פרק מה בליקוטי אמרים – לעורר רחמים רבים

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
בכח ה"רחמים העליונים" להוציא את הניצוץ האלוקי מהגלות, עד שמאירה באדם "אהבה רבה", שלמעלה מהשכל, שהיא מהבורא ית' שמו, שחותמו אמת. ככתוב: תתן אמת ליעקב. ה' מעורר את מדת הרחמים של יעקב להמשיך את אמת ה', כי על ידי הרחמים ה"אהבה רבה" ניתנת מלמעלה. וזהו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם. כאשר, מדת אברהם – מדת האהבה – בהסתר, מדת יעקב – מדת הרחמים – פודה אותה. עד כדי כך שמתגלה האהבה גבוהה ביותר – אהבה רבה.

 

 

 

לעורר את מדת הרחמים על הניצוץ האלוקי שירד לעולם הזה

יש עוד דרך ישרה – השוה לכל נפש, לפני איש ["איש" – מתיחס אל מדות האדם, בניגוד ל"אדם" – שמתיחס לשכלו], לעסוק בתורה ומצוות לשמן, מתוך רגש פנימי של לב ונשמה, על ידי שמעוררים את מדת הרחמים (מדת התפארת), היא מדתו של יעקב אבינו. על ידי מדת הרחמים מתיחדת הנשמה ביחוד העליון בבחינת נשיקין, שהיא אתדבקות רוחא ברוחא – דביקות נעלית, שהיא עיקר האהבה. וזוהי דרך נעלה שכל אחד יכול וצריך לעסוק בה. היינו, על ידי מדת יעקב, מדת הרחמים, אפשר להגדיל את כל המדות לה' ובמיוחד את מדת האהבה כמו שכתוב: ליעקב (רחמים) אשר פדה את אברהם (חסד – אהבה) (ישעיה כט כב). יעקב, שהוא משבעה רועים המפרנסים את עם ישראל, נותן לעם ישראל את הכח להגביר אהבתם לה', על ידי שמעורר רחמים רבים לפני ה'.

 

וכיצד מעוררים את מדת הרחמים?

יש לעורר רחמים מרובים על כח ה' המחיה אותנו. שהנשמה ירדה ממדרגה גבוהה ביותר – אגרא רמה (=גג גבוה), ממקורה חיי החיים אין סוף ב"ה, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, שכל העולמות והנבראים נחשבים לאין ולאפס לפניו, ומחיה את הנשמה של כל יהודי. [אין סוף ב"ה – "ממלא כל עלמין" ומתלבש בהם להחיותם כל אחד לפי ערכו, וגם "סובב כל עלמין" המחיה את העולמות בחיות שלמעלה מהנבראים, ויותר מזה, שכל העולמות והנבראים נחשבים לאין ואפס לפניו]. שכל נשמה מקורה בחכמה עילאה, שבה מלובש אור אין סוף ב"ה, וכדי להגיע למטה, היא חייבת לרדת ממדרגה למדרגה בעולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, וזה פועל בה ירידה ושינוי. ולא עוד אלא שהתלבשה בלבוש הנפש הוא הגוף, הנקרא עור הנחשמשכא דחויא שמקבל חיותו מקליפת נוגה. לכן הגוף אינו מזוכך אלא משוקץ ומתועב; וגם הנשמה, מאחר שהתלבשה בגוף זה, רחוקה בתכלית הריחוק ממקורה, אורו הפנימי של הקב"ה. ואכן, הנשמה ירדה לדרגה נמוכה מאד – בירא עמיקתא הוא העולם הזה, שהוא תכלית הקליפות הגסות. לכן כל מעשי העולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו. וכשמתבוננים בזה מתעוררת מדת הרחמנות על הנשמה, שלא די שירדה ירידה תהומית ועברה ממקום למקום, אלא עברה לעולם "אחר", עולם שונה ושפל. התעוררות זו של הרחמים על הנשמה, על הניצוץ האלוקי – הוא אור אין סוף שמאיר בחכמה שבנפש, (ואין מדובר בניצוץ בורא המלובש ביחידה של הנפש ומחיה אותה, שהוא עצם הנפש, שאינו יורד ומתלבש בלבוש הנפש הוא הגוף) – מעוררת רחמים ממקור הרחמים, שלמעלה מגדר העולמות, ועל ידי זה ממשיכים את האור שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וכשמתקבלים הרחמים, נשלמים החסרונות ומיתקנים הפגמים, והניצוץ האלוקי מאיר בנפשו, עד שהוא אוהב את ה' ועוסק בתורה ומצוות לשמן. שהרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא.

