המשמעות הפנימית והאמיתית של ג' תמוז

יום ראשון י"ג סיון ה'תשע"ב
|
  1 תגובות
הנקודה שבמאמר
עכשיו מגלים לנו את אורו הנפלא של משיח צדקנו. ויתירה מזו: לא רק את אורו של משיח אלא את עצמותו של משיח, עצם מציאותו, שלמעלה מכל המשכה וגילוי. ומשום כך נראה לנו בתחילה שזהו חושך והעלם. אבל לאמתו של דבר, מצב זה הוא כאילו שבירה ונסירה של כל המדרגות הקודמות, כדי לתת לנו משהו נעלה באין-ערוך כלל, העצם שלמעלה מעלה מכל האורות והגילויים – עצמותו של המלך המשיח.
המשמעות הפנימית והאמיתית של ג' תמוז

 

לקראת ט"ו סיוון ה'תשמ"ט, יצא-לאור על-ידי מערכת "אוצר החסידים" קונטרס ט"ו סיוון (נדפס בספר המאמרים מלוקט ח"ג ע' קפה ואילך) - מאמר דא"ח שהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א לקראת ט"ו בסיוון.

 

לאלה שהתפלאו בתחילה איזה מין חג הוא זה ט"ו בסיוון, באה התשובה ב"פתח דבר", בציון להערה 41 בפנים המאמר, שם מבואר ש"יום ט"ו בסיוון, שבו הי' התחלת המאסר של כ"ק מו"ח אדמו"ר - שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות".

 

כלומר: למרות שבשעה שאסרו את הרבי הריי"צ הי' הדבר ירידה גדולה ועצומה, ובוודאי שלא הי' בו שום ענין של שמחה - הרי בסופו של דבר התגלה, שלא הייתה זו אלא "זריעה" כדי להביא "צמיחה" גדולה יותר. ולכן, לאחרי גאולת הרבי הריי"צ בי"ב תמוז, אפשר וצריך לחגוג ולציין גם את יום ט"ו סיוון, שבו התחיל הענין הנפלא של גאולת י"ב-י"ג תמוז. בדוגמת מה שלעתיד-לבוא "ייהפכו ימים אלו (ימי הצומות) לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (ולא רק שהצומות יתבטלו) - לפי שאז יתגלה שכל הירידה הגדולה שהייתה בגלות ובחורבן לא הייתה אלא מה שהביא לעליה הנפלאה של הגאולה.

אלא שכל זה שייך דווקא אחרי הגאולה. אולם לפני הגאולה, כאשר נמצאים עדיין בגלות ורואים את החורבן, מובן שעדיין לא שייך לציין ימים אלו כימי גאולה וימי סגולה. אדרבה, ימים אלו מצד עצמם הינם "ימים שאינן זכאין". ובימים אלו משתדלים, כפי שנפסק בשולחן-ערוך, להשתמט מכל ענין של דין ומשפט ומאבק בין יהודי לגוי ובין אידישקייט לגוי'שקייט.

 

גם אחרי שתורת החסידות גילתה את הפנימיות של כל דבר והדגישה את השמחה שצריכה להיות תמיד, גם בימים אלו - שהרי לא נאמר שבהם "מרבין בעצבות" ח"ו, אלא "ממעטין בשמחה", היינו שצריך ומוכרח תמיד שתהי' שמחה בעבודת ה', אלא שבימים אלו יש למעט בה. ומקרא מלא דיבר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". ואדרבה, ידוע הפתגם בשם מורנו הבעש"ט שפירוש "ממעטין בשמחה" הוא שכיצד "ממעטין" את העניינים הבלתי רצויים - דווקא על ידי שמחה באופן המותר. ולכן מורה הרבי מלך המשיח שליט"א לעשות דווקא אז סיומי מסכת ולהרבות בשמחה של מצווה באופן המותר, כדי לבטל את עניני היפך השמחה שיש בימים אלו מצד-עצמם. עד למאמר העולם הידוע שאצל חסידים בתשעה באב, שמח יותר מאשר אצל מתנגדים בשמחת-תורה.

