תניא לעם – פרק ה בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום שני כ״ז תשרי ה׳תשע״ה
מהות עניין "התפיסה" ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין? אז מה פירוש "תפיסה", ומה אפשר לתפוס ומה לא?
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
האיש באש

 

 

מבוא לפרק

 

בהמשך לפרק הקודם, בו נתבאר שהאדם הלומד תורה, הרי זה כאילו מקיף ומחבק את המלך. מצד שני גם המלך מקיף ומחבק את היהודי הלומד תורה. והוא ממש לתפוס את הקדוש ברוך הוא:

בפרק זה יתבאר לנו להבין היטב מהות עניין "התפיסה" ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין?. העניין יובן בהסברת דבריו של אליהו הנביא "שאין מחשבה תופסת את הקדוש ברוך הוא כלל". זאת לכאורה בניגוד למאמר רבנו, שכאשר אדם לומד ותופס את מאמר התורה הרי הוא תופס בקדוש ברוך הוא. אם כן כיצד ניתן לתפוס בשכל את הקדוש ברוך הוא, והרי אליהו הנביא אומר: "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" כלומר, אין מחשבה שיכולה לתפוס את הקדוש ברוך הוא. וזה יתבאר לנו על ידי הבנה, כיצד נתפסים עניינים שכליים בשכל, וממילא יובן איזה ייחוד נפלא ישנו בלימוד תורה עם הקדוש ברוך הוא.

בהמשך יתבאר מעלת לימוד התורה על קיום מצוות מעשיות, כשהתורה נחשבת למזון ולחם לנפש, והתורה שקולה כנגד כל המצוות.

 

נתפס בשכל

 

ולתוספת ביאור, באר היטב לשון "תפיסא" שאמר אליהו (תקוני הזוהר בהקדמה לתיקונים דף יז' עמוד א'): "לֵית מַחֲֹשָבָה תְּפִיסָא בָּךְ מארמית ללשון הקודש: אין מחשבה שיכולה לתפוס את הקדוש ברוך הוא. כו'". הנה, כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל – הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו, סדר הבנת ההשכלה הוא שבתחילה השכל תופס את כללות הסברא של המושכל – דבר החכמה, ואז השכל מקיף את המושכל. אחר כך מתחיל לפרט ולהבין את הכלל, על ידי שקלא וטריא, טענות ומענות, ואז השכל מלובש במושכל. כאשר גמר להבינו ועמד על דעתו, שוב השכל מקיף את המושכל – מקיף, מוקף, מקיף. את מצב תחילת הלימוד אומר רבנו במשפט: "השכל תופס את המושכל ומקפו בשכלו", דהיינו באופן "מקיף". ולאחר מכן כשהבין את העניין, אומר רבנו הזקן "והמושכל נתפס … בתוך השכל שהשיגו והשכילו", דהיינו באופן "מוקף". בהמשך הלימוד, כדי שההשכלה תתיישב כראוי במוחו ושכלו, מתאר רבנו הזקן "וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותפסו בשכלו", היינו "מקיף". וזאת יבאר רבנו במשל מהלכה ודין בספרי ההלכות. וכדלהלן:

 

משל מהלכה

 

דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא הדוגמא מההלכה דווקא שהרי על "ההלכה" נאמר: "דבר השם – זו הלכה". לאשורה מקור ביטוי זה במשלי פרק יד' פסוק טו' פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: על בוריה מקור ביטוי זה מהתלמוד מסכת גיטין דף פט' עמוד ב'. להעמיד דבר על בוריו משמעו לברר היטב אם אמת הוא או שקר. כשלומד את דבר השם לאשורה על בוריה, הרי הוא מאוחד עם הקדוש ברוך הוא. – הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו, היא חכמתו ורצונו של הקדוש-ברוך-הוא, שעלה ברצונו, שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך – יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם, לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא, שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך, הביא רבנו דוגמא מהלכה בשולחן ערוך חלק "חושן משפט", העוסקת בדיני המשפטים שבין אדם לחברו. חלק זה נחשב לחלק הרביעי והאחרון שבשולחן ערוך, ולמרות זאת, הביא רבנו דוגמא דווקא מהלכה בחלק זה, להראות, שלמרות שנמצא בה גודל הירידה, כי בטענות שני צדדים דברי אחד מבעלי הדין הם שקר גמור, ובכל זאת זהו דבר השם ממש. לעסוק גם בטענות של שקר!

ממשיך רבנו לציין, שאף שיתכן שלעולם לא יבואו לבית הדין טענות כאלו, כי לא יתקיים אף פעם מצב כזה, אם כן לכאורה, אין תועלת בידיעת ההלכה, בדברים שלא היו ולא יהיו לעולם, כיון שאינם נוגעים למעשה בפועל. דווקא כאן יורגש יותר העניין שדבר השם זו הלכה, כי אין מדובר כאן בהוראת מעשה בפועל, אלא ברצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, שאם יטען זה כך והשני אחרת יהיה הפסק דין ביניהם כך וכך.

