מדוע בכה הרבי הרש"ב בהיותו בן ארבע או חמש שנים

הרבי נ"ע נכנס אל סבו כ"ק אדמו"ר ה"צמת צדק" (כדי לקבל ממנו ברכה לרגל יום הולדתו) והוא פרץ בבכי באומרו: מדוע נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ואילו אלינו (אליו) אין הוא מתגלה?

ענה לו ה"צמח צדק": כאשר יהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שהוא צריך למול את עצמו, הוא ראוי להתגלות הקב"ה אליו.

ב. כבר דובר מספר פעמים על ההוראות שניתן ללמוד מסיפור זה לעבודת ה', כבכל סיפורי רבותינו אשר נודעו לנו (ובפרט אלו שהם עצמם פרסמו), המכילים הוראות לכל אחד ואחד. ועתה נתעכב על נקודה נוספת בסיפור זה.

כ"ק מו"ח אדמו"ר דייק כאשר סיפר את הסיפור, וציין, שבעל יום ההולדת היה אז ילד בן ארבע או חמש שנים. וכיוון שדיבור של נשיא בישראל – ובמיוחד דיבור שהוא אומר ברבים ומצווה להדפיסו – הוא מחושב ומדוייק לחלוטין, יש לומר, שגם פרט זה בסיפור לא בא רק כדי להראות את גדלותו של הרבי נ"ע, [שאפילו בקטנותו מיצר היה על שאין הקב"ה מתגלה אליו, עד כדי־כך שבכה]

הוראה לעבודת ה' של כל אחד

אלא שיש כאן הוראה לעבודת ה' של כל אחד ואחד.

ומכאן מובן, שלמרות שבסיפור זה ישנן הוראות לכל אחד ואחד (כנ"ל), בכל-זאת יש כאן הוראה עיקרית (גם) לאלה שהם בגיל ארבע או חמש שנים,

ולא רק לגדול בשנים שהוא במצבו הרוחני כקטן בן ארבע או חמש, שלא הגיע ל(שלימות ה)חינוך, כלומר, אדם כזה שהוא חסר דעת כל-כך שלא די שאין הוא מבין (מצד עצמו), אלא הוא גם איננו מסוגל להיות מושפע מזולתו – שגם הוא יכול לדרוש בתוקף פנימי (בדוגמת ענין הבכיה, המוכיח שהדבר נוגע לו עם תוקף שלמעלה מהמדידה והגבלה שלו), שהקב"ה יתגלה אליו, עד – כשם שנגלה לאברהם אבינו

[הסיבה לכך – מפני שאברהם אבינו הוא אחד משלושת האבות של כל אחד ואחד מבני ישראל בכל הדורות, ולכן קיימים אצל כל יהודי (אצל כל אחד מהבנים) בירושה הענינים שהיו אצל האבות],

אלא (בעיקר) לקטן, בן ארבע או בן חמש שנים כפשוטו, שגם אותו ניתן לחנך באופן כזה, שהוא ידרוש בכל תוקף, ועד כדי בכי, שהקב"ה יתגלה אליו כפי שהתגלה לאברהם אבינו.

ג. לכאורה אפשר לשאול: איזה דמיון והשוואה ישנם בין הרבי נ"ע לבין כל ילד יהודי?

אצל הרבי נ"ע, בהיותו קדוש מבטן, נשיא בן נשיא, ניכרה כבר בקטנותו גדלותו לעתיד (כמאמר חז"ל "בוצין בוצין מקטפי' ידיע"), ומובן שכבר אז הוא היה בר-דעת יותר מאחרים, ואפילו מגדולים – וכיצד ניתן אפוא להסיק ממנו לגבי חינוך כל ילד יהודי, בעוד אשר "שיעור החינוך" הוא "בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו"?

ואע"פ שברור, כנ"ל, שתוכן הסיפור שייך (לא רק לנשיא בישראל, אלא) גם לכל אחד ואחד, שהרי, כמדובר לעיל, עצם העובדה שהוא סופר ברבים ואף הודפס מוכיחה, שאין זה ענין של הנשיא בלבד, שהוא "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", אלא ענין הקשור לכל אחד מן העם –

אבל בכל־זאת, די היה לומר, לכאורה, שזוהי הוראה לגדולים בשנים (ואפילו לאלה שלא הגיעו לשלימות החינוך ברוחניות הענינים כנ"ל) – ומדוע צריכים לומר שהסיפור מתאים (גם) לקטן (בשנים) כפשוטו?

ממתי מתחיל גיל החינוך של ילדים?

