משיחות ש"פ חוקת, יו"ד תמוז ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

א.  יום זה – ככל ימי השנה בלוח היהודי-תורני – מורכב משני מנינים: היום בשבוע, והיום בחודש[1]. היום הוא היום השביעי בשבוע, יום השביעי (יום שבת קודש), והיום העשירי בחודש (תמוז).

שני מנינים אלו – "ימי השבוע" ו"ימי החודש" – מחושבים ע"פ שני חשבונות שונים, הקובעים את הלוח התורני: מהלך השמש – שבו תלויים ימי השבוע (ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד[2] וכו', וכך ה"ז חוזר על עצמו בכל שבוע[3]: היום יום ראשון בשבת[4] וכו'), ומהלך הלבנה – שבו תלויים ימי החודש.

כבכל ענין בתורה וביהדות (במכל-שכן מכל מאורעות העולם[5]), אין שני מנינים אלו מקריים ח"ו, אלא הם נקבעו כך בכוונה ובדיוק ע"י הקב"ה. הם משקפים שני סדרים באופן שבו הקב"ה בורא ומנהיג את העולם; ומזה יכול וצריך כאו"א מישראל (שהנהגתו היום-יומית נקבעת ע"פ שני חשבונות אלו) להוציא לימוד והוראה בעבודת השם[6].

וכמו"כ מובן גם בנוגע ליום זה – יום השביעי בשבוע ויום העשירי בחודש [ובפרט שבמספרים אלו מודגש במיוחד החילוק בין ימי השבוע וימי החודש, כדלקמן ס"ג] – שהוא כולל בתוכו לימוד בעבודת האדם – הן מכל אחד משני מספרים אלו (שבעה ועשרה) בפני-עצמו (שהרי שני חשבונות אלו אינם תלויים אחד בשני), והן מחיבור שניהם יחד. היות שהם באים יחדיו ביום אחד (והרי זהו בהשגחה פרטית ובדיוק), ה"ז מורה שיש ביניהם שייכות[7] עד שהם נעשים דבר אחד (יום אחד המורכב משני מנינים: שביעי ועשירי).

וכיון שיום זה הוא שבת פרשת חוקת, ויום בחודש תמוז – ה"ז מורה שיש לזה שייכות עם פרשה זו וחודש זה; וגם שייכות עם הימים המתברכים משבת זו[8]: (א) י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר (בשנת תרפ"ז[9]), ו(ב) שבעה עשר בתמוז (בשבת הבאה[10]).

וגם ועיקר: שייכות עם הגאולה האמיתית והשלימה – הענין הכי עיקרי שהזמן גרמא, כמדובר כמ"פ, ובפרט לאחרונה[11].

ב.  החילוק הכללי בין ימי השבוע וימי החודש הוא: שבעת ימי השבוע אינם תלויים במעשה האדם, אלא הם נקבעים מלמעלה, מצד סדר מעשה בראשית כפי שברא אותו הקב"ה, שעי"ז ש"ויהי ערב ויהי בוקר" (ע"י מהלך השמש) עובר במילא יום, ולאחר ששה ימים (היקפים), בא במילא יום השביעי, וקדושת שבת – כדברי חז"ל[12] (בנוגע לקדושת שבת) ש"שבת מקדשא וקיימא (מששת ימי בראשית)". משא"כ (ימי ה)חודש תלוי בקביעות בית דין[13], "ישראל דקדשינהו לזמנים . . ישראל דקדשינהו לראשי חדשים"[14] (ולכן אומרים "מקדש ישראל והזמנים", ש"צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן, שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית-דין"[15]).

וכפי שהוא גם בפשטות הענינים: שבעת ימי בראשית (ויום השבת) היו מיד בתחלת הבריאה (כמסופר בהתחלת התורה). משא"כ קידוש החודש ("החודש הזה לכם גו'"[16]) היא מצוה שנאמרה לבנ"י ("מצוה ראשונה שנצטוו ישראל"[17]) לראשונה ביציאת מצרים. ומבואר בכ"מ[18], שזוהי התחלת העבודה דבנ"י בתורה ומצוות שלמעלה מהבריאה.

וברוחניות הענינים: ימי השבוע קאי על סדר הבריאה כפי שנבראה במילואה ע"י הקב"ה, "עולם על מילואו נברא"[19], כמ"ש[20] "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", תולדות מלא כתיב[21]. ימי החודש קאי על ההוספה והחידוש (חודש מלשון חידוש[22]) שנפעלים בהבריאה ע"י עבודת האדם[23], כמאחז"ל[24] "אשר ברא אלקים לעשות[25] – לתקן", עד שפועלים חידוש ושלימות בכל הבריאה (אפילו לגבי שלימות הבריאה מצ"ע), "שמים חדשים וארץ חדשה"[26] – שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה, כשיהי' "אלה תולדות פרץ גו' (וישי הוליד את דוד)"[27], תולדות מלא (למעלה מתולדות מלא בבריאת השמים והארץ[28]).

