פרשת כי תצא – כי תצא למלחמה על אויבך – במלחמת הרשות הכתוב מדבר

יום שלישי י׳ אלול ה׳תשע״ב
בפרשה כי תצא אין התורה מדברת על מלחמת הגנה אלא על מלחמת רשות שמטרתה להרחיב את גבול ישראל. מדובר במלחמת תנופה שיש בה תשוקה לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה. לכן נאמר "כי תצא", משמע, לצאת ממדידה והגבלה, לצאת מההגבלות של השכל… ולהתקדם…
מאת שולמית שמידע

 

עם  ישראל יצאו ממצרים להיות חיילים בצבא ה', שלכן נקראו "צבאות ה'".

ותורתנו הקדושה – ("מורשה קהילת יעקב", שניתנה ירושה לישראל),

היא תורת אמת ותורת חיים, שעניינה הוראה נצחית בחיי האדם,

לכל אחד מישראל בעבודתו בכל מקום ובכל זמן –

מלמדת שעבודת האדם בעולם הזה על פי תורה היא מלחמה.

יעד המלחמה הוא לכבוש את ענייני העולם (ענייני הרשות) ולעשותם כלים לאלוקות.

 

וזהו שפירש רש"י – "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" –

יש הבדל בין "מלחמת מצוה" ל"מלחמת רשות".

מלחמת מצוה היא מלחמה על צר שבא על ישראל,

ואילו מלחמת רשות מטרתה להרחיב את גבול ישראל.

וכאן אין התורה מדברת על מלחמת הגנה,

אלא על מלחמת תנופה – על התשוקה לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה.

לכך נאמר "כי תצא", משמע, יש לצאת ממדידה והגבלה,

לצאת מההגבלות של השכל… ולהתקדם…

 

ומובטחים אנו, שאם נפעל לפי כללי התורה ננצח במלחמה –

וככתוב בפרשתנו, "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך".

התורה מדייקת ואומרת: "על אויביך" ולא "עם אויביך".

שמלכתחילה אין כאן שני צדדים השוים בכוחם הנלחמים זה עם זה,

אלא שכבר בתחילה יהודי הוא למעלה מן האויב הנלחם בו…

ולציווי בתורה יש כח, ובכח התורה מובטחים אנו בניצחון המלחמה,

כי כשמוכנים למלחמה, הניצחון מובטח כבר בראשית המלחמה.

 

כשיהודי יודע שמטרת כיבוש ענייני הרשות שבעולם הוא לעשותם כלים לאלוקות.

כשיהודי יודע שהמלחמה היא "על אויבך",

ובאופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו",

הוא מובטח בניצחון – "ונתנו ה' אלוקיך בידך".

מלחמה בדרך זו אינה דורשת יגיעה גדולה ועצומה, אינה דורשת עבודת פרך.

באופן זה גם בזמן העבודה "היום לעשותם", כבר בזמן הגלות…

יש כבר מעין ודוגמא והתחלת השכר של לעתיד לבוא… (- "ביומו תתן שכרו").

ניצחון באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית השלימות.

זוהי עבודה באופן ש"מלאכתך עשויה!"…   

שהקב"ה מבטל את ניצוץ הקדושה ממנו יונקים הקליפות, שאין בהם ממש,

(בחינת ה"לבונה", המקיף דקליפה).

ואז ממילא "ונתנו ה' אלוקיך בידך" באופן של נתינה ומתנה,

ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"…

 

אמנם רק שלימות נצחון המלחמה הוא באופן של המשכה ונתינה מלמעלה,

כי רצון ה' הוא שעם ישראל עצמו ינצח במלחמה זו כמו במלחמה כפשוטה.

שלא יהיה "נהמא דכיסופא" (לחם חסד), אלא "לפום צערא אגרא",

עד שענייני העולם יהיו בבעלות ישראל המנצחים והמבררים והכובשים.

לכן נתינת כח מלמעלה אינה מספיקה…

צריך שהאדם יעבוד גם מלמטה בכוחו הוא…   

שאז הנכבשים יהיו בבעלות האדם בתכלית,

כמו בקנייני מלחמה כיבוש או חזקה על פי ההלכה (גיטין לח א).

