פרק מז בליקוטי אמרים – יציאת מצרים ברוחניות

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
ה' מבטיח שכמו שביציאת מצרים, אף שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ה' הוציאנו משם; כך ביציאה ממצרים היומיומית, לא משנה באיזו דרגה אנו נמצאים, ה' מוציאנו ממצרים על ידי קיום כל מצוה ומצוה ובמיוחד על ידי קריאת שמע. כלומר, הקב"ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר, וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – גם אנו צריכים להתעורר ולרצות להתאחד עם ה'.

 

המצוה לזכור את יציאת מצרים

[פרק זה בא להוסיף שהאהבה לה' צריכה להיות לא רק על זה שה' הוציא אותנו ממצרים בעבר אלא על יציאת מצרים בהוה].

 

על פי תורה חובה לזכור את יציאת מצרים. על הפסוק: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שמות יג ג). אומר רש"י: לימד שמזכירים יציאת מצרים בכל יום. ועוד אומר הכתוב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג). מכאן לומד הרמב"ם שצריך להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה (הלכות קריאת שמע א ג). ואמרו חז"ל: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה, פסחים קטז ב) – שאדם צריך להרגיש שהוא עצמו יצא ממצרים ולא רק אבותיו.

 

אדמו"ר הזקן מדגיש: בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. זה מסביר את דברי חז"ל האומרים שצריך לזכור את יציאת מצרים בכל דור ודור, דהיינו, בכל מצב ומדרגה, ומה טוב בכל יום ויום. ולא עוד אלא שצריך להרגיש שיצא היום ממצרים.

 

יציאת מצרים ברוחניות

וכמו שלמדנו בפרק הקודם, אהבתנו לה' צריכה להיות, כמים הפנים לפנים… (משלי כז יט) לפי שהוציאנו ממצרים. אלא שיציאת מצרים אינה מאורע חד פעמי שהתרחש לפני למעלה משלשת אלפים ושלש מאות שנים, בשנת תמ"ח לבריאה בלבד. בכל יום ויום הקב"ה מוציא אותנו ממצרים על ידי שמוציא אותנו מן המיצרים והגבולים ומקרב אותנו אליו כל הזמן. שהרי ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף ונפש הבהמית לברר את הגוף והנפש הבהמית נקראת בחסידות: גלות מצרים. זוהי גלות רוחנית שיש בה לחץ והסתר פנים. הנפש הבהמית מקיפה את הנפש האלוקית מכל צד ופינה ועל כן מצירה, מגבילה ומסתירה את אור הנשמה ומונעת את האדם מעבודת ה'.

 

ברוחניות יש מצרים דקליפה – שמונעים את האדם מעבודת ה', אך יש גם מצרים דקדושה – שעבודת ה' של האדם במדידה והגבלה, לפי שכלו, לפי מדותיו וכיו"ב. ואף ממצרים דקדושה יש לצאת, ויציאת מצרים ברוחניות היא יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ב"ה, ויציאת מצרים מושלמת היא ביטול גמור לאור אין סוף ב"ה, על ידי הנחת עצמותו.

יציאת מצרים בכל יום

נשאלת השאלה: אם הוא יצא כבר אתמול ממצרים, למה הוא צריך לצאת גם היום?

