פרק נב בליקוטי אמרים – השכינה מקור לחיות העולמות

יום שני ט״ז אב ה׳תשע״א
השכינה בעולם כנשמה בגוף. כללות המשכת החיות מהמוחין העליונים חכמה, בינה ודעת ורצון שבכתר היא מקור לעולמות ולנבראים בכלל ולנשמות ישראל בפרט. אור התורה נעלה מאור השכינה (אור הממלא כל עלמין) המלובש בעולמות, כי אורייתא מחכמה נפקת, אז מדוע העולמות אינם בטלים ל"אור התורה" הגבוה מ"אור השכינה"? מקום השראת השכינה הוא בהיכל קדש קדשים שבכל עולם.

 

השכינה בעולם כנשמה בגוף

על השאלה שבה פתח הפרק הקודם: מה עניין השראת השכינה במקום מסוים, הרי ה' נמצא בכל מקום? התחיל אדמו"ר הזקן לענות על פי משל הנשמה, שמצד אחד, הנשמה נמצאת בכל הגוף על כל אבריו בהשואה אחת. ומצד שני, עיקר ההמשכה הכללית וההתגלות – עיקר מקום גילוי כללות החיות הוא במוחין שבראש, ורק הארה ממנה בלבד – אור וכח – נמשכת ומתפשטת ממקור גילוי החיות שבמוחין להחיות את כל שאר אברי הגוף, כל אחד לפי מזגו ותכונתו.

 

ומבשרי אחזה אלוקה (איוב יט כו) – כמו במשל של הנשמה בגוף, כך בנמשל של אלוקות בעולם. מצד אחד, עצמות ומהות אור אין סוף נמצא בעליונים ובתחתונים בשוה. מצד שני, עיקר כללות המשכת החיות לעולמות ולנבראים מעצמות אור אין סוף מתלבשת ומתגלה קודם כל במוחין העליונים (חכמה, בינה, דעת ורצון שבכתר), מקור החיות הפרטית, ומשם מתפשטת הארה ממנה לכל העולמות והנבראים לפי ערכם. כשם שבאדם החיות והכחות הנפשיים מתלבשים קודם כל במוח שהם נקודת החיות הכללית, מקור החיות הפרטית, כאמור.

 

כללות המשכת החיות מהמוחין העליונים

המוחין העליוניםחכמה, בינה ודעת ורצון שבכתר, שבהם מלובשת ונכללת ההמשכה הכללית של החיות, ראשית התגלות אור אין סוף בעולמות – משמשים מקור לחיות פרטית של העולמות והנבראים. והן הן הרצון, החכמה, הבינה והדעת המלובשים בתורה ומצוותיה. שכן ההלכה עצמה או המצוה עצמה, זהו רצונו של הקב"ה, שרצונו שההלכה תהיה כך וכך, או שהמצוה תהיה באופן כזה. והשכל וההבנה של ההלכות וטעמי המצוות, הם החכמה, בינה ודעת שלמעלה. כך שבתורה ומצוותיה מלובשים המוחין העליונים, ובהם ישנה ההמשכה הכללית של החיות האלוקית. היינו, בהלכות ובמצוות תלויה מדת המשכת החיות האלוקית. וכמו שבשר המוח, המונח בשלשת חלקי הראש, הוא הכלי למוחין שלו; כך התורה ומצוותיה הם הכלים לרצונו, חכמתו, בינתו ודעתו ית'. וכמו שכתוב: אסתכל באורייתא וברא עלמא (זהר, שמות קסא, א).

 

הסדר הוא שספירת המלכות של כל עולם, היא השכינה, יורדת ומתלבשת בכתר ובמוחין של העולם שמתחתיה, ומשם נמשכת הארה לכל העולם שמתחתיה. ומכיון שיש ריבוי עולמות, לכל עולם יש "מוח", שבו מתגלה ראשית החיות האלוקית. היינו, המוח הוא מקור החיים של אותו עולם, שממנו מתפשטת ומתפרטת החיות לכל נברא שבעולם זה, וכל פרט שבאותו עולם מקבל חיותו לפי ערכו. [לכן בספרי הקבלה השכינה נקראת גם בשם מלכות],

 

כללות המשכת החיות שבמוחין העליונים, מקור חיות הנבראים, נקראת בתורת הקבלה: 

א. עלמא דאתגליא – הוא עולם של התגלות, הוא מקור החיות של העולמות. (בניגוד לעלמא דאתכסיא, העולם המכוסה מהעולמות שלמטה, בו מאיר אור נעלה ועצום, שאינו יכול להתלבש ולהאיר בעולמות). הוא ראשית הגילוי מאור אין סוף ב"כללות המשכת החיות" שבמוחין, והוא נקרא "עלמא דאתגליא" מצד תכונתו העצמית, שעניינו הוא ראשית התגלות אור אין סוף לעולמות. היינו, החיות, הנמשכת לעולמות מאור אין סוף, היתה כלולה בעצמות אור אין סוף ב"עלמא דאתכסיא", ומשם נמשכת למוחין העליונים, שבהם הוא ראשית ועיקר התגלות אור אין סוף בעולמות, (זה מקור השם: "עלמא דאתגליא" – ולא שהוא מחיה את "עלמא דאתגליא"). בדומה לכך, חיות הנשמה, כשהיתה כלולה בעצמותה, אינה בגדר של גילוי, ורק כשמתלבשת במוח שבראש היא יוצאת מההעלם אל הגילוי.

