משיחות ש"פ נצבים ה'תנש"א, יום ב' דר"ה, וש"פ וילך ו' תשרי ה'תשנ"ב

א.  מעלתה המיוחדת של השנה החדשה[1] (ה'תשנ"ב) – מודגשת (לכל לראש) בקביעות השנה, ובפרט בהענינים העיקריים שנקבעו עליהם סימנים ע"י גדולי ישראל, ומהם:

א הקביעות דראש השנה ביום שני בשבוע – כהסימן "פתבג המלך"[2], "ב"ג המלך פת וילך"[3], שכשחל ר"ה (שענינו "תמליכוני עליכם"[4], "המלך") ביום ב' או ביום ג', "פת וילך, פת מלשון פתות אותה פתים[5], שמחלקים נצבים וילך לשתים"[6], שקורין פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, שבת סליחות הב'[7], ופ' וילך בשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה.

ומעלה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' גם לגבי הקביעות דר"ה ביום ג' (ששניהם נכללים בהסימן "פתבג המלך") – בשתים: (א) בהסימן "ב"ג המלך" – דיש לומר, שהב' והג' (ב"ג) רומזים גם לב' הימים דר"ה (יום ראשון דר"ה – ב', ויום שני דר"ה – ג'), (ב) ובשייכות לקריאת התורה ("פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים") – שקורין "אתם נצבים היום גו'" (ש"היום" קאי על ראש השנה[8]) תוך ג' ימים (שבת, יום ראשון ערב ר"ה, ור"ה) שנחשבים (בכמה ענינים) למציאות אחת[9].

ב הסימן דקביעות השנה (כמודפס גם בהלוחות) הוא בש"ז: ב' – יום ב' שבו חל ר"ה, ש' – שלימה, שחשון וכסלו שלמים[10], ז' – יום ז' שבו חל ר"ח ניסן.

וענין זה קשור עם היותה שנה מעוברת – כי, כשר"ה חל ביום ב' (ב'), וחשון וכסלו מלאים, שנה שלימה (ש'), לא יחול ר"ח ניסן בשבת (ז') אלא בשנה מעוברת.

ונמצא, שבשנה זו ישנם ג' ענינים של שלימות – שלימות משולשת: (א) השלימות הקשורה עם החדשים חשון וכסלו ששניהם מלאים, (ב) השלימות הקשורה עם שנת העיבור – שע"י הוספת חודש העיבור (הי"ג) נעשית השנה כולה "שנה תמימה", כדרשת חז"ל[11] "שנה תמימה, להביא חודש העיבור", (ג) והשלימות הקשורה עם הקביעות דר"ח ניסן ביום השבת – שגם יום ראשון דפסח חל בשבת, והתחלת ספה"ע (ממחרת הפסח) היא במוצאי שבת, "ממחרת השבת" גם כפשוטו, שאז ישנם "שבע שבתות תמימות" בשלימות, שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית[12], תמימות בשלימות[13].

ויש לבאר המעלה המיוחדת שבקביעות השנה, הן בנוגע להקביעות דר"ה ביום ב' וג' (ב"ג המלך), והן בנוגע להקביעות דהמשך השנה, ועל הסדר: חשון וכסלו מלאים, שנה מעוברת, ור"ח ניסן (וחג הפסח) בשבת (בש"ז); ונוסף על המעלה דקביעות השנה יש לבאר גם המעלה המיוחדת דשנת ה'תשנ"ב לגבי שאר שנים שקביעותם כן היא, וכן יש לבאר הקשר והשייכות דכל ענינים הנ"ל, כדלקמן.

ב.  ב"ג המלך:

מעלת הקביעות דר"ה ביום שני – להיותו בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון[14]:

יום ראשון בשבוע הוא בדוגמת יום ראשון דהתחלת הבריאה – שלכן נקרא "יום ראשון" אף שכבר עברו רבבות ימים מששת ימי בראשית[15], וכמודגש גם בשירו של יום, "בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו"[16].

וזהו גם ענינו של ר"ה – כמ"ש[17] "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", וכמודגש גם באמירת המזמור לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה (שירו של יום ראשון) בתפלת ערבית דליל ר"ה[18], התפלה הראשונה דר"ה[19].

