פרשת ניצבים – אין הדבר תלוי אלא בי

הקראת כתבה
יום שני כ״ד אלול ה׳תשע״ב
פרשת ניצבים מכינה אותנו לראש השנה. לכן ראוי לתת את הדעת על מה שכתוב בספר התניא, שיהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" ושהוא בנו של הקב"ה, ושיש בו עשר כוחות הנפש הנמשכים מעשר הספירות שבאצילות, שלכן הוא יכול להבין אלוקות ולקלוט כל עניין אלוקי, עד לדרגות גבוהות ביותר; לכן בדרכו בעבודת ה' הוא יצליח אם יפנים לעצמו ויאמר: אם כן, אין הדבר תלוי אלא בי.
מאת שולמית שמידע
עץ

 

כל יהודי דורש אלוקיו ושואף בכל לבו לעשות את רצון קונו,

ומידי פעם בפעם ברגע של אמת הוא עושה חשבון נפש עם עצמו,

ולא אחת הוא מתמרמר על מעמדו ומצבו הרוחני.

הוא באמת רוצה ללמוד תורה, לקיים מצוות בהידור ולהתפלל בכוונה,

אלא שבטבעו נוטה לדברים גשמיים וחומריים, לענייני העולם הזה.

והוא מוצא עצמו מבולבל ונבוך,

אינו תופס מהי מהותו האמיתית, מהו ה"אני" שלו,

מה חשוב לו יותר חייו הגשמיים או חייו הרוחניים בעבודת ה'.

לרוב הוא מוצא עצמו כרוב בני אדם עלי אדמות

קשור בחבלי עבותות אהבה לענייני העולם הזה,

כשעבודת ה' שלו היא דבר נוסף על עצם מציאותו;

אולם מידי פעם בפעם מתעורר ה"אני הפנימי" שלו המשתוקק לאלוקות.

אדמו"ר הזקן בספרו ספר התניא נותן הסבר לדבר באומרו,

כי בקרבנו משתוללות שתי נפשות: הנפש האלוקית והנפש הבהמית,

ואכן שתי נפשות אלה הן שתי מהויות בעלות תודעה והכרה השונות זו מזו,

כאשר לכל אחת מהן הבט אחר על העולם.

במרכז הוייתה של הנפש הבהמית הפועמת בקרבנו,

עומד ה"אני" המשתוקק לחיות ולמלא את כל רצונות ונטיות יצר הקיום של האדם.

אולם בתוכו מתעורר מידי פעם בפעם ה"אני הפנימי", הנפש האלוקית היודעת את ה',

המשתוקקת להתעלות מעל ה"אני" האנוכיי כדי להיכלל באור האלוקי.

אבל תמיד נשארת התהייה הפנימית מיהו ה"אני" האמיתי –

התודעה האלוקית או התודעה האנוכיית הבהמית?

וכמו רבקה אמנו, השואלת: "למה זה אנכי?" בשעה ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה",

כשזה מושך למקום עבודת אלילים וזה מושך למקום תורה (רש"י תולדות כה כב),

גם אנו שואלים את עצמנו כשמתרוצצות התחושות המנוגדות בקרבנו,

"למה זה אנכי"? מיהו ה"אנכי" האמיתי שבי?…

למה אני חי בתחושות ורצונות מנוגדים זה לזה?…

"שני גויים" בתוכנו, האחד קשור להוויות העולם הזה, והשני שואף לדבוק בה'.

והמאבק בין הדחף הטבעי לחיות את חיי העולם הזה

לבין התשוקה לעלות במעלות הרוחניות והשמיימיות הוא נצחי,

"ולאום מלאום יאמץ" – כשזה קם זה נופל.

התורה מלמדת אותנו שכיהודים עלינו לאהוב רק את ה',

ואילו על נטיותינו הטבעיות ותאוות העולם הזה עלינו להתגבר.

ואמנם בדורות הראשונים שהיו בעלי נשמות גבוהות,

הצליחו להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית,

אולם בדורות האחרונים ובמיוחד בדורנו דור "עקבתא דמשיחא",

צריך משנה כח וסיוע רב מלמעלה לעשות את עבודת ה' כראוי.

למזלנו, הקב"ה הקדים רפואה למכה והוריד לנו משמים את תורת החסידות,

שעניינה לגלות את הנשמה הקדושה, שכל מגמתה היא הדביקות באלוקות,

ולעורר בנו את המשיכה הטבעית והפנימית לקב״ה.

על ידי לימוד חסידות נדע בהכרה מלאה שעבודת ה' היא המהות האמיתית והפנימית שלנו,

ואילו החיים הגשמיים שלנו הם דבר חיצוני וטפל ביחס לעצם מציאותנו.

צריך יגיעה עצומה – יגיעת נפש ויגיעת בשר,

צריך לחתור לעומק פנימיותנו כדי לגלות את הנשמה הקדושה השוכנת בתוכנו.