ב. מטרוניתאמלכה, המקבלת מהמלך הקב"ה, ועל ידה נמשכים ומתגלים ענייני המלך, שמאיר וממשיך אותם לעולמות בגילוי.

ג. אמא תתאה – אמא תחתונה, מלכות (בניגוד לאמא עילאה, אמא עליונה – בינה). והיא נקראת "אמא", משום שהיא ה"אמא", שממנה נמשך ל"ילדים". (ה"ילדים" של ספירת הבינה הם המדות, וה"ילדים" של ספירת המלכות הם הנבראים). שממקור זה נמשך לכל אחד האור והחיות הפרטי הראוי לו.

ד. שכינה – ששוכנת ומתגלה. היינו, אור הממלא, הנמשך מאור אין סוף, השוכן ומתלבש בעולמות ובנבראים ומחיה אותם. כמו שכתוב: ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) – השכינה מתלבשת בהם ושוכנת בתוכם להחיותם.

 

[מכיון שבסדר ההשתלשלות יש ריבוי מדרגות לאין קץ, לשכינה יש ריבוי דרגות. "מלכות דאצילות", ראשית ההתגלות מעולם האצילות, היא רק דרגה אחת. יש דרגות גבוהות יותר, שהרי בכל עולם ודרגה, ראשית ההתגלות שלו היא ה"שכינה" שלו, היא ה"מלכות" שלו. כמו "מלכות דאין סוף", שהיא ראשית ההתגלות עוד לפני הצמצום. "אור הקו", שהוא ראשית ההתגלות מאור אין סוף אל העולמות וכו' (ראה "באתי לגני" ה'תשי"א ס"א; ו"משכיל לאיתן" י. גרין פנ"ב עמ' 188)].

 

כללות המשכת החיות היא מקור לעולמות ולנבראים בכלל ולנשמות ישראל בפרט. לכן "כללות המשכת החיות" שבמוחין נקראת גם אם הבנים וכנסת ישראל – מקור נשמות ישראל, שממנו נאצלו נשמות דאצילות, נבראו נשמות דבריאה, נוצרו נשמות דיצירה, ונעשו נשמות דעשיה. ובדרך כלל נחלקות הנשמות לשני סוגים: בנים – (זרע אדם) נשמות דאצילות, שגם למטה נשארו במעמדם ובמצבם, ועבדים – (זרע בהמה – נשמות נמוכות יותר) נשמות ממלכות דאצילות. שאף שלא נשתנו בעצם מהותם, יכולים להתחבר לנפש בהמית, ושיך בהם פגם (סה"מ, תרנז-קעז). אם הבנים – שיך לבנים, וכנסת ישראל – לעבדים. וכולם, גם העולמות וגם הנבראים וגם הנשמות, הם רק מהתפשטות החיות והאור, שמתפשטים ונמשכים ממקור זה הנקרא "שכינה", כמו התפשטות האור מהשמש, שהוא הארה בלבד. אם כי יש מעלה בנשמות על שאר הנבראים, שהרי כנסת ישראל, מקור נשמות ישראל, כונסת בתוכה את כל נפשות ישראל באחדות של נשמה גדולה אחת, נשמת ישראל; והרי היא כלולה בשכינה המחיה את העולם כלו, והיא עיקר שכינה. נמצא ש"כנסת ישראל" היא הממוצע המחבר בין המשכת החיות מהשכינה לעולמות. היינו, הנשמות ממשיכות את החיות לעולם שהן שיכות אליו לכל פרטיו ונבראיו.

 

הארת השכינה

במוחין העליונים מרוכזת "כללות המשכת החיות", שבה כלולה גם החיות הפרטית. ומשם נמשכת לכל עולם ולכל נברא רק חיות פרטית המתאימה לכל עולם ולכל נברא. החיות הנמשכת לעולם ממקור זה אינה עצם השכינה או אור השכינה, אלא הארה בלבד המתפשטת ממנה, כמו התפשטות אור השמש מהשמש, שאינה מעצם השמש, אלא מהארה הכלולה בשמש. וכמו שאין ערוך בין השמש לאור המתפשט ממנה, כך אין ערוך בין הזיו וההארה הנמשכים מהשכינה להחיות את העולמות לבין השכינה עצמה, שאין ערך בין ההארה לעצם. שהתפשטות החיות אינה מבחינת השכינה עצמה, אלא מהארת השכינה בלבד.

