פרק מד בליקוטי אמרים – בחינות באהבת ה'

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
לכל אדם יש מדרגה שונה באהבת ה', בכמות – גודל האהבה, ובאיכות – סוג האהבה ואופיה. וכמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – לכל אחד יש שיעור ומדה באהבת ה', כפי ההתבוננות וההכרה שלו בה'; ובהתאם לכך, הקב"ה נודע ומושג ומידבק בו. מאחר שהקב"ה – בעלה של כנסת ישראל – מתגלה ומתידע לבני האדם לפי כלי הקיבול שלהם; שאם יתגלה כפי שהוא, לא יוכלו להתקשר עמו ולהידבק בו, שהרי הוא סתום ונעלם.

 

נודע בשערים בעלה

אהבה רבה שהיא מתנה משמים ואהבת עולם שמגיעים אליה על ידי עבודת ההתבוננות – כל אחת מהן נחלקת לריבוי בחינות ומדרגות לאין קץ. [המרחק בין בחינות גדול מן המרחק בין מדרגות, שבכל בחינה יש הרבה מדרגות (על פי הלקח והלבוב, וראה "משכיל לאיתן" להרב י' גרין פמ"ד עמ' 13-14)]. דהיינו, לכל אדם יש מדרגה שונה באהבת ה', בכמות – גודל האהבה, ובאיכות – סוג האהבה ואופיה. וכמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – לכל אחד יש שיעור ומדה באהבת ה', כפי ההתבוננות וההכרה שלו בה'; ובהתאם לכך, הקב"ה נודע ומושג ומידבק בו. מאחר שהקב"ה – בעלה של כנסת ישראל – מתגלה ומתידע לבני האדם לפי כלי הקיבול שלהם; שאם יתגלה כפי שהוא, לא יוכלו להתקשר עמו ולהידבק בו, שהרי הוא סתום ונעלם. לכן כל אחד מכין את הכלי, את עצמו, שיוכל להידבק בה' על ידי עבודתו בתפילה עד למיצוי הנפש, על ידי התבוננותו ומחשבתו בגדולת ה' אין סוף ב"ה, על ידי כח ההתמדה שלו בלימוד התורה וכו'. שכל אלה מביאים אותו לידיעת ה' ולדביקות בה', וכך מעוררים את רגש האהבה לה'. מהתעוררות זו מלמטה, יש התעוררות מלמעלה. ה' משפיל את עצמו, כביכול, ומתוודע לאדם ונתפס עמוק בלבו ובקרבו של כל אחד לפי מדת התקשרותו לה' והדביקות בו. זהו פירוש בשערים: לשון שיעור ומדה ולשון שער. לכל אחד יש השיעור שלו והשער שלו.

 

בנשמות ישראל נכללים ששים רבוא נשמות שהן ששים רבוא דעות, לפי שרשיהן במדות העליונות שלמעלה. שהרי המדות העליונות מתכללות זו בזו בהתכללויות רבות ומגוונות עד לששים רבוא, ובהתאם לכך הנשמות חלוקות זו מזו לפי שרשיהן. וכל אחד לפי השער שלו, הוא שרש נשמתו, ולפי מדת יכולת השגתו בלבו בפועל, ה' נודע ומתדבק בו. אהבת ה' ויראתו שבמוחו ובלבו הן מהנסתרות לה' אלוקינו. אלה דברים שבין האדם לאלוקיו, שאינם מתגלים לשאר בני אדם.

 

כלומר, אהבה ויראה שיכות לכל נפש בישראל, אף שהרמות שונות זו מזו. שינויי המדרגות באהבה ויראה קשורים בבחינת רמת הדעת את ה' שבמוח ובלב, שהרי מדות נולדות מן הדעת. ככל שרמת ה"דעת" גבוהה יותר, אהבת ה' ויראתו ברמה גבוהה יותר. לעומת זאת, התורה והמצוות נעשים על ידי האברים החיצוניים, ובאים לידי פעולות ומעשים גלויים. ועוד, שההלכה היא אחת לכולם: תורה אחת במצוות שבין אדם למקום, ומשפט אחד במצוות שבין אדם לחברו.