 

לעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שירד עוד יותר בעולם הזה

נוסף לעצם הירידה של הנשמה לגוף, גדולה הרחמנות על "הניצוץ האלוקי", כשיזכור את מחשבותיו, דבוריו ומעשיו הלא טובים, שגורמים לירידת "הניצוץ האלוקי" שבנשמתו למטה יותר, ועם זאת גורמים גם לגלות השכינה. שלכל המעשים, הדבורים והמחשבות הלא טובים, (דהיינו, שאינם לשם שמים, ולא דוקא רעים ממש), נקשרים גופו, נפשו הבהמית, נפשו האלוקית וגם הניצוץ האלוקי, שמחיה את נפשו. כל פעולה שאינה טובה אינה נכללת בקדושה אלא בסטרא אחרא, ועל ידי זה נעשה האדם מרכבה להיכלות הטומאה, והם מהוים עבורו "לבושים צואים" המפריעים לנפשו להתקרב לכל דבר שבקדושה. ועל זה נאמר: מלך אסור ברהטים (שיר השירים ז ו) – [על פי המדרש: הקב"ה, שהוא המלך, קשור ואסור באהבת ישראל, שרצים (רהטים) לפניו בעשיית המצוות (רש"י שם). אבל על פי החסידות, שהוא הפירוש המתאים לענייננו] – המלך הקב"ה נקשר במחשבות הלא טובות, המתרוצצות במוח – רהיטי מוחא – וכן בדבורים ומעשים אשר לא טובים. כי הרי הניצוץ האלוקי, שהוא אלוקות ממש, מחיה אותו.

ועוד גרוע מזה, הנפש האלוקית, שתפקידה לזכך את הנפש הבהמית, אינה מצליחה בתפקידה. ולא עוד, אלא שהנפש הבהמית מתגברת עליה, ולאו דוקא בעבירות ממש, אלא רק בתאוות, שאז היא מושכת אחריה את הנפש האלוקית, המלובשת בה.

 

ואמנם לא כל הנפש האלוקית מלובשת בנפש הבהמית, אלא רק הארה ממנה. אך מכיון שהנפש האלוקית המלובשת בגוף קשורה תמיד למקורה ושרשה למעלה, הרי שהנפש הבהמית מושכת אחריה גם את מקור הנשמה. כמו שנאמר: כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט) – הנשמה דומה לחבל המקשר את האדם לה'. ועל ידי שהקצה התחתון של החבל, הארת הנשמה, נמשך למטה, נמשך אחריו גם הקצה העליון של החבל, מקור הנשמה.

 

וכפי שמבואר העניין באגרת התשובה (פרק ו), במשל המושך בחבל, שלחבל שני קצוות, וכאשר מנענעים בקצה השני התחתון של החבל, נמשך גם קצה החבל הראשון שלמעלה, ראש החבל. ושם למעלה, ראש החבל – ראש הנשמה, הוא בחינת שם הוי' ב"ה, אור אין סוף ב"ה. ועל ידי החטא ממשיכים ומורידים את השפעת שם הוי', כביכול, להיכלות הסטרא אחרא. זוהי בחינת גלות השכינה. וזהו סוד גלות השכינה, שכאשר הנשמה בגלות גם השכינה שהיא מקור הנשמות בגלות, כביכול. דבר זה מעורר רחמנות על נשמת החוטא ועל השכינה מקור נשמתו, ומתוך רגש רחמנות זה יקיים תורה ומצוות, כדי להעלות על ידן את נשמתו ולאחדה במקורה בחינת שם הוי' ב"ה, אור אין סוף ב"ה. וזהו שנאמר על גלות השכינה: וישוב אל ה' וירחמהו (ישעיהו נה ז) – שעל ידי עבודת התשובה הוא מרחם על ה' – מעורר רחמים רבים על שם הוי', מקור נשמות ישראל – מרחם על השכינה שנמשכה להיכלות הטומאה. ועל ידי התשובה מסיר את לבושיו הצואים ומוציא את השכינה מהגלות. (ולא כפשט הכתוב, שמשמעו, כאשר אדם שב בתשובה, ה' מרחם עליו).

