בשבוע שעבר ביקרתי אצל השליח ברמת גן הרה"ח ר' מרדכי בן רחל (המכונה ר' מוטי גל). הוא זקוק לרפואה שלמה וקרובה בע"ה. וכפי שהרבי שליט"א מלמד אותנו תמיד, דווקא מצב זה דוחף אותו לפעול ולהפעיל במרץ בלתי נלאה למען התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח נאו. הוא הפנה את תשומת לבי לאגדת חז"ל על הפסוק: "וישבי בנוב", וביקש שאלמד זאת, אחפש במפרשים, אתבונן בזה, ואנסה להבין מזה איזה מסר עבורנו, כמובן רק בדרך אפשר. ניסיתי לעשות כדבריו, וכיוון שהדברים מעניינים, דומני שכדאי לשתף בתוצאות גם את קוראי ההתוועדות החסידותית ב"בית משיח".

הפסוק (שמואל-ב כא, טז) מתאר את מלחמותיו של דוד המלך עם הפלשתים, וכיצד הרגו גיבוריו של דוד את ארבעת הבנים של ערפה "סף, ומדון, גוליית, וישבי בנוב". וכך נאמר שם: "וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחושת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד. ויעזר לו אבישי בן צרויה, ויך את הפלשתי וימיתהו. אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר, לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".

על פסוק זה דורשת הגמרא (סנהדרין צה, א. להלן בתרגום חופשי ללשון הקודש, ובסוגריים הסבר): מהו "וישבי בנוב" (כלומר, מדוע נזכרת כאן במיוחד העיר נוב) – אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב (כלומר, איש זה, ישבי, בא לפגוע בדוד בגלל עוון נוב עיר הכוהנים. כמסופר בתנ"ך שתושבי נוב נתנו לחם לדוד שברח מפני שאול. דואג האדומי הלשין על כך לפני שאול, ושאול הרג בגלל זה את כל הכוהנים תושבי נוב). אמר לו הקב"ה לדוד: עד אימתי יהא עוון זה (של הריגת נוב) טמון (נעלם ומצפה לתיקונו)? – על ידך (בגללך) נטרד (נאבד מן העולם הבא) דואג האדומי, ועל ידך נהרגה נוב עיר הכוהנים, ועל ידך נהרג שאול ושלושת בניו (אתה כאילו אשם בעקיפין בכל זה, כי זה קרה בגלל שביקשת לחם מתושבי נוב). רצונך (שהתיקון יהי' על ידי) שיכלה זרעך, או (שאתה) תימסר ביד אויב? אמר (דוד) לפניו: ריבונו של עולם, מוטב יימסר אותו האיש (דוד) ביד אויב, ואל יכלה זרעו. (סיבב הקב"ה כיצד יתבצע הדבר:) יום אחד יצא (דוד) לציד. בא השטן, נדמה לו כצבי. זרק בו (דוד) חץ, ולא הגיעו. רץ (הצבי) לפניו, ורץ (דוד) אחריו. משכו, עד שהביאו לארץ פלשתים. כאשר ראה אותו ישבי בנוב, אמר: זה הוא (דוד) שהרג את גוליית אחי. תפסו (ישבי תפס את דוד), קיפלו (הכניעו), הושיב אותו ושם אותו תחת קורת בית הבד וישב עליו (למעכו). ארע לו נס, נתרחבה הארץ מתחתיו (כלומר, נתרככה. פירוש אחר: נשפלה כעין גומא, והייתה מגינה עליו) ולא ניזוק. זהו שכתוב "תרחיב צעדי תחתי, ולא מעדו קרסולי".

אותו יום, לפנות ערב של ערב שבת היה, והיה אבישי בן צרויה חופף את ראשו בארבע סאין של מים (ויש מפרשים: בארבע נודות של מים). ראה (אבישי במים) כתמי דם (והבין מזה שיש סכנה גדולה). ויש אומרים באה יונה וטרפה לפניו (הייתה טורפת ומחבטת עצמה, וממרטת כנפיה, והומה ומצטערת בכנפיה). אמר (אבישי): כנסת ישראל הרי נמשלה ליונה, שנאמר "כנפי יונה נחפה בכסף". אני מבין מכך שדוד מלך ישראל שרוי בצער. הלך (אבישי) לביתו (של דוד) ולא מצאו. בא ושאל בבית המדרש: למדנו במשנה "אין רוכבין על סוסו (של מלך), ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו". אבל בשעת הסכנה מה הדין (אולי מותר בגלל הסכנה)? אמרו לו: בשעת הסכנה מותר. רכב על הפירדה של דוד וקם והלך. (נעשה לו נס) קפצה לו הארץ (והגיע במהרה לארץ פלישתים).