 

ולמרות כל זה, הרי גם אצל חסידים בימים אלו "ממעטין בשמחה" גם כפשוטו, כפי ההוראה בפשטות בשולחן ערוך. וכמה פעמים שמענו מהרבי מלך המשיח ש"ירא הוא" כביכול, מימים אלו, כיון שאינן "ימים זכאין". והרי כל ענין ה"סיומים" בימים אלו הוא דווקא בגלל היות ימים אלו ימים שאינן זכאין.

 

וכן הוא לכאורה בנוגע לט"ו סיוון, שרק לאחר גאולת י"ב תמוז אפשר לציינו כיום סגולה. אבל לפני-כן, בשעה שהרבי הריי"צ הי' במאסר ובגלות, אי-אפשר הי' לקרוא ליום מאסרו יום סגולה ויום גאולה. אדרבה - הי' זה יום תחילת הגלות הקשה והמרה.

 

לפי זה, ניתן הי' לחשוב ולומר לכאורה, שהוא הדין בקשר לכ"ז אדר וג' תמוז, שבהם הי' העלם והסתר עצום לעיני בשר. וכפי שנאמר במלך המשיח (בישעי' פרק נ"ג)"את חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה". ובהמשך הכתוב, שהי' נדמה כאילו ח"ו "כי נגזר מארץ חיים" [אבל, כדלקמן, ההמשך של אותם פסוקים, דווקא אחרי שהי' נדמה כאילו ח"ו "כי נגזר מארץ חיים" - הרי סיום הפרק הוא "יראה זרע, יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח"!].

 

ואף כי מאמינים ובטוחים אנו שדווקא מתוך העלם זה יבקע ויפרוץ האור הגדול והנפלא של הגאולה - אבל כל זמן שלא רואים זאת עדיין "למטה בארץ", בעיני-בשר, לכאורה עדיין אי-אפשר לקרוא לימים אלו ימי-סגולה וימי-גאולה. ורק אחר כך, סוף-סוף, דווקא מהם תבקע ותפרוץ הגאולה האמיתית והשלימה.

 

אולם לאמתו של דבר אין הנידון דומה לראיה כלל וכלל. ואדרבה, הרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש כמה וכמה פעמים, כמעט בכל השיחות של ג' תמוז, שיום ג' תמוז הוא יום "אתחלתא דגאולה". ויחד עם זה הרבי חוזר ומדגיש שוב ושוב, כמעט בכל השיחות של ג' תמוז, שכל מה שארע באותו יום יש לו שייכות והוא אותו ענין. כפי שרואים במיוחד בדבר-מלכות של ג' תמוז. ועד הביטוי של הרבי שחסידים צריכים לחוג את יום ג' תמוז עוד יותר מי"ב-י"ג תמוז. כי אמנם הרבי הריי"צ לא קבע יום זה לחג, משום שלגבי העולם ולגבי החסידים לא הייתה כאן עדיין גאולה, כי לא ניתן לו עדיין לפעול בעולם. אבל אנו כחסידים, אומר הרבי, צריכים לחגוג זאת עוד יותר, שהרי ביום זה ניצל הרבי "מהיפך החיים לחיים". ועבורנו כחסידים, אין למעלה מזה.

 

ועוד הדגשה שמדגיש הרבי בקשר למהותו של ג' תמוז, ושוב, כמעט בכל השיחות של ג' תמוז, הדגשה שבולטת מאד בהשוואה לג' תמוז תשנ"ד - שכמו בשנת תרפ"ז, היו בתחילה אמנם חששות גדולים אם אכן זו גאולה או אולי להיפך (יום של גזירת גירוש לגלות). אבל אחר כך ראו כולם שביום זה התחילה הגאולה.

 

ומאחר שהרבי מדגיש, כנ"ל, שכל מה שאירע בימים אלו יש לו שייכות זה לזה, ועד שזהו אותו הענין, שהרי "מגלגלין זכות ליום זכאי" - ודאי אם כן שבכך הרבי מדגיש שג' תמוז ה'תשנ"ד לא הי' גם הוא "יום שאינו זכאי" ח"ו, אלא דווקא יום סגולה ויום גאולה, גם ודווקא בעולם-הזה הגשמי והחומרי.

