פרק מט בליקוטי אמרים – אם ה' צמצם כל כך – כל שכן האדם צריך להניח ולעזוב כל אשר לו

יום שישי י״ט אב ה׳תשע״א
ההבדל בין אדם למלאכים הוא שמלאכים כל היא עבודתם להתעלות ולהתכלל באור אין סוף ב"ה. ואילו האדם לא רק מתעלה ומתכלל באור אין סוף ב"ה, אלא גם ממשיך אור אין סוף ב"ה למטה. אילו המלאכים היו מתלבשים בגוף, היו נופלים ממדרגתם, כנפילים שירדו לארץ והתלבשו בגוף. בניגוד לנשמות המתלבשות בגוף המזככות את הגוף ומכניעות את הנפש הבהמית. שכוונת האדם בעבודתו היא להפוך חשך לאור ומר למתוק, ולעשות להקב"ה דירה בתחתונים. זוהי מעלת האדם!…
מאת שולמית שמידע

 

 

מטרת הצמצומים לברוא את העולם הזה

הקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים באור האין סוף כדי לברוא את העולם הזה החומרי, שהוא בעל גבול ותכלית, וכדי לברוא את האדם. יש שני מיעוטי אורות באור הנמשך להוות את העולמות: האור ה"סובב" שמהוה את העולמות מ"אין" ל"יש", והאור ה"ממלא" שעובר צמצומים רבים ועצומים כדי שיוכל להתלבש בעולמות ולהחיותם ולקיימם בבחינת גבול ותכלית. פרטי בחינות ההסתר וההעלם של אור אין סוף ב"ה בהשתלשלות העולמות עד שנברא העולם הזה הגשמי עצמו מספר – הם רבים כל כך, שאי אפשר לסופרם ואי אפשר לספר עליהם. והם "מינים ממינים שונים" – שיש סוגים רבים לצמצומים.

 

באופן כללי יש שלשה מיני צמצומים כלליים עצומים לבריאת העולמות: בריאה, יצירה ועשיה. אם כי בכל עולם יש רבוא רבבות פרטים, כך שלמעשה יש אינספור עולמות, כשכל עולם שונה בדרגתו ממשנהו. כל צמצום נועד לאפשר התלבשות של אור עליון בעולם שמתחתיו לפי ערכו.

 

עולם האצילות הוא הממוצע בין עולמות האין סוף לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שהם בעלי גבול ותכלית. עולם האצילות שונה משלושת העולמות הללו, כי עולם האצילות הוא אלוקות ממש. אמנם גם עולם האצילות התהוה על ידי צמצום אור האין סוף, אך מהות צמצום זה שונה בתכלית ממהות הצמצומים העצומים והכלליים, שמהם נתהוו עולמות בריאה, יצירה ועשיה. אמנם מבחינה מסוימת גם עולם האצילות הוא עולם מוגבל לפי שנאצל מכח המגביל שבאין סוף; אך בעוד בריאה, יצירה ועשיה נחשבים לעולמות נפרדים, כי הם בחינת "יש", הרי שעולם האצילות, אף שהוא רק זיו והארה מאור אין סוף, הוא אלוקות ממש, והאור האלוקי שורה בו בגלוי. שם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד – יש אחדות בין ה' והאורות, יש אחדות בין ה' והכלים. הכל בטל ונכלל ומתאחד באור ה' לחלוטין, שאחדות ה' מאירה שם לחלוטין. עולם האצילות פירושו: האצלה והפרשה – עולם האצילות הוא רק הארה מהקב"ה. (וכמו משה רבינו שהאציל מרוחו על שבעים הזקנים, כי ישראל לא יכלו לקבל ישירות ממשה בשר תאוה, אבל דרך נביאים אלו הם אכן קיבלו ממשה, כי רוחו של משה צומצמה יותר ועברה דרכם); ומלשון אצלו וסמוך (ראה פרק ג). בניגוד לעולמות בריאה, יצירה, עשיה, שנבראו בהשתלשלות "יש מאין", עולם האצילות נאצל בהשתלשלות "עילה" ו"עלול", כי עולם האצילות אינו דבר חדש, (אינו מציאות נוספת), אלא הוא רק גילוי ההעלם באופן נמוך יותר, לכן הכל בו ביחוד גמור עם אלוקות. גילוי ההעלם של עולם האצילות דומה, למשל, לטל שלפני רדתו הוא רוחני יותר ובהעלם, שהרי נמצא בשכבות האויר הדקות וכשמגיע סמוך לארץ הוא מתגשם והולך, עד שמתגלה והופך לגשם ממש. או לאיש נדיב שמדת נדיבותו היא בהעלם, והיא מתגלית רק כאשר משפיע גשמיות לזולת (ראה ספר הליקוטים א – א'תנט, ו"משכיל לאיתן" להרב י. גרין פמ"ט עמ' 21-22).