בעוד הוא הולך, ראה את ערפה אִמו (של ישבי) שהייתה טווה בפלך. כאשר ראתה אותו, התירה את הפלך והשליכה אותו עליו. חשבה להורגו (אבל הפלך לא הגיע אליו). אמרה לו: עלם, הב לי את הפלך. השליך אבישי את הפלך בראש מוחה (ומתה).

כאשר ראה אותו (ישבי בנוב ראה את אבישי), אמר: עתה יהיו שנים (נגדי, אבישי ודוד. מה עשה) – זרק את דוד למעלה, ונעץ את הרומח שלו בארץ. אמר: ייפול (דוד) עליו וייהרג. אמר אבישי (את) שם (ה'), והעמיד את דוד בין שמים לארץ. (שואלת הגמרא) מדוע לא אמר דוד בעצמו את השם? (ומתרצת) "אין חבוש מוציא את עצמו מבית האסורים".

אמר לו (אבישי לדוד): מה אתה עושה כאן? אמר לו (דוד): כך אמר לי הקב"ה, וכך השבתי לו (מוטב שאמסר ביד אויב, ולא יִכְלֶה זרעי). אמר לו (אבישי לדוד): הפוך תפילתך (שבחרת ליפול ביד אויב, ובמקום זה בקש מה' שיכלה זרעך. שכך אומר הפתגם), "ימכור בן בנך שעווה, ואתה לא תצטער". אמר לו (דוד): אם כן, עזור לי. זהו שכתוב "ויעזור לו אבישי בן צרויה", ואמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפילה. אמר אבישי (את) שם (ה') והורידו (את דוד, שהיה תלוי באוויר, לארץ, במרחק מה מישבי). היה (ישבי) רודף אחריהם. כאשר הגיעו לכפר ששמו "קובי", אמרו (זה לזה ששם הכפר מרמז: "קום ביה" – עמוד כנגדו). כאשר הגיעו לכפר ששמו "ביתרי", אמרו (ששם הכפר מרמז) "בי תרי" – בשנים. שבשני גורי אריות ייהרג האריה. אמרו לו (לישבי): לך ומצא את אמך עורפה בקברה (לפי שהרגנוה). כיוון שהזכירו לו את אמו, נחלש כוחו והרגוהו. זהו שכתוב "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל". עד כאן דברי הגמרא.

הדברים כמובן טעונים ביאור בפרטים רבים. אך אולי, בדרך אפשר, נעלה כאן כמה נקודות כלליות שאפשר ללמוד מהם לזמננו: הקדוש ברוך הוא פונה לדוד המלך בשאלה עד מתי יהי' עוון נוב עיר הכוהנים בידך – וכי דוד אשם בהריגת נוב עיר הכוהנים?! דוד בסך הכל ביקש לחם מאחימלך הכוהן בעיר נוב והלה נתן לו, בלי לחשוב לרגע שפעולה זו תרגיז את שאול. דואג האדומי הלך וסיפר את הדברים לשאול, שבתגובה הרג את כל עיר הכוהנים. מה יש כאן להאשים את דוד בכך שהוא גרם להריגת עיר הכוהנים, בכך שדואג נטרד מן העולם הבא, ובכך שבעוון זה שאול ובניו נהרגו במלחמה עם הפלשתים?!