על פי החסידות – אדם מסוגל וצריך להשתנות בכל יום ולעלות במדרגה, שבכל יום חדש יש אורות חדשים, והנשמה מקבלת כחות חדשים, שלא היו לה לפני כן, ואף בכל שעה יש המשכה אורות חדשים מהעולמות העליונים להחיות את התחתונים, שהרי בכל שעה המשכת החיות של השעה שלפניה חוזרת למקורה עם כל התורה ומצוות של התחתונים. שבכל שעה שולט צירוף אחר משם הוי' (ביום) ומשם א-דני (בלילה), ואם בכל שעה כך על אחת כמה וכמה בכל יום. ולכן בכל יום חייבים לצאת מן המיצרים הקודמים, לעלות ולהתקדם בדרגה ובמעלה, שמה שהתאים ל"אתמול" אינו מתאים ל"היום". ואם אדם נשאר באותו מצב ובאותה רמה, הרי שלא יצא מהמיצרים והגבולים. והרי הקב"ה הוציאנו ממצרים, כדי לקרבנו אליו בקירוב ויחוד אמיתיים. ועל כן, צריך לצאת ממאסר הגוף, כדי להתכלל באור אין סוף על ידי תורה ומצוות. ואמנם יציאת מצרים היא על ידי כל התורה והמצוות (ככתוב בפמ"ו), אלא שבגילוי ובמיוחד על ידי קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע; כשאומר: ה' אלוקינו ה' אחד (דברים ו ד). וכל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות יג ב). ולכן פרשת "שמע" – קבלת מלכות שמים בכוונת הלב, קודמת לפרשת "והיה אם שמוע" – קבלת עול מצוות. שאור הנמשך בקיום מצוות בקבלת עול מלכות שמים הוא בלתי גבולי מבחינת "אורות דתוהו", ובאין ערוך לאור הנמשך בקיום מצוות בקבלת עול מצוות, שהוא מועט ומוגבל מבחינת "אורות דתיקון" (ראה ספר הליקוטים מ- א'תז, ו"משכיל לאיתן" להרב י' גרין פמ"ז עמ' 217). ובמיוחד כשהוא מקבל עליו וממשיך את יחודו ית' בפירוש באומרו: שמע ישראל – שמע יהודי, ה' אלוקינו ה' אחד (דברים ו ד) – אלוקינו נמשך משם הוי', שהוא כח שלמעלה מהטבע. וה', שהוא מהוה את כל העולמות והנבראים, הוא הכח והחיות שלנו, ואנו מתבטלים אליו לגמרי. ועוד, שהוא אלוקינו כמו אלוקי אברהם וכו'. ובדומה לאבות שהיו מרכבה לאלוקות על ידי ביטולם אל ה' והתכללותם בו, כך אנו מתבטלים לה' ומתכללים בו בשעת קריאת שמע. (כמו שנתבאר בפרק הקודם לגבי כל המצוות, וכאן מדגיש שבקריאת שמע במיוחד).

 

התורה ירושה ומתנה לנו

למרות הדמיון בינינו לבין אבותינו בביטול וההתכללות באור אין סוף, יש הבדל גדול בינינו לבין האבות, כי האבות עשו את עבודתם בכחם הם, כי היו לפני מתן תורה. ואילו אנו מקיימים תורה ומצוות שקיבלנו בירושה ומתנה. עבודתנו אינה בכח העצמי שלנו, אלא בכחות שניתנו לנו. בתורה שקיבלנו מלובשים חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהם מיוחדים בעצמותו. וכך האור הנמשך אלינו על ידי התורה ומצוות, הוא אור אין סוף שהוא מבחינת מהותו ועצמותו של הקב"ה. ומכיון שזוהי ירושה ומתנה, אף אנשים בעלי כחות נמוכים ממשיכים על עצמם את אור אין סוף ב"ה, כשעוסקים בתורה ומצוות.

 

אברהם אבינו בכל מעשיו ופעולותיו בקדש, עבד בכחות וביזמה שלו עצמו; וכל הזמן עלה ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב: ויסע אברם הלוך ונסוע וגו' (בראשית יב ט). שבכל מקום בתורה שמפורשת נסיעתו של אברהם – לך לך מארצך… (בראשית יב א), ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל (בראשית יב ח), ואחר כך ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב ט) – התורה מדברת בעליונים ומרמזת בתחתונים. שכוונת הפסוק: הלוך ונסוע היא התקדמות ועליה מדרגה לדרגה, עד שהגיע למדת החסד העליונה, ועד לאהבה העליונההנגבה. (נגבה משמעו, דרום, מקום החום והאהבה). כמו שכתוב: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה (בראשית יג א). עד שהיה מרכבה לאלוקות, ועד שדבק בה' באהבה העליונה, בביטול מוחלט ובכלות הנפש.