ובשרש הענינים מקור חילוק זה הוא משתי הדרגות באלקות: אלקות שבערך להבריאה, ומתלבשת בהבריאה (שבוע); ואלקות שלמעלה מהבריאה (חודש).

ג.  ויש לומר שענין זה משתקף במיוחד בהחילוק בין יום השביעי (בשבוע) ויום העשירי (בחודש) – שני המנינים דיום זה:

שביעי מורה על שלימות ההיקף דהבריאה – שבעת ימי בראשית, שבעת ימי ההיקף[29]. ובשרשם – שבע המדות שבהן נברא העולם, שבעת הימים (יום ראשון – חסד, יום שני – גבורה, עד יום השביעי – מלכות)[30]. דרגא באלקות שבוראת ומתלבשת בעולם.

עשרה קשור (גם) עם הדרגא באלקות שלמעלה מעולם – עשר הספירות, הכוללות את ג' המוחין שהם למעלה מ(מקור ה)עולם[31];

והגילוי דבחי' עשרה (אלקות שלמעלה מעולם) נפעל ע"י עבודת האדם, שמוסיף ומחדש (על הבריאה שנבראת בשבע מדות) את ההמשכה דג' מוחין, כך שנעשית שלימות הגילוי דעשרה – נוסף על הגילוי דבחי' שבע (מדות) בהבריאה, גם הגילוי דג' מוחין.

ובעבודת האדם: על הכתוב[32] "אל תצר את מואב" – מבואר בחסידות[33], שבזמן הזה ניתנו לבנ"י רק השבע ארצות, כיון שעיקר העבודה בזמן הזה הוא לברר ולזכך את שבע המדות (והעבודה בג' המוחין, היא בכדי לפעול על המדות), אבל בגאולה האמיתית והשלימה ינתנו כל העשר ארצות (גם קיני קניזי וקדמוני[34]), כיון שאז תהי' עבודת השם בתכלית השלימות, ותהי' העבודה דג' מוחין (גם) לעצמם (עד השלימות ד"אלה תולדות פרץ" שלמעלה מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם")[35].

ד.  הפעולה דשני הענינים דשבעה ועשרה קשורה בזה שבהבריאה עצמה ישנם שתי דרגות אלו:

בתורה שבכתב נאמר שהעולם נברא בשבעה ימים, "ויכל[36] אלקים ביום השביעי מלאכתו"[37]; בתורה שבעל-פה – "תורה בפירושה ניתנה"[38] – נאמר [בפרק דשבת זו[39]] ש"בעשרה מאמרות נברא העולם". ויש לומר, שזה מתאים לזה שהחילוק שבין תורה שבכתב ותורה שבעל-פה הוא ע"ד החילוק בין שבעה ועשרה:

תושב"כ ניתנה מלמעלה מהקב"ה[40], ולא שייך שאדם יוסיף בה ח"ו. מצד דרגא זו דהמשכת אלקות מלמעלה (תושב"כ) שלימות הבריאה היא באופן דשבעה. וזה נותן כח לעבודה דבירור השבע מדות, גילוי אלקות בתוך ובערך גדרי העולם.

תושבע"פ נתגלתה רובה ע"י העבודה ויגיעה בכח עצמם (בדרך עיון ופלפול) של חכמי ישראל במשך הדורות ("שלומדים מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם . . (או) שעשאום סייג לתורה"[41]), שעי"ז נתחדשו ריבוי דינים ופרטים בהתרי"ג מצוות[42]. ולכן ההדגשה שם היא ש"בעשרה מאמרות נברא העולם". מצד עבודת המטה בתורה (תושבע"פ) ובהעולם – רואים בהבריאה בחי' עשר.

וזה נותן את הכח לעבודה בכח עצמו – "לעשות לתקן" – לפעול הוספה וחידוש בהבריאה, הגילוי דבחי' עשר בתכלית השלימות ע"י העבודה בעולם, עד לשלימות ד"אלה תולדות פרץ" (חידוש בהבריאה[43]).

ה.  בשני ענינים אלו – דשביעי (שבוע) ועשירי (חודש) – יש בזה מה שאין בזה:

המעלה דשביעי היא – שזוהי שלימות הבריאה כפי שהקב"ה ברא אותה מלכתחילה, טוב ושלימות מלכתחילה. וגם – שזוהי השלימות ד(גילוי אלקות ב)הבריאה עצמה, כפי שהיא מתלבשת באופן פנימי בגדר הבריאה (כפי שנברא מלכתחילה).

המעלה דעשירי היא – שפועל (ע"י עבודת האדם) גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה דהבריאה. ובלשון הכתוב[44] – "העשירי יהי' קדש", הדרגא דקדש מלה בגרמי', שנעלה לגמרי (קדש מופרש ומובדל) מענינים אחרים ("גרמי'"), ועאכו"כ מגדר העולם.