אלא אכן זה מה שבאים לומר לנו: דוד המלך, ומלך המשיח שנקרא על שמו, אינו סובל בעבור חטאים שלו. הוא הינו שיא הקדושה ואינו שייך כלל לחטאים כפשוטם. ולכן הוא גם למעלה מכל ענייני העולם. אף אחד אינו בעל הבית עליו. הוא חי וקיים בעצם. וממילא אינו שייך גם לייסורים כפשוטם. רק בגלל שהוא כאילו גורם בעקיפין לחטאיהם של אחרים – דווקא מפני שהוא נותן להם את כל הכוחות לפעול, והם אינם פועלים כראוי – נחשב הדבר כאילו לחטא גם עבורו, וכביכול גם הוא סובל את הסבל שלנו. ככתוב (ישעי' נג) "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו מנוגע, מוכה אלוקים ומעונה" – הוא מצד עצמו בתכלית השלמות, "ירום ונישא וגבה מאד". ומה שהוא כביכול סובל, אין זה אלא החולאים שלנו והמכאובים שלנו, בהיותו ראש בני ישראל, הראש והלב שלנו. אין זה אלא "ואנחנו חשבנוהו".

דוד מלכא משיחא אוהב כל יהודי ואינו יכול לסבול שציפורנו של מישהו תיפגע. אפילו על מיתתו של אבשלום שמרד בו ורצה להמיתו, הוא מתאבל מרה ואינו יכול להירגע. כל מה שהוא כביכול סובל, אינו אלא כדי שאף יהודי לא יישאר בגלות. כדברי המדרש אודות המשיח (ילקוט שמעוני רמז תצט – אותו מדרש שהמשכו המפורסם מצוטט פעמים רבות ע"י הרבי שליט"א אודות ה"שנה שמלך המשיח נגלה בה", ועד ה"שעה שמלך המשיח בא, והוא משמיע ואומר לישראל הגיע זמן גאולתכם"): "התחיל הקב"ה מתנה עמו … אמר לו: הללו שגנוזים אצלך עוונותיהם, עתידים להכניסך בעול ברזל, ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקין את רוחך בעול, ובעוונותיהם של אלו עתיד לשונך להדבק בחכך, רצונך בכך? … אם נפשך עצבה, אני טורדן מעכשיו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בגילת לבי ובשמחת לבי אני מקבל עלי, על מנת שלא יאבד אחד מישראל … בכך אני רוצה, בכך אני מקבל. אמרו: שבוע שבן דוד בא בו, מביאין קורות של ברזל ונותנים לו על צווארו, עד שנכפף קומתו, והוא צועק ובוכה, ועולה קולו למרום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, כמה יהא כוחי, כמה יהא רוחי, וכמה יהא נשמתי, וכמה יהא אברי – לא בשר ודם אני? על אותה שעה היה דוד בוכה, ואמר: יבש כחרש כחי. באותה שעה אמר לו הקב"ה: אפרים משיח צדקי, כבר קבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי. באותה שעה אמר לפניו: ריבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי עלי, כי דיו לעבד שיהיה כרבו".

כלומר, הייסורים של משיח אינם אלא כמו ה"ייסורים" של הקב"ה. שלמרות שכתוב במפורש שהוא כואב כביכול ומצטער בצרתן של ישראל, הרי ברור ופשוט לכל אחד שמדובר כאן על מי שלמעלה מן הכל ושום דבר לא יכול להיות שלא כפי רצונו, ואין זאת אלא שהוא רוצה כביכול להשתתף עמנו. ובדוגמת זה הם ייסוריו של דוד מלכא משיחא.

ובכן, צריך אפוא לתקן את העולם לגמרי, כדי שאף אחד לא יישאר בחוץ. כדי שיתוקן עוון נוב עיר הכוהנים, המסמל את חוליינו ומכאובינו, שנגרמו בגלל שאולי מישהו לא עשה כל מה שביכולתו. הקדוש-ברוך-הוא נותן את הברירה בידו של דוד, אם הדבר יפגע ח"ו בבניו, או שדוד עצמו יימסר כביכול ביד אויב, וזה מה שיכריח אותם לפעול. דוד, שלא רוצה לראות את זרעו סובל וכואב, לוקח הכל על עצמו – "אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב אמסר אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי".

התוכנית מתחילה להתבצע, לפי מה שקבע דוד, שלוקח את המשימה על עצמו כדי להציל את בניו. דוד יוצא לציד, לגמור עם כל הקליפות, שהרי כבר נסתיימו כל הבירורים. הוא רואה מולו את השטן בדמות צבי, זורק בו חץ ומנסה לגמור אותו, אבל הלה בורח ומתחמק שוב ושוב. לא זו בלבד שאינו נגמר כליל, אלא הוא אף מצליח לסחוב את דוד ואת החיות של הקדושה – לארץ פלשתים, מלשון מבוי המפולש. החיות של הקדושה הולכת אל הקליפה ומחזקת אותה. ישבי בנוב, שמזכיר בשמו את נוב עיר הכוהנים, לוקח את דוד וכאילו מכניע אותו. מכניס אותו תחת קורת בית הבד ורוצה ללחוץ אותו לגמרי, אבל ברגע האחרון נעשה נס, וכולם רואים כי למרות הכל דוד מלך ישראל חי וקיים.