ד. הדבר יובן בהקדים העובדה שישנם כמה וכמה שיעורים בענין החינוך. למרות ש"שיעור החינוך . . הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו", כדלעיל, בכל־זאת ישנם ענינים בחינוך הקשורים לגיל מסויים, כולל ההלכה הכללית, ש"בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא" (=פחות מבן שש שנים לא תקבל ללימוד תורה, בן שש שנים – קבל, והטל עליו עול כשור) – שלימוד התורה עם ילד קטן באופן של העמסת עול, "כתורא" [המביא לידי שלמות נעלית בחינוך בכלל, כמובן] מתחיל רק כשהוא "בר שית".

אמנם, גם בענין זה נאמר שהוא תלוי ב"כח הבן ובנין גופו" (ואצל "כחוש" מחכים עד שהוא "כבן שבע"), אבל בכל זאת, יש כאן הגבלה של "בציר מבר שית לא תקביל", אפילו אם הוא ילד חזק ובריא יותר מילד אחר שהוא כבר "כבן שבע".

כלומר, הגיל של "בר שית" לגבי שלימות החינוך – "ספי ליה כתורא" – איננו תלוי בדעת הקטן ובכוחו. זהו כמו השיעור של "בן י"ג למצוות", שאף כאשר ילד קטן הוא בר דעת יותר מילד אחר שהוא כבר גדול בשנים, גם אז הוא פטור מן המצוות (מדין תורה), אין מצרפים אותו למנין וכדומה.

החידוש בקיום תורה ומצוות מאז מתן תורה

ה. ההסבר לכך קשור לשינוי שנגרם בקיום התורה והמצוות בזמן מתן תורה:

המצוות (והעבודה) לפני מתן תורה הגיעו עד לשרש ומקור הנבראים, ולכן חשובה היתה שלימות האדם (הנברא) בעבודת ה' (שעל ידה הוא המשיך אלקות משרשו דהנברא ומקורו); אך לא היתה חשיבות רבה כל־כך באיזה אופן (עם איזה דבר גשמי, וכיו"ב) פעל את העבודה והמצוה. שלכן קיים יעקב אבינו את עבודת התפילין באמצעות ה"מקלות", כמבואר בזהר.

לעומת זאת, קיום התורה והמצוות לאחר מתן תורה מוריד שפע אלקי מהמאציל ברוך הוא, שמעל לשורש הנבראים. שפע אלקי זה אין הנברא יכול להוריד לעולם בכחות עצמו, אלא מפני שכך קבע המאציל, שכאשר תקויים מצוה מסויימת ירד שפע אלקי מן המאציל למטה. לפיכך מגיע שפע אלקי זה רק כאשר המצוה מקויימת בדיוק לפי המידות והשיעורים שנקבעו מלמעלה (במתן תורה).

[ויש־לומר, שגם עתה לו היה צדיק כיעקב אבינו, היה ביכולתו להוריד שפע אלקי באמצעות "מקלות", כשם שעשה יעקב אבינו, אבל זהו שפע משורש הנבראים בלבד (בהתאם לדרגת עבודת הצדיק), ואין בזה את המשכת המאציל, שזוהי העבודה שאחרי מתן תורה].

דומה לכך ענין השיעורים של גיל החיוב במצוות: ילד קטן יכול להיות בר דעת יותר מגדול בשנים רק לגבי שלמות שלו (של הנברא), אבל לגבי הענינים של מתן תורה – המשכת המאציל – יש מדה שנקבעה מלמעלה, שהם מתחילים רק מגיל י"ג שנים. וכן בענין החינוך, ששלמות החינוך (באופן ד"ספי ליה כתורא") הוא מגיל שש שנים.

מכאן שניתן לפרוץ אף את הטבע של ילד קטן כבן ארבע  

ו. מכך מובן גם בעניננו, שכיוון שאדמו"ר נ"ע היה באותה עת "בציר מבר שית", הרי שללא הבט על גדלות הדעת שלו וכו' כבר באותם שנים, למרות הכל הוא היה עדיין בדרגה של "בציר מבר שית" (בנוגע להענינים דמתן תורה), שעדיין לא הגיע לשלימות החינוך.

וכיוון שכאשר התפרסם סיפור זה, בהראותו שהוא אינו מיוחד רק לנשיאי ישראל, הרבי דייק וציין גם את הפרט שהרבי נ"ע היה ילד בן ארבע או חמש שנים, מובן שהענינים בסיפור זה מתאימים לכל ילד יהודי שהוא "בציר מבר שית", שהרי לפי תורת אמת הוא נכלל באותו סוג ודרגת החינוך.

ז. יוצא אפוא, שבפרסמו את הסיפור, רצה הרבי ללמד הוראה מסויימת לחינוך ילד קטן כפשוטו. ומכך מובן שבסיפור זה יש חידוש עיקרי לגבי אופן חינוך הילדים (ולא הוראה סתמית בעבודת ה', עד אפילו לקטנים), כפי שיפורט בהמשך הדברים.