 

אם כן, רצון ההשגחה העליונה הוא שעבודה זו תהיה שייכת לאדם דוקא,

כי מקומם של הדברים הגשמיים הוא למטה, והאדם מבררם, מזככם ומעלה אותם למעלה.

האדם מוציאם ממקומם ומעלה אותם למעלה ממקומם.

ובפרט שמקום מוצאם ושורשם האמיתי של הדברים הגשמיים הוא למעלה,

אלא שאחר כך נישבו וירדו למטה.

וכשהאדם מבררם הוא פודה אותם מהשבי שלהם ומחזירם למקומם הראשון והאמיתי.

ואם העבודה להרים דבר מלמטה למעלה היא עבודה נעלית כל כך,

כל שכן וקל וחומר, שהחזרת דברים למקומם הראשון והעליון הוא נעלה שבעתיים…

התורה מרשה לנו להציץ קמעא במשמעות ערך עבודתנו,

כדי להוסיף בנו משנה כח, חיות וזירוז לעשות את עבודתנו,

כי במחשבה והבנה זו, נוספת בנו חיות ותשוקה גדולה בעשיית המצוה, עד שנעשית קלה.

במיוחד שעבודה זו יש בה משום פדיון שבויים – מצוה נעלית ביותר.

 

בפדיון שבויים נכלל גם פדיון הנפש האלוקית ששורשה ומקורה הוא בעולם האצילות –

"נשמה שנתת בי טהורה היא", וירדה למטה לעולם העשיה –

"אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי".

שהנשמה מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית כדי לבררם ולזככם,

נוסף לבירור חלקו בעולם – הם כל הדברים שמשתמש בהם בעולם.

ובגלל ההסתר וההעלם של חשכת הגלות האויב המנגד עומד בתוקפו,

דבר המחייב מלחמה בו…

זהו שנאמר: "ושבית שביו" – זהו כפל הלשון "ושבית שביו"…

במלחמה רגילה לוקחים מהאויב דבר השייך לאויב,

וכאן משמע לוקחים מן האויב את השבי שהיה ביד האויב מלכתחילה,

(ולא דבר שהאויב שבה מאתנו בעת המלחמה),

ואין שמחה גדולה יותר כצאת מהגלות והשביה,

כמשל בן המלך שהיה בשבי וטוחן בבית האסורים.

שבן המלך הנשבה היה שבוי לכתחילה בידי האויב,

ופדייתו והחזרתו למקומו היא מצוה רמה ונישאה.

 

שביה זו ששבינו במלחמת קודש זו הן פעולותינו המעידות על חזרה בתשובה –

"וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים".

שערות הראש הם ממותרי המוחין שנפלו במילי דעלמא,

וצפורניים הם ממותרי המידות שנפלו במילי דעלמא,

צריך להסיר את המותרות אשר לא לה' המה!…

עבודת המוח והלב הם עיקר עבודת האדם,

שרק על ידם מגיעים אחר כך למעשה בפועל.

בראש ובראשונה יש לעסוק בתורה באופן שהתורה נעשית תורתו,

שאז יהודי נעשה שליט ובעל הבית על המציאות כולה.

וכדי שהעבודה תהיה בשלימות, והניצחון יהיה מובטח,

צריך קודם כל לגלח את הראש – תיקון המוחין…

ואחר כך לעשות את הציפורניים – תיקון המידות…

 

אם כן, במלחמה שעניינה לכבוש את ענייני העולם, יש לצאת מכל הגבלה…

יציאה מהגבלות היא דבר חשוב בעבודת ה' בכלל ובעבודה שבלב, זו תפילה, בפרט,

עבודת התפילה – מלשון "עיבוד וזיכוך עורות" – אינה קלה אלא יגיעה עצומה,

לכן נקראת בשם "מלחמה!"… "שעת צלותא שעת קרבא!"…

וכמו שאומר יעקב: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי",

ותרגם אונקלוס: "בצלותי ובבעותי" (בתפילתי ובבקשתי).

עבודת התפילה מיוחדת בכך שדורשת יציאה מהגבלות השכל,

במיוחד תפילת שמונה עשרה, שהרגשת ה"ביטול" שבה היא למעלה מטעם ודעת.