 

עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הם עולמות כלליים. והירידה מעולם אחד למשנהו היא על ידי צמצום עצום כללי אחד. על ידי הצמצום העצום הראשון נברא עולם הבריאה. בעולם הבריאה יש נשמות ומלאכים עליונים, שעבודת ה' שלהם היא בבחינת חכמה, בינה ודעת, כפי שהן מלובשות ומאירות בעולם הבריאה (ולא כפי שהן מאירות בעולם האצילות). תכלית צמצום עצום זה היא לאפשר לנשמות ולמלאכים להשיג ולקבל מהחב"ד שמאירים בהם; כי ה"נבראים", בניגוד ל"נאצלים", הם בבחינת "יש" ואינם בטלים ומאוחדים עם ה', לכן אינם מסוגלים לקלוט אור עצום כל כך, רק אור מזערי שלאחר הצמצום העצום הראשון. אם כי אור מזערי זה שבעולם הבריאה הוא בבחינת אין סוף לגבי עולם היצירה, שאכן ממנו נעשה צמצום עצום שני, כדי שיוכל להתלבש בעולם היצירה. ואף האור המצומצם שבעולם היצירה הצטמצם צמצום עצום כדי להתלבש בעולם העשיה. כך שבין עולם לעולם יש צמצומים, העלמות והסתרים עצומים. ולפי רמת התלבשות והתגלות האור שבכל עולם לפי ערכו ומהותו נוצרו שלש מדרגות של עולמות בריאה, יצירה ועשיה, בסדר של מלמעלה למטה. כמו שבגוף האדם יש הבדל בכמות ובאיכות ההארה שבראש לבין ההארה שבגוף ובין ההארה שברגלים וכו', כשכל אבר מקבל כח וחיות לפי מזגו ותכונתו. ובעצם עולמות בריאה, יצירה עשיה הם שלשה שלבים של יצירת "יש" מ"אין", והם מקבילים לשלשת לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה (כפי שיבואר בהמשך).

 

[בכללות יותר, כשלוקחים בחשבון גם את העולמות שלמעלה מאצילות, העולמות התהוו משלשה צמצומים:

הצמצום הראשון: באור העצמות מן המאציל לאצילות, שהאור הצטמצם ובא בד' אותיות דהוי' דאצילות, הן עשר ספירות דאצילות. היינו, הצמצום הראשון מהאין סוף ובלי גבול לגבול.

הצמצום השני: מאצילות לבריאה, יצירה ועשיה – משם הוי' לשם אלקים, להיות מקור לנבראים. היינו, מאלוקות לנבראים.

הצמצום השלישי: בההארה דהארה דשם אלקים, שמהוה ומחיה את הנבראים להיות בבחינת "יש" גמור, כי הוא בא בהסתר והעלם לנבראים. היינו, מרוחניות לגשמיות וליש נפרד לגמרי (על פי הרבי הרש"ב, ספר המאמרים תרסו, רכג)].

 

[עניין שלשת הצמצומים נתבאר באריכות בתורה אור (דבור המתחיל "פתח אליהו" (הצמח צדק) ושם יד א-ג) לקרב את הדברים לשכלנו הדל].

 

[סדר השתלשלות הבריאה

כך הוא סדר השתלשלות הבריאה – כשעלה ברצונו אנא אמלוך – כשהיתה עליית הרצון (האלוקי) למלוכה באור אין סוף שלפני הצמצום (=במלכות דמלכות דאור האין סוף שלפני הצמצום). ולמטה מזה בתוך רצון זה היתה ההשערה על כללות סדר ההשתלשלות שאחר הצמצום, מה ששיער בעצמו בכח, כל מה שעתיד להיות בפועל. אז נפעל הצמצום הגדול, הוא הצמצום הראשון. שמשמעו, על פי האר"י ז"ל, שה' צמצם את אור אין סוף, שהיה ממלא את "מקום" העולמות, קודם הבריאה, בדרך של סילוק. היינו, שסילק את האור לצדדים, ונעשה חלל ומקום פנוי, כביכול, באור האין סוף לעמידת העולמות. בחלל זה שממנו נתפנה האור, נשאר רק רשימו (=רושם) מן האור, והוא הבסיס להתהוות העולמות. אמנם האור לא נסתלק כפשוטו, שהרי לית אתר פנוי מיניה – ה' נמצא בכל מקום, אלא שהאור נעלם ובדומה למי שלמד נושא מסוים, כשאין הוא עוסק בו הוא נעלם וכמונח בקופסה, עד שיעסוק בו בגלוי (על פי ליקוטי תורה, ויקרא נב ג).

 