אגב יושם לב, לשנוי הלשונות מקודם "כך וכך" ובהמשך "כך" אחד. דבר זה נובע משני עניינים שישנם בהלכות התורה, התורה כפי שהיא רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא מצד אחד, וכפי שהיא מתלבשת בדברים גשמיים מצד שני. בתחילה מדבר על "כך וכך" שהם שתי הבחינות בתורה, אבל לבסוף, כשמודגש העניין שלפעמים לא יבוא דבר זה לעולם, מדבר רק על הבחינה שהתורה היא רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא ולא בהתלבשותה בדברים גשמיים. לכן משתמש ב"כך" אחד בלבד.

ב"הלכה" המצב הוא, גילוי רצונו יתברך נטו, ולכן נוצר מצב של ייחוד נפלא בין רצונו יתברך לבין האדם הלומד ומבין ומקיים את רצונו יתברך, וכדלהלן:

 

ייחוד נפלא

 

הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים – הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא, דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו, וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו, ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. מקור ביטוי זה הוא ברמב"ם, הלכות יסודי תורה פרק ב' הלכה (י) "הקדוש ברוך הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד". שהדבר המקיף, יהיה גם מוקף באותה העת ממש, זהו ייחוד נפלא שאין כדוגמתו בגשמיות כלל. הגם שבחכמות חיצוניות ישנו גם כן יחוד כזה, יש הבדל מהותי בין חכמת התורה לחכמות אחרות. שתיהן באות אומנם מחכמתו יתברך, אלא שבחכמת הטבע וכדומה, המשכיל מתאחד רק עם השכל שבחכמה, ולא עם רצונו וחכמתו יתברך. חכמות אלו הם חיצוניות רצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי זה דומה לפסולת היוצאת מחוטמו של אדם, אף שמקורה הוא מן המוח, אין ניכר בה מעלת המוחין. בלימוד התורה, האדם מתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא מחיה החיים. על ידי התפיסה ברצונו יתברך הם מצוות התורה. ומכאן מעלת לימוד תורה אפילו על קיום מצוותיו יתברך. וכדלהלן:

 

מעלת התורה על המצוות

 

וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור, כי על ידי כל המצות שבדבור ומעשה – הקדוש-ברוך-הוא מלביש את הנפש ומקיפה אור השם מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה – מלבד שהשכל מלובש בחכמת השם, הנה גם חכמת השם בקרבו, יש בלימוד התורה בדיבור מצווה כפולה, גם ידיעת התורה וגם מצוות "והגית בו יומם ולילה", ככל מצוות התורה, ולכן העסקה כאן כפולה. מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכוח ידיעתו והשגתו בפשט-רמז-דרש-וסוד.

עכשיו מתעכב רבנו על משמעות נוספת הטמונה בעובדה שהתורה נתפסת בשכלו של האדם, ומתאחדת עמו. על ידי התאחדות זו מהווה התורה מזון וחיות לנפש. וכדלהלן:

 

לחם ומזון הנפש

 

ולפי שבידיעת התורה, התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. מקור הביטוי בבראשית, פרק מה' פסוק כג' וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: לחם משמע עיקר האכילה ומזון כולל כל הזן ומפרנס. כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש, ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים, כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים – נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה, מחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה. כלומר כשם שהמזון נהפך באכילתנו לבשר מבשרנו ולדם מדמנו, כך גם לימוד התורה נהפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו.  וזהו שכתוב (תהילים פרק מ' פסוק ט'): לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי: וכמו שכתוב בעץ חיים שער מד' פרק ג' שלבושי הנשמות בגן עדן הן המצות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה, וכמו שכתוב בזוהר ויקהל דף רי', ו"לשמה" היינו, כדי לקשר נפשו להשם על ידי השגת התורה, איש כפי שכלו, כמו שכתוב (שער הנהגת הלימוד דיבור המתחיל "מורי") בִּפְרִי עֵץ חַיִים לעומת זו קיום המצוות משמש רק כלבוש לנפש. המזון והלבוש שניהם מביאים תועלת לאדם. בעוד הלבוש משפיע בחיצוניות, שהרי יש לבוש המחמם ולבוש המכבד, המזון מתאחד בפנימיות וגורם לצמיחה וגידול בגוף ולחיות בו. המושג של רעב ושובע אינם רק בענייני הגוף הגשמיים, אלא גם ובעיקר בנפש. כשם שבגוף אין המזון עצמו מחיה את האדם, אלא מוצא פי השם הטמון בתוכו, כך גם לימוד התורה וקיום המצוות, אינם מחיים את הנפש אלא החלק הרוחני והאלוהי שבתורה, דהיינו אהבת השם ויראתו היא המחיה את הנפש.

עוד יש צורך להדגיש, בשווה למזון גשמי אין האוכל נהפך לדבר זר הבלוע בתוכנו, אלא מתאחד אתנו בייחוד מושלם. כך גם לימוד התורה מאוחד ממש אתנו.