– גם שבת (יום השביעי) היא בדרגת (שבת) קדש, "קדש מלה בגרמי'"[45] – אבל זהו כפי שהקדושה נמשכת מלמעלה (מקדשא וקיימא), משא"כ "העשירי יהי' קדש" נפעל ע"י עבודת[46] התחתון[47], שמגיעה (בקדש מלה בגרמי' בעצמה) למעלה מההמשכה מלמעלה[48].

ועפ"ז מובן העילוי דיום זה [ובכלל – דכל יום, מצד זה שמאחד יום בשבוע ויום בחודש, כנ"ל, אבל זהו בגלוי ובהדגשה יתירה ביום זה] – יום השביעי בשבוע ויום העשירי בחודש: החיבור (באותו יום) דשתי המעלות הנ"ל, גבול ובלי גבול, גילוי אלקות בעולם וגילוי אלקות שלמעלה מעולם, וחיבור שניהם יחד – שאלקות שלמעלה מעולם נמשכת במציאות העולם עצמה[49].

ויש לומר שענין זה מרומז גם בכך שהחיבור דשביעי (ז') ועשירי (י') הוא שבעה עשר (י"ז), בגימטריא טוב – ש(טוב סתם בלי תואר והגבלה -) ענינו הוא טוב למעלה וטוב למטה [בלשון חז"ל[50]: טוב לשמים וטוב לבריות], טוב שהוא גלוי מלכתחילה (מצד הבריאה) – כמ"ש בנוגע למעשה בראשית, "וירא אלקים כי טוב"[51], עד (כמו שכתוב[52] בסיום הבריאה ביום הששי) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וטוב (הנעלם מצ"ע) שמתגלה ע"י עבודת האדם ("לעשות – לתקן"), דהיינו, שי"ז בגימטריא "טוב" כולל הן טוב שבעולם (ז') והן טוב בל"ג שלמעלה מעולם (י').

ו.  עפ"ז תובן השייכות עם שבעה עשר בתמוז (שבשבת הבאה, ובמילא ה"ז תענית נדחה), שמתברך משבת זו, עשירי בחודש:

שבעה עשר (בתמוז) הוא בגימטריא טוב, כיון ששלימות הטוב היא כאשר ישנו גם גילוי הטוב הפנימי – טוב בלי גבול – שמוסתר ומתגלה ע"י עבודת האדם.

כידוע שיום תענית בפנימיותו הוא – "יום רצון לה'"[53]. ועי"ז מתגלה הטוב הפנימי בהענין הבלתי רצוי שבגללו צמים (התגלות פנימיות האהבה דהקב"ה לבנ"י, כמשל המלך הרוחץ בעצמו בנו יחידו מרוב אהבתו[54]) – כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה כאשר "כל הצומות האלו . . עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר[55] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי . . יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים"[56].

ויש לומר, שהטוב הפנימי (בטו"ב תמוז) נמצא בגלוי כאשר שבעה עשר בתמוז חל ביום השבת – יום השביעי (כבקביעות שנה זו), שאז לא צמים[57], כיון שבשבת "אין עצב בה"[58], ואדרבה – מצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'"[59], ענינו של שבת הוא עונג, במילא ה"ז דוחה את התענית, ואסור לצום אז.

כלומר, שבשבעה עשר בתמוז שחל להיות בשבת ישנם שתי המעלות יחדיו: שלימות הטוב למעלה – שביעי (שבת), והשלימות דגילוי טוב הנעלם שבא ע"י עבודת המטה – עשירי.

והכח לזה בא מכפי ששני ענינים אלו (שבת וצום שבעה עשר בתמוז) נמצאים בתורה (ע"ד האמור לעיל (ס"ד) שהכח לעבודה דשביעי ועשירי בא מכך שבתורה ישנם שני ענינים אלו, שבעת ימי בראשית בתושב"כ, בעשרה מאמרות נברא העולם בתושבע"פ):

הטעם הפשוט לאיסור תענית בשבת הוא, כיון ששבת (ומצות עונג שבת) היא מן התורה[60], ה"ה דוחה את התעניות שהן מדברי קבלה[61].

וי"ל הביאור בזה בפנימיות הענינים, ובהקדים הטעם לכך שכל התעניות – מלבד יוהכ"פ – הן מדברי קבלה ולא מן התורה:

הטעם לזה יש לומר ע"פ החילוק המדובר לעיל בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ: מן התורה – תורת חסד[62] – אין את ענין התענית (מלבד יוהכ"פ[63]). כלומר: מן התורה – כפי שהעולם הוא מצד למעלה (מצד בריאתו ע"י הקב"ה) – הרי הוא במילואו ובשלימותו, ואין שם (כל-כך[64]) ענין בלתי רצוי (חטא) שיצטרכו עליו תענית (שבאה "מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" על "מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות"[65]).