אחרי הצמצום הראשון, לאחר שנשאר חלל ומקום פנוי, נמשך אור הקו בבחינת גבול, ונעשה הכל בפועל. היינו, לאחר הצמצום חזר והמשיך קו אור דק ומצומצם לתוך החלל. קו אור זה היה כלול באין סוף בהעלם ובביטול לפני הצמצום; ומכיון שהיה קודם בבחינת בלי גבול ובהעלם, ועכשו הוא בא באופן של גבול לגלות בצורה מצומצמת, הוא אור חדש אך לא אור אחר, ח"ו. אף שאין שום יחס וערך בין האור שלפני הצמצום לאור שלאחר הצמצום. האור שאחרי הצמצום דומה במדה מסוימת לאור הנמשך על ידי המלכות, כי הוא אור של תולדה הנמשך ומאיר דרך מסך ו"פרסא". אור הקו הוא שרש החיות האלוקית של השתלשלות כל העולמות. שמראשית הקו (=מלכות דאין סוף שלאחרי הצמצום) התהוה א"ק (=אדם קדמון) הוא הרצון הכללי לכל סדר ההשתלשלות. מא"ק השתלשל עולם העקודים, שבו עשר ספירות (=אורות) עקודים (=קשורים) בכלי אחד מופשט, שהוא שרש לכל הכלים. מעולם העקודים השתלשל עולם הנקודים, הוא עולם התהו, שבו עשר נקודות של ספירות, שאין בהן התכללות. בעולם זה היתה שבירת הכלים בגלל ריבוי האורות ומיעוט הכלים (על שבירת בכלים ראה פל"ו). כשהיתה שבירת הכלים של עולם התהו, נבראו העולמות: בריאה, יצירה ועשיה, שלשם נפלו הכלים השבורים. למעשה, מעולם העקודים נשתלשלו ונתהוו העולמות הנמוכים בשני אופנים: אופן ראשון בחינת הכתר – אריך אנפין (=חיצוניות הכתר שבפנימיותו "עתיק יומין"). האור הנמשך ב(עתיק) ואריך המגיעים מעקודים הוא באופן של תיקון ולא תהו. מהכתר נשתלשל עולם האצילות, עולם התיקון, שבסופו מ"מלכות דאצילות" (על ידי מעבר ה"פרסא") נתהוו עולמות: בריאה, יצירה ועשיה. ואופן שני, מקביל לו, הוא עולם התהו, שבו היו האורות מרובים והכלים מועטים, לכן האורות לא יכלו לסבול את האורות בתוכם. כתוצאה מזה, האורות נסתלקו והתעלו חזרה למקורם. היה זה בבחינת "רצוא" בלי "שוב". אז נשברו הכלים וניצוצות מהם "נפלו" לעולמות: בריאה, יצירה ועשיה. כלומר, עולמות: בריאה, יצירה ועשיה "מקבלים" ומתהוים כאילו משני מקורות. בפועל מהוה אותם ספירת המלכות דאצילות (דרך ה"פרסא" שבין אצילות לבריאה, יצירה ועשיה), אך יש בהם גם משבירת הכלים דתהו. כך שעולם האצילות, המתחיל בכתר – "עתיק יומין" ו"אריך אנפין" – מתקן את עולם התהו, ובעולם האצילות (=עולם הברודים) הוא עולם התיקון, הכל טוב. ואילו בבריאה, יצירה ועשיה יש מה שבא מאצילות – קדושה, ומה שבא משבירת הכלים – קליפות (ראה "פניני התניא" להרב ל.י.ח. גינזבורג ח"ג "תהו ותיקון" מעמ' 253).

 

עולמות: בריאה, יצירה ועשיה הן שלשה שלבים בבריאת "יש" מ"אין" – חומר, צורה ותיקון:  

עולם הבריאה הוא בדוגמת לבוש המחשבה. המחשבה המשוטטת תמיד היא "הלבוש המאוחד" עם הנפש, שהוא גילוי רק לעצמו. בעולם הבריאה יש התחלה כלשהי של נתינת מקום לנבראים, ("אפשרות המציאות"), "חומר ללא צורה". אף שכל המציאות שם היא אלוקות, הרגשת "אין עוד מלבדו". הנבראים בטלים במציאות לגמרי, אלא שיש להם הרגש של ביטול במציאות. עולם הבריאה רובו טוב.

עולם היצירה הוא בדוגמת לבוש הדבור, לבוש הנבדל מן הנפש, היוצא החוצה אל הזולת, אדם כערכו. בעולם היצירה יש כבר מציאות של נבראים בעלי צורה ותוכן, אלא שהנברא נמצא בתוך הכח האלוקי המהוה אותו. הנברא חש שכל חיותו וקיומו הוא רק מהכח האלוקי, ולכן בטל אליו ואינו מעלה בדעתו להיפרד ממנו. זהו ביטול ה"יש". עולם היצירה חציו טוב וחציו רע.

עולם העשיה הוא בדוגמת לבוש המעשה, לבוש הנפרד מן הנפש, שיש לו עסק עם הזולת שאינו כערכו. עולם העשיה, הוא עולם של "יש" גמור. זהו עולם התיקון (הגימור המושלם של צורת היש), שבו יכולה להיות מציאות "עצמאית", שכביכול אינה תלויה במקור המהוה אותה. בעולם העשיה יש דרגות רבות. בדרגות הגבוהות יכול להיות לנבראים ביטול מצד הבנתם והסכמתם אך לא מצד עצם מציאותם. בדרך כלל הם מכירים בבורא ונכנעים לפניו. עולם זה רובו רע. בעולם העשיה התחתון והגשמי, הוא העולם הזה, יש נבראים שיכולים אף להתנגד לאלוקות ולעשות היפך רצון ה'. זהו עולם שרובו ככולו רע (ראה "פניני התניא" להרב ל.י.ח. גינזבורג ח"א מעמ' 207). תפקידנו לתקן את העולמות: בריאה, יצירה ועשיה].

 