 

בפרק הקודם למדנו שעצמות ומהות ה' ית' היא: סתימו דכל סתימין, ולכן הוא בכל מקום בשוה. וכאן לומדים שאפילו השכינה, ראשית גילוי העולמות, גבוהה מאד, ואין העולמות יכולים לסבול את עצם האור שלה כפי שהוא. לכן אינה יכולה לשכון ולהתלבש בהם ממש, ורק הארה ממנה נמשכת ומחיה את העולמות. ואף הארה זו שמתפשטת מהשכינה, מתלבשת קודם כל בלבוש שמעלים ומסתיר את אורה, כדי שתוכל הארה מועטת ממנה להתפשט ולהתלבש בעולמות. שאם לא כן, יתבטלו העולמות ממציאותם לגמרי במקורם. הדבר דומה לזיו השמש בשמש. בגוף השמש לא נראה אור, אלא גוף השמש בלבד. שם האור כלול במקורו ובטל אליו, ואינו במצב של גילוי והתפשטות, ואיך הוא מגיע למצב שמאיר מחוץ לשמש? – על ידי הנרתק מגן השמש, העוצר, מעכב ומסתיר את המאור (שעצם האור כלול בו), ומאפשר לאור המאיר לארץ ולדרים עליה לצאת ממקורו ולהאיר בעולם.

 

אם כן, לא רק את השכינה עצמה אין העולמות יכולים לסבול כלל, שהיא כמאור ביחס להארה המתפשטת ממנה, אלא גם לא את אור השכינה, רק הארה מ"אור השכינה" מתגלה באמצעות לבוש, המעלימו ומסתירו. נשאלת השאלה: איזה "לבוש" יכול להסתיר את אור השכינה, ולא להתבטל במציאות, הרי השכינה היא מקור לכל הנבראים, ובהיותה מקור לכל הנבראים, הרי שלכאורה היא גם המקור ל"לבוש", שילביש אותה, וכאשר תאיר בו גם הוא יתבטל ממציאותו? – אלא ש"לבוש" זה המסתיר ומעלים את האור העצמי של השכינה הוא אכן הרבה למעלה גם מהשכינה עצמה. "לבוש" זה הוא המוחין העליונים (רצון ה' וחכמתו ית') המלובשים בתורה ומצוותיה הנגלית לנו. היינו, חב"ד וכתר, שלמעלה מעלה מ"מלכות", שכינה. ומכיון שלבוש זה, שאור האין סוף כלול בו, נעלה באין ערוך מהשכינה, לכן אינו מתבטל מפני אור השכינה, אלא מאפשר להארה העוברת דרכו להתפשט ולהאיר לעולמות. בדומה למוח (שבו מרוכזת כללות החיות), והוא כ"לבוש" לנפש, המעלים את הכחות העצמיים של הנפש. ורק על ידי לבוש המוח מתאפשרת התפשטות הארה (בלבד) מהנפש לכל האברים.  

 

אור התורה נעלה מאור השכינה (אור הממלא כל עלמין) המלובש בעולמות, כי אורייתא מחכמה נפקת. התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, היא הרבה למעלה מהשכינה – לעילא לעילא מעלמא דאתגליא, שהרי השכינה היא רק ראשית הגילוי לעולמות. אמנם ראשית הגילוי – עיקר התגלות אור אין סוף בכל העולמות העליונים ותחתונים – מקורו בחכמה דאצילות, אולם המקור לעלמא דאתגליא הוא ב"חכמה תתאה". בניגוד לכך, המקור לתורה הוא "חכמה עילאה", וכמו שנאמר: דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא – הקב"ה חכם ב"חכמה עילאה" ולא ב"חכמה תתאה" הנודעת לעולמות. שהרי "חכמה תתאה" היא בחינת "עשיה שבאצילות", אחוריים דחכמה. והמקור לתורה הוא בחכמה בדרגתה הגבוהה ביותר, פנים החכמה. ומאחר שאור אין סוף מלובש בה, הרי שה' וחכמתו – היא התורה – דבר אחד. לכן גם בגלל עליונות "אור התורה" – הוא ה"לבוש" של רצון ה' וחכמתו המלובשים בתורה – על "אור השכינה", אין "אור התורה" בטל ל"אור השכינה", כאמור.

 

אך נשאלת השאלה: מדוע העולמות אינם בטלים ל"אור התורה" הגבוה מ"אור השכינה"?