 

אהבה הכלולה מאהבה רבה ואהבת עולם

יש סוג מיוחד של אהבה הכלולה מאהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה ואהבת עולם מוטבעות בנפש כל יהודי, כי הן ירושה לנו מאבותינו. ועוד, שכל נשמה לפני רדתה לגוף היתה דבוקה באהבה ויראה בה', והתענגה בתענוג רוחני עליון. וכל תענוגי העולם הזה, אפילו המעולים ביותר, הם כאין וכאפס לעומת תענוג זה ואינם לשביעות רצונו של היהודי. וכמובן, אינם יכולים לכסות ולסלק את האהבה שיש בין יהודי לקונו. על ידי התבוננות עמוקה אפשר לעורר אהבה זו ולהוציאה מן ההעלם אל הגילוי, ויש בה מדרגות רבות. ובכללן הן שתי דרגות: נפשי איויתיך בלילה, וכברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה (על פי ספר הערכים א-תתקצה, וראה "משכיל לאיתן" להרב י' גרין פמ"ד עמ' 20-21).

 

נפשי, אויתיך

על פי הזהר הקדוש משמעות הפסוק: נפשי, אויתיך בלילה וגו' (ישעיהו כו ט) היא, שאוהב את הקב"ה אהבת נפש ורוח, כמו שנדבקו אלה בגוף, והגוף אוהב אותן (זהר ח"ג סח א). שה"נפש" וה"רוח", הניצוצות האלוקיים שבאדם, נמשכו מ"נפש" ו"רוח" שלמעלה, הם הקב"ה ושכינתו. וכל חיותם מהשפע שלמעלה, שהוא שרשם.

 

הפסוק: נפשי (היא, נסתרת) אויתיך (אני, מדבר), נראה לכאורה כטעות דקדוקית, שהיה צריך לומר: נפשי איותה אותך. אלא שהמלה נפשי אינה נושא המשפט, אלא פניה לה' במשפט. וכמי שקורא לה': נפשי (=ה')! אתה הוא כל חיי ושאיפותי ומאוויי. נשמת היהודי היא חלק מה', לכן אויתיך – לכן הוא אוהב ומתאוה לה' ורוצה להידבק בו. אדם מתאוה לחייו ולנפשו באמת, אל ה"אני" האמיתי והפנימי שלו שהוא הקב"ה. זוהי אהבה עצמית ממש. ומאהבה זו הוא רוצה לקום דוקא בלילה, לותר על תענוג השינה ולעסוק בלימוד תורה עד הבוקר. בויתור זה אין הוא מרגיש את החיסרון בתענוג שבשינה, אלא דוקא את החיסרון שבשינה עצמה; שהשינה אחד מששים ממיתה, השינה היא חשך (העדר אור) ובגלל השינה אדם מרגיש חסר; והרי הוא רוצה לחיות, והוא יודע שרק על ידי לימוד התורה, רק כשמתעסק בקדושה האלוקית, הוא מקבל תוספת חיים. על ידי לימוד תורה הוא ממשיך בקרבו אור אין סוף – חיים אמיתיים, כי ה' והתורה אחד.

 

כלומר, יהודי אוהב את ה' כאדם שמתאוה לחיי נפשו. שכל אדם רוצה לחיות, אף שאין הוא מרגיש את תאות החיים ולא את עונג החיים. העובדה שאדם חי היא בבחינת עונג בלתי מורגש, כי הוא תענוג שגרתי ובלתי מתחדש, ותענוג תמידי אינו תענוג. רק כאשר אדם עיף, חלש ומעונה, כאוב ולחוץ ופוחד לאבד את החיים, אז הוא מתאוה ורוצה שנפשו תשוב אליו, רק אז הוא מרגיש את אהבת החיים והתשוקה לחיות. אהבת הלילה, היא אהבה זוטא, המתבטאת על ידי עסק התורה, שמקיץ משנתו ללמוד תורה כדי לדבוק בה', כי ה' והתורה, שהם חייו, הם היינו הך.