 

יעקב אבינו – אב הרחמן ואב הרחמים

התורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים – סיפורי התורה בעניינים ומאורעות שבעולם הזה הגשמי למטה רומזים לעניינים רוחניים נעלים ונפלאים שלמעלה. כך שכל מעשיהם הגשמיים של האבות וכיו"ב מכוונים לעניינים רוחניים למעלה. וכשהתורה מספרת: וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך (בראשית כט יא), כוונתה לרמז שיעקב אבינו עורר בבכיו ובתפילתו רחמים מרובים על רחל המסמלת את כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל – מלכות דאצילות, היינו, על השכינה שבגלות, והגיע לאהבת ה' בבחינת "נשיקין". כלומר, היחס בין יעקב לרחל בפנימיותו הוא היחס שבין מדת הרחמים שבאצילות כלפי מדת המלכות, שהיא כנסת ישראל. יעקב אבינו, שמדתו באצילות היא בחינת אב הרחמן, השיג בתפילה ובבכי, רחמים רבים על כל ישראל. ישראל גלו בגלל מחשבותיהם, דבוריהם ומעשיהם, אך ייצאו מהגלות על ידי תורה ומצוות ויתאחדו עם אין סוף ב"ה.

 

רחל מבטאת גם את הנפש האלוקית המתקשה להוליד בהתבוננותה את האהבה לה'. הנפש האלוקית עצמה אינה מצליחה לפעול על הנפש הבהמית, שכוחה המתאוה יתהפך וייכלל בקדושה; אלא רק על ידי שמעוררים רחמים מרובים על הניצוץ האלוקי שירד מאגרא רמה (ראה ספר הליקוטים ר-שעה ו"משכיל לאיתן" להרב י. גרין, פמ"ה עמ' 102-103). היינו, יעקב מעורר רחמים מרובים על רחל, מקור נשמות ישראל, ובכח מדת הרחמים עם ישראל יוצא מהגלות שנגרמה על ידי העוונות, וגם השכינה חוזרת למקומה למעלה ולעולם הזה הגשמי כמו בזמן שבית המקדש היה קיים.

 

ולא עוד, אלא שיעקב, שמדתו באצילות היא בחינת אב הרחמן, מעורר וממשיך רחמים, ממקור הרחמים שלמעלה מאצילות, רחמים בלי גבול, למעלה מטעם ודעת, שהם בחינת אב הרחמים. והוא נושא את קולו בבכי הבא ממעמקי הנפש, בגלל ריחוק אור אין סוף מכנסת ישראל. ובבכיה זו יש כח לעורר ולהמשיך רחמים רבים ממקור הרחמים – י"ג מדות הרחמים, על נשמות ישראל ועל כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל. ועל ידי זה הוא מעלה אותן מגלותן, שלא די שירדו לעולם הזה והתלבשו בגוף, אלא שבגלל המעשים הלא טובים הן בגלות נוספת. ואחרי זה הוא מיחד אותן ביחוד אור אין סוף ב"ה, שבזה יש תיקון גם לירידת הנשמה לגוף. והיחוד הוא אהבה בבחינת נשיקין: ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א ב). שכנסת ישראל משתוקקת לנשיקת חתן לכלה פה אל פה, כמו שהיה בתחילה (רש"י שם). וכפי שמסביר הזהר, נשיקות מביעות אתדבקות רוחא ברוחא, דביקות נעלית של רוחות אלו באלו, שעל ידם נעשים אחד. התקשרות ודביקות מושלמת וחזקה בה' מתוך אהבה פנימית. דביקות שאין בה ניתוק, כי בחינת נשיקין היא אתדבקת רוחא ברוחא, ויש ב' מיני התדבקות: הא' אתערותא דלעילא המעורר אתערותא דלתתא, וזהו עניין רוח אייתי רוח, שהרוח המשפיע מעורר רוח המקבל והב' הוא שהאתערותא דלתתא ורוח המקבל מעורר אתערותא דלעילא, וזהו עניין אמשיך רוח, שממשיך רוח המשפיע כו' (ליקוטי תורה סו ג).

