דמות במעמקים

יום שני כ״א טבת ה׳תשע״ד
לאחר שניצל בנס, מצא את עצמו מותש ורחוק בלב-ים, בשעת בין-ערביים, בפחד מוחשי מאוד מהכרישים. כל גל חשוד וסנפיר מבצבץ החרידו אותו. מה יכול יהודי לומר בלב-ים שורץ כרישים? הוא קרא "שמע ישראל!", המשיך לשחות מעט, ושוב קרא "שמע ישראל!" וחוזר חלילה. חש שרק הכח העליון שהציל אותו לפני שעה קלה, יכול להביאו לחוף מבטחים.
מאת עודד מזרחי

 

שמריה, תל-אביבי מושבע משחר חייו, אהב לקרוא בנעוריו ספרים מודרניים קלאסיים כמו "מאה שנות בדידות", "זאב הערבה" ו"מרד הנפילים". את שבתות הקיץ בילה בחוף הים ואת שבתות החורף העביר במשחקי פוקר, או בשתיית בקבוק וודקה על חוף נידח.

מובן מאליו שלא ביקר כמעט בבית-כנסת ולא שמר שבת או צם ביום כיפור. בר-המצווה שלו הסתכם בביקור חטוף של חצי שעה בבית-כנסת. כאשר הניח אז תפילין, לא הבין מה פשר האקט המשונה שבו האדם רוצע את עצמו ברצועות שחורות ומניח קופסאות שחורות על ידו ועל ראשו. היה שמור בלבו איזה בוז כלפי הדת ושומריה. כאשר הגיע לגיל עשרים וארבע, בקושי רב הסכים להתחתן לפי דת משה וישראל.

כעבור שנה נולדה בתו הבכורה, ובהמשך שתי בנות נוספות. כצורף מומחה פתח סטודיו לעיצוב תכשיטים במקום הומה בתל-אביב, ובמשך כל השנים עבד בו. עם זאת לא מצא סיפוק אמיתי לנפשו.

בגיל ארבעים עבר משבר משפחתי ובכל זאת השתדל להחזיק מעמד ולהמשיך לתפקד איכשהו. ייסוריו גרמו לו להתבונן על כל חייו. לפתע חש, באינטואיציה עמוקה מאוד, שדברים לא מתרחשים סתם כך. הוא הרגיש בתוך-תוכו שהוא מפספס את עיקר החיים. חש שכל שנות חייו חולפות עליו בתרדמת עמוקה. הוא שאל את עצמו: מה קורה פה לעזאזל?!

אז פגש ביהודי מבוגר וחביב בשם הרב ליסון, שנהג להניח תפילין לרבים בתחנה המרכזית בתל-אביב וברחוב אלנבי. הרב ליסון נהג לבקר את שמריה בסטודיו מדי שבוע. מדי פעם נתן לו איזו חוברת של חב"ד. הוא היה אדם נחמד וקשוב, ושמריה היה זקוק לו באותה תקופה בעיקר כדי לשוחח על צרותיו. 

בשלב מאוחר יותר אף החל, בסיוע הרב ליסון, לקיים מצוות מעטות. הוא קנה אות בספר תורה, קנה מזוזה וגם רכש תפילין, שאותן הניח מדי-פעם. הוא החל להיות יותר סקרן לענייני הקודש, קרא כמה ספרים בנושאי יהדות, ומאידך ראה פחות טלביזיה, אפילו הירהר על שמירת שבת מתי שהוא. אבל הכל היה מרפרף ולא חדר לתוכו. עדיין ראה את חיי התורה והמצוות כדבר מאוד רחוק ממנו, והיה מוכן להתחייב בפני כל אחד ששום דבר בעולם לא יחזירו בתשובה.

כאשר היה בגיל ארבעים וארבע, בתו הבכורה, שלומית, אמרה לו לפתע שהיא מהרהרת בחזרה בתשובה. שמריה חש שזו מין בגידה בדרך חייהם ושאל אותה בכאב:

"הרי גידלנו אותך ונתנו לך כל מה שהיה לנו! ועכשיו תעזבי הכל כדי להיות חרדית?! איפה פשענו? במה חטאנו?"

