יום רביעי כ׳ אב ה׳תשע״ב

 

לאחר חודש מנחם אב בו הרגשנו את כאב חורבן בית המקדש,

מגיע חודש אלול (אותו אנו מברכים בשבת זו).

חודש שעניינו "אני לדודי ודודי לי",

ובו נכללות רוב הפטרות הנחמה הנוטעות בנו את התקוה והאמונה,

שבית המקדש – ארמון המלך – ישוב על מכונו,

וה' ישוב למלוך עלינו לעיני כל חי בראש השנה.

בחודש אלול יצא המלך הקב"ה מהיכל מלכותו לקראתנו ברחמים גדולים,

ויצפה לנו בשדה בעולם הזה – עולם החומר, עולם העשיה,

ויקבל כל אחד מאתנו (בין צדיק בין רשע) בסבר פנים יפות ויראה לנו פנים שוחקות,

כי הוא אוהב אותנו אהבה עצמית ויש לו תענוג עצמי פשוט מעצם מציאותנו.

[לא רק בני העיר הצדיקים, ולא רק בני השדה הניגשים אל המלך לחלות את פניו,

אלא גם השבויים האסורים בקליפות ובתאוות לעת עתה במדבר,

שגם בהם מתעורר רצון להקביל את פני המלך בשדה].

כשנראה שמלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו מראה לכולנו פנים שוחקות,

וכשנתבונן כמה ה' חפץ בנו, וכל מה שברא לא ברא אלא בשבילנו.

וכשניזכר שכל העולמות, הגילויים והמדרגות נועדו לשמש אותנו ולקרב אותנו אליו,

כשנבין כמה שמחה שחוק ותענוג אנו פועלים אצל הקב"ה חודש לפני יום הדין!…

לא נוכל שלא להשיב בשחוק ותענוג כמים הפנים אל הפנים.

נשיב לה' המראה לנו פנים שוחקות בשחוק וחיוך ליהודי אחר.

[על ידי הבטה בחיבה על פני יהודי מקיימים בפשיטות – "שויתי ה' לנגדי תמיד".

כי בפני יהודי, רואים את שם ה': יו"ד – עיניים, ה"א – אוזניים, וא"ו – אף וה"א אחרונה – פה].

וכשנהיה לבדנו ולא נראה יהודי אחר נסתכל במראה על עצמנו ונחייך,

שהרי גם על פנינו כיהודים נכתב שם הוי'.

וכשנתאחד בחיוך עם יהודים אחרים השונים מאתנו, נזכה להתאחד עם הקב"ה,

ונקבל עוז ותעצומות נפש לשוב אל ה' ולשפר את מעשינו.

הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה דומה לקשר שבין אשה לבעלה.

מצד שורש נשמותינו אנו חלק אלוקה ממעל ממש,

לכן מקומנו האמיתי הוא בעיר, סמוך להיכל מלכותו של המלך,

אף שלפי שעה נמצאים אנחנו בשדה.

אמנם אנו חוטאים אך עלינו לזכור שהפנימיות והתכלית של החטא היא התשובה.

בכח התשובה אנו חוזרים אל מקומנו הראשוני טרם החטא ואף טרם נבראנו;

לכן ה' האוהב אותנו אהבת עולם קורא לנו: "שובו בנים שובבים", "שובי בתולת ישראל"…

ומבטיח לנו: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל".

לכן נעשה עבודה כאן בעולם הזה בחינת "אני לדודי" בסיוע מלמעלה "ודודי לי",

מתוך רצון פנימי מעומקא דליבא להידבק בה' במסירת נפש…

והמלך בכבודו ובעצמו ימתין שנשטח לפניו את כל בקשותינו כדי שימלא אותן;

ויאיר פניו אלינו בי"ג מדות הרחמים בחינת פנים בפנים,

עד שפנימיות רצונו יתברך יאיר ויתגלה במקור נשמותינו.

ואנו נקלוט בשמחה את כל האורות האלוקיים שיאיר לנו.