משא"כ מצד דברי קבלה (בערך ל"דברי תורה"), שפוסקים את ההלכות ע"פ הערכת מצב העולם בפועל למטה (ע"ד תושבע"פ לגבי תושב"כ כנ"ל) – הרי, כיון שמצד העולם למטה (שבו ניתנה בחירה בטוב או בהפכו), יכולה להיות ירידה ע"י החטא ר"ל, לכן באות התעניות לתקן זאת ע"י עבודת התשובה – ההוספה והחידוש שנפעלים בהבריאה ע"י עבודת האדם (יותר מכפי שישנו בהבריאה מצ"ע).

מן התורה נמצא בגילוי (בעיקר) הטוב הגלוי בהבריאה; משא"כ ע"י דברי קבלה (ועד"ז תושבע"פ בכלל) מתגלה גם הטוב הנעלם שישנו למטה, כולל – הטוב הפנימי בהצום דשבעה עשר (טו"ב) בתמוז, כפי שיתגלה לע"ל כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

ועפ"ז מובן הכח דשבת לדחות תענית: כיון ששבת היא מן התורה, הרי היא קשורה עם גילוי הטוב מלמעלה (שביעי), "וקראת לשבת עונג"[66], ולכן אין מקום לתענית[67] אז [מלבד יוהכ"פ שהוא מן התורה].

אבל ביחד עם זה ישנה בשבת שבעה עשר בתמוז גם המעלה דגילוי הטוב הפנימי דהתענית (בחי' עשר), כיון שבמקום לצום מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי', והוא יום שמחה, מעין וכהכנה לדחיית התענית בשלימות לע"ל, כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה [כפתגם הידוע[68] בנוגע לשבעה עשר בתמוז שחל בשבת: הלואי שיהי' נדחה בשלימות ויהפך לששון ולשמחה].

ז.  ובזה מתוסף עוד יותר ע"י שבת עשירי בתמוז: כאשר שבעה עשר בתמוז חל בשבת, הרי השבת שלפני זה – שממנו מתברך שבת שבעה עשר בתמוז – הוא תמיד יום עשירי בחודש (תמוז). ויש לומר ע"ד הרמז: מענין השביעי (שבת) ועשירי (בחודש) – החיבור דהטוב הגלוי והטוב הנעלם (שמתגלה ע"י עבודת המטה) – נמשכת הברכה (מלשון המשכה[69]) ונתינת כח לשבת הבאה לפעול את החיבור דב' המעלות בשבת שבעה עשר בתמוז: גילוי הטוב דשבת (הבא מלמעלה), וגילוי הטוב הפנימי בשבעה עשר – (בגימטריא) טו"ב – בתמוז.

ויש לקשר זה גם עם כך ש"בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות"[70]: בהענין דשבירת הלוחות ישנו טוב פנימי (שעל ידו ניתוסף הריבוי בתורה בלוחות השניות יותר מכפי שהי' מצד לוחות הראשונות, כדאיתא במדרש[71]). ולכן אמר הקב"ה למשה[72] "יישר כחך ששברת": עילוי זה מתגלה דוקא ע"י "כחך" של האדם (עבודת המטה) – ע"ד המעלה דעבודת התשובה (אלא שבזה מקבלים אח"כ גם את הסיוע מהקב"ה, שאומר "יישר כחך").

ובשבת שלפני זה – שהיא בתוך הארבעים ימים הראשונים שהי' משה בהר סיני, קודם שבירת הלוחות – נמצאת בגלוי המעלה דלוחות הראשונות – עבודת הצדיקים, מצד זה ש"עשה האלקים את האדם ישר"[73], אלא שבזה ישנה גם המעלה דעשירי שבא ע"י עבודת המטה[74] (ע"ד לאתבא[75] צדיקיא בתיובתא)[76].

ח.  ולהוסיף השייכות עם פרשת השבוע דשבת זו – פ' חוקת:

הטעם לכך שנאמר "זאת חוקת התורה" על מצות פרה אדומה (אע"פ שהיא לכאורה רק מצוה אחת בתורה) – מבואר בחסידות[77], כיון שמצות פרה אדומה כלולה משני הענינים דרצוא ושוב: שריפת הפרה (רצוא), ו-ונתן מים חיים אל כלי[78] (שוב), שבשני ענינים אלו דרצוא ושוב מתחלקת כללות התורה[79]: התשוקה והרצוא באהבה כרשפי אש דבנ"י להתעלות ולהכלל באלקות; ההמשכה והשוב להמשיך אלקות למטה, ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים[80].