ידועים דברי הרמב"ם, המרחיב את הדיבור לגבי דרך הלימוד עם ילד קטן, ואומר, שיש להמריצו "בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו.. קרא ואתן לך אגוזים…", כי בגלל "מיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב".

והנה כאן דורשים מילד קטן שיצטער עד כדי בכי על אי התגלות הקב"ה אליו, ולא על טוב גשמי וכיו"ב. כלומר, יש לחנך את הילד כך שאלקות תהא חלק משמעותי מחייו ("דברים שהם אהובים אצלו"), עד אשר אי התגלות הקב"ה אליו באופן שהוא התגלה לאברהם אבינו תגע מאד לנפשו.

לולא התרחש מאורע זה אצל הרבי נ"ע, אי אפשר לדעת אם ניתן להביא כל ילד יהודי לידי רגש כזה, כי מטבעו הוא נמשך, כדברי הרמב"ם לעיל, לדברים גשמיים, ויש לחנכו בעזרת הענינים הללו, "שהם אהובים אצלו";

אבל לאחר התרחשות המאורע, ובמיוחד לאחר פרסומו על־ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאף צוה להדפיסו, הרי דבר ברור, שבכך נגלה ונפתח צינור חדש, ודרך חדשה בענין החינוך, כך שבזמננו ניתן על־ידי חינוך כדבעי לפרוץ את הגבלות הטבע של הילד היהודי, ולהרגילו לרצות רוחניות, עד כדי לגלות בו תשוקה נפלאה להתגלות ה' אליו.

וכאשר רואים ילד יהודי שלא מצטער על כך שהקב"ה אינו מתגלה אליו, הרי זה משום שמתנכו אינו מדבר אליו בענין זה בדברים היוצאים מן הלב, ולא בגלל מגבלותיו שלו.

הצמח צדק נותן לנו "טיפ" איך להיות ראויים להתגלות השם

ח. כשם שההוראה הנלמדת משאלתו של הרבי נ"ע ומבכייתו – מכוונת לכל ילד יהודי, כדלעיל בארוכה, כך גם מובן לגבי תשובתו של ה"צמח צדק" לרבי נ"ע ש"כאשר יהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שהוא צריך למול את עצמו, הוא ראוי להתגלות הקב"ה אליו" – שמענה זה שייך במילא ל(חינוך של) כל ילד יהודי:

כוונת ה"צמח צדק" בתשובתו לא היתה שהקב"ה התגלה לאברהם אבינו בלבד (כי הוא החליט למול עצמו בהיותו בן תשעים ותשע שנים), אבל אצל אחרים, ובפרט בדוגמת הרבי נ"ע, אין הדבר אפשרי – שהרי אילו זאת היתה כוונתו היה עונה בקיצור שאי אפשר להשתוות לאברהם אבינו;

אלא, פירוש הדברים הוא, שזוהי הוראה כיצד כל אחד יכול להגיע לידי "וירא אליו ה'", על ידי החלטה שבכל מצב רוחני שבו הוא נמצא (ואפילו צדיק בן תשעים ותשע שנה), עליו למול את עצמו, כלומר: צריך להשתדל ולהתאמץ להסיר את הכיסוי, את העלם והסתר העולם.

אמנם, אברהם היה "צדיק בן תשעים ותשע שנים", שהיו לו "יומין שלמין" בעבודת ה', והחלטה שלו שעליו למול את עצמו, היא חידוש גדול הרבה יותר מהחלטתו של מי שאינו צדיק,

בכל זאת, שייכת הוראה זאת לכל אחד מישראל, כפי שידוע הענין של "פתח" – שלאחר שמישהו עמל על ענין מסויים והביאו לעולם, הוא פותח בכך צינור השפעה זה לאחרים, שאחר כך יכולים הם להגיע לדרגה זו בהרבה פחות עמל,

[ועל אחת כמה וכמה לאחר מתן תורה, כשניתן להשיג ענינים שהאבות הגיעו אליהם על ידי עבודה ויגיעה גדולה, בעמל קטן וקל הרבה יותר].

צינור השפע נפתח צריך רק החלטה להסיר ההעלם

ט. וזוהי ההוראה (מתשובת ה"צמח צדק") בענין החינוך גם לגבי קטנים:

לאחר שמעוררים אצל הילד את התשוקה הנפלאה שה' יתגלה אליו, צריך להסביר לו, שניתן להגיע לכך באמצעות ההחלטה, שיהודי צריך תמיד "למול" את עצמו, להסיר את העלם העולם.

כלומר, צריך לחנך את הילד שלא להתפעל מהעלם והסתר העולם, שלא להתפעל מדברי האנשים, דברי ה"עולם", אלא לשים לב רק לרצון התורה. והחלטה זו תהא חזקה אצלו כל כך, עד אשר "גם כי יזקין לא יסור ממנה" – הדבר יושרש אצלו כל כך, עד אשר גם כשיגיע לדרגות נעלות ביותר בעבודת ה', יזכור, שעליו "למול" את עצמו.