 

ולכאורה, מהו אכן ההבדל, איך אמנם ייתכן לומר על יום בו ארע לעינינו העלם והסתר כה עצום, שאינו אלא יום זכאי ויום סגולה?

אם נשים לב למה שמבואר בחסידות, נבין היטב את ההבדל. ההסבר אודות יום הגלות והחורבן, תשעה באב, מופיע בחסידות (לקו"ש ח"ב ע' 360 ואילך) בצורת משל (שיסודו במאמר של הרב הקדוש ר' הלל מפאריטש, וכנראה מיוסד על מאמר של אדמו"ר הצמח-צדק) מרב ותלמיד.

 

כאשר רב מלמד את תלמידו, הוא מסביר ומאיר ומגלה לתלמיד עוד ועוד. ולפתע נופלת במוחו של הרב הברקה של רעיון חדש ונפלא. וטבעה של הברקה כזו הוא, שאם לא תופסים אותה מיד ומנסים להוריד אותה לאותיות המחשבה, הריהי נעלמת מיד כלעומת שבאה. כמו "ברק המבריק" שמאיר באור נפלא לרגע קצר, ומיד נעלם והי'-כלא-הי'. ולכן, אם רוצים לקלוט אותה, חייבים לעזוב הכל ולהתרכז בחשיבה מאומצת ("צוטראגן זיך") כדי לקבל אותו רעיון נפלא, כך שיוכלו להוריד ולהכניס אותו לתוך כלי השכל, ועל ידי זה תהי' אפשרות ללמד זאת לאחר-מכן גם לתלמיד.

 

לכן, דווקא מחמת אהבתו הגדולה והעצומה של הרב לתלמידו, דווקא בגלל רצונו לתת לו את הדבר הנפלא ביותר, צריך הוא לעזוב לרגע לגמרי את התלמיד, ולהתרכז כל-כולו בקליטת וקבלת אותו רעיון נפלא -  כדי שיוכל בהמשך להעביר אותו אל התלמיד.

 

באותו רגע שהרב עוזב את התלמיד ומתרכז כל-כולו בקליטת הרעיון הנפלא, מרגיש התלמיד גלות וחורבן. נדמה לו כאילו הרב עזב אותו לגמרי ואינו פונה אליו כלל. אך האמת היא, שהעובדה שהרב עזב את התלמיד אינה אלא בחיצוניות, אך בפנימיות כל זה הוא לטובת התלמיד, כדי שהרב יוכל להעביר לו את הרעיון הנפלא.

 

זהו הביאור בחסידות על מה שהי' בזמן החורבן: בחיצוניות הי' זה אמנם חורבן וגלות. אך בפנימיות, באותו זמן "קודשא-בריך-הוא סליק לעילא לעילא" (כפי שנאמר בזוהר הקדוש) - הקב"ה עלה והתרומם, כביכול, למעלה למעלה, כדי להגיע לאור אלוקי נעלה ונשגב עד מאוד, הרבה יותר ממה שהי' בבית-המקדש. לשם כך עוזבים כאילו את ה"תלמיד" לרגע קטן ("ברגע קטן עזבתיך"), אבל זאת אך ורק כדי לתת לו בסופו של דבר את הדבר הנפלא ביותר, את הגילוי האלוקי הנפלא שיהי' בבית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.

אם נדייק בהסבר נפלא זה אודות הגלות והחורבן, נשים לב שאמנם התכלית הסופית של עזיבת התלמיד אינה אלא כדי לתת לו דבר נעלה הרבה יותר. אבל בינתיים, כל זמן שהדבר הנפלא עדיין לא ניתן לתלמיד, אכן ישנה כאן עזיבה של התלמיד. כי באותם רגעים בהם הרב מתרכז בקליטת הרעיון הנפלא, התלמיד נשאר כאילו מאחור, ללא נתינה והשפעה אליו כלל. אין זאת אלא שלבסוף הוא יראה וירגיש שכל זה לא הי' אלא לטובתו ולמענו.