ובסוף החודש כשהמלך יחזור העירה נלך אחריו ונלווהו אל ארמון מלכותו;

אך נזכור ששם בהיכל מלכותו לא נוכל להיכנס אלא ברשות,

ולא כל אחד יזכה לקבל את הרשות רק המובחרים שבעם ויחידי סגולה.

לקראת ראש חודש אלול הבא עלינו לטובה החל ב"יום שבת" ו"יום ראשון"

נזכור שיש שתי דרכים בעבודת ה'.

עבודת "יום ראשון" היא הדרך מן הקל אל הכבד,

הליכה איטית מהצעד הראשון, צעד אחר צעד בהדרגה עד לעליה מעלה מעלה;

ודרך "יום השבת" שמלכתחילה אין התחשבות עם העולם,

והעבודה נעשית בשלימות מלמעלה למטה.

שתי דרכים שמקורם בששת ימי בראשית.

אמנם על פי נגלה העולם נברא מ"יום ראשון",

אולם על פי הקבלה העולם נברא ב"יום שבת" שקדם ליום ראשון.

"יום ראשון" קשור לגוף ו"יום שבת" לנשמה.

את הגוף שנברא מעפר נזכך ונקדש בעבודה מלמטה למעלה.

אולם הנשמה "חלק אלוקה ממעל ממש" נעלית מהגבלות העולם לגמרי;

ומצד הנשמה עצמה נעבוד עבודה נעלית מאוד ונגיע לדרגות אלוקיות נעלות ביותר,

עד לשלימות העבודה מלמעלה למטה.

ואכן נדרשת מאתנו עבודה בשני מישורים:

לעשות עבודה תמידית בסדר והדרגה שלב אחרי שלב (אפילו ביום הכיפורים ושמחת תורה).

ועם זאת לעורר נשמותינו לעשות את עבודת ה' בשלימות מלמעלה למטה.

כשמעוררים את הנשמה מעוררים את השבת הפרטית הנמצאת בעצם נפשנו.

וכשמאי הזקן שכל דבר טוב שמצא היה אומר זה לכבוד שבת,

ונמצא שהיה אוכל כל השבוע לכבוד שבת כאילו כל יום שבת;

כך כל עבודת ה' שלנו תהיה "לכבוד שבת קודש" – לכבוד הנפש האלוקית שלנו.

אף שכל יהודי עובד את ה' בשני מישורים אלה,

יש "יהודי של שבת" שעיקר עבודתו בלימוד תורה שלמעלה מן העולם;

ויש "יהודי של יום ראשון" שעיקר עבודתו בקיום מצוות מעשיות בתוך העולם.

אם כי כשם שעבודת "אני לדודי" (התעוררות מלמטה)

קודמת לעבודת "ודודי לי" (התעוררות מלמעלה);

כך עיקר העבודה היא בתוך הגוף ובתוך העולם.

צריך להגביה את הגוף מלמטה למעלה ורק אחר כך לעשות את העבודה מצד הנשמה.

כי ה' חפץ בעולם הזה הגשמי… שיזדכך ויתעלה!

תפקידנו להעלות את העולם כפי יכולתנו בצורה מסודרת שלב אחרי שלב.

אי אפשר לקפוץ לשלבים נעלים, אם העולם אינו מסוגל לקלוט זאת.

אמנם ליהודי ניתנה נשמה גבוהה המסוגלת לעשות עבודה מלמעלה למטה,

אולם זה רק כתוספת ואילו העיקר צריך לבוא מלמטה למעלה דוקא.

דוקא בעבודה בעולם הזה התחתון נגיע אל הקב"ה בכבודו ובעצמו, לעצמותו ומהותו.

לכן מבין שני ימי ראש חודש היום השני הוא העיקר כי הוא מתחיל מיום ראשון.

ובעצם שלוש דרכים בעבודת חודש אלול:

"אני לדודי" עבודה מלמטה למעלה – לפי יכולת העולם אך חודרת בפנימיותו.

"דודי לי" עבודה מלמעלה למטה – עבודה שאינה מוגבלת אך אינה חודרת בעולם.

"אני לדודי ודודי לי" – חיבור שתי העבודות שגם העבודה הבלתי מוגבלת תחדור בעולם.

ובואו נחשוב חשבונו של עולם!