ובפרטיות יותר:

ידוע[20] ביאור הטעם ש"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" קאי על ר"ה (א' בתשרי), אף שבכ"ה באלול נברא העולם[21] וא' בתשרי הוא יום הששי לברה"ע – להיותו יום ברוא אדה"ר, עיקר ותכלית ומטרת הבריאה כולה, ועל ידו נפעלה שלימות בכל הבריאה כולה, כמבואר במדרשי חז"ל[22] שאדה"ר קרא ואמר לכל הנבראים שבעולם "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"[23], והמליך את הקב"ה למלך על כל הארץ, ע"י ההכרזה "ה'[24] מלך גאות לבש"[25], ודוגמתו בכל ר"ה, כמארז"ל⁴"אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם", וע"י בנ"י נעשה גם "מלך על כל הארץ".

ועפ"ז י"ל, שבקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון מודגשת שלימות הבריאה כולה (כל ששת ימי בראשית) כמו שהיא במעמד ומצב דיום ראשון שנקרא "יום אחד"[26], "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו"[27], היינו, שגם לאחרי שנבראו כל הנבראים שבעולם מאיר ומתגלה בעולם ש"הקב"ה יחיד בעולמו".

ועוד ועיקר, שבקביעות דר"ה לאחרי יום ראשון (ביום שני הסמוך אליו, אבל לא ביום ראשון עצמו), מודגש שבר"ה ישנו ענין נעלה יותר שבא לאחרי יום ראשון ("יום אחד", ש"הקב"ה יחיד בעולמו") – החידוש שע"י עבודת האדם[28] בהוספה על שלימות הבריאה (כולל גם בריאת האדם) ע"י הקב"ה, כדלקמן.

ג.  ובהקדים – שיום ברוא אדה"ר הוא ראש השנה ("תחלת מעשיך . . יום ראשון") לא רק בגלל השלימות שבבריאת האדם (בחיר הנבראים, יציר כפיו של הקב"ה[29]) כשלעצמה, אלא גם (ובעיקר?) בגלל השלימות שנעשית בהבריאה כולה ע"י עבודת האדם, באמרו "בואו נשתחוה גו'", "ה' מלך גו'", שזוהי שלימות נעלית יותר משלימות הבריאה ע"י הקב"ה.

והענין בזה:

לאחרי גמר וסיום הבריאה כולה בבריאת האדם ביום הששי נאמר[30] "אשר ברא אלקים לעשות", שפירושו "לתקן"[31], היינו, שלאחרי שלימות בריאתו של הקב"ה, "אשר ברא אלקים", צ"ל "לעשות" תיקון והוספה ע"י עבודת האדם ("אתם קרוין אדם"[32], ע"ש אדמה לעליון[33]) בקיום התומ"צ, כמודגש גם במתן-תורה בששי בסיון שנרמז ב"יום הששי" דמעשה בראשית, "הששי" בה"א יתירה, "הששי המיוחד"[34], "הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה"[35] ש"יום ששי בסיון שקבלו ישראל התורה . . נחשב כאילו נברא העולם עתה"[36], ומדגישים בפסוקי שופרות דר"ה הענין דמתן תורה, כיון שבריאת העולם בר"ה היא בשביל עבודתם של ישראל בקיום התורה.

וביאור תוכן התיקון וההוספה שע"י עבודת האדם ("לעשות") לגבי שלימות העולם (כולל גם לאחרי שנברא בו האדם) מצד "אשר ברא אלקים" – שהשלימות שמצד הבריאה אינה אלא דרגת האלקות שבערך להעולם, וע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ נמשכת ומתגלה בעולם גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, ועד להמשכת וגילוי מהותו ועצמותו ית' בעולם[37], שזהו"ע דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים38, שמציאות העולם (תחתונים) נעשית דירה שבה מתגלה מהותו ועצמותו ית'.