תכלית הצמצומים לברוא אדם חומרי להכניע את הקליפה

ה' האציל את עשר הספירות של עולם האצילות, כדי לברוא את העולמות: בריאה, יצירה ועשיה על ידי צמצומים רבים ועצומים. תכלית הצמצומים היא לברוא את גוף האדם החומרי הקשור בסטרא אחרא, כדי שיתמודד עם הסטרא אחרא, ובעבודה מאומצת יכפה את הסטרא אחרא ואף יהפוך אותה לקדושה. כי רק למי שמלובש בגוף חומרי – משכא דחויא (עור הנחש) שמקליפת נוגה – יש כח להתיש את כח הקליפה על ידי אתכפיא ואתהפכא, שעל ידי שבירת התאוות נפרד הרע מהטוב והקליפה עולה לקדושה (כמו שמבואר באריכות בפכ"ז ובעיקר בפל"ז). כך שעל ידי תורה ומצוות פועל האדם עליה גם בנפש האלוקית, גם בנפש החיונית וגם בלבושיהן (מחשבה, דבור ומעשה). ולא רק בכחות הנפש הרוחניים, אלא גם בכל כחות הגוף – שהכל יעלה רק לה' וייכלל בקדושה. זהו יתרון האור הבא מן החשך, שמעט אור דוחה הרבה מן החשך, ומאיר את החשך, כי כשהחשך הופך לאור יש בו מעלה יותר מאשר כשהאור מאיר מצד עצמו, שדוקא על ידי החשך האור מתגלה יותר ונמשך לעולם אור גבוה יותר. כך שדוקא בעקבות הצמצומים, על ידי תורה ומצוות נעשה יתרון ותוספת באור עצמו, וזהו תכלית השתלשלות העולמות, תכלית הבריאה. וסוף מעשה במחשבה תחילה.

 

גוף האדם הוא חומרי, ו"חומרי" הוא גס יותר מגשמי. גוף האדם הוא במדרגה נמוכה יותר משל כל הנבראים; שהמלאכים נבראו מאש ומרוח, ושאר הנבראים כמו צומח וחי, אמנם נבראו מאש, רוח, מים ועפר כמו גוף האדם, אך גופם נברא על ידי מאמר ה', כשהארץ הוציאה אותם גוף ונפש ביחד, וכמאמר רז"ל: בקומתן נבראו. מה שאין כן, בבריאת האדם תכלית הבריאה, שנעשה גופו תחילה בפני עצמו – עפר בלי שום נפש חיונית בתוכו, ומהעפר ה' עשה גוף ואחר כך נפח באפיו נשמת חיים. כך שגוף האדם נמוך במדרגה יותר מגופות בעלי חיים, שנתהוה מבחינת דומם – עפר מן האדמה, שהוא חומר עב וגס (ראה תורה אור ג ד). לכן יש לאדם מדות רעות, שיכולות להיות גרועות ממדותיהן של חיות טורפות. כי בעוד שאר חיות אינן משנות את תפקידן, הרי האדם, שיש לו יצר הרע, יכול לפרוק עול ולמרוד בה'. אולם על ידי שהאדם כופה את היצר הרע, את הסטרא אחרא, אף שגופו ונפשו הבהמית מסתירים את אור הנשמה, הרי שנשמתו מבררת ומזככת את הגוף והנפש הבהמית וחלקה בעולם. אם כן, העולם הזה, שבו נמצא היצר הרע, הוא תכלית הבריאה, ודוקא בו נפעלת העבודה של הכפיה – אתכפיא, והפיכת החשך לאור – אתהפכא, שגורמים נחת רוח לה' ית'. וכאמור, זהו תכלית הצמצומים וגם תכלית השתלשלות העולמות, לברוא את העולם הזה התחתון, ואת האדם החומרי, וכמו שכתוב: אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי (ישעיה מה יב); (וכל העולמות העליונים נבראו רק כאמצעי ושלב להגיע לעולם הזה). לכן גם קנאה מדת החסד שמעולם האצילות באברהם אבינו, שעושה את עבודתה בעולם הזה, שהוא תכלית הבריאה.

 

אהבה דוחקת הבשר

הקב"ה השפיל עצמו וצמצם את אורו וגנזו והסתירו בשלשה מיני צמצומים שונים, כדי להתלבש בעולמות, וכדי לברוא את האדם התחתון מחמת אהבתו אליו. ה"צמצום" וה"גבורה" שלמעלה באים ממדת החסד, שמשמעות גבורה שם היא התגברות החסדים. וזהו שכתוב: אהבה דוחקת את הבשר (בבא מציעא פד א). הגמרא מספרת (שם): כאשר נפגשו רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון והזדמן להם לעמוד אחד מול השני פנים אל פנים, מתוך שכריסן גדול יכול היה צמד בקר לעבור מבין שניהם מתחת לכריסן, מבלי לגעת בהם. אמרה להם מטרוניתא אחת: בניכם אינם שלכם – שאינכם יכולים להיזקק לנשותיהם – אמרו לה: כרס של נשותינו גדול משלנו. אמרה להם: אם כן, כל שכן שאין בניכם שלכם. אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר, ומתוך שתאותן מרובה על תאותינו בשר שנינו נדחק (ובנינו שלנו). כלומר, כשהאהבה רבה מאד, אזי דוחקים את הבשר ומתקרבים זה לזה למרות המרחק הגדול.

 

כך בנמשל ברוחניות – אהבת ה' לעמו ישראל היא בתוקף ובהתגברות. ה' סילק את אורו הגדול האין סופי, שלמעלה משיכות לעולמות, לצדדין. ואת האור השיך לעולמות גנז והסתיר בג' צמצומים שונים בדרך של מיעוט אחר מיעוט, עד שהתלבש בעולמות ובנבראים. ה' הניח הכל כדי להעלות אותנו אליו, לכן גם אנו חייבים הכל עבורו. אנחנו צריכים לסלק את עצמנו, כדי לעשות את רצון ה'. אנו חייבים להניח, לעזוב ולהפקיר הכל כדי להידבק בה'. להניח ולעזוב – לחלוטין, ולהפקיר – שלא יהיה לנו שיכות לזה, מנפש ועד בשר – עניינים רוחניים ועניינים גשמיים. בשביל לדבקה בו ית', בדביקה וחפיצה וחשיקה השיכים לשלשת חלקי הנפש – נפש, רוח ונשמה. ושלא יהיו שום מניעות לכך, לא גוף ולא נפש, ולא שום מונע מבית – מעצמו, ולא מחוץ – ממון, אשה ובנים, שמחוץ לגופו ונפשו. שום דבר לא ימנע את להט האהבה, כי כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם (משלי כז יט).