 

באותה עת החל ללמוד בקורס צלילה ואף הספיק לצלול עשרות פעמים באיזור חופי תל-אביב. אמנם, אין הרבה מה לראות שם מתחת לפני המים, פרט לכמה ספינות טבועות ומעט דגה, שלא לדבר על עכירותם של המים, אבל הוא הספיק להשתלם בצלילה ולמד לצלול בהדרגה לעומק של שלושים מטר. בנוסף עבר גם קורס של סקיפרים (נווטים) בשייט יאכטות. כך מצא בהדרגה בים העמוק מפלט מכל צרותיו על היבשה.

לקראת יום הולדתו הארבעים ושש, נרשם למסע צלילה באיזור שארם-א-שייך עם עוד ארבעה-עשר חובבי צלילה. הם תיכננו לשכור ספינה למשך שבוע ולצלול כמה פעמים מדי יום. השייט היה אמור להיערך בשבוע שלפני תשעה באב. שלומית, שהחלה לחזור בתשובה, הזהירה אותו מטיולים והרפתקאות בתקופה זו וייעצה לו לדחות את המסע לאחר תשעה באב. הוא שעה לאזהרתה ודחה את הטיול בשבוע ימים.

ביום ראשון, יום לפני שייט הצלילה, נכנס לסטודיו הרב ליסון. הם שוחחו וכאשר נפרד משמריה, אמר:

"קח איתך כמה תמונות של הרבי מלובביץ' לכל מקום שאליו תיסע. הם ישמרו עליך…", ונתן לו מספר תמונות קטנות של הרבי, שאותן הניח במקום עבודתו.

בערב יום שני, לאחר שאירגן את כל הציוד, יצא מביתו לדרכו. ואז לפתע נזכר בתמונות הללו. משום מה החליט לנסוע עד למקום עבודתו כדי לקחתן עמו. היתה לו איזו אינטואיציה שכדאי לעשות זאת. הוא הניח תמונה אחת בכיס של חולצתו, שניה בנרתיק החגורה, שלישית בתיק צלילה, רביעית במזוודה ותמונה חמישית הניח ברכבו.  

ביום שני, בשעה שתיים לפנות בוקר, נפגש עם בני החבורה במעבר טאבה. הם התארגנו על הספינה ויצאו לים לשבוע של צלילה מרתקת.

 

כאשר ראשו של הצוללן נמצא מעל פני המים, הוא רואה מים שאין להם סוף, שיגרה אפורה וחד-גונית, אבל כאשר הוא מכניס את ראשו לתוך מימיו הצלולים של ים-סוף הוא נפעם לגמרי. הנופים התת-מימיים בים-סוף מדהימים ביופיים, להקות דגים מרהיבות, חיות-ים מגוונות, אלמוגים, צמחים, ממש גן-עדן נסתר. כאשר אדם צולל שם, נפתח אצלו משהו בנשמה. 

הם שטו לאורך מצוק ראס-מוחמד, שם המים מגיעים לעומק עצום של שמונה-מאות מטרים. הצלילה בעומק כזה מסוכנת במיוחד. כאשר אדם צולל והקרקעית מתחתיו נמצאת בעומק עשרים-שלושים מטר, אפילו אם הצוללן מאבד שליטה, הוא נוחת על הקרקעית ואז ניתן לחלצו בקלות יחסית, אבל אם הוא מאבד שליטה בעומק כזה עצום, אין בעולם מי שיוכל לחלצו.

שמריה היה נפעם מהנופים התת-ימיים ודעתו היתה זחוחה עליו. רק רצה לראות עוד ועוד נופים מרהיבים, שאין כדוגמתם על פני האדמה. שותפו לצלילה היה אהוד, עורך-דין מאילת. יש חשיבות עצומה לצלילה משותפת. כאשר יש תקלה לאחד, השני יכול לסייע.

באחד מימי ההפלגה, בשעות אחר-הצהריים, ירד שמריה לצלול עם אהוד. הם תיכננו להגיע לכל היותר לעומק של שלושים מטר ולחזור. שמריה נכנס פנימה וראה ראש של צוללן כעשרה מטר מתחתיו. הוא הניח שמדובר באהוד, אבל לא ידע שהיה זה צוללן אחר, שהצטייד בציוד מיוחד כדי להגיע עם שני צוללנים נוספים לעומק של מאה מטר. 

שמריה ירד בעקבות הצוללן והתפלא ששותפו יורד עוד ועוד. החל לשאול את עצמו: מה קורה פה?