ויש לומר, שענין זה מרומז בבריאת האדם באופן ד"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"[38] – שע"י ה"נשמת חיים" שנפח[39] הקב"ה בגוף האדם שנעשה מ"עפר מן האדמה" שהוא היסוד דכל הבריאה כולה ש"הכל הי' מן העפר"[40], ניתן כח להמשכת וגילוי ה"נשמת חיים" בכל הבריאה כולה: לכל לראש – גילוי ה"נשמת חיים" דהבריאה עצמה, שיהי' ניכר בעולם הכח האלקי שמהוה ומחי' את העולם (דרגת האלקות שבערך להעולם), ועוד ועיקר – המשכת וגילוי "נשמת חיים" דהאדם, "חלק אלקה ממעל ממש"[41], חלק מן העצם ד"אלקה", שתתגלה בעולם גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם, ועד לגילוי מהותו ועצמותו ית'.

וענין זה נעשה ע"י עבודתו של אדה"ר שהכריז בכל הבריאה "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", "ה' מלך גאות לבש" – שנוסף על ההכרזה ד"ה' עושנו" (דרגת האלקות שבערך להעולם שעל ידה נעשית ההתהוות והקיום והחיות דהעולם), פעל אדה"ר בכל הבריאה ההשתחוואה הקשורה עם (ופועלת את) הכתרת המלך, "ה' מלך גאות לבש"[42], שמתגלה בעולם מלכותו של הקב"ה, דרגת האלקות שבאין ערוך (כלל) להעולם[43], ובפרט ע"פ הידוע[44] ששרש המלכות הוא למעלה מכל הספירות, בבחי' הכתר, ועד לפנימיות הכתר, ועד למהותו ועצמותו ית'.

ד.  ויש להוסיף, ששני ענינים אלו (שלימות העולם מצד הבריאה, והשלימות היתירה שנעשית ע"י עבודת האדם) מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים בשבת שלפני (וממנו מתברך[45]) ר"ה – פרק חמישי ופרק ששי[46]:

התחלת פרק חמישי, "בעשרה מאמרות נברא העולם" – השלימות שמצד הבריאה, דרגת האלקות שבערך להעולם; ופרק ששי[47], שהתחלתו "שנו חכמים בלשון המשנה", שע"י עבודתם של "חכמים" ("כל בניך לימודי ה'"[48]) בלימוד ה"משנה"[49] הקשורה עם ענין הגאולה[50], נעשית גאולה מהמדידה וההגבלה דבריאת העולם[51] "בעשרה מאמרות", ע"י גילוי כבודו ומלכותו של הקב"ה, כהסיום והחותם דפרק ששי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר[52] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ואומר[53] ה' ימלוך לעולם ועד" – כוונת הבריאה בשביל ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם לגלות בעולם כבודו ומלכותו של הקב"ה שבאין-ערוך להעולם.

ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הפרקים חמישי וששי ביחד – שצירוף מספריהם עולה אחד עשר, כידוע[54] שמורה על בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן"[55], למעלה מעשר ספירות, ולמעלה מ"עשרה מאמרות" שכנגד העשר ספירות[56], ולמעלה גם מעשרת הדברות שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות[57], שבחי' זו נמשכת ומתגלה ע"י עבודתם של ישראל ב(לימוד וקיום ה)תורה, כמרומז בפסוק[58] "אחד עשר יום מחורב", שבמתן-תורה ב"חורב" ניתנו עשרת הדברות (דרגת התורה השייכת לעולם שנברא בעשרה מאמרות), ו"מחורב" (כשהולכים מחורב[59]) מתחילה עבודתם של ישראל בתורה, להמשיך ולגלות (בתורה שירדה לעולם, ועל ידי זה גם בעולם) בחי' "אחד עשר", דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם, ועד כמו שהיא בעצמותו ית' ("אנת הוא חד ולא בחושבן")[60].

ה.  ויש לומר, שענין זה (ההוספה שנעשית ע"י עבודת האדם) הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' ו(המשכו ב)יום ג' – "ב"ג המלך":

בהקביעות דר"ה בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון, שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה (בכל ששת ימי בראשית) כמו שהיא ב"יום אחד", "הקב"ה יחיד בעולמו" (כנ"ל ס"ב) – מודגשת השלימות שמצד בריאת העולם ע"י הקב"ה (לפני עבודת האדם); והעילוי שניתוסף ע"י עבודת האדם – מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר"ה ביום ראשון עצמו ("לא אד"ו ראש")[61], כי אם בימים שלאחריו, ובמיוחד ביום שני וביום שלישי, "ב"ג המלך".

