיו מנויים על "בית משיח". להזמין (ולשלם) ולהפיץ "שיחת-הגאולה" ו"הגאולה-מעניין ועכשווי". לרכוש את המוצרים של "ממש", ובכלל ספרים קלטות וחוברות היוצאות לאור בכיוון זה. לתרום ככל האפשרי למטרות אלו במיוחד, ולהעדיף אותן על מטרות אחרות, גם אם הן אכן חשובות ונחוצות וכן הלאה. וגם במובן פשוט עוד יותר, נדרשת מכל אחד מאתנו תשומת לב תמידית לעודד ולחזק, להפגין סולידריות, להזדהות בגלוי ולהשתתף באופן פעיל עם כל מי שעושה משהו בכיוון זה, בבחינת "חבר אני לכל אשר יראוך".

 

כגון, להשתתף בגופו בכל כינוס והתוועדות שנערך למטרה זו, ולעשות הכל שישתתפו בו עוד רבים. להגביר ולעודד ולהשתתף בפועל ממש בשיעורים בדבר-מלכות במיוחד, ולהעדיף זאת על דברים אחרים, גם אם גם הם חשובים ונחוצים מאד. כי נוסף על העיקר, קיום הוראת הרבי שליט"א בפועל ממש ללמוד זאת ברבים ובציבור, יש בכך גם עידוד וחיזוק לשאר המשתתפים, כמובן ופשוט. בכל פעם שנשמעת קריאת "יחי אדוננו", גם אם אני מתפלל במניין אחר, להצטרף אלי' במלוא העוצמה. כשרוקדים למשל בליל שבת קודש 'יחי' אחרי 'לכה דודי' (מהמנהגים שנהגו לפני הרבי מלך המשיח שליט"א כשהתפלל עם הקהל בחדרו הקדוש שבמערב '770' בשנים תשנ"ג-ד וראינו גם בעיני בשר את עידודו הנמרץ לכך) או אחרי התפילה - הרי כל מי שיקר לו העניין, מצטרף לכל עניין כזה מיד ובמלוא המרץ והעוצמה. ולא שהוא מחכה עד שרבים יצטרפו ואז יעשה גם הוא טובה ויגיע – כי ההשתתפות חשובה ונחוצה בעיקר בתחילה, שיהי' ניכר שהרוקדים והמכריזים אינם מיעוט שולי.

 

ודווקא על-ידי שנחליט ש"זהו הצד שלי", ואני תומך בו ומזדהה עמו בכל כוחי, יביא הדבר גם בדרך הטבע לפעולות של גופים נוספים, ושל כולנו יחד, מתוך אהבה ואחווה ואחדות אמיתיים, סביב ה"אחד" המאחד את כולנו למציאות אחת ויחידה, לפעול ולהפעיל בעבודה האחת והיחידה שנותרה.

 

ועצם ההחלטה בדבר, כבר תפעל את התוצאה האחת והיחידה לה אנו מחכים בכל רגע ממש - התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר, בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

, , , , ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.