 

בניגוד לאבות אנו קיבלנו את התורה בירושה: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג ד). התורה ירושה לנו מששת ימי בראשית, כמו שכתוב: בראשית ברא... (בראשית א א) ה' ברא את העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית. ומכיון שהתורה היא ירושה, על ידי התורה אנו מקבלים את עצם מהות האור העליון ממש, ולא הארה בלבד, על כן אין שינוי באור. בניגוד לאבותינו שלהם נמשכה הארה בלבד. וכפי שדרשו חז"ל את הפסוק: לריח שמניך (שיר השירים א ג) – כל המצוות שעשו האבות ריחות היו, דהיינו, רק הארה, כמו ריח הפרי לעומת הפרי עצמו. ואילו אנו: שמן תורק שמך (שיר השירים א ג) – אנו  ממשיכים את עצם השמן עצם החכמה העליונה.

 

וכמו שהתורה היא ירושה, היא גם מתנהמתן תורה, מתנה מהקב"ה עצמו. ועל ידי קיום התורה ומצוות, יש לנו הכח והיכולת לעורר ולהמשיך למטה את האור העליון – אור אין סוף ב"ה "סובב כל עלמין" ו"כתר עליון". שבלי תורה לא יכולנו להגיע לזה, וגם האבות שחיו לפני מתן תורה לא יכלו להמשיך אור זה. התורה שקיבלנו מה' היא תורת ה'. המלה "אנכי" הפותחת את עשרת הדברות היא ראשי תיבות – אנא נפשי כתבית יהבית – ה' הכניס עצמו בתורה, ובזה שנתן לנו את תורתו, נתן לנו את עצמו. שהרי ה' הלביש בתורה את חכמתו ורצונו, והם מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד. ואף שהתורה מלובשת בדברים גשמיים, ודוקא בשל כך, יכול לומד התורה לקלוט את האור העצמי של הקב"ה, ולהתקרב לעצמות אור אין סוף שבתורה. ועל כן, כל מי שיש לו צמאון לה', צריך לעסוק בתורה, ששם הוא נמצא. וכמו שה' אומר: על ידי לימוד תורה, אותי אתם לוקחים, כמו שמפורש במדרש (תנחומא, אמור יז ועוד). וכמו שמבאר הזהר הקדוש את הפסוק: ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) – שיקחו אותי. כי "תרומה" היא נוטריקון – תורה מ"ם, והמ"ם מרמזת על ירידת התורה לארבעים יום. לכן אין ו"ו החיבור בין לי (=אני, אותי) לבין תרומה (התורה), כי הם היינו הך, שה' הלביש עצמו בתורה וה' והתורה הם דבר אחד (זהר ח"ב קמ ב. וזהר ח"ג קעט א). ועל ידי שיהודי לומד תורה, הוא לוקח את השכינה הנמשכת מלמעלה למטה

 

ואף שהתורה התלבשה בדברים גשמיים, כמו תפילין בקלף גשמי, סוכה מסכך וכיו"ב ודוקא בשל כך – בהם ועל ידם נמשך אין סוף ב"ה, כאמור (פ"ד). ואדרבה, בהתלבשות התורה בדברים גשמיים יש מעלה כמעלת הבן, הנמשך ממוח האב, על התלמיד, שלמד מרבו. שלתלמיד ממשיך הרב הארה ממוחו, ואילו לבן ממשיך האב מעצם כחות נפשו. כך השפעת ה' לעולם על ידי התורה המלובשת בדברים גשמיים היא המשכה עצמית ממש ולא הארה בלבד (סה"מ קונטרסים רלט).