והביאור בזה:

מבואר במדרשי חז"ל[62] שביום שני נבראת מחלוקת, וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.

וענינו בעבודת האדם:

ה"מחלוקת" דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם (עולם מלשון העלם[63]) על אלקות, כי, המעמד ומצב ד"יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו", הוא מצד בורא העולם ("הקב"ה יחיד בעולמו", עולם שלו), אבל העולם (הנברא) מצד עצמו הוא במעמד ומצב של "מחלוקת" (שני); והחידוש דיום השלישי – שבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם לאלקות באופן שהעולם גם מצד עצמו "מסכים" (כביכול) עם אלקות.

וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בקיום התורה – ששניהם (ישראל ותורה) נקראים "שלישי", "אוריאן תליתאי . . לעם תליתאי"[64], שלישי המכריע בין החולקים, עי"ז ש"כולל ב' הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"[65] – כמארז"ל שישראל נקראים "שולמית, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי"[66], ע"י עבודתם בקיום התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"[67].

ובעומק יותר:

הכוונה ב"מחלוקת" (דיום שני) היא גם (ובעיקר) ל"מחלוקת" דקדושה, ובלשון המשנה (בפרק חמישי דאבות[68] שלומדים בשבת שלפני ר"ה) "מחלוקת שהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים . . זו מחלוקת הלל ושמאי" – מחלוקת בתורה, מצד ההתחלקות (מחלוקת מלשון התחלקות) דב' קוין ימין ושמאל, חסד וגבורה, להקל או להחמיר[69];

והשלום (דיום שלישי) – נעשה ע"י המשכת והתגלות דרגא נעלית יותר בתורה שלמעלה מהתחלקות דב' קוין, ולכן כוללת שניהם ביחד, היינו, שע"י עבודתם של ישראל בלימוד וקיום התורה נמשכת ומתגלה (בתורה שירדה בעולם, ועל ידה גם בעולם) לא רק דרגת התורה השייכת לעולם (שלכן יש בה התחלקות דב' קוין), אלא גם דרגת התורה שלמעלה מהעולם, ועד לדרגת התורה כפי שהיא במהותו ועצמותו ית', אחדות הפשוטה שלמעלה מגדר התחלקות[70].

ועפ"ז מובן שבהקביעות דר"ה (בסמיכות ליום ראשון, "תחלת מעשיך . . יום ראשון", אבל לא ביום ראשון עצמו, אלא) ביום שני וביום שלישי (ב"ג), מודגש ענינו העיקרי של ר"ה (המלך) – החידוש שנעשה ע"י עבודת האדם בהוספה על שלימות הבריאה ע"י הקב"ה – שגם העולם מצ"ע (לא רק מצד הקב"ה כמו שהוא "יחיד בעולמו") שהוא באופן של מחלוקת "מסכים" עם אלקות, ולא רק עם דרגת האלקות שבערך העולם ("יחיד בעולמו", ע"ד "יחידו של עולם"), אלא גם דרגת האלקות שבאין-ערוך לגמרי להעולם, ועד למעלה מגדר התחלקות (בחי' "אנת הוא חד ולא בחושבן").

ו.  וענין זה מרומז גם בהסימן "פתבג המלך" בנוגע לקריאת התורה – "ב"ג המלך פת וילך", "שמחלקים נצבים וילך לשתים", פרשת נצבים בשבת שלפני ר"ה, ופרשת וילך בשבת שובה:

בפרשת נצבים, "אתם נצבים גו' לפני ה' אלקיכם גו' לעברך בברית[71] ה' אלקיך וגו'" – מדובר אודות מעמדם ומצבם של ישראל מצד מציאותם העצמית (להיותם בני אברהם יצחק ויעקב[72]) כפי שנבראו ע"י הקב"ה (לפני העבודה[73]), כמודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם", שמדגישים לכל לראש עצם מציאותם של ישראל, ולאח"ז באים פרטי הענינים ד"נצבים היום כולכם וגו'".

ובפרשת וילך, "וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" – מדובר אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו, ודוגמתו גם בנוגע לשלימות עבודתו של כאו"א מישראל מצד ניצוץ משה שבו[74].