 

ולכן, רק לאחר שהגענו לגאולה, רק כאשר התלמיד כבר מקבל את האור החדש והנפלא, אזי הוא יכול לציין את הרגע בו הרב כאילו עזב אותו כרגע ההתחלה, ה"זריעה" ("הזורעים בדמעה"), שהביאה לגילוי הנפלא ("ברינה יקצורו"). אך כל זמן שעדיין לא קלט וקיבל את הרעיון הנפלא, הרי אצלו עדיין חורבן וגלות. הרב כרגע כאילו עזב אותו. ואף כי מאמין ויודע הוא שאין זאת אלא לטובתו, אבל בינתיים אין זה אצלו יום סגולה ויום גאולה, אלא להיפך - יום מר ונמהר, יום בו הרב הסתלק ממנו ועזב אותו (גם אם הוא משוכנע שסוף-כל-סוף גם זה יהי' אך ורק לטובתו).

 

לעומת זאת מובא בחסידות (המשך ה'נסירה' שבסה"מ עת"ר. מתחיל מד"ה "והנה בזח"א". ע' מט ואילך) משל שלכאורה הוא דומה, אבל בקצת התבוננות הוא שונה לגמרי. המשל של ה"נסירה" שהייתה (לא בתשעה באב, יום מר ונמהר, אלא) דווקא בשעת מתן-תורה. שלכולי עלמא, מן הרגע הראשון הוא יום סגולה ויום נפלא ולא ח"ו להיפך.

וכך מבואר שם: משל לרב הלומד עם תלמידו, ומסביר, מאיר ומגלה לתלמיד עוד ועוד. אבל הלימוד הוא רק לפי ערך התלמיד, שהבנתו מצומצמת ומוגבלת ואין הוא מסוגל כלל לקלוט את אופן ההבנה הנפלא של הרב. אשר לכן, עד כמה שהתלמיד לומד, מבין ומתקדם, אין הוא מגיע כלל וכלל לאפס קצהו ושמץ מנהו מאופן ההבנה של הרב. ועד כדי-כך מגיעים הדברים, שהתלמיד אפילו לא מבין שלרב יש משהו למעלה ממנו. נדמה לו כי הוא מבין את הדברים בדיוק כמו הרב, "כותל אחד לשניהם", ואין בכלל מציאות של סוג הבנה שלמעלה מזה. וממילא אין שום סיכוי שאי-פעם יתחיל להתעלות ולהגיע אל מעלת הרב.

 

אבל הרב אוהב מאוד את תלמידו, והוא רוצה לתת לו לא רק מה שלפי ערכו ומהותו, אלא משהו נעלה ונפלא עד מאוד, שאינו לפי ערך התלמיד כלל. ולכן, בשלב הראשון, כאשר הרב מתחיל לגלות לו את השכל החדש והנפלא, מתבלבל התלמיד לגמרי.

 

עד עכשיו הוא הבין הכל והרגיש כיצד הוא מתקדם ומתעלה עוד ועוד. הי' נדמה לו כי הוא מבין הכל ממש כמו הרב. ולפתע מדברים עמו "תורכית"... הוא אינו מבין כלום. עולמו חרב עליו. הוא מרגיש שהרב עולה מעלה מעלה והוא נשאר מטה מטה. ובלשון הקבלה והחסידות: נעשתה כאן "נסירה" והפרדה בין הרב לתלמיד.

 

אולם לאמתו של דבר, רק זו הדרך להביא את התלמיד למצב נעלה יותר. שהרי אם יישארו עמו במצב בו הוא מבין כל דבר ויסבירו לו רק לפי ערכו, הוא לא יידע לעולם על קיומו של אופן הבנה אחר ונפלא לגמרי, כפי שיש לרב. נדמה לו שהוא והרב נמצאים באותה דרגה, ואין הוא מסוגל אפילו לנסות להתרומם מהמחשבה המצומצמת שלו. טוב לו כך. אין בו שום תשוקה למשהו נעלה יותר, משום שאינו יודע בכלל שיש משהו נעלה יותר.