ויש לומר שרצוא ושוב הם ע"ד החילוק בין שבעה (ימי השבוע) ועשרה (ימי החודש): רצוא מורה על עבודת התשוקה והעלי' למעלה מן העולם, עד באופן דכלות הנפש למעלה מהגבלת הגוף – ע"ד הענין דעשרה, שמגיע לבלי גבול (שלמעלה מעולם). שוב הוא העבודה מלמעלה למטה – להמשיך את האורות בכלים למטה, העבודה כנשמה בגוף דוקא, שלזה צריכים להמשיך ע"פ הכלים והגדרים דהגוף והבריאה – ע"ד הענין דשבעה (גדר הבריאה). ושלימות העבודה היא בחיבור שניהם יחד: ביחד עם הרצוא וכלות הנפש צריכה להיות העבודה כנשמה בגוף, ובהרצוא צריכה להיות מורגשת הכוונה שצריכים להמשיך זאת למטה; ובהשוב גופא צריך להיות מורגש ש"על כרחך אתה חי"[81], כיון שבהיותו נשמה בגוף נמצא הוא ברצוא תמידי למעלה.

[ובפרטיות יותר יש לומר, שבהענין דחודש (לבנה) ישנם בהדגשה שני הענינים דרצוא ושוב – "ונפקדת כי יפקד מושבך"[82]: מיעוט הלבנה ("יפקד מושבך") מורה על ביטולה, שבא מצד הרצוא שלה לקבל (אור השמש, אור המשפיע), ואיידי דטריד למיבלע לא פליט[83]; וזה מביא אח"כ למולד הלבנה מחדש ("ונפקדת") – בבחי' שוב, גילוי אור הלבנה מחדש, "להאיר על הארץ"[84]].

ט.  ע"פ הנ"ל תובן גם השייכות עם חג הגאולה, י"ב-י"ג תמוז שמתברך ובא בתוך ג' הימים הראשונים דשבת זו[85], עשירי בתמוז[86]:

הכח לפעול את הגילוי דשבעה ועשרה בעולם בא מזה שעושים זאת קודם בתורה, כיון ש"קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא"[87]:

דובר לעיל (ס"ד), שבתורה ישנן שתי דרגות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ [וכולל דברי קבלה[88]]. תושב"כ ניתנה מלמעלה, ולכן מדובר שם בגלוי והיא נותנת בעיקר את הכח לגלות את הטוב הגלוי ושלימות הבריאה מצד למעלה (שביעי). ותושבע"פ נתחדשה בעיקר ע"י עבודת האדם, ולכן מדובר שם והיא נותנת בעיקר את הכח לגלות את הטוב הנעלם ושלימות הבריאה שנפעלת ע"י עבודת המטה.

בפרטיות יותר זהו החילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה, גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא[89]: נגלה דתורה מגלה בעיקר את ההלכות איך צריכים להתנהג במעשה בפועל, הקשור בעיקר עם החלק הגלוי – הגוף – של יהודי ושל העולם, וזה מקשר את היהודי (ואת העולם) עם בחי' גליא דקוב"ה[90] (אלקות שבערך לעולם). פנימיות התורה מדברת בעיקר אודות הפנימיות והנשמה דהאדם ודהעולם, ועי"ז מתקשרים עם בחי' סתים דקוב"ה⁸⁹(אלקות שלמעלה לגמרי מעולם).

ומזה מובן, שהכח לגלות את הטוב הגלוי בעולם (שבעה) הוא בעיקר ע"י גליא דתורה, והכח לגלות את הטוב הפנימי (עשרה), עד הטוב הנעלם (בחסדים הנסתרים[91]) בתענית וכיו"ב – הוא ע"י פנימיות התורה. וכפי שרואים בפועל, שע"י הבנת פנימיות ונשמת הדבר, יכולים לראות שם גם את הטוב הנעלם, אע"פ שבגלוי אין רואים זאת, או שרואים להיפך (היפך הטוב).

ועפ"ז יש לומר, שהגם שתושבע"פ בכללות נתגלתה ע"י עבודת האדם למטה, ה"ז בהדגשה יתירה בהגילוי דפנימיות התורה – כיון שבכדי לגלות את בחי' סתים דאורייתא (ועי"ז הסתים דקוב"ה), שלא ניתנה בגלוי למטה – זקוקים דוקא ליגיעה דעבודת האדם [ע"ד המעלה דלוחות שניות לגבי לוחות ראשונות, ובכלל – דתושבע"פ לגבי תושב"כ].

וזהו אחד הטעמים לכך שהגילוי דפנימיות התורה (ג' המוחין (קיני קניזי וקדמוני) שמתוספים לעתיד לבוא) בא דוקא ע"י העבודה ב"אריכות הגלות הזה" (שארוך שלא בערך מגלות מצרים שהביאה לגילוי דתורה הנגלית במ"ת)[92], ומעין זה ("טועמי' חיים זכו"[93]) בדורות האחרונים (דוקא) דגלות, החל מ"מצוה לגלות זאת החכמה" בזמן האריז"ל[94], ואח"כ באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ע"י הבעש"ט[95], ואח"כ – בהתלבשות בחכמה בינה ודעת (באופן דיתפרנסון[96]) ע"י תורת חסידות חב"ד דאדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, ובכל דור ודור – מתוסף יותר ויותר בהגילוי דפנימיות התורה ו(יתירה מזה -) סודות התורה (כדלקמן),

דלכאורה, אפשר לשאול: כיון שמדור לדור מתוסף בירידת הדורות, "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו וכו'"[97], ועאכו"כ בדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא[98] – כיצד יתכן שדוקא אז נתגלתה, ובהרחבה, פנימיות התורה, יותר מבדורות הראשונים?!