 

כל אדם חייב לעסוק בתורה, כמו שכתוב: והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח). ואם הוא טרוד בעסקי פרנסה, ילמד לפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. אך הקימה בחצות הלילה מבטאת את גודל האהבה לה'. ואכן עובדי ה', העומדים בבית ה' בלילות (זהר ח"א קלו ב), שקמים ללמוד בחצות הלילה שכינה כנגדם, וחוט של חסד משוך עליהם ביום. לימוד זה קושר את הלילה עם היום, והיא הכנה טובה לתפילת שחרית.

 

אהבת הבן לאביו

יש דרגה שניה של האהבה הטבעית שבכל נפש מישראל, שהיא גבוהה הרבה יותר וכלולה משתים: אהבה רבה ואהבת עולם והיא כאהבת הבן לאביו – שמשתדל ודואג לאביו ולאמו ואוהב אותם יותר מאשר את עצמו, נפשו ורוחו (זהר ח"ג רפא א). גם אהבה זו היא אהבה מסותרת שקיבלנו במתנה ירושה מאבותינו, ואיננו צריכים ליצור אותה. אלא שבניגוד לדרגה הראשונה, שהיא אהבת החיים – "אתה ה' נפשי", אהבה עצמית, אהבה זו נובעת מהתבוננות שה' הוא אבינו. זוהי אהבה של מסירות נפש, שמוכן להקריב עצמו – לא רק את גופו אלא גם את נפשו, רוחו ונשמתו, את ה"אני" הפנימי שלו, את העולם הזה והעולם הבא, למען אהבתו את אביו ואמו. היינו, הוא מוכן למות כדי שישחררו את אביו ואמו, והוא לא יהנה מהם כלל, שלא כמו מי שמוכן לסבול כדי להיפגש עם הוריו וליהנות מהם. זוהי דרגת אהבת ה' של משה רבינו, רעיא מהימנא – הרועה הנאמן. שאמנם אצל משה רבינו ואצל כל הצדיקים הגמורים היא בגילוי, אולם אצל כל נפש בישראל היא קיימת בהעלם ובהסתר, שהרי אב אחד לכולנו. אמנם הנשמות בירידתן למטה מחולקות, וכל נשמה והדרגה שלה, אך למעלה יותר הן שוות ומתאימות למרות חלוקתן, ולמעלה מזה בשרשן הן בדרגה אחת שאינה מתחלקת לפרטים, לכן אהבה זו שיכת לכולנו.

 

ברא כרעיה דאבוה (יבמות ג א) – הבן הוא רגל האב, ולכן נמשך אל שרשו ואוהב את אביו בטבעו, ורוצה לעשות את רצון אביו ולמלא צרכיו יותר מאשר צורך עצמו. הבן עובד את אביו, כי הקשר ביניהם חזק ותמידי. כך עם ישראל אוהבים את ה' באופן טבעי, ועבודת ה' שלהם כבנים למקום בתורה, תפילה ומצוות הוא דבר הנטוע בטבע הנפש האלוקית שלהם, שיש לה רק רצון אחד הוא רצון ה'. אמנם באהבת בן לאביו אין חיוב למסירות נפש על פי ההלכה. לדוגמא בעניין אבידה – ההלכה היא שאבידתו קודמת לאבידת אביו, כי אב ובן – כל אחד הוא מהות לעצמו שנפרדו זה מזה; אך נשמות ישראל הם כבנים לה', שאין נשמתם נפרדת מה' לעולם, גם לאחר ירידת הנשמה לגוף. לכן כל יהודי חייב לעורר אהבה מסותרת זו.

 

ואכן משה רבינו הוא הסמל של מסירות נפש, שהסכים לקבל את תפקידו, רק כדי לעשות רצון ה'. וגם היה מוכן ששמו יימחה מן התורה, כדי שה' יסלח לעם ישראל בחטא העגל ולא יכלם, וגם כי ידע שזה רצון ה'. זוהי דרגה גבוהה מאד בעבודת ה', ואיננו יכולים להידמות למשה רבינו באהבת ה' שלו. כי מי הוא זה ואיזהו שערב לבו, ויכול לחשוב שיוכל להגיע אפילו לרמה אלפית ממדרגת משה רבינו.