כל זה קורה ב"אפניא דמעלי שבתא", בשעות המאוחרות של ערב שבת – ברגעים האחרונים של הגלות, על סף הגאולה ממש. אבישי, החסיד הנאמן, שכל חייו מוקדשים למלכותו של דוד, כבר מתרחץ ומתכונן לשבת-הגאולה. הוא חופף ומנקה את ראשו לקראת הגאולה. הוא שוטף אותו מכל הלכלוך שדבק בו בגלות באמצעות הרבה מים, אין מים אלא תורה, "רחצו היזכו" לקראת הגאולה. אך לפתע הוא חש שמשהו כאן לא כשורה. למרות שמזמן כבר הגיע זמן הגאולה, ומזמן נמצאים על סף הגאולה, בעיצומם של ימות המשיח, כאשר משיח כבר נמצא ופועל בעולם, כאשר כל ענייני הגאולה כבר נמשכו ונמצאים בעולם, וצריך רק להמשיך זאת בפועל בתור חומריות העולם, שיראו זאת גם בעיני בשר. ובכל זאת עדיין רואים כתמים של דם על המים, "חררא דדמא על מיא" (כדברי המדרש הידוע שהרבי שליט"א מצטט בקשר ל"דידן נצח"). היונה, המסמלת את כנסת ישראל, עדיין מטרפת בכנפי'. משהו כאילו תקוע, עדיין מרגישים גלות. עדיין לא רואים את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

אבישי, החסיד הנאמן, מבין שכאן זקוקים לפעול בדחיפות, לעשות אפילו דברים לא קונבנציונליים. דברים שבדרך כלל אסור לעשות – לקחת אפילו את סוסו של המלך, להשתמש אפילו בשמותיו של הקב"ה, ולרתום את כולם ואת הכל למשימה הבוערת "עשו כל אשר ביכולתכם", כדי להביא להתגלותו המלאה של דוד מלכא משיחא בפועל ממש. לסיים את ה"ציד" עד תומו, לחסל את כל "בני ערפה", לתקן סופית את "עוון נוב עיר הכוהנים", ולגמור סופית את הגלות.

ולא זו בלבד, אלא עתה צריך כאילו "להגיד לדוד המלך מה לעשות", להתערב בשיקוליו של דוד, ולבקש וכביכול לדרוש ממנו "אפיך צלותיך" – הפוך את תפילתך. הפסק להשליך כביכול את חייך שלך מנגד, לפחות לעיני הרואים, והשלך את העבודה על זרעך, שהם יעשו את העבודה. שהם "ימכרו שעווה". שהם יגיעו למצב של כליון וכלות הנפש, "יכלה זרעך", עד "דכליא ריגלא דתרמודאי". שהם לא יפסיקו להרעיש על העובדה שדוד מלך ישראל חי וקיים, ולא יפסיקו לקרוא אליו ללא הרף ולבקש את התגלותו, "יחי אדוני המלך דוד לעולם". כשדוד שומע שאבישי מוכן לפעול, הוא אומר: אם כן שאתה מוכן לפעול ככל יכולתך – עזור לי! כי את העבודה הזאת אתה צריך לעשות, התחתון בכח עצמו. וכשאבישי מחליט שהוא אכן מצטרף אקטיבית ומתגייס בכל כוחו לפעול את הגאולה, אזי ברור הדבר שגם "הגורים הקטנים" מנצחים את האריה הגדול בכוחות משותפים, מתוך אהבת ישראל ואחדות החסידים. משליכים את הפלך על "ערפה" (אולי – מלשון הפניית עורף וגם מלשון חולשה ורפיון) ומחסלים את כל "בני ערפה", עד "ישבי בנוב", שכל כוחו נובע מחטא נוב עיר הכוהנים. ומביאים את הגאולה בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!