אמנם תפילה היא בסדר והדרגה, תפילה היא סולם שתחילתו בארץ,

אך ראשו מגיע השמימה!…

ואף שגם בהיותו בארץ יש לו התוקף של "והנה ה' ניצב עליו"…

הרי שבעלייה בסולם ממדרגה למדרגה הדביקות בה' מתעצמת,

עד שמגיעה לדרגת כלות הנפש שלמעלה מטעם ודעת…

 

מה גם שתפילה קשורה באהבת ישראל ובאחדות ישראל,

שלכן אומרים קודם התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך",

ו"כי תצא למלחמה על אויביך" הוא לשון יחיד, משמע, "כאיש אחד בלב אחד".

משום כך יש חשיבות מיוחדת לתפילה בציבור, שאין הקב"ה מואס בה,

שבתפילת ציבור מורגשת אחדות ישראל,

עד שעל ידה מתאחדים ממש עם הקב"ה למעלה מטעם ודעת. 

 

עניין זה מודגש בחודש אלול ("ירח ימים") – החודש של החזרה בתשובה.

אמנם העבודה צריכה להיות במשך כל השנה,

אך חודש אלול הוא חודש חשבון הנפש על השנה שעברה,

וחודש ההכנה לשנה הבאה.

שאז צריכה להיות תוספת בעבודה.

ועל ידי "ובכתה"… – חזרה בתשובה, אפשר להגיע ל"ובעלתה" –

יחוד קוב"ה ושכינתיה, יחוד כנסת ישראל עם הקב"ה בשלימות,

שהרי "אורייתא קוב"ה ושכינתיה כולא חד".

 

ואכן עיקר העבודה היא בחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי",

שתכף לאחר העבודה של "אני לדודי" הבאה מלמטה,

בא "ודודי לי" – ההמשכה מלמעלה, "עד מהרה ירוץ דברו".

חודש אלול הוא חודש החזרה בתשובה, חודש החרטה והבכיה על החטא,

עד לשלימות הבכיה ב"ראש השנה" ו"יום הכיפורים",

עד שבאים ל"הושענא רבא" ו"שמיני עצרת" שעל זה נאמר:

"ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה" –

יחוד ישראל וקוב"ה ב"שמיני עצרת", "ישראל ומלכא בלחודוהי",

עד "והיו לבשר אחד".

 

לעתיד לבוא תתגלה מציאותם האמיתית של עם ישראל,

שהם חד ממש עם קוב"ה, ש"אין עוד מלבדו".

ואמנם כשבני ישראל נמצאים בעולם חייבים הם כעבדי ה' לעשות את העבודה,

אולם מבחינת עצם נשמתם, עבודתם בעולם היא מרצונם החופשי,

שהרי בהם נמלך הקב"ה כשרצה לברוא את העולם.

ומבחינה זו עבודתם אינה חובה אלא רשות ועל כך מגיע להם שכר.  

כמתבאר מהפרשה הבאה: "והיה כי תבוא אל הארץ" –

לקיים מצות ביכורים משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל,

כשכל יהודי יושב תחת גפנו ותחת תאנתו.

ואכן, מובטחים אנו לקבל את השכר על מעשינו ועבודתנו,

מובטחים אנו לקבל את כל טוב הארץ בגשמיות וברוחניות בשמחה,

מתוך התיישבות ומנוחה עד לתכלית השלימות, כשבית המקדש על מכונו.

שאז "ובכתה את אביה ואמה"… יתהפך לטובה בגאולה ש"בבכי יבואו"…

עד ש מ"הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" יגיע ל"בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו",

בעגלא דידן בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

עד לתכלית השלימות שתהיה לעתיד לבוא –

"עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים,

קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

 

[חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" –

הוא הזמן המסוגל ביותר לנישואין של עם ישראל עם הקב"ה,

במיוחד שבו היו הנישואין של נשיאי ישראל –

הרבי הרייץ (י"ג באלול) והרבי הרש"ב (י"א אלול).

חודש שבו נפתחה ישיבת "תומכי תמימים" (ט"ו אלול), שבה לומדים פנימיות התורה,

הקשורה לגאולה האמיתית והשלימה,

שבזכותה יהיו כל ישראל "חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים".

יהי רצון שחודש זה יהיה זמן גאולתנו ופדות נפשנו ומיד ממש]. 

פרסום תגובה חדשה

test email