 

ובכל זאת, כל יהודי שיך במשהו למשה רבינו, שכן משה רבינו הוא טוב בעצם משנולד. אור הנשמה – אור האצילות, אור ה' – האיר בו בגילוי גם בעולם הזה, כמו שכתוב: ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב), וכפירוש רש"י כשנולד משה נתמלא הבית אורה (רש"י שם). ומאורו וטובו של משה רבינו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור, ושמץ מזה נקלט בנו; כך שכל אחד יכול לעורר בקרבו אהבה זו. משה רבינו דומה לשמש המתגלית ביום ומתכסה בלילה, ואף על פי כן מאירה לששים רבוא כוכבים. כי אף שהסתלק מן העולם מאיר הוא בששים רבוא נשמות ישראל. אמנם זוהי רק הארה קטנה מאד, רק אפס קצהו ושמץ מאורו וטובו של משה רבינו, אולם יש בזה נתינת כח לכל יהודי להגיע למעין אהבה של ברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה… יתיר מגרמוהי – בן האוהב את הוריו יותר מאשר את עצמו.

 

ואמנם מדת אהבה זו הקיימת בטבענו, קיבלנו מתנה מאבותינו, ובעיקר מאברהם אבינו, אך משה הוא הרועה הנאמן, הממשיך לכל נשמות ישראל את בחינת ה"דעת", שבה ועל ידה נפעלת האהבה. וגם המשיך ניצוצות מנשמתו לחכמי הדור, עיני העדה, המלמדים את כל אנשי הדור.

 

איך להוציא מן הכח אל הפועל את אהבת ה' כבן לאביו?

אהבה זו, הנמצאת בהסתר והעלם בכל נפש מישראל, יש להוציא לגילוי במוח ובלב. אמנם זה קשה יותר מאשר לעורר את האהבה הטבעית המסותרת הרגילה (פי"ח, פי"ט), אך גם אהבה זו היא בבחינת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא… (דברים ל יא), גם היא בבחינת קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך (דברים ל יד). על ידי עבודה, אימון והרגל נכונים אפשר להגיע לאהבה זו בגילוי. וקודם כל, להרגיל עצמו לדבר על אהבה זו ולחשוב על חיי החיים אין סוף ב"ה הרבה וללא הרף, שהוא אבינו ממש האמיתי, מקור חיינו. ולדבר על זה בקול, שהקול מעורר את הכוונה. על ידי הקול הוא מעורר את מוחו לחשוב על כך בעומק, ועל ידי ההשגה השכלית מעורר את כוונת הלב להרגיש מה שהוא חושב. וכשירגיל אדם את עצמו תמיד לחיות, לדבר ולהרגיש את האהבה הזו, לחשוב שה' הוא אבינו האמיתי ממש; ולקרוא לו: "אבא, אבא", "אבינו מלכנו", ולהרגיש תמיד שהוא אבינו ואנו בניו; ועל פי זה יהיו כל פעולותיו במחשבה, דבור ומעשה – הרי שההרגל החיצוני שנעשה בלבושי הנפש: דבור ומחשבה, יהפך לטבע – דבר תמידי ומובן מאליו. וטבע זה שנקנה מהרגל ובעבודה נעלה מטבע שנולדים אתו. כי באהבה הטבעית שיש בנפש כל יהודי בירושה מאבותינו, כשהיא מסותרת, אדם יכול לעבור עבירה, או שעבודת ה' שלו היא בקרירות. אך כשמעורר ומגלה את אהבת ה' המסותרת ובמיוחד את אהבת ה' כבן לאביו, זה משפיע עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות, לעשות נחת רוח לה', כבן העובד את אביו, (שאין זו סתם אהבה אלא אהבה של בן לאביו). שעבודת בן את אביו נעלית יותר מעבודת עבד. עבודת עבד היא מיראה, ועבודת בן היא מאהבה, ולא סתם אהבה אלא אהבה נעלית.