 

הקשר שבין ברכות קריאת שמע לקריאת שמע

מכל האמור ניתן להבין את הקשר שבין ברכות קריאת שמע שלפני קריאת שמע – יוצר אור ואהבת עולם – לקריאת שמע. לכאורה, אין קשר בין ברכות קריאת שמע לקריאת שמע, שהרי שתי ברכות אלה אינן כברכת התורה או כברכה על קריאת מגילה או שאר ברכות המצוות הנאמרות לפני כל מצוה, ומביעות את מהות המצוה (על פי הרשב"א ושאר פוסקים). שאם כן, היה צריך לברך: "לקרוא קריאת שמע". בכל זאת, ברכות אלה (שתיקנו עזרא הסופר ובית דינו, כדי שנאריך את ההתבוננות בגדולת ה') נקראות: ברכות קריאת שמע, ונאמרות לפני קריאת שמע דוקא, כי הן הכנה לקריאת שמע. כי שעת קריאת שמע היא שעת "מוחין דגדלות" למעלה, ושעת הכושר לאדם למטה לקשר את המוחין (חב"ד) שלו לה' להעמיק בגדולת ה' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבוק בה' בקיום תורה ומצוות מאהבה (פי"ב). היינו, תוכן קריאת שמע הוא התבוננות בגדולת ה', המביאה לאהבת ה'. וכמו כן, ברכות קריאת שמע מראות את גדולת ה' הנפלאה, ובכל זאת, למרות גדולת ה' אהבת עולם אהבתנו, ולכן צריך לאהוב את ה' אהבה עצומה.   

 

עיקר קריאת שמע לקיים ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך (דברים ו ה) – בשני יצריך. לאהוב את ה', לא רק בנפש האלוקית, אלא אף בנפש הבהמית. דהיינו, לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה' – לכפות את רצון היצר הרע, שלא יפריע בעבודת ה' כל היום, גם בתפילה גם במשא ומתן וכו' בגלל אהבת ה' אמיתית ופנימית. יותר מזה, עבודת ה' צריכה להיות בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ה), להפקיר הכל בשביל אהבת ה', וששום עניין בעולם לא ימנע את אהבת ה': לא גוף ונפש, שהם עניינים פנימיים, ולא ממון אשה ובנים, שהם עניינים חיצוניים. וליתר דיוק:

בכל לבבך – הם האשה והילדים, שלבבו של האדם קשורה בהם בטבעו. שגם זה לא יהיה לגרמייהו – לטובת עצמו ולמלא תאותו, אלא לשם שמים לעשות רצון ה', לקיים מצוות ה', וכמו שאמרו רז"ל (שבת קנב א) על הפסוק: הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד (תהלים לג ט) – הוא אמר ויהי – זו אשה, הוא צוה ויעמוד – אלו בנים, שה' הטביע באדם את האהבה הטבעית לאשה ולבנים.

ובכל נפשך – (נפש=חיים) צריך להקדיש את הנפש – את החייםלה' מתוך אהבת ה'.

ובכל מאדך – (מאד=כסף) צריך להקדיש גם את הממון לה', שהכל יהיה לשם שמים, ולא בגלל אהבה עצמית.

 

ולכאורה איך יוכל האדם, שהוא בעל גוף חומרי, להגיע לאהבת ה'?

אלא שזה נפעל על ידי התבוננות בשתי ברכות אלה שלפני קריאת שמע, שהן הכנה לקריאת שמע. לכן סידרו חז"ל תחילה את ברכת "יוצר אור" המתארת את גדולת ה', כפי שהיא מתבטאת בעבודת המלאכים, העומדים ברומו של עולם, ועם זאת בטלים לאור ה'. ה' בורא מלאכים: בורא קדושים (בעולם הבריאה), יוצר משרתים (בעולם היצירה), ואת האופנים וחיות הקדש (בעולם העשיה). המלאכים שמעולם הבריאה והיצירה הם השרפים, שאין להם ידיעה והשגה בה', והם משמיעים ביראה קדוש קדוש קדוש… כי מרגישים שה' נבדל מהם ואינו מתלבש בהם בגילוי. והיכן הקב"ה כן מתגלה? מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) – דוקא בארץ כבודו, הם ישראל שלמטה – המקיימים תורה ומצוות, וכנסת ישראל (מלכות דאצילות), מקור נשמותיהם שלמעלה. לעומת השרפים, האופנים וחיות הקדש, שמקומם ודרגתם למטה מהשרפים, ואינם בעלי השגה כמוהם להבין אפילו  עד כמה אור אין סוף קדוש ומובדל מהם, מתנשאים בהתפעלות המדות ברעש גדול, ואומרים בשירה: ברוך כבוד ה' ממקומו – שכבוד ה' יתברך ויימשך מהמקום שהוא נמצא, שמקומו בלתי ידוע ובלתי מושג להם, וכפי שהם אומרים: כי הוא לבדו מרום וקדוש. והשבח שלהם לה' הוא על מה שנמשך ומתגלה ממקומו. התבוננות זו במלאכים היא כדי לדעת שגדולת ה' גדולה כל כך ומכל מקום הקב"ה עזב הכל ואהבת עולם אהבתנו, כאמור.

