הכרזת "יחי המלך" מביאה את המשיח בפשטות

יום שלישי ו׳ תמוז ה׳תשע״ב
את ההוראה להכריז: "יחי המלך" נותן הרבי מה”מ שיל”ו, ואלה דברי קודשו: ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" – נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" – שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועי"ז ולאח"ז באה התגלותו לעיני כל ע"י פעולותיו כו' (משיחת הרבי, ש"פ תולדות ה’תשנ”ב).

ההכרזה: יחי המלך קשורה בהכרזת: "יחי אדוני המלך דוד לעולם" (מלכים א א לא). המלה לעולם מלמדת שמלכות דוד נצחית. והכרזת: יחי המלך מעומק לב מלא וגדוש בציפיה וגעגועים למלך המשיח פועלת את התגלות מציאותו. ועל ידי הכרזה זו ולאחריה הוא מתגלה לכל בפעולותיו.

 

ואלה דברי הרבי מה”מ שיל”ו: "ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" – נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" – שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל ע"י פעולותיו" כו' (משיחת הרבי, ש"פ תולדות ה’תשנ”ב).

 

הכרזת יחי המלך חייבת להיעשות, כי מינוי המלך כבר היה, ועכשיו צריכה להיות רק ההתקשרות למלך על ידי העם, כי אין מלך בלא עם. והתקשרות העם למלך בשלימות היא הגאולה האמיתית והשלימה.

 

וזה לשון קדשו: "והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שנאמר: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", וצריכה להיות רק קבלת מלכותו ע"י העם, וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה" (משיחת הרבי, ש"פ משפטים ה’תנש”א).

 

ובמלים פשוטות: הכרזת יחי המלך דהיינו, בקול רם דווקא, ולא על דרך דיבור או אמירה בעלמא (שזאת משמעות המלה "הכרזה" – הודעה בקול רם, פרסום ברבים), נותנת חיים במלך, ומזרזת את ההתגלות של המלך ואת הגאולה.

             

וכדברי הרבי: "ובאותיות פשוטות… צ"ל הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע"פ פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!

גם אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה יחי המלך (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

כשם שהחיזוק דבנ"י בזמן הגלות נעשה ע"י ההכרזה "ויחי יעקב" (שיחת הרבי, ש"פ ויחי ועשרה בטבת ה’תנש”א).

 

הכרזת יחי המלך היא זכותו וחובתו של כל אחד, וכלשון קודשו של הרבי: "בכחו וביכלתו דכאו"א מישראל לפעול הענין ד"יחי המלך" (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

"הכרזת יחי המלך מביאה את המלך המשיח: ובפשטות… בא מלך המשיח" ("יחי המלך") (שם).

 

כי ההכרזה הזאת לא זו בלבד שהיא ממליכה את המלך, אלא גם פועלת חיים במלך. ועל ידי זה מצליח המלך בפעולותיו, כלשון הרבי:

"וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך" (כפי שמצינו גם במלכות (ראה מלכים א, א' לד-לט) – בנוגע לשלמה) בית דוד (ועד"ז בדוד (שם, לא) – אבל לא בנוגע לענין ההכתרה)), שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של מלך. (ובזה גופא – "יצלח מלכא… כי התפלה על החיים וההצלחה" (רד"ק עה"פ שם ל"ד). (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

"שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם", כלומר אע"פ שנקראים "עם מלשון עוממות… רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה, "כי… רק ברוב עם הדרת מלך") פועלים הם את המלכות שהעם מכריזים: יחי המלך" (שיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

ומובן ופשוט, שהכתרת המלך צריכה להיות בחיות ובהתלהבות, כולל שמחה, שירה, רעש ושטורעם. כי "ברוב עם הדרת מלך", ובדוגמת המלכת המלך שלמה, ששם נאמר: "ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם: יחי המלך והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותיבקע הארץ בקולם ויעלו משם שמחים ותהום הקריה" (מלכים א פ"א פסוקים לט, מ, מה).

 

ואם כך בהמלכת המלך שלמה, על אחת כמה וכמה בהמלכת המלך המשיח. כפי שאומר הרבי באותה שיחה שעניין הכתרת מלך על ידי העם, הנותנת לו מלכות וחיות שייך לכל מלך, אך באופן מיוחד שייך במלך המשיח שהוא היחידה הכללית של כל ישראל:

ונמצא שבנוגע למלך המשיח מודגש ביותר הקשר והשייכות לכל ישראל – שעצם נשמתם, בחי' היחידה, היא ניצוץ מנשמתו של משיח, ולכן, גם הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח – "דרך כוכב מיעקב", כוכב דכללות ישראל, הקשור עם גילוי "דרך כוכב מיעקב" אצל כאו"א מישראל, התגלות בחי' היחידה שלו (משיחת הרבי, ב ניסן ה’תשמ”ח).

 

ולענין זה שייכת גם ההכרזה: עד מתי? הכוללת את ההכרזה: יחי המלך, וגם היא פועלת את ביאת המלך המשיח, כדברי הרבי:

"וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על דבר הצורך להכריז: עד מתי שעל ידי זה מקרבים ומזרזים את הגאולה – דיש לומר שנוסף על הדגשת הצפיה, הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש, באופן דמראה באצבעו ואומר זה, הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפסק דין הרמב"ם: "יעמוד מלך מבית דוד וכו' ויקבץ נדחי ישראל"], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – יחי המלך, שעי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.

והמעשה הוא העיקר:

יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתנו" – כולל גם הבקשה והדרישה: עד מתי? וההכרזה: יחי המלך דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות (משיחת הרבי, ב' ניסן ה’תשמ”ח).

 

ושכר בצידו, שהוא גורם ליציאה מן הגלות ולהתעלות לדרגה של גאולים, לשמחה בטוב לבב ולחיות בעבודת ה'.

 

מעניין לציין, שהרבי נתן הוראה מלמעלה להכריז: עד מתי? הרבה יותר פעמים מאשר: יחי המלך, ולא רק משום שההכרזה: עד מתי? כוללת את הכרזת: יחי המלך, אלא שמאחר שהמלך נבחר ומונה על ידי הקב"ה, נעשתה עבודה מלמעלה למטה. ומה שנותר לנו הוא, להתעורר ולהכתיר את המלך בהכרזת: יחי המלך – כלומר, לעשות את העבודה מלמטה למעלה, בדומה למינוי מלך בתנ"ך, שניתנה לו גושפנקא על ידי העם, שהתאספו והכריזו: יחי המלך. וכשהעבודה נעשית מלמטה, מעודד זאת הרבי באופן נמרץ, כפי שמעידים סרטי הוידאו.     

 

ובעניין זה ראוי להזכיר, שהמלכת המלך על ידי העם מוכרת לנו מראש השנה. הקב"ה מבקש מעמו ישראל לומר לפניו "מלכויות", כדי שנמליך אותו עלינו. כלומר ההמלכה צריכה להיעשות על ידי העם, ובדיבור דוקא, כמו שאומר הרבי: 

"העניין דר"ה קשור עם מה שהקב"ה אומר: אמרו לפני מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. שזהו הרי שלושת העניינים של מחשבה דיבור ומעשה.

תקיעת השופר הוא ענין המעשה, ומלכויות הוא ענין הדיבור, שהרי בנוגע להכתרה לא נוגע מחשבה, העיקר הוא ענין הביטול שזה מתבטא בענין הדיבור דוקא, שאומרים: יחי המלך וזכרונות הוא ענין המחשבה (הרבי, יום ב' דר"ה ה’תשל”ז).

 

פרסום תגובה חדשה

test email