כמה אפשר לחכות?

יום רביעי כ״ה אלול ה׳תשע״ב
מעשה בכפרי אחד כמותם, שנכח אף הוא בבית הכנסת בתפילת השחר של ראש השנה. ישב והביט נכחו מבלי להתפלל. כשהגיע הציבור לתפילת העמידה החלו המתפללים לגעות בבכיה. לא הבין הכפרי ותמה בליבו – 'מדוע בוכים הם? הן הרי שום קטטה לא התחוללה וגם מריבה גם לא פרצה, אם כן מה הסיבה לבכיה זו?'…
מאת מנחם זיגלבוים

 

פעם ישבו מתי מספר מחסידיו של הצדיק רבי ישראל מרוז'ין בבית המדרש, לגמו לחיים, ושוחחו ביניהם דברי חסידות. לפתע פתאום נפתחה דלת בית מדרשו והרבי בכבודו ועצמו נכנס. כשראה הרבי את החסידים יושבים יחדיו, התיישב ביניהם ואמר:

 

– "אספר לכם מעשה שהיה. עד לפני זמן לא רב היו יהודים רבים בני כפרים ועמלי כפים, שעוד משחר נעוריהם החלו לעסוק כשוליות אצל בעלי מלאכה כדי לעזור ולסייע בנטל פרנסת הבית. מטבע הדברים כפריים אלו היו נבערים מדעת, הם לא ידעו קרוא וכתוב, ובודאי אף לא ללמוד ולהתפלל.

 

אף על פי כן, לקראת ראש השנה ויום כיפור היו הללו מקפידים תמיד לנסוע אל העיר הסמוכה למקום מושבם כדי להיות לפחות בימים הנוראים ביחד עם מנין יהודים בבית הכנסת, למרות שהיו יושבים ומתבוננים סביבם מבלי לפצות את פיהם.

 

מעשה בכפרי אחד כמותם, שנכח אף הוא בבית הכנסת בתפילת השחר של ראש השנה. ישב והביט נכחו מבלי להתפלל. כשהגיע הציבור לתפילת העמידה החלו המתפללים לגעות בבכיה. לא הבין הכפרי ותמה בליבו – 'מדוע בוכים הם? הן הרי שום קטטה לא התחוללה וגם מריבה גם לא פרצה, אם כן מה הסיבה לבכיה זו?'

 

חשב הכפרי ולבסוף החליט בלבו – 'אין זה אלא משום שהתפילה מתארכת יתר על המידה, ובטנם מקרקרת ברעב משום שמהבוקר לא בא דבר לפיהם. רעבים הם!'…

 

בהיות הכפרי רעב כמותם, אף הוא החל לבכות יחד עמם.

 

בין כה וכה הסתיימה תפילת העמידה, והמתפללים חדלו מן הבכיה. חזר הכפרי ותמה כבתחילה, 'הן הרי הם לא אכלו בינתיים, ומרעבונם לא נושעו – מדוע הפסיקו אפוא לבכות?'

 

הניח הלה שוב את ראשו בין ידיו והרהר בכובד ראש כשפניו לובשים ארשת רצינית.

 

לפתע נזכר שקודם שעזב את בית מארחו בדרך לבית הכנסת, הבחין בעקרת הבית שנתנה בתוך סיר הלפתן, חתיכת בשר קשה הצריכה בישול רב, וככל שמצטמק הבשר יותר, נעשה התבשיל ערב וטוב יותר. 'אין זאת' – אמר לעצמו – 'שבגלל כך פסקה בכייתם, שהרי אין להם להצטער על ההתמהמהות הממושכת, כיון שהאוכל הולך ומשביח'. נתקררה דעתו גם הוא והפסיק מלבכות.

 

כשהחלו התקיעות שבו המתפללים וגעו בבכיה נוראה. הפעם לא נותר בו כוח, ושוב התפלא מדוע הם בוכים כעת? אימץ הכפרי את מוחו ועד מהרה תמיהתו התיישבה – 'הן אמת שהבשר יערב יותר ככל שהזמן יתארך, עם זאת כמה כבר אפשר לחכות'… – פרץ גם הוא בבכיה יחד עמם.

 

סיים רבי ישראל מרוז'ין את סיפורו, קם ממקומו ועזב את בית המדרש.

 

משיצא הצדיק החלו החסידים לנסות ולירד לסוד הבנתו של הסיפור, ולבסוף הגיעו למסקנה, שאין זה אלא משל על הגלות המתארכת…

 

(סיפורי חסידים)

פרסום תגובה חדשה

test email