כי התורה ירדה בסתר המדרגות והתלבשה בדברים גשמיים שבתרי"ג מצוות התורה, לכן עצמותו ית' המלובשת בתורה נעלמת מהעולמות שעוברת בהן, ורק על ידי עבודת האדם היא נמשכת בהן. לכן אין העולמות מתבטלים מפני "אור התורה". והתורה מבחינתה, בכחה להיות לבוש לאור השכינה. וכמו שכתוב: עוטה אור כשלמה (תהלים קד ב), שנוסף לאור הפנימי שבתורה, הוא אור אין סוף, יש שלמה (=שמלה, בגד) – חיצוניות התורה, הוא רצונו וחכמתו המלובשים בתורה ומצוותיה הנגלית לנו ולבנינו כו'. אור כשלמה זה מעלים את האור הפנימי של התורה, כדי שיוכלו העולמות לקבלו. כלומר, בתורה נמשכת גם בחינת "עצמות אור אין סוף", רק שהתורה היא בבחינת לבוש המסתיר והמעלים את בחינת "עצמות אור אין סוף", שלא יאיר בגילוי. רק לעתיד לבוא יהיה גילוי בחינת עצמות אור אין סוף ב"ה על ידי בחינת פנימיות התורה. ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקראת עוז, כדי לקבל שכרם לעתיד לבוא ללא שום לבוש (תניא פל"ו, סה"מ תערב-יד). אם כן, התורה משמשת "לבוש" ל"אור השכינה", כדי שהארה מהשכינה תצא ותתפשט להחיות את העולמות והנבראים דרכה. כל זה בעולם האצילות. וכשהתורה יורדת מעולם לעולם בעולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הכלליים והפרטיים, אף השכינה יורדת עמה ומתלבשת בה. היינו, בהיכל קדש קדשים שבה, בחכמה עילאה שבעולם שירדה אליו, ומשם מתפשטת הארה להחיות אותו עולם.

 

מקום השראת השכינה בהיכל קדש קדשים שבכל עולם

כאמור, מקום השראת השכינה בכל עולם, ראשית הגילוי, הוא במוחין: חכמה, בינה ודעת שלמעלה, המלובשים בתורה שבכל עולם, ונקרא היכל קדש קדשים. כדוגמת קדש הקדשים שבעולם הזה, שבו היו הארון והלוחות, שעניינם תורה. היינו, בכל עולם מהעולמות העליונים, התורה היא "קדש הקדשים" שבו, שבה שורה השכינה השיכת לאותו עולם. ["קדש הקדשים" שבאצילות הוא "קדש הקדשים" האמיתי, והשכינה המלובשת במוחין דאצילות היא מקור החיות לכל העולמות, שבו שורה השכינה שלמעלה מאצילות].

 

כאן מדובר במלכות דאצילות. מכללות החיות שבמלכות דאצילות, שבה כלולה החיות הפרטית של העולמות והנבראים, מתפשטת הארה להחיות את כל העולמות והנבראים. היינו, מלכות דאצילות היא בחינת גילוי אור אין סוף ב"ה וחיות שמאיר לעולמות. וכמו שכתוב בזהר (ח"ג קסא ב) ובעץ חיים (שער מו פ"ו), שהשכינה היא מלכות דאצילות – כח המלוכה שיש בעולם האצילות, [והגם שכתוב שם, ששרש מלכות דאצילות הוא בחכמה עילאה, ובה היתה כלולה מלכתחילה, אלא שנמשכה ממדרגה נמוכה יותר בחכמה, שנקראת: חכמה תתאה]. מלכות דאצילות היא השכינה עצמה, והיא מתלבשת בקדש קדשים דבריאה, היינו, בחב"ד דבריאה, ומשם נמשכת למלכות דבריאה, וממלכות דבריאה נמשכת לחב"ד דיצירה וכו'.  

 

בהיכל "קדש קדשים" שבכל עולם מלובשת רק כללות השכינה הכוללת בתוכה את החיות לנבראים שבאותו עולם בלבד. ואופן ההמשכה דומה להמשכה כמו שהוא בעולם האצילות, שבתחילה החיות מלובשת במוחין ומשם היא מתפשטת לכל הנבראים.

 

מקום השראת השכינה ב"מלכות דאצילות"

בסוגרים המרובעים מסביר אדמו"ר הזקן, למה "מלכות דאצילות" נקראת "שכינה". כי במלכות יש גילוי אלוקות, הוא אור האין סוף, וחיות שמאיר לעולמות. וכמו מלך בשר ודם השיך לעם שהוא מולך עליו, שהרי אין מלך בלא עם – ההתעוררות למלוכה היא, כאשר יש על מי למלוך, על מי להשפיע. כך עניין ה"מלכות" הוא להחיות את העולמות. ולכן ה"מלכות" נקראת גם דבר ה' ורוח פיו כביכול – מלכות פה. וכמו שדבור עניינו הוא קשר לזולת, כך עניין ה"מלכות" למעלה הוא לגלות את אור האין סוף, עבור העולמות והנבראים כדי להחיותם.

 

מלכות על פי קבלה, היא השכינה שבלשון חז"ל. וכאמור, עיקר עניינה הוא דבור – דבר מלך שלטון. עניין המלכות להמשיך חיות, כדי שיהיו נבראים נפרדים. כמו שההבל שיוצא על ידי הדבור נעשה דבר בפני עצמו. לכן מהמחשבה העליונה, שהיא פנימיות המלכות, נתהוו הנאצלים שבעולם האצילות, שאינם דבר נפרד בפני עצמו ממש. ואילו עולמות בריאה, יצירה ועשיה, שהם בחינת "יש" ודבר נפרד, נתהוו מהדבור, שהיא חיצוניות המלכות ועיקרה.