 

ובלשון הקבלה והחסידות: בתחילה היו הרב והתלמיד דבוקים זה בזה באופן של "אחור באחור". הייתה כאן אמנם דביקות והשפעה, אבל הייתה זו רק השפעה חיצונית, מבחינת "אחוריים" של הרב, ולא הי' שום סיכוי לכך שהרב ישפיע לתלמיד מפנימיותו ועצמותו. שהרי התלמיד דבוק בו "אחור באחור" ואין לו שום מושג בפנימיותו של הרב. הי' זה מצב של "כותל אחד לשניהם" - לרב ולתלמיד. כאשר התלמיד מרגיש כאילו הרב נמצא ברמה שלו ולא שייך כלל אצלו שינסה להתעלות ולהגיע לפנימיותו של הרב.

 

כדי שהתלמיד יוכל לקבל מפנימיותו ועצמיותו של הרב, צריכה תחילה להיות "נסירה" - לנסר ולהפריד בין הרב לתלמיד. לתת לתלמיד את ההכרה וההרגשה כי כל מה שיש לו הוא כאין וכאפס, והרב נעלה ממנו באין-ערוך.

 

את זאת עושה הרב על-ידי "אתא חסד ופריש גזעין" (בלשון הזוהר הקדוש) - בא החסד ופרש את ה"גזעים" שלו. כלומר, הרב לא נותן ומשפיע על-ידי מידת הגבורה, המצמצמת את הדברים לפי ערך התלמיד, אלא דווקא על-ידי מידת החסד, הפורשת את ה"גזעים" שלה ללא מעצורים והגבלות. כך מקבל התלמיד את הגילוי הגדול כפי שהוא, ללא צמצומים.

 

באותו רגע מתבלבל התלמיד והוא מרגיש עד כמה הוא נחות ועד כמה הרב נעלה ממנו. ה"נסירה" יוצרת בו תשוקה נפלאה לעלות ולקבל מפנימיותו של הרב. ה"נסירה" מדבקותו עם הרב באופן של "אחור באחור" מכינה אותו ומתחילה אצלו את ה"ייחוד" עם הרב באופן של "פנים בפנים", כאשר פנימיותו ועצמותו של הרב תינתן אף היא לתלמיד, שיקלוט אותה בפנימיות.

 

אך כדי להגיע לאותו "ייחוד פנים בפנים", שהרב יעניק לתלמיד את פנימיותו ועצמיותו, חייב התלמיד לעבור קודם את ה"נסירה" - הפרדת הרב מהתלמיד.שהתלמיד יראה עד כמה הרב נעלה ממנו, וכך יתחיל לצאת מעצמו ולהתעלות עוד ועוד, עד שיגיע לקבל מפנימיותו ועצמותו של הרב.

 

וכן הוא בנמשל: בתחילת בריאת העולם הייתה ההשפעה האלוקית בעולם באופן של "ייחוד חיצוני", "אחור באחור", השפעה חיצונית בלבד. כאשר העולם לא שייך אלא לאותה חיות אלוקית מצומצמת שהוא מקבל לפי ערכו (וגם חיות אלוקית זו נמצאת בהעלם בעולם (שהוא מלשון העלם) וצריך לעמול הרבה כדי לגלות אותה. אבל גם אחרי שמגלים זאת, לא שייך בכלל להגיע למה שיותר מזה). כל עולם ב"סדר השתלשלות" מכיל רק את מה שמצומצם ומוגבל לפי ערכו ולפי מהותו, ואינו שייך כלל ליותר מזה.

 

וזהו אכן עניינם של אומות-העולם, שהם חלק מן העולם ואינם שייכים כלל ללמעלה מן העולם. תפקידם ושליחותם, הנכלל בשבע מצוות בני-נח, הוא להביא את העולם לשלמותו של העולם. שהעולם לא יהי' "ג'ונגל", אלא יתנהל על-פי הצדק היושר והשלום, ויכיר בהקב"ה, בורא העולם ומנהיגו. אבל לא יותר מזה.