וזה יביא לכך שכבר בקטנותו יקויים בו הענין של "וירא אליו ה'", וזה יאיר אותו ואת סביבתו, באופן של "והיה ה' לך לאור עולם".

הרבי הרשב בהיותו בן ארבע זהיר גם במצוות שבין אדם לחבירו

יו"ד. כשם שרבותינו פתחו צינור חדש בענין החינוך לנושאים ש"בין אדם למקום" – שבזמננו ניתן לחנך ילד יהודי להשתוקק ליהדות (לא לצורך שכר כו', אלא) באופן שהיא תיהפך חלק מחייו, עד אשר ייתכן אפילו בכי על אשר אין ה' מתגלה אליו כשם שהתגלה לאברהם אבינו – כך מוצאים ענין זה גם בנושאים שבין אדם לחברו, וגם זאת בסיפור על בעל יום ההולדת בימי קטנותו:

בהיות הרבי נ"ע בן ארבע שנים, הביא פעם החייט בגד שנתפר לאמו הרבנית. כאשר מדדו את הבגד, הוציא הרבי נ"ע לתומו חתיכת בד שנותרה בכיסו של החייט. החייט, כמובן, התבייש ביותר והחל להתנצל, באומרו, שהוא שכח שנותרה בידו יריעת בד זו, וכדו'.

לאחר שהלך החייט, הוכיחה אותו אמו הרבנית, על אשר גרם לעלבון החייט. כששמע זאת הילד בכה בבי מר ביותר.

לאחר מספר שבועות נכנס אל אביו, (הרבי מהר"ש), ושאלו כיצד ניתן לתקן את עוון הלבנת פנים. כאשר שאלו אביו מדוע הוא מתעניין בכך, ענה לו הילד שברצונו לדעת זאת, מבלי שיספר את אשר ארע.

כאשר תמהה אמו הרבנית, מדוע הוא לא רצה לספר לאביו את הסיפור כולו, ענה: די לי שנכשלתי בהלבנת פנים, והאם עלי לעבור גם על עוון רכילות ולשון הרע?!

יא. במבט ראשון לא היתה כאן כלל הלבנת פנים "חמורה", כי, כמסופר, הוציא הרבי נ"ע את הבד "לתומו", כלומר בשוגג [ובנוסף לכך, לא היה זה ברבים – ורק אמו הרבנית היתה שם], אך למרות זאת, כאשר שמע שנגרמה בושה לחייט, היה אכפת לו ענין זה כל־כך, עד כדי בכי מר.

ומכך ראיה, שהיה איכפת ונוגע לו (לא כל כך הלבנת הפנים שהיתה על ידו, שהוא ייענש

על כך וכדומה, אלא) עצם הענין, שנגרמה בושה ליהודי.

ולפיכך הוא אף סרב לספר על כך לאביו, למרות שייתכן שאי השיבו לשאלת אביו נכלל בעניני כיבוד אב וכדומה, וכל זה הוא רק כדי לתקן את החטא – כי הוא לא סבל את עצם הדיבור על "הלא־טוב" של יהודי (באיזה אופן שהוא).

וכיוון שסיפור זה סופר לנו תוך הדגשה שהרבי נ"ע היה אז בן ארבע שנים, הרי זאת הוכחה שניתן עתה לחנך כל ילד יהודי, גם בגיל זה, באותו אופן.

יש להשתדל במצוות חינוך לגבי ילדיו ולגדי ילדי ישראל בכלל

יב. מכל האמור לעיל נלמדת גם החובה הגדולה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל להשתדל בענין החינוך, הן לגבי ילדיו שלו,

כפתגם הידוע של בעל יום ההולדת נ"ע: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה דאורייתא על כל יהודי, ללא הבדל בין גדול בתורה לבין איש פשוט, כך חוב גמור על כל יהודי, להקדיש מחצית השעה בכל יום למחשבה אודות חינוך ילדיו, ולעשות ככל שביכלתו, ואף יותר מכך, כדי לחנך את ילדיו להמשיך בדרך שמתוים להם ־

והן לגבי ילדים יהודיים אחרים, אשר הוריהם לא חנכו אותם כראוי (מאיזו סיבה שהיא), שאז מוטלת החובה על כל חכם וחכם מישראל, לדאוג לכך שילדים אלו יקבלו חינוך מתאים,

ועל-ידי כך מעמידים את "צבאות ה'", אשר יצאו מן הגלות – בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו – על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחות הרבי ש"פ וירא, כ' מר-חשוון, תשל"ו ותשל"ז – מוגה, לקו"ש חס"ו ע 129 ואילך, תרגום מאידית. נתפרסם בחוברת "יחי המלך" תקפד)