 

ואכן הקב"ה האציל קודם כל את מדותיו, שש מדות עליונות הנקראות: יומין עילאין, ועל ידי שהתלבש בהן נעשו מקור ושרש לעולמות. ואחר כך, הוא צוה ונבראו (תהלים קמח ה), שבעשרה מאמרות, היינו, בדבור, נברא העולם. ומה שכתוב בגמרא ובספר יצירה, שהעולם נברא ב"חכמה, בתבונה, ובדעת", הכוונה ל"מוחין שבמדות", שמהותם כמהות המדות, בניגוד ל"מוחין בעצם" שלא היתה מהם המשכה לעולמות כשנברא העולם. לעומת זאת, אורייתא מחכמה נפקת, הכוונה לחכמה עילאה, "מוחין בעצם" שלמעלה מה"מוחין שבמדות", והיא מהוה "לבוש" לשכינה. והשכינה, המתלבשת בחב"ד דבריאה, היא "חיצוניות דמלכות דאצילות", שיורדת ומתלבשת בבריאה (שיש בחינת "פנימיות דמלכות דאצילות" שעומדת בפני עצמה באצילות). כש"מלכות דאצילות" מתלבשת בהיכל קדש קדשים דבריאה, גם נמשכת ההשפעה להוות ולהחיות את העולמות כל אחד לפי ערכו, וגם נמשך גילוי לנשמות בגן עדן, וגם שפע מזון וחיות למלאכים שבעולם הבריאה.

 

בחב"ד דבריאה ישנה התורה שבאה מכתר, חכמה ובינה דאצילות. כך שבחב"ד דבריאה יש מה שגדול במדרגה ממלכות דאצילות המלובשת בה. וגם כאן היכל קדש קדשים דבריאה מהוה "לבוש" לשכינה – מלכות דאצילות המלובשת בו, והוא גבוה מ"אור השכינה" המלובש בו.

 

מהשכינה נמשכת חיות לנבראים שבכל עולם: בריאה, יצירה וכו'

כאשר השכינה שבעולם הבריאה, חב"ד דבריאה עם "מלכות דאצילות" שבה, מתלבשת במלכות דבריאה, על ידי מלכות דבריאה נבראים הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה. שבכל עולם יש ספירות הן האלוקות שבעולם ונבראים שנבראו מספירת המלכות שבאותו עולם; וליתר דיוק מ"מלכות דאצילות" המלובשת במלכות שבעולם זה. וכמו בגוף האדם שכללות החיות של הנשמה מתלבשת קודם כל במוחין שבראש, ואחר כך נמשכת ללב, ומהלב מקבל כל אבר את החיות השיכת לו, שהרי ליבא פליג לכלהו שיפין (זהר ח"ג קסא ב). כלומר, שאם התלבשות השכינה בחב"ד דבריאה דומה להתלבשות הנשמה במוחין, הרי שספירת המלכות דבריאה, שדרכה עוברת חיות השכינה בפועל לכל הנבראים שבבריאה, יש לראות כלב, שממנו מתפשטת חיות לכל האברים (על פי הערת אד"ש בקונטרס ומעין 74, ראה "משכיל לאיתן" להרב י. גרין פנ"ג עמ' 208-209).

 

היינו, לאחר שמלכות דאצילות מתלבשת בחב"ד של כל אחד מהעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, מתהוים הנבראים שבכל עולם, כי בעוד בעולם האצילות חב"ד דאצילות אינו בצמצום, הרי כשהוא יורד לעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, הוא מצטמצם צמצום עצום, כדי שיוכלו הנשמות והמלאכים, שהם בעלי גבול ותכלית לקבל השפעה מבחינות חב"ד אלו, שאילו היו מקבלים את אור האצילות בלי צמצומים אלה היו מתבטלים ממציאותם; לכן מעולם הבריאה נמשך גם התלמוד שלפנינו, שיש בו טעמי ההלכות שהם בחינת חב"ד. וכאשר מלכות דאצילות מתלבשת במלכות דבריאה, ואחר כך בהיכל קדש קדשים דיצירה (חב"ד דיצירה), ואחר כך חב"ד דיצירה עם מלכות דאצילות המלובשת בה מתלבשות במלכות דיצירה, אז נוצרו הרוחות והמלאכים דיצירה וגם המשנה שלפנינו, שהיא הלכות פסוקות, שהן הארה ממדות אין סוף ב"ה שנמשכו מחב"ד דאין סוף ב"ה, ובהן מלובשים וגנוזים טעמי ההלכות בהעלם. כלומר, התלבשות השכינה במלכות דבריאה מאפשרת לשכינה לרדת ולהתלבש בחב"ד דיצירה להיות מקור להתהוות הנבראים ולחלק התורה דיצירה. וההתהוות בפועל, אפשרית רק לאחר המשכת השכינה מחב"ד דיצירה למלכות דיצירה.