 

ברכה שניה – אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו – פירוש "אהבת עולם" כאן הוא: אהבה דוחקת את הבשר. כלומר, ה' צמצם את אור הבלי גבול להתלבש בבחינת גבול – עולם – בגלל אהבת עמו ישראל. בברכה זו יש התבוננות באהבת ה' העצומה לעמו, שצמצם את אורו והניח כל צבא מעלה הקדושים והשרה שכינתו להיות נקרא: אלוקינו, כמו: אלוקי אברהם כו' – שמקרבנו אליו ליכלל ביחודו ואחדותו ית' על ידי תורה ומצוות בדומה לאברהם אבינו שהיה מרכבה לאלוקות, שהיה בטל ומיוחד בהקב"ה (כמבואר בפרקים מו-מז).

 

[במקומות אחרים מפרשים "אהבת עולם" בשני פירושים אחרים: א. אהבה מוגבלת – אהבה השיכת לעולם שלמטה מ"אהבה רבה". ב. אהבת נצח – אהבה עצמית ונצחית של ה' לעם ישראל שגבוהה מ"אהבה רבה"].

 

חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו – "עלינו" דוקא. הרי שהקירוב שזוכים לו ישראל למטה הוא גדול יותר מכל צבא מעלה. ולכן כמים הפנים לפנים (משלי כז יט) מתעוררת האהבה לה' עד למסירות נפש ב"אחד", ולואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך (דברים ו ה) – בשני יצריך. שכח המתאוה של הנפש הבהמית מתאוה לקרבת ה' במקום לתענוגות העולם הזה.

 

ובנו בחרת מכל עם ולשון – הכוונה שה' בחר בגוף היהודי דוקא ולא בנשמה. כי בנשמה אין עניין של בחירה, שהרי אין שום ערך, דמיון ויחס בין נשמת יהודי שהיא חלק מה', לנפש גוי, שהיא משלש הקליפות הטמאות; ובדברים שאינם שוים לוקחים את הטוב והמועיל ואין בכך בחירה אמיתית. בחירה אמיתית יכולה להיות רק כשיש שני דברים שוים, וגוף היהודי דומה בחיצוניותו ובחומריותו לגוף הגוי. אף על פי כן, ה' בחר בגוף היהודי מתוך בחירה חופשית, כדי שיהיה כלי לנשמה וישמור תורה ומצוות; וכך יוכל גוף היהודי, שעושה מצוות מעשיות בגופו, להתאחד עם ה'. עניין הבחירה שיך באמת רק לעצמות ומהות ה' ית', שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו. ומכיון שהבחירה באה מצד הבוחרהעצמות, ולא מצד הנבחרהגוף, זה משפיע על מציאות הגוף, עד שלא שיך שיישאר (תפיסת) מקום לדבר שחוץ מה' ית', ח"ו (ליקוטי שיחות כג 219).

 

אהבת ה' לנשמות ישראל, היא אהבה טבעית ועצמית כאב האוהב את בניו בגילוי; אך האהבה לגוף היהודי והבחירה בו, מבררת ומזככת אותו, מעלה ומקדשת אותו; אלא שקדושה זו נמצאת בהעלם, והכוונה שהאדם יגלה אותה בעבודתו. אמנם באהבת ה' לישראל מצד הנשמה יש מעלה יתירה, כי היא בגילוי; אולם מכיון שהנשמה מלובשת בגוף, אז גם בגוף נקבעת מעלת הנשמה. ובחירת ה"עצמות" שישנה בגוף באה בו על ידי הנשמה בפנימיות ובגילוי, ועד שבחירת העצמות נעשית למציאותו של האדם.

 

אם כן, נשאלת השאלה: מדוע גוף היהודי נראה דומה לגוף הגוי?

התשובה היא: בשביל הבחירה החפשית, שאילו היה נראה לעינים ההבדל בין יהודי לגוי, לא היתה ליהודי אפשרות לבחירה חופשית, כי הכל היה ברור, גלוי ומחייב. אם כי הדמיון הוא רק חיצוני ובפנימיות יש הבדל גדול, שהרי עצם העובדה שגוף היהודי נבחר על ידי הקב"ה מזככת אותו ומעלה אותו בדרגה, כאמור.

 

וקרבתנו מלכנו – שקרבנו לשמו הגדול, על ידי שנתן לנו את הכח להודות לך – להודות לה' על כל מה שיש לנו, שכל מה שיש לנו הוא מאתו ית'. וההודאה היא ביטוי לביטול שלנו לה', ביטול הקיים בכל יהודי, כפי ששמו ("יהודי") מעיד עליו. וליחדך – להיכלל ביחוד ה' על ידי קיום תורה ומצוות; שהנשמה נכללת באור אין סוף, ומעלה אתה את הנפש החיונית ולבושיה וכל כחות הגוף, שכלם עולים ונכללים ביחוד זה. היינו, בברכת אהבת עולם – זוכה הנפש הבהמית להיות בתכלית הביטול ולהתיחד עם הנפש האלוקית, ועל ידי זה זוכה להתיחד עם אור אין סוף שלמעלה מנבראים.