 

אבל הרי "לא זהו עיקר האלוקות מה שהעולמות מתהווים ממנו ומקבלים חיותם ממנו יתברך". וסוף-סוף הרי תכלית הכוונה היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" - להכניס בתוך העולם את פנימיותו ועצמותו של הקב"ה, בכבודו ובעצמו, כפי שהוא למעלה מכל העליות ומכל הדרגות המוגבלות ומצומצמות.

 

ולשם כך ניתנה התורה לישראל. ה"ייחוד" שהי' במתן תורה הי' "ייחוד פנימי", שהמשיך וגילה מפנימיותו ועצמותו של הקב"ה האין-סופית -  אל תוך העולם. ולכן ברגע זה של מתן-תורה "פרחה נשמתם", כי לא היו מסוגלים להכיל אור אלוקי כה נעלה ונפלא.

 

אבל זה במפורש לא הי' תשעה באב! זה לא הי' כלל וכלל מצב של צער וכאב ואבל ח"ו. להיפך. "זה היום תחילת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ" (מילים שנאמרו על י"ט כסלו). זה הי' הצעד והשלב הראשון של גילוי אור זה בעולם. אז ניתנו הכוחות לישראל להתחיל בעבודת הבניין, לבנות את הדירה לו יתברך, על-ידי התורה והמצוות, בתחתונים דווקא. להכניס לעולם את הקב"ה בכבודו ובעצמו, עם כל הפנימיות והעצמיות וכל העוצמה. אשר לכך מגיעים סוף-כל-סוף, על-ידי מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, בגאולה האמיתית והשלימה. עד כאן תוכן הביאור במאמר שם.

 

אם נשים לב, במשל זה, שלא כמו במשל הראשון, אין זה מצב שהרב עוזב את התלמיד אף לא לרגע. להיפך. הרב משפיע ונותן לו כל טוב, ועד שנותן לו את הטוב הנפלא ביותר. אלא מכיוון שהתלמיד אינו מסוגל בשלב זה לקלוט את האור הנפלא, לכן נראים אצלו הדברים בתחילה באופן של "פרחה נשמתן". אבל לאמתו של דבר אין זו ירידה לצורך עליה, אלא עליה בלבד. זהו הסדר הנכון והטוב, כדי להביא את התלמיד לקליטת השכל החדש והנפלא.

 

קודם כל צריך להביא אותו למצב בו יכיר וירגיש במעלת ובהפלאת השכל החדש. שירגיש עד כמה הרב נעלה ונפלא, וירצה וישתוקק להתקרב אליו כפי שהוא בפנימיותו ועצמותו. ועל-ידי כך אמנם יגיע אליו סוף-סוף, על-ידי כל העבודה שבדרך.

 

מתן-תורה אינו "תשעה באב" ח"ו, גם אם לתלמיד נדמה לכאורה שזהו אותו הדבר: הוא טוען שאינו רואה ואינו מבין ואינו מרגיש מאומה. ולכן, טוען הוא, אצלי הרי זו גלות וחורבן, ומה איכפת לי מהן הסיבות לכך.

 

אולם הדברים אינם נכונים כלל וכלל: בתשעה באב הי' מצב של ירידה וגלות. אמנם תכלית הירידה והגלות היא העלייה שתבוא באמצעותם, אך כרגע, לתלמיד, זוהי ירידה עצומה.

 

לעומת זאת, במתן-תורה הי' מצב שכל-כולו עליה. לא הייתה כאן שום ירידה ושום גלות. אדרבה, קיבלנו את האור הנפלא ביותר, אלא שמשום מה [והשאלה אמנם נשאלת בזעקה מקרב לב בכל תוקפה: "משום מה?" - והלא הקב"ה הוא כל-יכול והי' יכול לעשות זאת באופן שמלכתחילה יהי' אור וטוב גם לעיני התלמיד (ראה שיחת הושענא רבה ה'תשד"מ). ועוד יותר איננו מבינים כלל וכלל למה ומדוע הדבר נמשך זמן רב כל-כך, ואנו זועקים ללא הרף שדי והותר כבר בכל מה שהי' עד עתה, וצריכה להיות הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש] אבל משום מה, כפי הסדר שקבע הקב"ה, הדרך לקבלת האור הנפלא היא דווקא על-ידי ה"נסירה" של ה"ייחוד חיצוני", מהמצב של "אחור באחור", שהי' לפני-כן, כדי להגיע ל"ייחוד פנים בפנים", לגילוי הנפלא ביותר של משיח צדקנו, שיתקבל בתוכיותנו ובפנימיותנו, בכל עצמותו ובכל עוצמתו.