 

נשאלת השאלה: גם לשם התהוות הנבראים דבריאה, צריכה מלכות דאצילות להתלבש במלכות דבריאה, וגם כדי להגיע ליצירה, מתלבשת ספירת מלכות דאצילות במלכות דבריאה. והרי זה פשוט, שאם לעולם הבריאה הגבוה יותר, צריך קודם התלבשות ב"מלכות דבריאה", קל וחומר שכדי להגיע לעולם היצירה הנמוך יותר צריך להתלבש קודם ב"מלכות דבריאה". ולמה מציין את זה אדמו"ר הזקן?

אלא שלא כל ה"התלבשויות" שוות. לצורך התהוות הנבראים דבריאה מספיקה התלבשות קלה יותר. לעומת זאת, בעניינים הנמשכים ליצירה יש צורך בהתלבשות חזקה יותר במלכות דבריאה, כי "התלבשות" זו צריכה להעלים יותר על אור השכינה. לכן גם "מלכות דאצילות" מתלבשת ישירות ב"מלכות דבריאה", כדי להתלבש בקדש קדשים (חב"ד) דיצירה, אך אינה מתלבשת בחב"ד דבריאה, כי לנבראים דיצירה אין צורך במוחין דבריאה. השכינה עוברת רק דרך המלכות דבריאה, כי המלכות פועלת את הירידה.

 

כל אחד משלשת חלקי התורה נמשך לעולם הראוי לו

כאמור, התורה משמשת "לבוש" ל"אור השכינה", כדי שהארה מהשכינה תצא ותתפשט להחיות את העולמות והנבראים דרכה. וכשהתורה יורדת מעולם לעולם בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הכלליים והפרטיים, אף השכינה יורדת עמה ומתלבשת בה, היינו, בחב"ד שבעולם שירדה אליו, ומשם מתפשטת הארה להחיות אותו עולם.

 

שלשת חלקי התורה: תלמוד, משנה ומקרא, מקורם באצילות, והם נמשכים ומתגלים בשלשת העולמות: בריאה, יצירה ועשיה. תלמוד בבריאה, משנה ביצירה ומקרא בעשיה. התלמוד הוא בחינת אלוקות ממש, ושרשו באצילות, והתלבש התלבשות גמורה בבריאה. כלומר, התלמוד נמשך ממלכות דאצילות המתלבשת בחב"ד דבריאה, וגם ממלכות דבריאה שבה מלובשת מלכות דאצילות, לאחר שהתלבשה קודם בחב"ד דבריאה, (היינו, ממלכות דבריאה ובמיוחד מחב"ד דבריאה). אחר כך עבר התלמוד דרך יצירה ועשיה, עד שהגיע לעולמנו. המשנה התלבשה ביצירה ומשם הגיעה אלינו. היינו, שרש כולם בחב"ד דאצילות. אלא שהתלמוד שלפנינו נמשך למטה לאחר התלבשות מלכות דאצילות בקדש הקדשים (ובמלכות) דבריאה. והמשנה שלפנינו נמשכה לאחר התלבשות מלכות דאצילות בקדש הקדשים (ובמלכות) דיצירה.

 

דהיינו, כל כח עליון נמשך לכח שמתחתיו על ידי ממוצע, בשני אופנים: בדרך של התלבשות ובדרך של מעביר. [ב"מעביר" אין ההשפעה מתעכבת ב"ממוצע". לעומת זאת, ב"התלבשות" יש השפעה של ה"ממוצע". לדוגמה, היד הכותבת משמשת רק ממוצע מעביר להמשכת עניין שכלי מהמוח. לעומת זאת, כשאדם לומד דבר, השכל מלובש במוח, והמוח משיג את השכל]. כך התלמוד שיורד מאצילות "מתלבש" במלכות דבריאה, ומשם נמשך התלמוד שלפנינו. שהתלמוד כולל טעמי ההלכות שהן בחינת חב"ד, וההלכות הן ממדות אין סוף ב"ה, וכפי שהן לפנינו הן מוגבלות ומלובשות בגשמיות העולם הזה. לכן אינן יכולות להימשך מעולם האצילות הבלתי גבולי, אלא מעולם הבריאה, שבו החב"ד דאין סוף מאיר בבחינת גבול לאחר הצמצום העצום, אף שגם בעולם הבריאה התורה מדברת בעניינים רוחניים. וכמו שנתבאר לעיל, פרק ל"ט, שעולם האצילות הוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא. חכמתו ובינתו ודעתו (מוחין) של אור אין סוף ב"ה, מיוחדות שם בו בתכלית היחוד. בניגוד לכך, בעולם הבריאה המוחין ירדו להאיר בבחינת צמצום, כדי שיוכלו שכלים נבראים להשיג ולהבין איזו השגה באור אין סוף. וכן המשנה "התלבשה" במלכות דיצירה ומשם היא המשנה שלפנינו.