 

דביקות בה' על ידי תורה ומצוות

זוהי עבודת האדם, שיכול לפעול התעלות למקור נשמתו וגם למקור נשמות ישראל – כנסת ישראל. למעשה דביקות זו מתבטאת בלבושי הנפש: דבור האדם מתקשר בדבור ה' – בלימוד תורה בפה, כגון: דבר הלכה; מחשבת האדם במחשבת הבורא – עיון בתורה; ומעשה במעשה – במצוות. שהרי התורה היא רצונו וחכמתו של ה', ומה שהוא אומר לבניו לעשות הוא עושה בעצמו. שה' עושה, ומצוה לבניו לעשות כמוהו. ומה קודם למה? מצד אחד, מעשה ה' קודם למעשה המצוות של עם ישראל, ומצד שני, כשעם ישראל עושים מצוות הם פועלים למעלה, שה' יעשה כמוהם. כך כשיהודי עושה מצוה, אין הוא מתייחד רק עם אור אין סוף המלובש במצוה מעת שה' ציוה, אלא גם עם המצוה כפי שה' מקיימה למעלה בעקבותיו. וכמו כן, כשלומד תורה אינו מתייחד רק עם אור התורה שיש בה מלכתחילה, אלא גם עם אור התורה הנמשך מטה, שהקב"ה יושב וקורא כנגדו. ועל דרך זה בעיון התורה במחשבה.

 

הדביקות בה' העולה על כל מעשי המצוות (אך לא על לימוד תורה), היא דביקות האדם במעשה הצדקה והחסד. שמדת החסד היא, כביכול, זרועו הימנית של הקב"ה. מעלת זרוע ימין היא שבה נכלל כל הגוף, כך שה"כלי" לגילוי אור אין סוף הוא הצדקה. ולכן נאמר על הקב"ה: וילבש צדקה כשרין (ישעיה נט יז). היינו, דרך לבוש הצדקה מתגלה אור אין סוף. וזהו בחינת החיבוק של הקב"ה, חסד ה' מחבק את היהודי העושה חסד, ככתוב: וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו). ואף שיש חיבוק ה' בתורה ובכל מעשי המצוות – בצדקה, השקולה כנגד כל המצוות, זהו חיבוק ממש. ויחוד הנשיקין ממש הוא על ידי עסק התורה בדבור בפה ומחשבה בעיון, שעיקר עניינו יחוד חב"ד של העוסק בתורה בחב"ד של עולם האצילות, אף שיכול להיות יחוד נשיקין מסויים גם במעשי המצוות.

 

[מה הכוונה במלה: ממש – חיבוק ממש ונישוק ממש? חיבוק סתם הוא על ידי תורה (וכל המצוות), ואילו חיבוק ממש הוא במעשה צדקה וחסד, כמבואר בפרקנו. נישוק סתם הוא לימוד תורה בדבור ובמחשבה לגירסא, ואילו נישוק ממש הוא למוד תורה בעיון (על פי הערות הרבי בשיעורים בספר התניא ח"ב עמ' 682). חיבוק ונישוק סתם ממשיך אורות עליונים דאצילות. חיבוק ונישוק ממש ממשיך אור אין סוף מבחינת הכתר, עצמות אור אין סוף שלמעלה מאצילות, כאשר החיבוק ממשיך אור מקיף, והנישוק – אור פנימי (על פי ליקוטי לוי יצחק, מובא בל"פ-תתקפג אות טז, וראה "משכיל לאיתן" להרב י. גרין פמ"ה עמ' 113)].

 

בכח ה"רחמים העליונים" להוציא את הניצוץ האלוקי מהגלות, עד שמאירה באדם "אהבה רבה", שלמעלה מהשכל, שהיא מהבורא ית' שמו, שחותמו אמת. וכמו שכתוב: תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ, וראה אגרת הקדש ו). ה' מעורר את מדת הרחמים של יעקב להמשיך את אמת ה', כי על ידי הרחמים ה"אהבה רבה" ניתנת מלמעלה. וזהו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב) – [על פי הגמרא – פדה את אברהם מצער גידול בנים, שנטל על עצמו טורח השבטים. על פי  המדרש – בזכותו ניצל אברהם אבינו מכבשן האש. אולם] על פי  החסידות – כאשר, מדת אברהם – מדת האהבה – בהסתר, מדת יעקב – מדת הרחמים – פודה אותה. עד כדי כך שמתגלה האהבה ברמה הגבוהה ביותר – אהבה רבה.  

פרסום תגובה חדשה

test email