והעילוי שניתוסף ע"י העבודה לגבי המעמד ומצב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה (שמורה על תוכנה[75]) – "וילך" – שעי"ז נעשית הליכה אמיתית שהיא באין-ערוך[76] לגבי המעמד ומצב ד"נצבים"[77].

וכל זה מודגש יותר כשקורין פרשת נצבים בפ"ע ופרשת וילך בפ"ע (כשר"ה חל ביום ב' וביום ג'), כי, ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה (ע"י הקריאה דפרשת נצבים בפ"ע), תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה (ע"י הקריאה דפרשת וילך בפ"ע).

ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" – שהחלוקה לשתים[78] (תוכנו של יום שני (הב' ד"בג") שנבראת בו מחלוקת), היפך האחדות ד"הקב"ה יחיד בעולמו", היא, כדי להדגיש את החיבור האמיתי שביניהם (השלום דיום שלישי, ג' ד"בג") ע"י עבודת האדם, שעי"ז נעשה עילוי שבאין-ערוך לגמרי, "פת וילך", הליכה ("וילך") שהיא באופן של הבדלה ("פת") מהמעמד ומצב שלפני העבודה ("נצבים").

ז.  ויש להוסיף, שהדגשת המעלה והשלימות שע"י עבודת האדם ("וילך") בהקריאה דפרשת וילך בשבת בפ"ע ("פת וילך") היא גם (ובעיקר) מצד תוכנו של השבת שלאחרי ר"ה ("פת וילך", שמחולק מפרשת נצבים שקורין בשבת שלפני ר"ה) – השבת שב"עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ"[79], שבת שובה:

בין ר"ה ליוה"כ (מבלי למנות ר"ה ויוה"כ עצמם) ישנם שבעה ימים רצופים, כל שבעת ימי השבוע, כנגד שבעת ימי השבוע שבכל השנה כולה[80], שבהם נעשה התיקון והשלימות דשבעת ימי השבוע דשנה שעברה, וההכנה לשלימות העבודה דשבעת ימי השבוע דשנה החדשה – יום ראשון שבעשי"ת כנגד ימי ראשון דכל השנה, יום שני כנגד ימי שני שבכל השנה, וכיו"ב בשאר ימי השבוע שבעשי"ת, כולל שבת שובה, כנגד השבתות דכל השנה[81].

וכיון ששבת שובה כולל כל השבתות דכל השנה כולה, מודגש בו ביותר תוכנו וענינו של יום השבת – גמר ושלימות העבודה – כמ"ש[82] "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה[83] . . ולכן שבת אותיות תשב[84], שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו חזרת הדברים למקורן ושרשן"[85], ובלשון הכתוב[86] "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, שנמצאים בעוה"ז, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף[87]) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה ("תשוב אל האלקים אשר נתנה"), ובאופן נעלה יותר באין-ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.

ועפ"ז יש לומר, שהשבת שלפני ר"ה (פרשת נצבים) היא ע"ד ובדוגמת השבת שלפני התחלת הבריאה[88], ושייכת להבריאה, כפי שהבריאה היא בבחינת המחשבה שלפני המעשה, "סוף מעשה במחשבה תחילה"[89], והשבת שלאחרי ר"ה, שבת שובה (פרשת וילך), היא ע"ד ובדוגמת השבת שלאחרי גמר הבריאה בששת ימי המעשה, העלי' לבחי' המחשבה לאחרי גמר ושלימות המעשה.

ח.  ויש לבאר גם הרמז בסימן "פתבג המלך" (סימן לזכרון חלוקת הפרשיות בהתאם לקביעות השנה, "ב"ג המלך פת וילך") – דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו ע"י גדולי ישראל לתועלת הזכרון יש גם תוכן בפ"ע[90]:

"פתבג[91] המלך" – "הוא שם מאכל המלך בל' כשדים"[92], ובלשון הכתוב²"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא[93]), היינו, שבר"ה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים[94] "מאכל"[95]) על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, משולחן המלך!

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', "ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך לשתים" (שעל זה רומז הסימן "פתבג המלך") – שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך" צ"ל וישנו מצד עצם מציאותם של ישראל (נצבים) גם לולי עבודתם (פת וילך, שמפרידים וילך מנצבים), וכפס"ד המשנה[96] בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"[97], "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"[98], שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו"[99], שכולל גם "סוס[100] לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"[101], אלא גם "לעשרו", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!

ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דר"ה שאין מקום לטענה של "משמאילים"[102] – כי, השקו"ט שבין "מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי שלכל הדעות הפס"ד הוא שצ"ל ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"[103], ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"[104], ועד לזכיות ממש, ובודאי ש"נכתבין ונחתמין (בספרן של צדיקים גמורים) לאלתר לחיים"[105], לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ט.  עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לקביעות השנה – בש"ז[106]:

מעלת השלימות שע"י עבודת האדם בהוספה על השלימות שמצד הבריאה עצמה שמודגשת בהקביעות דר"ה ביום שני (ב'), מודגשת גם בהקביעות דחשון וכסלו ששניהם שלמים (ש'), ובהקביעות דר"ח ניסן וחג הפסח ביום השבת (ז'), השלימות ד"שבע שבתות תמימות" – כי, ב' עניני שלימות שבקביעות השנה מתאימים להשלימות שמצד הבריאה והשלימות היתירה שע"י עבודת האדם: השלימות דחשון וכסלו (כתוצאה מקיבוץ שעות וימים מפני החלקים (תשצ"ג חלקים) שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום[107]) – שלימות שמצד הבריאה, והשלימות ד"שבע שבתות תמימות" (שלימות בקיום המצוה דספירת העומר) – שלימות בעבודת האדם (הקשורה ופועלת שלימות נעלית יותר לגבי שלימות הבריאה, תמימות כימי בראשית¹³).

ויש לומר, שענין זה מודגש גם בהשלימות דשנת העיבור, "שנה תמימה" – שאף שמצד הבריאה "יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"[108], מ"מ, "מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת"[109], הוספה שנעשית ע"י ב"ד של מטה[110], ולצורך עבודתם של ישראל, "מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן, שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב"[111].

י.  ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו – שנת ה'תשנ"ב:

הולך ומתקבל ע"י בנ"א הראשי-תיבות שנקבע ע"י בני ישראל למנין השנה – שד' אותיות הראשונים (ה'תש"נ) הם ר"ת "הי' תהא שנת נפלאות" (בהוספה על שנת נסים), והאות החמישית[112] (ב') היא ראשי-תיבות "בה", שה"נפלאות" אינם ענין פרטי בהשנה, אלא הם ענינה של השנה, וגם ראשי-תיבות "בכל", ש"הנפלאות" הם בכל הענינים כולם[113], "בכל מכל כל"[114], וגם ר"ת בינה, ש"הנפלאות" הם באופן של "רחובות הנהר"[115].

והענין בזה:

"נפלאות" – קאי (בעיקר) על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כלשון הכתוב[116] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שבה יראו ("אראנו") בפועל ובגילוי השלימות שנפעלה ע"י מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא בהוספה על השלימות שבהתחלת הבריאה, שנוסף על השלימות ד"עולם על מילואו נברא"[117], "אלה תולדות (מלא) השמים והארץ בהבראם"[118], תהי' השלימות ד"אלה תולדות (מלא) פרץ"[119], באופן של פריצת גדר, "פרצת עליך פרץ"[120], "זה משיח, שנאמר[121] עלה הפורץ לפניהם"[122].

"בכל"[123] (ובפרט "בכל מכל כל") – כולל כל עניני טובה ושלימות האפשריים, כמובן ממארז"ל[124] "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי' בכל ("וה' ברך את אברהם בכל"[125]), יצחק דכתיב בי' מכל ("ואוכל מכל"[126]), יעקב דכתיב בי' כל" ("וכי יש לי כל"[127]), היינו, ש"כל" מורה ש"לא חסרו שום טובה"[128], הן השלימות שמצד הבריאה, והן ובעיקר השלימות היתירה שע"י עבודת האדם, ועד להשלימות דסיום וגמר כל העבודה ("מעין העולם הבא") בעוה"ז[129], וענין זה נמשך מאברהם יצחק ויעקב לכאו"א מישראל.