והביאור בזה: דוקא ע"י העבודה למטה מגלים את הענינים הסתומים (יותר מכפי שישנם בגילוי מצ"ע). ע"ד האמור לעיל, שדוקא ע"י עבודת האדם נעשה הגילוי דג' המוחין (עשר ארצות), הענינים שלא נמצאים בגלוי בהבריאה מצ"ע (אפילו בהיותה בריאה של הקב"ה), עד העילוי ד"אלה תולדות פרץ", שלמעלה מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם".

ועד"ז מובן, שדוקא ע"י העבודה בחושך הגלות, ובפרט בדורות האחרונים – כשהחושך מעורר יותר את עבודת האדם – מתגלים המעינות דפנימיות התורה[99]. ולכן מתוסף בזה בכל דור ודור דוקא ע"י הירידה שבכל דור.

י.  בזה תובן השייכות דשבת זו, עשירי בתמוז, עם חג הגאולה:

ידוע שע"י המאסר והגאולה די"ב-י"ג תמוז ניתוסף בהפצת המעינות חוצה, עד שזה (המאסר והגאולה) הביא ליציאת בעל הגאולה ממדינה ההיא, ולאחרי השתלשלות – בואו ל"חצי כדור התחתון", שזה הוסיף בהגילוי דפנימיות התורה, באופן דהפצה אפילו לגבי ההפצה בדורות שלפני זה, עד שזה מגיע לכל קצוי תבל, עד בחוצה שאין חוצה ממנו[100].

והגילוי דפנימיות התורה נמשך באופן דפעולה נמשכת (מזמן הגאולה) – ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו דבעל הגאולה, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ו"הנשיא הוא הכל"[101] – הוא נותן כח לכל בנ"י ("הכל") דדור זה, ובפרט ע"י תלמידיו שזכו לראותו בעיני בשר פנים אל פנים (נוסף לזה שאצל כולם הרי "מזלייהו חזי"[102]), וראיית פני הצדיק ונשיא הדור פועלת בהרואים, עד שניכר ומשתקף בהם מה שהם ראו, כולל ולכל לראש – בעבודתם ד"יפוצו מעינותיך חוצה",

ובאופן שהולך ומתפשט משנה לשנה, ובפרט בשנים הכי אחרונות – כפי שרואים בפועל, שבשנים האחרונות זכינו והדפיסו ומדפיסים הלאה ריבוי גדול דמאמרי חסידות שהיו עד עתה בכתב-יד ובגלוי רק ליחידי סגולה, עד גם ענינים שהיו עד עתה גנוזים מכולם, ודוקא עכשיו מדפיסים אותם והם מתפרסמים לכל

– [ואשרי חלקם וגדול זכותם של כל אלו ושל יוצאי חלציהם שי' שהתעסקו וממשיכים להתעסק בהדפסת הספרים, ע"י סיוע בממונם, או טירחא בגופם וכיו"ב]. –

והגילוי דפנימיות התורה וסודות התורה – נותן את הכח לגלות בעולם גם את הענינים שלמעלה מגדרי העולם (בחי' עשר), כידוע[103] שע"י גילוי תורת חסידות חב"ד בכלל, המסבירה חסידות בשכל האדם עד בשכל דנה"ב, ובפרט כפי שנתוסף בזה בדורות האחרונים, מקבלים כח מיוחד לעשות מעניני העולם כלים לאלקות, עד שהעולם יעשה דירה לו יתברך בתחתונים – שבמציאות העולם (שבעה) יהי' הגילוי דאלקות שלמעלה מעולם (עשרה), עד עצמותו ית'.

ובזה ניתוסף עוד יותר בקביעות שנה זו, כשחג הגאולה מתברך משבת עשירי בתמוז, וש"פ חוקת – שמרמז על חיבור שני הענינים דשביעי ועשירי (רצוא ושוב), (אלקות שב)עולם ואלקות שלמעלה מעולם.

עד שזה נעשה הכנה מיד לגאולה האמיתית והשלימה [כידוע⁹⁴ שע"י הפצת המעינות חוצה מביאים את "אתי מר" דא מלכא משיחא], כשתהי' שלימות החיבור דשביעי ועשירי: הן מעלת ושלימות העולם כפי שהוא מצד הבריאה (בשבעת ימי בראשית), והן חידוש ושלימות הבריאה שנפעל ע"י עבודת האדם – "אלה תולדות פרץ", וחיבור שתי המעלות יחד.