 

כלומר, המשנה היא פסק הלכות של תנאים, שקבלו איש מפי איש עד משה רבינו, ששמע מפי הגבורה, ומקומם בעולם היצירה. התלמוד עניינו חב"ד, שמגלה את טעמי ההלכות. עניינו פירוש למשנה, פלפולים לנתינת טעם להלכות, הבהרת "סתירות", העמדת דברים על בוריים, שמקומם בעולם הבריאה. כי בבריאה – חב"ד דאין סוף בא בצמצום עצום כדי שהנבראים יוכלו לקבל את החב"ד דאין סוף, כאמור. [ההלכות שהתחדשו על ידי האמוראים מתוך פלפולים בנושאים שונים שיכים לעולם היצירה].

 

[ולהעיר, שדוקא ירידה זו של המשנה מורה על מעלתה, כי במשנה דיצירה מאירה הארה מחכמה דאצילות שבכחה להימשך ולהאיר ביצירה. ואילו בתלמוד מאירה רק הבינה דאצילות – אמא עילאה מקננא בבריאה. כי אין בכח הבינה לרדת ולהתלבש ביצירה אלא רק בבריאה. כך שהמשכת והתלבשות המשנה במקום נמוך יותר היא מעלתה, ששרשה גבוה יותר, וכל הגבוה יותר ירד למטה יותר].

 

אם כן, התלמוד עניינו העיקרי חב"ד, היינו, טעמי ההלכות על בוריין, בהבנה והשגה ששרשם בבינה דאצילות המאירה בבריאה על ידי מלכות דאצילות – אמא עילאה מקננא בכורסיא. לעומת זאת, ההלכות שבמשנה שלפנינו, כפי שהן גלויות לנו, הן הארה ממדותיו של הקב"ה, כפי שהן בבחינת גילוי בעולם היצירה. דשית ספירן מקננן ביצירה – בעולם היצירה מאירות שש המדות העליונות: חסד, גבורה וכו', לכן מקום ההלכות בעולם היצירה, ששם מתגלות המדות. ומהם נמשכים ההיתר והאיסור, הכשר והפסול, החיוב והפטור. (מדות אלה: חסד וגבורה וכו', כלולות בבינה, מקור התלמוד, טרם התגלו, שהן פועלות הטיה בשכל – לחייב ולזכות וכד'). כל הלכה נובעת מהמדות העליונות, אם להתיר או לאסור וכו'. וכמו כן, ההלכות הגלויות לנו במשנה מביאות לידי גילוי המדות הגלויות שביצירה. שש המדות נחלקות לשני קוים: ימיןחסד ושמאלגבורה, שמצד החסד נמשכת ההלכה להתיר ומצד הגבורה לאסור. כך שכל הלכה באה לידי גילוי על ידי מדה אחרת. אך במקומות שיש מחלוקת – אלו ואלו דברי אלקים חיים. כי מלכתחילה הדבר בא לידי גילוי מלמעלה בשני קוים, וההלכה נקבעת, כפי שנאמר: אחרי רבים להטות (שמות כג ב), שכפי הדביקות של הרבים באותו הקו, כך היא הנטיה וההשפעה במלכות (על פי השל"ה, ראה "משכיל לאיתן" להרב י. גרין פנ"ג עמ'223).

 

גופי ההלכות נמשכים באופן של גילוי על ידי מדות האצילות, כפי שהם מתגלים ביצירה. ואילו הטעמים שבמשנה גנוזים בהלכות ואינם באופן גלוי. הטעמים גנוזים ביצירה, משום ששם הם רק המדות ולא החב"ד, והטעמים הללו נמצאים בגילוי רק בבריאה ולא ביצירה. ובזה נרמז שבעצם זה גנוז לגמרי, שכל המצוות הן רצון ה' שלמעלה מטעם ודעת. רק מצוות שמוגדרות כעדות ומשפטים יש בהם טעם. מכיון שהרצון העליון התלבש בחכמת התורה, יש טעם לכל מצוה שהוא למעלה משכל אנושי, ולא שיך ששכל מוגבל של אנשים ישיג אותם, ומזה נמשכו טעמי המצוות שבתלמוד, גליא שבתורה. ואף שהתלמוד מגלה טעמיהם, אין הם תכלית הטעם. כך שתמיד יישארו מלובשים וגנוזים במשניות עד שיתגלו לעתיד לבוא (תורה אור נד ד). ואכן המצוות נקראים לבושים, שמעלימים על הטעמים שלהם, עד שלפעמים נראה שאין בהם טעם כלל; ונקראים פירות, שעל ידי קיומם היום יתגלה טעמם לעתיד לבוא. אלא שכבר עתה מלובש ונמשך בהם העונג העליון, ולכן צריך לשמוח בעשית מצוות.

 

נושאי ההלכות הנמשכים ממדות ה' הם מענייני:

ההיתר והאיסור – כגון: מלאכות שבת יום טוב וחול המועד, מה מותר ומה אסור באכילה וכו'.

הכשר והפסול – בענייני קדשים, במצוות כמו: אתרוג, קלף, תפילין וכו'.