בעומק העולה על שלושים מטר, צוללן המצויד בציוד רגיל, עלול להקלע לשכרון מעמקים. הלחץ העצום מסחרר אותו והוא עלול לאבד את הכרתו. שמריה חש שהוא מסתחרר. עוד הספיק להביט במד-העומק שברשותו וראה כי הוא נמצא בעומק של ארבעים וששה מטר, ואז איבד את הכרתו והחל לצלול מטה-מטה בצלילה חופשית – – –

 

אז החל לראות תמונות מוחשיות מחייו, ראה עצמו כילד בן חמש ההולך עם הוריו ביום קיץ לגן, מרחף כצנחן בצבא באמצע השמים, וראה קטעי חיים נוספים המוחשיים בהרבה מכל סרט.

 

– – – אחד הצוללנים שצלל הרבה מעליו, בעומק עשרים מטר, הבחין לפתע בבועות אויר העולות מלמטה… הוא הבין שאירעה למישהו תקלה והחל לרדת במהירות בעקבות הבועות. בעומק של שבעים מטר ראה את שמריה במצב של איבוד שליטה. הוא הבין שהצוללן איבד את הכרתו ויורד לתהום המים… אז זינק לעברו והקיש על מסכת הצלילה שלו – – –

 

שמריה התעורר מעלפונו וראה צוללן מקיש על מסכתו. משמאל לצוללן היה צל של דמות מיסתורית ששמריה לא זיהה. הצוללן סימן לשמריה עם האגודל כלפי מעלה, סימן מוסכם בין צוללנים, המורה לו שיעלה מיד למעלה בלי לשאול שאלות.

שמריה התבונן במד העומק ונדהם לראות שהוא מורה על 70 מטר. הוא זכר שקודם לכן הורה על 46 ואותת לצוללן שמד-העומק שלו מקולקל. הצוללן אותת לו בחזרה שמד-העומק אינו מקולקל ושוב הורה לו לעלות מיד למעלה. לאחר מכן עלה בעצמו מפני שהחל לחוש ברע.

אז קלט שמריה שהוא חייב לעלות מיד למעלה במהירות מקסימלית, פן יגיע קיצו. הוא היכה בסנפיריו וניסה לעלות במהירות כדי שלא יפול שוב לשכרון מעמקים. בגלל הקטנת הלחץ המהיר, הריאות מתרחבות ויש לנשום באופן מיוחד. שמריה לא היה צוללן מיומן, אבל מבלי לחשוב כלל, עשה את הדבר הנכון. הרגיש שאיזה כח נסתר מנשים אותו. 

כאשר הגיע לעומק של שלושים מטר עצר מעט, וכפי שלמד בלימודי הצלילה, הכניס מעט אויר לתוך המכשיר המאזן. אז עלה אט-אט, בזהירות רבה. אמנם ידע שיעבור זמן רב עד שיגיע למעלה וכי ספינתם עלולה להתרחק מהמקום, אבל הוא חשב באותם רגעים רק על הישרדותו במים.

הגיע לעומק של שנים-עשר מטר. הרגיש שהוא נסחף ומתרחק. עלה לעשרה מטר, שוב השתהה, עלה שוב לשלושה מטר, שם שהה עד שאזל לו כל האויר במיכל. הוא שאף אויר במלוא ריאותיו ויצא מהמים.

שמריה ראה את מרחבי השמים ואת מרחבי הים הכחול ונשם בתאווה אויר יקר. לאחר מכן התבונן באופק המים הכחולים ולא הצליח להבחין בספינתם. מן הסתם התייאשו חבריו מהאפשרות שיצליח להנצל, חשב לעצמו.

פרט לכך איזור ראס-מוחמד שורץ כרישי טרף מסוכנים, יותר מכל איזור אחר בעולם. היו לפני כן כבר כמה תקיפות של כרישים והיתה הוראה ברורה שלא להתרחק מהמצוק.

לאחר שניצל בנס, מצא את עצמו מותש ורחוק בלב-ים, בשעת בין-ערביים, בפחד מוחשי מאוד מהכרישים. כל גל חשוד וסנפיר מבצבץ החרידו אותו. מה יכול יהודי לומר בלב-ים שורץ כרישים? הוא קרא "שמע ישראל!", המשיך לשחות מעט, ושוב קרא "שמע ישראל!" וחוזר חלילה. חש שרק הכח העליון שהציל אותו לפני שעה קלה, יכול להביאו לחוף מבטחים.