"בינה", ובפרט בשייכות ל"נפלאות" ("נפלאות בינה"), נו"ן פלאות[130] – מורה על הגילוי דשער הנו"ן דבינה בסיום וגמר העבודה בתכלית השלימות, כפי שמצינו במשה רבינו שבגמר וסיום עבודתו (כש"וילך משה גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום"[131]) נתעלה ל"הר נבו", "נו"ן[132] בו"[133], באין-ערוך לשלימות הבריאה באופן ד"חמישים . . חסר אחת"[134].

יא.  ויש להוסיף, שהשלימות דהגאולה מודגשת גם בקביעות השנה:

הקביעות דר"ה ביום ב' (וג'), "ב"ג המלך פת וילך" – שגמר ושלימות העבודה דשבת שובה[135] הוא בפרשת וילך, שכולל גם ובעיקר ההליכה שבגמר ושלימות כל העבודה כולה, שכל בנ"י באים ושבים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, כמ"ש[136] "ילכו מחיל[137] אל חיל יראה אל אלקים בציון", ובלשון הכתוב בפרשת וילך "בבוא[138] כל ישראל ("הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'"[139]) לראות את פני ה' אלקיך גו'"[140], ועד לסיום וחותם הפרשה ב"דברי השירה הזאת עד תומם", שרומז גם לשלימות השירה (מלשון תמים) דלעתיד לבוא (שירה עשירית[141]), "שירו לה' שיר חדש"[142], לשון זכר, בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות[143].

הקביעות דחשון וכסלו ששניהם מלאים, "חדשי' שלמים" (ש') – ששלימות החדשים מורה על השלימות דישראל[144] ש"דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"[145], ו"עתידים להתחדש כמותה"[146], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י "דוד מלך ישראל חי וקיים"[147], דוד מלכא משיחא.

[ויש להוסיף, שגם השלימות דשנת העיבור קשורה עם הגאולה – השוואת שנת הלבנה לשנת החמה, שרומז על המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש"יהי' אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית"[148]].

והקביעות דחג הפסח ביום השבת (ז'), שהשבתות (דספה"ע) הן תמימות כימי בראשית – שתכלית השלימות ד"שבע שבתות תמימות תהיינה" היא ע"י הקרבת העומר ושתי הלחם בביהמ"ק השלישי.

יב.  ויה"ר שבבואנו מסיומה של שנת אראנו נפלאות, ובהכנסנו לשנת נפלאות בה, נפלאות בכל, נפלאות בינה, תבוא בפועל ממש ותיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ובלשון הכתוב בפרשת נצבים שקורין לעולם בשבת שלפני ר"ה: "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'"[149], וכמודגש במיוחד בהר"ת ד"נפלאות בכל", "בכל מכל כל", ש"בכל מכל כל" בגימטריא "קבץ"[150] – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר בתפלת חנה[151] (שמפטירין ביום א' דר"ה) "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"[152].

ובלשון התפלה בסיום ברכת שופרות (שבה מסיימים וחותמים ג' הברכות דמלכיות זכרונות ושופרות[153]): "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו", אשר, לאחרי עבודתם של ישראל בתקיעת שופר[154] (ובפרט בב' הימים דר"ה) מקיים הקב"ה הבטחתו "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול"[155], ולא רק בלשון עתיד, אלא בלשון הוה, ועד בלשון עבר, שכבר היתה התקיעה בשופר גדול, ותיכף ומיד "נפטרין לבתיהם לשלום"[156], לבית האמיתי דכאו"א מישראל – בית המקדש השלישי בגאולה השלישית ("יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"[157]), ובביהמ"ק עצמו – בכל שלש הקדושות שבו159, ובפרט בקדש הקדשים[158].

ועוד והוא העיקר – שכן תהי' לנו בפו"מ, ויתירה מזה, שכבר היתה לנו, בלשון עבר, ובפרט ע"פ הפתגם הידוע של רבותינו נשיאינו ע"ד הפירסום דביאת המשיח בעיתונים[159], כפי שנתקיים בפועל ממש בתקופה האחרונה שנתפרסם בכו"כ עיתונים בעולם כולו (ויש להוסיף ולפרסם עוד יותר) ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"[160], ותיכף – כבר בא – בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ובגלוי לעיני כל באי עולם, ועאכו"כ "לעיני כל ישראל"[161], ותיכף ומיד ממש.

הערות