החיוב והפטור – בדיני ממונות וכו'.

 

המקור לכל – חכמה עילאה

והכל על פי חכמה עילאה דאצילות – כל השפעות השכינה, מלכות דאצילות, הן על פי חכמה עילאה דאצילות. כי שרש ה"מלכות" הוא ב"חכמה", שתחילה היתה המלכות כלולה במקורה בחכמה עילאה, ואחר כ;ך נמשכה להיות מציאות בפני עצמה. כדוגמת מים שנשאבו מהים אל הכלי, שבים היו כלולים במקורם, וכשנשאבו בכלי נעשו מהות בפני עצמם. וכמו שנאמר: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) – ארץ, דבר ה' שבעשר מאמרות, שבהם נברא העולם יסודתו בחכמה. וכמו שתרגם יונתן את המלה בראשית, שבפסוק: בראשית ברא אלקים (בראשית א א). בחוכמתא – שהשרש לדבר ה', שבו נתהוותה הבריאה מאין ליש, נמשך מחכמה (ספר הליקוטים ח-תסג).

 

אם כן, הכל על פי חכמה דאצילות, שבינה ודעת כלולות בה ומיוחדות באין סוף ב"ה. כך שבתוך כולן – בתוך כל בחינות המלכות דאצילות, כשהיא בפני עצמה, וכשהיא מלובשת במלכות דבריאה ובמלכות דיצירה וכו', מלובשות חב"ד דאצילות שאור אין סוף ב"ה מיוחד בהן בתכלית היחוד. ויחודם באין סוף, נפעל אף העניין של המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שבו נמשך חיות תמידית להחיות את העולמות ואת הנשמות (שהן פנימיות העולמות).

 

ואפשר לפרש גם "הכל" במשפט: והכל על פי חכמה עילאה דאצילות – שגם התלמוד וגם המשנה הם על פי חכמה עילאה דאצילות. שהבינה ודעת כלולות בחכמה. כך שמשנה ותלמוד והארה מחב"ד והמדות שנמשכו מהם מיוחדות באין סוף ב"ה. כי בתוך כולן מלובשים חב"ד דאצילות, שאור אין סוף ב"ה מיוחד בהן בתכלית היחוד.

 

מלכותך – מלכות כל עולמים

מלכות דאצילות התלבשה במלכות דיצירה. ורק משם היא יורדת ומתלבשת במוחין שהם קדש קדשים דעשיה, ואחר כך במלכות דעשיה, שאז היא מהווה מקור לנבראים של עולם העשיה. ולגילוי חלק התורה השיך לעולם זה. היינו, מקרא.

 

העולמות הכלליים: בריאה, יצירה ועשיה מתחלקים לרבבות מדרגות עולמות פרטיים, כך שבכל עולם פרטי יש "קדש קדשים" – חב"ד – המוחין, שבהם השכינה מתלבשת. וקודם לכן היא מתלבשת בבחינת ה"מלכות" שבעולם שלפניה. כך כאשר "מלכות דאצילות" מתלבשת במלכות של כל עולם פרטי, הרי שחלה בה "ירידה". ועל ידי הירידה "מלכות דאצילות" יכולה להתלבש ולהאיר בהיכל קדש קדשים שבעולם שמתחתיה.

 

ומסביר אדמו"ר הזקן בהגהה, שמזה מובן לשון הפסוק: מלכותך – מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). דהיינו, שהמלכות שלך, היא "מלכות" של כל העולמות, היא הפנימיות של "מלכות" כל עולם. היינו, "מלכות דאצילות" שהיא "מלכותך" מלובשת במלכות כל עולם, כי היא מלכות כל עולמים.

 

והנה מהשכינה שהיא מלכות דאצילות המלובשת בהיכל "קדש קדשים" של כל עולם ועולם כללי או פרטי, נמשך ומתפשט ממנה אור וחיות לכל עולם והברואים שבו, נשמות ומלאכים והיכלות וכו'. שכולם מקבלים אור וחיות מבחינת שכינה זו המלובשת בהיכל קדש קדשים שבאותו עולם.

 

כי כולם נבראו "יש" מ"אין" בעשרה מאמרות שבמעשה בראשית. הם דבר ה' הנקרא בשם שכינה, שהיא מלכות דאצילות המלובשת בכלם להחיותם. שדבר ה' הוא גילוי מה שהיה נסתר ונעלם, וכלול במקורו קודם לכן. והמשכת האור והחיות לכל עולם נמשכת לכל עולם והנבראים שבו תמיד, גם לאחר שנבראו, על ידי התורה. שהתורה היא היכל קדש קדשים, שבו מתלבשת השכינה בתחילה בכל עולם, והיא המשמשת לבוש לאור השכינה.

 

נמצא שהתורה והמצוות הם עיקר החיות האלוקית, והם התכלית של הכוונה העליונה בבריאת העולם, שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן (ספר יצירה פ"א מ"ז). 

פרסום תגובה חדשה

test email