כך חתר שמריה במשך זמן רב לעבר הספינה שחיפשה אחריו. ילד מצרי, שעלה לתורן ספינתם, תיצפת לכל עבר וראה את שמריה שוחה מרחוק. הוא הודיע לאחראי והספינה שטה לעברו. הוא ראה שחבריו היו המומים ומאושרים למראהו. אחד מהם אף השפיל את מבטו לנגד עיניו של שמריה, ולאחר מכן הודה כי היה בטוח שהוא אינו בין החיים.

לאחר שהתאושש, סיפר לחבריו מה אירע עמו, והם טענו שתיאורו מנוגד לחוקי הטבע של הצלילה. יותר מדי צירופי מקרים חריגים הצטרפו יחד והביאו להצלתו הבלתי נתפסת. 

באותו לילה חגגו בספינה את יום-הולדתו הארבעים וששה של שמריה, שנקלע לסכנה בעומק ארבעים וששה מטר, ובאמת נולד מחדש ממצב של מוות בטוח. החברים הדליקו נרות, פרסו עוגה ושתו יין, אך הפעם שמריה לא שתה. הוא היה ספון עמוק-עמוק בתוך החוויה שעבר ובמחשבות שנבעו ממנה. לא היה מסוגל לשכוח לרגע את המקרה.

הוא פנה אל הצוללן שהעיר אותו במעמקים והודה לו. הצוללן ענה:

"עזוב שטויות, היום אני מציל אותך ומחר אתה מציל אותי…"

"תגיד, מי היה לידך בזמן שהערת אותי? ראיתי מישהו לצידך!"

"מה פתאום! לא היה אף אחד! אולי ראית איזה דג עומק…"

ביום המחרת החליט שמריה לצלול שוב, מפני שידע שאם ימנע, הטראומה לא תניח לו לצלול לעולם. הוא התגבר על רגשותיו ונכנס למים. בלילות הבאים נהג שמריה לשכב בסיפון העליון תחת כיפת השמים הזרועים כוכבים ולחשוב על מה שאירע לו, ובכלל על כל חייו. במיוחד ניסה להזכר באותה דמות מיסתורית שראה. הענין ממש רדף אותו, כאילו היה חייב לדעת במי מדובר. כך הביט בשמים עד שנרדם.

שלושה ימים ניסה להזכר, באופן אובססיבי ממש, בזהותה של אותה דמות. בלילה השלישי שוב שכב והתבונן בכוכבים, ואז, בהבזק של רגע, קלט את זהותה של הדמות. חש באור שמיימי שהציף את תודעתו, היתה זו דמותו של הרבי מלובביץ', שנראתה בדיוק כמו בתמונה שהניח בתיקו! הוא לא הבין מה פתאום הרבי מתגלה לו במעמקים ולמה ראה דווקא אותו, אבל היתה בו וודאות שזה הוא ולא אחר. מאותו רגע לא הפסיק שמריה להגות בדבר.

 

לאחר חודש ימים סיפר על המקרה לרב ליסון. הרב אמר לו שלא יתפלא יותר מדי, "בשבילך זה סיפור גדול, אבל תדע לך שהרבי כבר הציל מאות ואלפים בדרכים מופלאות. זה לא כל-כך נדיר…". הוא סיפר לו על מישהו שטבע עם מכוניתו במעמקי הנהר ואז ראה לפתע את דמותו של הרבי ובאורח פלא מצא את עצמו מחוץ לנהר.

לבסוף אמר לו שהעיקר כעת הוא להתחזק בשמירת המצוות ובקביעת עתים לתורה. ואכן בהדרגה התחזק שמריה בענייני היהדות, והדבר בא ממקום עמוק בלבו. הוא החל להגיע לשיעורי הלכה, לשיעורי "מסילת ישרים" ו"דרך השם" וגם לשיעורי חסידות. והיום, כמה שנים לאחר מכן, עדיין נמצא שמריה תחת הרושם של אותה חוויה מופלאה שזכה לה והיא מעניקה לו כוחות להוסיף וללכת בקודש.  

פרסום תגובה חדשה

test email