 

וכשהוא מעורר בלבו על ידי דבור בקול, שה' הוא אבינו, אף אם נדמה לו, שמה שהצליח זהו רק "כח דמיוני", ואינו אמיתי באמת, ורק שמץ מן האמת יש בו. אין לו מה לחשוש מזה, כי אכן זוהי אהבה נעלית, אמיתית ותמידית אצלו מצד נפשו האלוקית. וגם אם האהבה המסותרת התעוררה בלב ובמוח רק לשעה קלה על ידי ההתבוננות בזמן התפילה, שאינה מחזיקה מעמד זמן רב, ואין היא מלובשת בפנימיות מוחו. ובמיוחד אהבת ה' כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, שנמצאת בהסתר והעלם גדול, שכדי לעורר אותה צריך עבודה גדולה; ולאחרי התפילה היא נשארת מסותרת (בגלל דרגתו הנמוכה). בכל זאת, אהבה תמידית זו, שיצאה מההסתר ומההעלם אפילו לפי שעה, אף שהיא עדיין מסותרת ובלתי מורגשת, היא נעלית; מאחר שהביאה את האהבה המסותרת לגילוי. ובעצם היא אמת לאמיתה; רק שהתועלת היא בכך שהאהבה באה בגילוי. כי כשיהודי מרגיל עצמו לחשוב שה' הוא אביו, ולכן אוהב אותו ועובד אותו – לומד תורה ושומר מצוות – אף שזה בגדר של מחשבה טובה בלבד, היא משפיעה על חיות מסוימת בקיום התורה ומצוות שלו. ועל זה אמרו חז"ל: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ א), להיות גדפין לפרחא (כנ"ל פל"ט, ופט"ז) – הקב"ה מצרף את המחשבה למעשה, כמו שמדות מצטרפות למעשה, אף שהמחשבה מרוחקת מן המעשה (ולא כמו המדות הקרובות למעשה) (כנ"ל פט"ז). כך שהמדות: אהבה ויראה כאשר הן רק במחשבה אינן יכולות לעלות מצד האדם עצמו, אך בעזרת ה' הן משמשות כנפים להעלות את התורה ומצוות למעלה לעולם היצירה, כי זוהי אהבה טבעית, (שלא כמו בפט"ז, המדבר על אהבה ויראה שכליים).

 

ולכן הוא מקיים תורה ומצוות כבן שרוצה לגרום נחת לאביו, כי על ידי קיום תורה ומצוות יש נחת רוח לה', כי ה' שמח כשמחת המלך, שבנו שב אליו מבית האסורים, שהרי על ידי תורה ומצוות הנשמה יוצאת מבית הכלא של הגוף והנפש הבהמית (פל"א). וגם שמח שנעשית לו ית' דירה בתחתונים (פל"ג).

 

איך להוציא מן הכח אל הפועל את אהבת "נפשי, אויתיך"?

כמו כן, גם את אהבת ה' בדרגת נפשי, אויתיך, שה' הוא החיים שלו, אפשר להוציא מן ההעלם אל הגילוי, על ידי שמרגיל את עצמו לשנן את זה בפיו ובלבו בשינון אמיתי, כשהפה והלב שוים. שרק על ידי זה מתחזק הרגש באמת. וקרוב הדבר מאוד.

 

נשאלת השאלה: האם אי אפשר ללמוד מקל וחומר, שעל ידי ההרגל באהבת נפשי, אויתיך הדבר קרוב מאוד – אם באהבת כברא דאשתדל, שהיא ברמה גבוהה יותר, קרוב הדבר מאוד?

והתשובה היא: אמנם לאהבת נפשי, אויתיך קל יותר להגיע מאשר לאהבת כברא דאשתדל, אך דוקא את האהבה כברא קל יותר לעורר על ידי בחינת הקול והדבור המעוררים את האהבה, כי האהבה כברא קשורה ברגש רוחני ובשכל יותר מאשר אהבת נפשי, אויתיך, הקשורה גם בגוף. (שלכאורה אם אין גופו מרגיש זאת, מה תועיל כוונת הלב הרוחנית?) לכן קשה יותר לעוררה על ידי הרגל בדיבור ובמחשבה. ובכל זאת, צריך להרגיל את עצמו, כי גם אהבה זו אפשר לעורר על ידי הרגל (ראה הערת אד"ש מה"מ ב"שיעורים בספר התניא" ח"ב עמ' 668).  