ואז ממילא גם המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו יהיו לרצון ה'.

על השאלה איך מאירים את אור הנשמה עונה אדמו"ר הזקן בספר התניא,

המיוסד על הפסוק בפרשתנו פרשת נצבים:

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

לכאורה תמוה, איך אפשר ש"קרוב אליך הדבר מאוד"?

איך יתכן שאהבת ה' וקיום כל מצוותיו הם דבר קל?

הלוא טבע האדם מתנגד לכך, ונמשך דוקא לגשמיות וחומריות…

אז איך נהפוך את תאוות הלב לאהבת ה'?…

האם קל לשנות את הלב ולהתקרב לאלוקות ולחיים רוחניים?…

התשובה היא: "כן!", אפילו על פי פשוטו של מקרא:

"כי המצוה הזאת… (כל מצוות התורה ואף מצות התשובה)

לא בשמים היא לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה,

ולא מעבר לים היא לאמר, מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה,

כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל יב-יד).

התורה נותנת לנו כאן את תמצית רעיון האימון האישי בעבודת ה',

את ההכרה שאף אם עבודת ה' נראית קשה, היא אפשרית!

איננו צריכים לחפש רחוק: "מי יעלה לנו השמיימה?" או "מי יעבור לנו את הים?"

אפשר לחיות חיים אלוקיים במקומנו, הכל תלוי בנו והאחריות עלינו,

ומכיון שהכל טמון בהכרה שלנו ("בפיך ובלבבך"), הבחירה בידינו.

זכינו לנשמה בקרבנו שבכוחה להדריך אותנו בדרך הנכונה,

והיא מוסרת לנו את המפתחות לגלות את כוחותינו הנעלמים ולהפוך חושך לאור.

לשם כך נותן לנו אדמו"ר הזקן בתניא "דרך ארוכה וקצרה".

דרך ארוכה הדורשת התבוננות ויגיעה,

שעל ידה מגיעים לאהבת ה' הבאה לידי ביטוי במעשינו הטובים שבכל יום;

ובדרך ארוכה זו אנו מגיעים בביטחון ובמהירות אל המטרה.

כי כשיהודי מתבונן ומעיין בגדולת ה', הוא מגיע לאהבת ה' ויראתו כרגש קבוע ויציב,

הנותן חיות בכל קיום התורה והמצוות שלו,

ולא כהתלהבות רגעית החולפת מהר.

אמנם יש גם אפשרות ללכת ב"דרך קצרה וארוכה"

דרך המסתמכת על האמונה הבסיסית הנטועה בלבו של כל יהודי,

גם בלי ההתבוננות והעיון בגדולת ה', שהרי כל יהודי הוא מאמין.

אולם דרך "קצרה" זו המסתמכת על האמונה הטבעית שמושרשת אצל כל יהודי

היא גם "ארוכה"…

לכאורה בדרך האמונה ניתן לגמוע מרחקים עצומים בקיצורי דרך רוחניים,

אולם בסופו של דבר זוהי דרך שאינה מבטיחה שנגיע למטרה,

ויש אף חשש חלילה לנפילה באמצע הדרך בסבך החיים, או לחזרה מן הדרך, ח"ו.

ואכן אדם יכול להגיע להתלהבות בעבודת ה',

אך התלהבות ללא בסיס חזק כשם שעלתה מהר כך היא דועכת מהר.

אז או שנשארים באותו מקום או שיורדים למטה.

ובאמת אין שום צורך לרוץ בקפיצה ובדילוג מדרגה לדרגה או מענין לענין,

אי אפשר ליהפך בן רגע מדרגת אדם נחות לדרגת איש רם מעלה.

רק הדרך ההדרגתית הארוכה והאיטית והבטוחה כפי שמתווה לנו ספר התניא,

מביאה להכרה פנימית עמוקה, ולכן היא הדרך הטובה הבטוחה והקצרה ליעד.

[וכמו בסיפור התלמודי על רבי יהושע בן חנניה:

אמר רבי יהושע בן חנניה, פעם אחת הייתי מהלך בדרך

וראיתי תינוק אחד שהיה יושב על פרשת דרכים.

אמרתי לו: בני, באיזה דרך נלך לעיר?

אמר לי: זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה.

הלכתי בקצרה וארוכה,

כיון שהגעתי לעיר, היו מקיפות לה גנות ופרדסים.

חזרתי לאחורי, אמרתי לו:

בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה?

אמר לי: רבי, ולא כך אמרתי לך, קצרה וארוכה.]

מעניין שהתורה מקדימה דיבור למחשבה

ונותנת דוקא את הסדר: דיבור מחשבה ומעשה – "בפיך ובלבבך לעשותו".

ללמדנו, שקול מעורר כוונה, וכוונת הלב מעוררת את המעשה.

ואכן, דוקא קול פשוט היוצא מהגרון ובקול רם דוקא,

הוא שעושה התעוררות חדשה במוח ובלב, והוא מעורר את הכוונה שבמוח ובלב.