יא.  מכל דבר צריכים להוציא לימוד והוראה פרטית בעבודת השם (כתורת הבעש"ט הידועה[104]), ועאכו"כ מקביעות ע"פ תורה – החיבור דיום בשבוע ויום בחודש, ובפרט ביום זה – יום השביעי בשבוע ויום העשירי בחודש.

אחד הלימודים בזה:

בכל יום צריכה להיות אצל כאו"א מישראל עבודה כפולה – (א) העבודה ד"ימי השבוע", שיפעל במציאות העולם, ושם יגלה אלקות, (ב) העבודה ד"ימי החודש", שיפעל חידוש בהבריאה, יותר מכפי שיש בה מצ"ע.

ואת שתי עבודות אלו רואים בסדר עבודתו של יהודי בכל יום, ומיד בתחלת היום: ב"מודה אני לפניך" (שיהודי אומר מיד כשניעור משנתו[105]) הוא מודה על שני ענינים: (א) "שהחזרת בי נשמתי" – שהקב"ה החזיר לו את נשמתו (שהיתה לו אתמול, שלשום וכו'). דהיינו, שזה קשור עם הסדר ה"טבעי" כפי שהקב"ה מתנהג עם כאו"א מישראל (ועד"ז עם כל אדם) בכל בוקר. ובהתאם לזה היא גם עבודתו של היהודי – שעושה עבודתו ע"ד הרגיל, בסדר הטבע. (ב) "רבה אמונתך" מרמז על גילוי אלקות שהוא "רבה", למעלה ממדידה והגבלה (דהסדר הטבעי והרגיל). וזה צריך לעורר ביהודי – מדה כנגד מדה – עבודה באופן ד"רבה", למעלה מרגילות שלו.

ובכללות יותר משתקפים שני ענינים אלו בהמשך ברכות השחר: תחילה אומרים ברכות הקשורות עם האופן שבו הקב"ה מנהיג את העולם (בלבושי הטבע) – "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", "פוקח עורים", "מתיר אסורים", וכו'[106]. אח"כ אומרים את ברכת התורה (ובהמשך לזה אומרים חלקים מתושב"כ ותושבע"פ) – שתורה קדמה (במעלה) לעולם[107].

וכמו"כ ישנם אצל יהודי בכללות שני אופני עבודה, החל מעצמו (עולם קטן זה האדם) – העבודה דבירור הגוף וחלקו בעולם, שקשור עם ההגבלות דטבע העולם (שביעי), והעבודה דגילוי הנשמה, ועבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, שלמעלה מהגבלת העולם (עשירי).

כמובן גם בפשטות: אפילו ילד קטן מבין שיש לו שני חלקים – גוף ונשמה. גופו חי בדרך הטבע ע"י אכילה ושתי', ומתנהג בכלל ע"פ הסדר הטבעי דהעולם. ונשמתו מוסתרת מצ"ע (אין הוא רואה אותה בעיניו), אבל הוא מרגיש ומבין שיש בו כח על-גופני (רוחני) שמחי' אותו. הילד מבין גם, שגופו – בהיותו דבר גשמי, אותו הוא רואה בגלוי בעיניו – ה"ה מוגבל במדה מסויימת, ודורש מדה מסויימת של מאכל ומשקה בכדי שיחי'. משא"כ נשמתו – שהיא רוחניות (חלק אלוקה ממעל ממש[108]) – אין לה הגבלות גשמיות. ולכן ה"ה מבין, שהעבודה שעושה עם גופו, שהגוף יעבוד את הקב"ה – קשורה עם הגבלות הגוף והעולם. והעבודה שעושה עם נשמתו, היא ללא הגבלות אלו.

וכמו"כ בהנשמה עצמה – ישנם דרגות, ובכללות – שתי דרגות: פנימיות הנשמה וחיצוניות הנשמה. כפי שגם ילד מבין, שבדברים שנוגעים לו בנפש – ישנם דברים שנוגעים בפנימיות נפשו (ורודף אחריהם בתוקף רב), ודברים שנוגעים רק בחיצוניות נפשו (אין הוא רודף אחריהם, ועד שיכול לפעמים לשכוח אודותם). וכך גם בעבודתו בשני חלקי הנשמה – חיצוניות הנשמה קשורה עם מדידה והגבלה, בערך להעבודה דפנימיות הנשמה, שהיא למעלה ממדידה והגבלה.

עד"ז גם בעבודתו של יהודי בתורה ומצוות עצמם – ישנו החילוק בין גופא דאורייתא (נגלה דתורה), שיש לו מדידה והגבלה[109], ונשמתא דאורייתא (פנימיות התורה), שהיא למעלה ממדידה והגבלה¹⁰⁸. וכך גם בפנימיות התורה גופא – ישנה נשמתא דאורייתא (רזין) ונשמתא דנשמתא דאורייתא (רזין דרזין)[110].