 

ואם אינו יכול להוציא את אהבת נפשי, אויתיך מההעלם אל הגילוי בלבו, על ידי ההרגל בפיו, אז העצה היא, לפחות לצייר זאת במחשבתו, בהתבוננות עמוקה ובריכוז. ומחשבה זו אף שאינה מדה, היא מביאה לידי עסק תורה ומצוות בפועל באופן שהן לשמן. ולכן ה' מצרף מחשבה זו למעשה, ועסק התורה והמצוות באהבה זו עולים לעולם היצירה. שלא כמו תורה ומצוות כמצות אנשים מלומדה, שאינן תורה ומצוות לשמן, והן כגוף בלי נשמה, ולכן אינן עולות אף לעולם היצירה (כנ"ל רפ"מ). זוהי מעלת הציור במחשבה, שחוש הציור הוא כח וחוש נפשי חשוב, שמביא לעניינים גדולים גם ב"השכלה" וגם ב"עבודה", ולכן הוד כ"ק רבותינו הקדושים הוקירו מאד את בעלי חוש הציור (ליקוטי דבורים לה"ק א 228).

והנה ב' בחינות אהבה אלו: אהבת נפשי, אויתיך, ואהבת כברא הן ירושה מאבותינו, והן חלק ממהותנו וטבע נפשותינו, ובהן נכללת גם היראה שלא להיפרד מה', מקור חיינו ואבינו האמיתי, ח"ו, שבכל אהבה יש גם צד יראה מפירוד ומניתוק. מדות אלה, כשהן בתעלומות לב – בגילוי רק במוח ובמחשבה ולא בלב, נקראות: אהבה ויראה טבעיים. שאז בכחן להעלות את התורה ומצוות רק לעולם היצירה. אולם כאשר הן בהתגלות בלב ברגש חי ומודע שלמעלה מאהבה טבעית, כשזה נעשה רגש מפותח ומשוכלל שנובע מהתבוננות, אז הן נקראות רעותא דלבא. ואזי הן מעלות את התורה ומצוות לעולם הבריאה, עולם השכל ששם מקומן.

 

על ידי התבוננות הרבה יותר קל לעורר את האהבה ויראה המסותרת הרגילה מהאהבה ויראה של נפשי, אויתיך וכברא… שכוללות אהבה רבה ואהבת עולם. שלאלה צריך התבוננות על ידי בחינת הדעת, צריך יגיעת המחשבה בחוזק, בריכוז, במאמץ ובהתבוננות עצומה מעומק הלב במדה רבה ובהתמדה – לדעת שה' הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ממש. ולכן דוקא אהבות אלו כשהן בהתגלות הלב הן עולות לעולם הבריאה, מה שאין כן אהבה ויראה טבעיות סתם נשארות בעולם היצירה.

 

ההתבוננות המביאה לגילוי המדות "בתעלומות לב", אינה דומה להתבוננות המביאה לגילוי המדות "בהתגלות הלב", כאמור. כי אז מתעוררת לא רק המדה כמו שהיא בטבעה, אלא המדה משתנה וגדלה. וידוע מה שכתוב בתיקונים (תיקוני הזהר ו), שבעולם הבריאה שוכנת ספירת הבינה של עולם האצילות, שעניינה התבוננות באור אין סוף חיי החיים ב"ה. וכמו שנאמר ב"פתח אליהו": בינה לבא ובה הלב מבין – שהבינה נמשכת ומאירה בלב, וגורמת ללב להבין, גורמת למדות הלב לפעול. והכוונה היא למדות הטבעיות הקיימות בלב. שהבינה העליונה אינה רק מולידה מדות שכליות חדשות, אלא מאירה גם את הטבעיות. בינת הלב היא הרגשת ההבנה ואהבה ויראה שכליים בדרגתם הגבוהה ביותר, שנקראת רעותא דלבא – רצון הלב. שאם אי אפשר לתפוס את ה' בשום מחשבה בעולם, הרי שברעותא דלבא הוא נתפס. על ידי שיש לאדם כלות הנפש הנובע מהרצון להידבק בה'.