 

כשמתבוננים בכל הדברים הנאמרים בקריאת שמע ובברכותיה בעומק הלב והמוח – כשרואים את גודל אהבת ה' אלינו, הרי שכמים הפנים לפנים (משלי כז יט), גם בנו מתעוררת אהבה כזו מתוך הכרת טובה. גם בנו מתלהטת הנפש באהבה חוזרת לה'. כי כשמתבוננים באהבת ה' אלינו לא רק כאב האוהב את בנו, אהבה טבעית ותמידית ללא שינוי (אהבה כמים), אלא אהבה מעל הטבע והשכל – שצמצם הקב"ה את עצמו, כביכול, והניח כל צבא מעלה מאהבתו אותנו. אזי גם בנו מתעוררת אהבה עזה כאש, בתנועה תמידית של רצוא – להיכלל בה', ושוב – להשלים את הכוונה העליונה לעשות להקב"ה דירה בתחתונים. ולשם כך יהודי מוכן ברצון רב וברוח נדיבה – באהבה רבה במסירות נפש, בלי שום עיכוב ומונע, להניח כל אשר לו מנגד ומרחוק, שאין זה תופס אצלו מקום, ולמסור נפשו רק ל"אחד". יהודי מוכן למסור לה' את כל רצונותיו, כדי לדבוק בה' בדביקה, חשיקה וחפיצה, באהבה בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא, שזוהי דרגה נעלית ביותר, כי הצליח לפעול דביקות הדדית – גם רוחו ברוח ה' וגם רוח ה' ברוחו. שעל ידי שמכלה את רצונותיו הגשמיים והעצמיים למען ה', מגיע לכלות הנפש ולתשוקה להיכלל באור ה'. קשר זה בין עם ישראל לה' דומה לקשר שבין חתן לכלה.

 

שאכן, ה' הוציא את עמו ממצרים, ערות הארץ, כדי לקרב את עם ישראל אליו, על ידי מתן תורה, שעל ידי תורה נעשית התקשרות בין ה' לעמו בבחינת נשיקין פה לפה. וכמו בנשיקין בגשמיות, שיש דביקות מפה לפה והתחברות הרוח וההבל בין איש לרעהו, כך ברוחניות יש התקשרות דבור האדם בדבר ה', לדבר דבר ה' זו הלכה (שבת קלח ב ועוד); ואתדבקות רוחא ברוחא – התאחדות רוח האדם עם הרוח שלמעלה, על ידי השגת וידיעת התורה, שהיא רצון ה' וחכמתו ית'. [וחיבוק, הוא קיום המצוות המעשיות].

 

הדרך להגיע לדביקות רוחא ברוחא

אך איך היא בחינת (דביקות) רוחא ברוחא? – איך מגיעים להתאחדות של רוח האדם שלמטה עם הרוח שלמעלה? איך מגיעים למצב של ולדבקה בו (דברים ל כ) ית'?

כבר בהתבוננות בתוכן הברכות של קריאת שמע מתבטאת התשוקה של האדם לעלות למעלה ולהיכלל באלוקות באהבה רבה, בכל מאדך, במסירות נפש ממש. וכשמתעוררת הרוח מלמטה לעלות למעלה על ידי ה"אהבה רבה" והתשוקה העזה; כשאדם נמצא בתנועה של אהבה רבה מלמעלה למטה, אומרים לו: אם אתה רוצה להידבק בה', אל תרוץ למעלה, אדרבה הדביקות היא דוקא כשתרד למטה, שעיקר בחינת "נשיקין" ו"דביקות של רוח ברוח", היא על ידי למוד תורה, וכדלקמן. 

 

לזה נאמר (בקריאת שמע) אחרי ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך… (דברים ו ה) – והיו הדברים האלה… על לבבך… ודברת בם… (דברים ו ו-ז). היינו, כמו שבגשמיות ב"נשיקין" יש דביקות של פה לפה, וגם התחברות של הבל ורוח של איש לרעהו – כך הלומד תורה בעיון (על לבבך) מתעמק בתורה ומגיע לדביקות בה' רוחא ברוחא בפועל. ובדבור (ודברת בם) מגיע לדביקות בה' פה אל פה, שנעשה כלי להמשיך את דברי התורה. כך שעל ידי העיון העמוק בתורה נעשה עיקר היחוד לקיים רצון ה' לדבקה בו (דברים ל כ), ומעלת הדבור היא, שהוא מגלה אותו וממשיך אותו למטה בגוף ובנפש הבהמית והעולם, כדלקמן.

 

וכמו שכתוב בעץ חיים, שעיקר היחוד של ה"נשיקין", כביכול, בין האדם ובין הקב"ה, הוא יחוד חכמה, בינה ודעת של הקב"ה בחכמה, בינה ודעת של האדם – על ידי עיון בתורה – על לבבך (דברים ו ו). כי בהבנת והשגת התורה נעשה יחוד נפלא שאין כמוהו מכל צד ופינה בין שכל הלומד לבין חכמתו ורצונו של הקב"ה. והפה הוא מוצא הרוח וגילויו – כשהפה מקיים מצות: ודברת בם (דברים ו ז) ומדבר דברי תורה, הוא מוציא ומגלה את הרוח (הבנת הלב). ואכן, פה האדם עצמו מתיחד עם פיו של הקב"ה, כביכול, על ידי שמדבר את דברי התורה, כי הם דבר הקב"ה – דבר ה' זו הלכה (שבת קלח ב ועוד). אמנם ההתאחדות היא יותר על ידי העיון אבל הכוונה היא להוריד את לימוד התורה למטה על ידי ההלכה ועוד יותר על ידי הדבור והמעשה. כלומר, העיקר הוא ההבנה שבתורה, כמו שכתוב: על מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג) – שעיקר עניין הפה הוא להיות ה"מוצא" של ה"רוח". [במקומות אחרים מבואר, שעל ידי דבור בדברי תורה מקבל האדם את חיותו, שמתאחד עם התורה באחדות פנימית, ולא רק חיצונית. כי בדבור בדברי תורה מתבטאת הדביקות של רוח ברוח שנפעלה על ידי העיון בתורה בגילוי חזק יותר בנפש הלומד, וגם הבנת הלומד מתחזקת]. ועוד, שאם על ידי העיון בתורה נעשה עיקר היחוד, שאז גם הקב"ה יושב ועוסק בתורה כנגדו. דהיינו, הקב"ה משפיל עצמו (מבחינת ישיבה), להמשיך מאור אין סוף (בחינת שמו הגדול) לנפשו האלוקית ולתורה, כפי שנמשכה למטה מבחינת חכמה דאצילות; הרי שעל ידי הבל הדבור של האדם בדברי תורה, נמשך אור אין סוף ומאיר למטה עד נפשו החיונית.