ועד"ז במצוות ישנו גוף המצוה – מעשה המצוה, ונשמת המצוה – כוונת המצוה (ועד"ז קיום המצוה באופן דלפנים משורת הדין).

ובכל ענינים אלו ישנו הלימוד הנ"ל – שבכל יום ויום צריכים להיות שני עניני העבודה, וחיבור שניהם יחד – הן העבודה עם הגוף והן עם הנשמה, הן בלימוד נגלה דתורה והן בלימוד פנימיות התורה, הן קיום מעשה המצוות והן כוונת המצוות, ובאופן שעושים את שניהם יחדיו.

יב.  ובנוגע לפועל – ובפרט בעמדנו בסמיכות לחג הגאולה די"ב-י"ג תמוז, שבו ניתוספה הוספה וחידוש בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה – יש להציע:

נוסף על השיעורים הקבועים בלימוד התורה שיש לכל אחד בכל יום – יוסיפו בכל יום (כל חד לפום שיעורא דילי') לימוד מיוחד ללמוד ענין בנגלה דתורה וענין בפנימיות התורה[111] – עכ"פ ענין אחד לעיונא בכל אחד מהם, ובמיוחד – ענין שכולל את החיבור דנגלה וחסידות ביחד, דהיינו, הן הפירוש הפשוט בזה ע"פ נגלה ביחד עם הביאור בזה בפנימיות הענינים. וכפי שמצינו במיוחד בדברי תורת רבותינו נשיאינו שנדפסים בפרט לאחרונה.

וכמו"כ יוסיפו בקיום המצוות בהידור, ובהדגשה – ע"י הוספה בכוונת המצוה, להדגיש במיוחד שביחד עם קיום המצוה בפועל יהי' בזה גם [אפילו בנוגע למצוות בהן אין הכוונה לעיכובא] כוונת המצוה בשלימות (כל חד לפום שיעורא דילי'), וגם – בקיום המצוות באופן דלפנים משורת הדין.

כולל ובמיוחד במצות הצדקה – הגם שבצדקה לא נוגע כוונת הנותן, אבל הרי ידוע שהמצוה היא בשלימות יתירה כאשר עושים אותה בסבר פנים יפות וכו'[112]. יראו להוסיף הן בנתינת הצדקה בפועל (בכמות), ביחד עם הוספה בה"נשמה" דמצוה זו – הכוונה, ובסבר פנים יפות.

ועד"ז גם בצדקה בדיבור – ע"י נתינת עצה טובה לזולת, ודיבור טוב על הזולת, וצדקה במחשבה – ע"י מחשבה טובה על הזולת.

ובכל זה – נוסף על פעולת עצמו בזה, ישפיעו בזה גם על אחרים, עד "ואהבת לרעך כמוך"[113], שגם הם יעשו כך בכל הפרטים הנ"ל.

יג.  ובקשר עם חג הגאולה עצמו – יעשו גם את כל ההכנות המתאימות לסדר התוועדויות בקשר עם חג הגאולה בכל מקום ומקום ביום המתאים לפי תנאי המקום – ביום די"ב תמוז, או י"ג תמוז, או בשני הימים, או גם – בימים שלאחרי זה, ובפרט ביום השבת.

והתוועדויות שבהן כו"כ מישראל מתאספים יחדיו, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק[114] – בקבלת החלטות טובות בהוספה בעניני יהדות, תורה ומצוותי', ובפרט – בהפצת התורה והיהדות, והפצת המעינות חוצה.

ויהי רצון, שתיכף ומיד ממש, עוד קודם חג הגאולה, ועאכו"כ לפני היום דשבעה עשר בתמוז – תבוא כבר הגאולה, כך שלפני ההתחלה ד"בין המצרים" יהי' "יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו – תהי' בפשטות ביאת המשיח והתפשטות המשיח, "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו', ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמת ה'", ויעשה ויצליח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל – כפס"ד הרמב"ם[115],

וכל זה נעשה באופן של – (רמב"ם ר"ת) "רבות מופתי בארץ מצרים"[116], שעוד בהיותנו במיצרים וגבולים דגלות, מתגלים "רבות מופתי", ונעשה "רבות מופתי", כך שכאשר שואלים יהודי: מה הי' המופת האחרון שראה? הוא משיב: מה פתאום האחרון?! ישנם ויהיו עוד "רבות מופתי", ו"רבות" בלשון התורה פירושו יותר ויותר, עד בלי הגבלה.

עד תיכף הגאולה האמיתית והשלימה, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[117], נפלאות גם בערך לנפלאות במצרים[118] – הן באיכות הנפלאות והן בכמות הנפלאות.

והקיצו ורננו שוכני עפר[119], ובעל הגאולה בתוכם ובראשם, ביחד עם כל בנ"י – נשמות בריאות בגופים בריאים – ובנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינו[120], טסים עם ענני שמיא[121] לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, ולבית המקדש השלישי, מקדש אדנ-י כוננו ידיך[122].

הערות