אני שלא נבראתי אלא לשמש את קוני!…

כמה השקעתי בעבודה מלמטה למעלה לזכך את הגוף ואת העולם שמסביבי?

האם גופי והעולם שמסביבי מבצעים את רצון ה' בשלימות?…

כמה השקעתי בעבודה מלמעלה למטה לעשות רצון ה',

בלי להתחשב במגבלות העולם ובלי להתחשב בהפרעות למיניהן…

שהרי יש לי נפש אלוקית שבכוחה להתגבר על כל המכשולים?…

האם חיברתי את ה"אני" עם ה"דודי"?

האם איחדתי את הדרגות הגבוהות ביותר עם העולם הזה הגשמי בשלימות – "ודודי לי"?

פרשתנו "פרשת עקב" מכוונת אותנו לדרך חשובה בעבודת ה' דבר המרומז בשם הפרשה.

אמנם משמעות שם הפרשה "עקב" הוא לרמז על השכר על עבודתנו,

אולם רש"י מתעלם מפירוש זה ונותן לנו פירוש מיוחד:

"עקב" הוא אומר, הן "מצוות שאדם דש בעקביו".

משמע, כדי להגיע לשכר העבודה יש לקיים את הדברים הקטנים ביותר.

זהו העיקר והבסיס לכל העבודה ואז יש שלימות בעבודה ורק אז מקבלים שכר.

דבר זה קשור במיוחד לדור שלנו – דור עקבתא דמשיחא.

"דור העקב", הדור הכי נמוך מכל הדורות הקודמים שבו החוצפה רבה מאד.

הדור של סוף הגלות המבשר את בואו של משיח.

ודוקא בדור זה מעלים את התחתון ביותר למעלה!…

ומכשירים את העולם לגאולה.

אז לכבוד המלך המתגלה בשדה בחודש אלול ללא לבושי מלכות,

כדי שנעשה תשובה אמיתית,

כי עניין התשובה יקר ונוגע בעצמותו יותר מאשר כתר ולבושי מלכות!

נבנה דירה בתחתונים במקומות הנחותים והנמוכים ביותר שבנו,

דירה לעצמותו יתברך שהיא מעבר לגילויים ולבושי מלכות.

וכך נאיר את אור נשמתנו הנמצאת בגלות הגוף והנפש הבהמית שלנו.

ננצל את הזכות והאחריות לצעוק: "עד מתי"?

לא נחדול להכריז: "יחי המלך".

ולא נפסיק לתמוה: "איך יתכן שמשיח עדיין לא בא"?

הבעל שם טוב לימד אותנו שמשיח יבוא "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

אמנם החסידות כבר הגיעה אל החוצה שבחוצה.

כבר תרגמו תניא כמעט לכל השפות ואפילו לכתב יד ברייל –

וספר התניא בתרגום זה הגיע גם לבית חיינו 770 מקור הפצת החסידות.

אז הגאולה כבר מוכרחה לבוא וכל העוורים צריכים להתרפא,

כפי שהובטחנו שהם יתרפאו ראשונים לפני כולם.

וגם מי שלא רואה שאנו בעידן הגאולה יפקח עיניו ויראה.

אולם שמא יש עדיין אנשים שתורת החסידות לא הגיעה אליהם,

אז הבה נוסיף בלימוד חסידות בחשק ובתענוג אמיתיים

ונמשיך להפיץ את מעיינותיה,

נרבה בתפילה בכוונה, בצדקה ובמעשים טובים.

נתגבר עוד ועוד באהבת ישראל אמיתית,

נעשה תשובה עילאה ונהפוך את הזדונות לזכויות,

עד לזכות העיקרית – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

ונייחל שמשיח יפקח עינינו וילמד אותנו באופן של ראיה.

ושעל ידי הנהגתנו בחודש אלול באופן של "אני לדודי",

נזכה בראש השנה לכל הגילויים של "ודודי לי".

והעיקר שנזכה לקיום תביעתנו: "רצוננו לראות את מלכנו!"

מלך ביופיו, תיכף ומי"ד ממ"ש.

(על פי דבר מלכות לפרשת עקב)