ולמעלה מזה, הוא אף מעורר את הכוונה הפנימית שבעצם היחידה שבנפש,

עד לרמת "אהבה רבה", "אהבה בתענוגים" הנוגעת בתענוג עצם היחידה שבנפש,

היא הכוונה שלמעלה מכוונה שכלית, ולמעלה מכוונה שבלב (במדות הנולדים מן השכל);

לפי שקול יוצא מהבל הלב, ובהבל הלב יש בחינה פנימית הנקראת "תעלומות הלב",

ודוקא על ידי זה יוצא אור ה"אהבה רבה" שבנקודת הלב מן ההעלם אל הגילוי.

לכן גם יש עניין להתפלל בקול רם, ולכן ההכנה לעורר את הלב היא לימוד התורה בדבור.

כשיהודי לומד בספר התניא, שהוא "חלק אלוקה ממעל ממש" ושהוא בנו של הקב"ה.

ושיש בו עשר כוחות הנפש הנמשכים מעשר הספירות שבאצילות,

שלכן הוא יכול להבין אלוקות ולקלוט כל עניין אלוקי, עד לדרגות גבוהות ביותר;

אז דרכו קצרה ובטוחה לעבוד את ה' בשלושת לבושי הנפש – מחשבה, דבור ומעשה.

וכשיש מאבק בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית,

הוא מגביר את נפשו האלוקית על הבהמית על ידי לימוד תורה וקיום מצוות

עד לזיכוך המדות הפנימיות: אהבת ה' ויראת ה'.

ועוד, כשיהודי לומד חסידות ומתבונן בתפילה בגדולת ה',

הוא יודע שהקב"ה "ממלא כל עלמין", ו"סובב כל עלמין",

ו"לית אתר פנוי מניה" ו"אין עוד מלבדו".

הוא מתבונן בענייני אלוקות כראוי בעומק הדעת וביגיעה עצומה ומתעורר לאהוב את ה',

וכשהוא מכיר בגדולת ה', וחדור באהבה ויראה שכליים,

הוא מקיים תורה ומצוות בשמחה ובזריזות, בחיות ובלי שום קושי,

כמו שכתוב: "ובמצוותיך תרדוף נפשי" (ברכות יז א; סוף תפילת עמידה).

ספר התניא עוזר לנו להבין את הבסיס והמהות של עבודת ה'.

למה יש חיוב ללמוד תורה, מהי המשמעות של קיום המצוות,

מדוע ברא הקב"ה את העולם ומה מקומו של האדם בבריאה,

מהו יהודי ומהו עניין האלוקות.

לימוד ספר התניא עוזר לקיים את הוראת הפסוקים:

"דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם" (דברי הימים א כח, ט)

ו"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) בנפש חפצה ובשמחה,

ולהבין שעיקר התפילה אינה רק בקשת צרכים,

אלא שהתפילה היא הזמן להתקשר עם הניצוץ האלוקי שבתוכנו ולהבעירו באש אהבת ה'.

ובעיקר, לתפוס את המציאות האלוקית כדבר מוחשי ממש.

ואכן, לימוד ספר התניא עוזר ליהודי לגלות את נשמתו האלוקית,

וממילא הוא מכיר ומרגיש את הקב"ה באמת ובפנימיות.

מכיון שהרצון הפנימי של הנשמה הקדושה לדבוק בה' הוא לא לשם שכר,

אלא שכ"חלק אלוקה ממעל" משתוקקת הנשמה להיכלל באלוקות

דוגמת הנר הנכלל באבוקה גדולה.

לנפש האלוקית אין "אני" משל עצמה, כל מהותה הוא היותה ביטול מוחלט לקב"ה.

הנשמה מרגישה את אחדות ה' – ש"לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו".

היא יודעת שאלוקות היא המציאות האמיתית והפנימית של העולם ושל האדם.

ושה"אני" של העולם כולו על כל דרגותיו הוא בעצם השתקפות של ה"אני" האלוקי.

העובדה שאנו חשים מציאות נפרדת מקדושתו של הקב"ה,

היא רק בגלל ה"קליפה" המכסה ומעלימה על אלוקות,

ומסתירה את האמת שהחיות האלוקית היא המהות, התוכן והעצם של כל נברא.

לכן כשלומדים תניא מבינים שהחיות האלוקית היא המהווה מחיה ומקיימת כל נברא,

(כל אדם, כל בעל חיים, כל עץ וכל פרח, כל גרגיר חול וכל טיפת מים) בכל רגע ממש.

והקשר שלנו עם בורא עולם הוא קשר עצמותי ונצחי,

שעל כן, עבודת ה' בשמחה היא ההגשמה העצמית הטובה ביותר!…

(על פי "דף השער" של ספר התניא וראשית פרק י"ז בליקוטי אמרים)

פרסום תגובה חדשה

test email