 

אם כן, העיקר הוא ההבנה שבתורה, שעל ידה נוצרת הדביקות של רוח ברוח. ואכן זה לגבי האדם, היינו, הנפש האלוקית; וזוהי דביקות עליונה ביותר. אם כי רצון ה' הוא שאור אין סוף יימשך גם בנפש החיונית ובעולם, לכן יש חשיבות דוקא לדבור בדברי תורה. לפיכך אף שעיקר היחוד נעשה על ידי העיון בתורה, אין אדם יוצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבד, אלא חייב להוציא בשפתיו, להשמיע לאזניו כל מה שלומד; כי, כאמור, על ידי עיון נעשה יחוד אור אין סוף רק עם הנפש האלוקית, ועל ידי דבור נמשך אור אין סוף למטה גם לנפש החיונית השוכנת בדם האדם. ועל ידי זה נפעל בירור לא רק לנפש החיונית, אלא לעולם כולו. כי דם האדם מתהוה מדומם, צומח וחי, שאותם מקבל האדם מהעולם. ועל ידי זה מעלה את הנפש החיונית והמאכלים וחלקו בעולם להיכלל ביחודו ואורו ית'. וזה מכין את העולם כולו לקראת גילוי כבוד ה' בעולם, עד שכל בשר – דומם, צומח וחי, וכל אומות העולם יראו אלוקות בגילוי, כמו שכתוב: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו' (ישעיה מ ה). זוהי תכלית הבריאה, להפוך את חשך הקליפות לאור הקדושה, ואת מרירות העולם שמקבל חיות מקליפת נוגה לטוב ולקדושה, על ידי לימוד תורה וקיום מצוות מאהבה רבה בקריאת שמע הנובעת מהתבוננות בברכות קריאת שמע. וכדברי המלאכים (בברכת יוצר), ישראל פועלים שיהיה: מלוא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג). לכן יהודי בתפילתו צריך להתכוון להעלות לקדושה גם את נפשו החיונית וכל העולם כולו. שתכלית כוונת האדם בעבודתו צריכה להמשיך אור אין סוף למטה – שוב – ולא רק עליה אישית ותענוג אישי להיות דבוק בה'. אלא שצריך לעשות זאת, קודם כל, על ידי העלאת מים נוקבין – התעוררות מלמטה – בחינת רצוא, שזה יתן חיות והתלהבות ואהבה בתורה ומצוות.  

 

העלאת מים נוקבין היא עלית המקבל מלמטה למעלה. המשכת מים דכורין היא המשכה מהמשפיע מלמעלה למטה. התעוררות מלמטה מעוררת התעוררות מלמעלה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו (משנה סוטה א ז ועוד). דהיינו, המשכת אור אין סוף נעשית על ידי לימוד תורה. וכדי שזה יומשך כדבעי, צריך קודם כל אהבת ה' בביטול של מסירות נפש – למסור כל אשר לו לה'. כי כמו שבזריעה בגשמיות, לפני הצמיחה הגרעין נקלט באדמה על ידי שנרקב ונפסד, כך כדי שאור אין סוף הנמשך מלמעלה ייקלט היטב למטה, צריך ביטול של מסירות נפש, כמו שנזכר לעיל בפרק מ"ו, שצריך לעורר את האהבה המסותרת בקריאת שמע עד לאש בוערה במסירות נפש לה'. וכמבואר בפרק מ"א, שצריך להתכונן ללימוד תורה במסירות נפש לה'. וכמו שלמדנו בפרקנו – ואהבת… קודם לוהיו הדברים האלה.

 

זהו ההבדל בין האדם למלאכים, שמלאכים כל עבודתם להתעלות ולהתכלל באור אין סוף ב"ה. והאדם לא רק מתעלה ומתכלל באור אין סוף ב"ה, אלא גם ממשיך אור אין סוף ב"ה למטה. ועוד, שאילו המלאכים היו מתלבשים בגוף, היו נופלים ממדרגתם, כמו שקרה לנפילים שירדו לארץ והתלבשו בגוף. בניגוד לכך, הנשמות המתלבשות בגוף מזככות את הגוף ומכניעות את הנפש הבהמית. שהרי כוונת האדם בעבודתו, כאמור, היא להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק, ולעשות להקב"ה דירה בתחתונים. זוהי מעלת האדם!…

פרסום תגובה חדשה

test email