והעיקר, כשם שברור שכשאוכל לחם גשמי, שאינו אפוי כראוי כי אז לא רק שלא יתווסף בו חיות הבאה להחיות את האדם, אלא עוד ישפיע לרעה ועלול להזיק, כך בלימוד התורה וקיום המצוות נדרשת אפיה ובישול בחום ומים, כלומר חום היראה ומי האהבה, כדי שיוכל להתעכל באברינו ולהשפיע לטובה.

 

תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות

 

[והמזון היא בחינת אור פנימי, והלבושים בחינת מקיפים. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (משנה מסכת פאה פרק א' משנה א'): שֶאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ ותַלְמוּד תּוֹרָה שָקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִצְוֹת, לפי שהמצות הן לבושים לבד, והתורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת, שמתלבש בה בעיונה ולימודה. וכל שכן כשמוציא בפיו בדבור, שהבל הדבור נעשה בחינת אור מקיף, כמו שכתוב בפרי עץ חיים].

 

סיכום הפרק

 

בהמשך לפרק הקודם יתבאר לנו בפרק זה את מעלת לימוד התורה על קיום המצוות. וזהו באמצעות שנתוודע לחיבור שיש לאדם כשמקיים מצוות, או כשלומד תורה.

ערכנו היכרות עם מעלת לימוד התורה על קיום המצוות. בהיות לימוד התורה מזון הנפש, המחייה את הנפש עצמה, קיום מצוות הרי הם לבושים לנפש. לימוד התורה, נוסף להיותו מזון, הוא גם אחת ממצוות התורה, לכן מעלתה כפולה, גם לבוש וגם מזון. ובלבד שבלימוד התורה יעיין היטב ויבין דבר לאשורו על בוריו, וגם ילמד בהוצאת קול מפיו ולא בעיון בלבד.

בידיעת התורה – מלבד שהשכל מלובש בחכמת השם, הנה גם חכמת השם בקרבו, מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג, והוא יחוד נפלא וזהו שאמר אליהו לשון "תפיסא" וזהו שכתוב "ותורתך בתוך מעי"

כי כשאדם מקיים מצוות הרי הוא מתחבר עם מצווה המצווה באמצעות המצווה. אך כשלומד תורה הרי הוא מתחבר עם האלוהות בייחוד נפלא שאין ייחוד כמהו ולא כמותו בגשמיות כלל. כי הלומד מקיף בשכלו את התורה והתורה מקיפה את האדם הלומד.

וממילא מובן למה נמשלה התורה למזון וגם ללבוש כי היא מתלבשת בגופו של הלומד תורה וגם מקיפה אותו כלבוש חיצוני.

ולכן נקראת בשם לחם ומזון, לבושי הנשמות בגן עדן הן המצות, והתורה היא המזון לנשמות שעסקו בעולם הזה בתורה לשמה, היינו, כדי לקשר נפשו להשם שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות, לפי שהתורה היא מזון וגם לבוש לנפש.

 

סיפור חסידי לפרק

 

מספר הרבי יוסף יצחק. בחג הפורים בשנת תרס"ג, שהה בווינה, אוסטריה עם אביו, הרבי שלום דוב בער. אביו אמר לו, לימוד התורה צריך להיות "לשמה", פירושו לשם התורה. מתאחדים עם התורה, עד שהלומד והתורה נהיים לדבר אחד. אז סגנון לשונו של הלומד הוא לשון התורה ושכלו נעשה שכל של תורה.

מספר הרבי יוסף יצחק, שסיפר לו הגאון החסידי, המכונה הגאון מלובלין, מחבר הספר "תורת חסד", הרב שניאור זלמן, כי מנהגו היה לבוא אל הרבי הצמח צדק מדי שנה. כל שנה הביא איתו פלפול עמוק מלא מחידושי תורה. כשהיה נכנס אל הרבי, היה מתפלפל עמו בחידושי תורה אלו.

בבואו לליובאויטש בשנת תרי"ד, שינן לעצמו את הפלפול עם חידושי התורה, והיה בשמחה גדולה, בידעו שחידושים אלו יגרמו נחת רוח לרבי.

בהיכנסי אל הרבי – מספר הגאון מלובלין – התחלנו לדבר בלימוד ובפלפול. הצגתי את פלפולי וחידושיי, ראיתי שהרבי מחייך ומאזין לדברי והייתי שמח מאד.

לאחר שגמרתי להרצות את דברי, אמר לי הרבי: זו תורה טובה עם סברות יפות אלא ש"הנקודה" חסרה – נקודת היסוד של הפלפול אינה אמת. כי הרי ישנה משנה מפורשת האומרת ההיפך.

הייתי מאד נרעש ונבוך, ושאלתי באיזה סדר מששה סדרי משנה?

בסדר קודשים היה המענה.

רבי אינני מוצא, אולי יאמר לי הרבי באיזה מסכת?

במסכת בכורות, היה המענה.

שיננתי לעצמי את מסכת בכורות מתחילה ועד סוף ואינני מוצא.

כשהרבי החל לומר את לשון המשנה ולפרשה תפסתי את טעותי.

אז, אמר הגאון מלובלין חשתי מהו המובן האמיתי של "לימוד תורה לשמה". מי שהתעצם עם התורה לדבר אחד, לא ייתכן שיטעה ויאמר דבר שלא כתוב בה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email