 

ז"ך אדר וג' תמוז אינם "תשעה באב", חס ושלום - גם אם אנו לא מבינים ולא מרגישים, וזועקים מעומק לבנו ונפשנו "עד מתי?!" כי אין אנו יכולים לסבול כלל וכלל מצב זה, ורוצים אנו כבר לראות ולהרגיש ולקבל בפנימיות ובגלוי ובפשטות ולעיני בשר שלנו בכל הפרטים - אבל עלינו לדעת ולהכיר ולהרגיש ולחיות עם זה שעשו לנו "נסירה".

לא בגלל שעזבו אותנו ח"ו וח"ו (אפילו לא בשביל מטרה של גילוי נעלה יותר שיבוא אחר-כך), אלא שעכשיו מגלים לנו את אורו הנפלא של משיח צדקנו. ויתירה מזו: לא רק את אורו של משיח אלא את עצמותו של משיח, עצם מציאותו, שלמעלה מכל המשכה וגילוי.

ומשום כך נראה לנו בתחילה שזהו חושך והעלם. אבל לאמתו של דבר מצב זה הוא כאילו שבירה ונסירה של כל המדרגות הקודמות, כדי לתת לנו משהו נעלה באין-ערוך כלל, העצם שלמעלה מעלה מכל האורות והגילויים – עצמותו של המלך המשיח.

 

ולכן גם ברגע שלפני גילוי משיח לעין כל, זהו יום זכאי, יום גאולה ויום סגולה, ולא ח"ו יום בכי ומספד. וכהוראת הרבי המפורשת הנ"ל, תוך הדגשה שכל מה שקרה באותו יום יש לו שייכות זה לזה: "חסידים עליהם לחוג את יום ג' תמוז".

 

אמונתנו, ידיעתנו וביטחוננו המוחלטים שכך הם פני הדברים - באים לידי ביטוי וגילוי באותה קריאה והכרזה של "יחי אדוננו". לאמר: לא רק שאנו מבקשים ודורשים ותובעים וקובעים עובדה כי הרבי מלך המשיח יחיה בעתיד לעולם ועד, אלא אנו מאמינים ויודעים ובטוחים כי הוא חי וקיים גם עתה. אלא שאנו מבקשים ומתחננים ודורשים ותובעים וקובעים עובדה, שלא די בזה שהדברים הם אכן כך באמת לאמתו, אלא הדברים צריכים להיראות ולהתגלות באופן הכי פשוט והכי טבעי ולעיני כל בשר. שהרי אם יש הגבלה כלשהי, וענין זה אינו יכול להתבטא אלא בצורה של חושך והעלם ולא באופן של אור וגילוי - פירושו של דבר שלא מדובר כאן על העצם ממש. כי העצם ממש הוא למעלה מהעלם, בדיוק כשם שהוא למעלה מגילוי. וכשם שהוא יכול להתבטא ב"ציור" של חושך והעלם כך ממש הוא יכול וצריך להתבטא באופן של אור וגילוי, באופן הכי פשוט והכי טבעי ולעיני כל בשר.

 

"יחי אדוננו" היא ההכרזה וההכרה בעצם מציאותו של הרבי מלך המשיח שליט"א, שהוא חי וקיים גם בגופו הגשמי לעד ולנצח נצחים. והכרזה זו, המגלה את עצם מציאותו של משיח, היא עיקר הענין של ביאת המשיח, ועל-ידי-זה ולאחרי-זה באה התגלותו לעין כל על-ידי פעולותיו בעולם (שיחת ש"פ תולדות ה'תשנ"ב). רק שנראה זאת בעיני בשר עכשיו ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

,
עוד באותו נושא
תגובות  / 1 תגובות
יפה מאוד
מקסים. יפה מאוד.

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.