 

ולא עוד, אלא שב' אהבות אלו: נפשי, אויתיך וכברא וכו', כלולות גם מאהבה רבה, שהיא גדולה ומעולה מאהבה ויראה שכליים של אהבת עולם. שכן על ידי אהבה רבה, העבודה של תורה ומצוות עולה לעולם האצילות, כי היא רבה בהיקפה והיא פנימית וחשובה וכחה רב יותר. כי אהבה רבה נעלית יותר מאהבת עולם ושרשה גבוה יותר, שאהבת עולם נקראת אור, ואהבה רבה היא האור הגנוז לצדיקים שמאיר מסוף העולם ועד סופו. כי אהבת עולם מתיחסת למהות האלקים כפי שהיא מתגלה בעולם, ואילו אהבה רבה מתיחסת למהות האלוקים עצמה. וכאמור, שתי האהבות: נפשי, אויתיך וכברא וכו' כלולות גם מאהבה רבה וגם מאהבת עולם, ואותן קיבלנו בירושה מאבותינו, וצריך התבוננות רק כדי לגלותן; והן נעלות אף מאהבה ויראה שכליים.

 

מעלת אהבת עולם – אהבה כרשפי אש

אף על פי כן, על האדם להשתדל להגיע לאהבה הנוצרת מהתבוננות, כי באהבה כזו יש תשוקה עזה לאלוקות. ואכן יש יתרון ומעלה מיוחדת באהבת עולם (הנזכרת בפרק מ"ג), שכדי להגיע אליה, צריך להתייגע בלימוד ובהתבוננות. היינו, אהבת עולם היא אהבה לה' בתור מה שהוא, בגלל גדולתו, ולא רק בגלל שהוא חיינו ואבינו. התבוננות זו מחזקת את האהבה יותר, כי באהבה הנובעת מגדולת ה' יש יותר להב שלהבת ורשפי אש, מאהבה שבאה בירושה ובאופן טבעי. עד שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים ח ז). זהו יתרונה של אהבת עולם על שתי בחינות האהבה של נפשי, אויתיך וכברא וכו', שהיא באה מהתבונה והדעת, ורק על ידי ההתבוננות בגדולת ה'. עיקר מעלתה של אהבת עולם היא משום שהיא מגדילה את מדורת אש האהבה ברשפי אש, ומחדירה אותה גם לאהבה רבה. ומזה מגיע לצמאון באלוקות, עד כלות הנפש ממש. כך שאם אהבה רבה היא אש משמים, הרי שאהבת עולם היא אש מן ההדיוט. אם אהבה רבה היא אהבה טבעית עצמית, הרי שאהבת עולם עולה במעלות מושא האהבה ומשיגה בהן. אם היחס של אהבה רבה הוא יחס של אחותי, הרי שיחס של אהבת עולם הוא יחס של רעייתי. יחס של "אחותי" הוא יחס טבעי ושקט, ויחס של "רעיתי" הוא יחס של בחירה הדדית ויחס של רשפי אש.

 

יתרון אהבת עולם על אהבה רבה דומה ליתרון מעלת הזהב על הכסף, שהזהב יקר ובחינת גבורה, כבחינת "גבורות עליונות דבינה עילאה", שלמעלה ממדת החסד, וכאש העולה למעלה שאין לה גבול והפסק. ואילו אהבה ככסף היא בחינת חסד, בחינת כמים היורדים למטה בקרירות, ויש לה שיעור והגבלה ולפעמים היא נפסקת (ראה פרק נ). ונוסף על כך, יש עוד מעלה באהבת עולם, שעל ידה מגיעים להכרה והשגה בבורא. אהבת עולם היא תכלית בריאת האדם, שהרי האדם נברא לדעת, להכיר ולהרגיש את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו. כל אדם על פי רמת שכלו והשגתו בגדולת ה' מרגיש את החיות האלוקית. וכמו שכתוב ברעיא מהימנא (פרשת בא), שתכלית הבריאה, בגין דאישתמודעון ליה – כדי שיכירו אותו. לדעת את ה' ולקיים: דע את אלוקי אביך (דברי הימים א כח ט), היא אחת מתרי"ג מצוות.

 

[פעמים מתוארת אהבה רבה מעל אהבת עולם, כי היא למעלה מהשכל. ופעמים מתוארת אהבת עולם מעל אהבה רבה, כי היא כרשפי אש לעומת מים קרים].

פרסום תגובה חדשה

test email