 

וזהו שאומרים: ותתן לנו (את העובדה ש)ה' אלוקינו באהבה כו' (בתפילת עמידה ובקידוש שבחגים), כי באור פניך נתת לנו (את העובדה ש)ה' אלוקינו כו' (בברכת "שים שלום" שבעמידה), שה' נתן לנו את עצמו במתנה. את זה שה' הוא האלקים שלנו, ואתו אנו מתייחדים. ולא עוד, אלא שנתינה זו, שעל ידה אנו יוצאים ממצרים ומתייחדים אתו ית', נתן לנו באהבה ובמאור פנים. ומכיון שלאחר מתן תורה נמשך לנו אור אין סוף שלמעלה מהעולמות, ולא רק הארה מאור אין סוף השיך לעולמות כמו שהיה לאבותינו; וגם מאחר שהתורה ניתנה לנו במתנה ובירושה ולא כשכר על עבודתנו, שלא כאבותינו שזכו לבחינת האור שקיבלו רק לאחר שפעלו ועמלו – לכן כל יהודי, בכל דרגת ביטול שהיא, יכול להמשיך עליו את אור האין סוף בכל עת שירצה על ידי עסק התורה והמצוות. התנאי היחידי לכך הוא, שיקבל עליו את מלכות ה' ית' וירצה להמשיך עליו את אור האין סוף. ומיד כשהוא רוצה הוא ממשיך עליו את אלוקותו ית', על ידי שאומר: ה' אלוקינו ה' אחד (דברים ו ד). רוח התעוררות רצון זה מביאה עליו רוח התעוררות מלמעלה, והרוח שמלמעלה ממשיכה (=מושכת) את רוח האדם למעלה להידבק בה', להתייחד ולהיכלל באור אין סוף. כי כמים הפנים לפנים… (משלי כז יט) – על פי עבודתנו ורצוננו ה' משפיע עלינו (על פי "הלקח והלבוב"). [על פי "היום יום", רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא, ואמשיך רוח מלעילא ולעילא ("היום יום" כ אדר ב), (ראה "משכיל לאיתן" להרב י. שי' גרין פמ"ז עמ' 229)].

 

מצות קריאת שמע ומצות זכירת יציאת מצרים מהות אחת

אמנם מצות קריאת שמע והמצוה לזכור את יציאת מצרים הן שתי מצוות נפרדות, אך מכיון שבמהותם הפנימית הן דבר אחד, שעניינו היציאה מהמיצרים והגבולים של הגוף והנפש הבהמית, כדי להתכלל ולהתייחד באור ה' ית'; לכן קבעו חז"ל בגמרא (ברכות כא א) ובפוסקים (טור ושו"ע סז א-ב) את המצוה לזכור את יציאת מצרים בפרשה השלישית של קריאת שמע, שנקראת פרשת ציצית. ובלשון אדמו"ר הזקן היא נקראת פרשת יציאת מצרים. משום שקריאת שמע עניינה יציאה מהמיצרים והגבולים והתכללות ויחוד באור אין סוף ב"ה. זוהי הסיבה שאומרים "פרשת ציצית" גם בקריאת שמע בערבית, אף שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, כי יש בה זכרון יציאת מצרים.

 

פרשת יציאת מצרים מסיימת במלים: אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה' אלוקיכם (במדבר טו מא). שכאמור, זהו עניין היחוד המוזכר וקשור בפרשת יציאת מצרים. וה' מבטיח שכמו שביציאת מצרים, אף שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ה' הוציאנו משם; כך ביציאה ממצרים היומיומית, לא משנה באיזו דרגה אנו נמצאים, ה' מוציאנו ממצרים על ידי קיום כל מצוה ומצוה ובמיוחד על ידי קריאת שמע. כלומר, הקב"ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר, וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – גם אנו צריכים להתעורר ולרצות להתאחד עם ה'.

פרסום תגובה חדשה

test email