פרק מג בליקוטי אמרים – יראה תתאה ויראה עילאה; אהבה רבה ואהבת עולם

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
בעבודת ה' מתעוררות הרבה שאלות. יהודי רוצה ללמוד תורה וגם להיות ירא ה', ואינו יודע במה להתחיל, מצד אחד נאמר: ראשית חכמה – יראת ה' (תהלים קיא י), ומצד שני, אמרו חז"ל: אין בור ירא חטא (אבות ב ה). אם כן, מהי הדרך שיבור לו האדם? יש הרבה דרגות ביראה. אז איך עולים במעלות היראה? כמו כן, יש סוגים ודרגות באהבת ה' – אהבה רבה ואהבת עולם. איך עולים במעלות האהבה? ומה קודם למה אהבה או יראה?

 

 

 

יראה תתאה – בחינת קטנות ובחינת גדלות

בעבודת ה' מתעוררות הרבה שאלות. יהודי רוצה ללמוד תורה וגם להיות ירא ה', ואינו יודע במה להתחיל, מצד אחד נאמר: ראשית חכמה – יראת ה' (תהלים קיא י), ומצד שני, אמרו חז"ל: אין בור ירא חטא (אבות ב ה). אם כן, מהי הדרך שיבור לו האדם? התשובה היא – יש שני סוגים ביראת ה'. יש יראה תתאה, יראה מינימאלית, המביאה לקיום מצוות בפועל ממש, והיא "ראשית חכמה". ויש שלימות היראה היא יראה עילאה, שבאה לאחר שלימות העבודה בתורה ומצוות.   

 

יראה תתאה היא הבסיס לעבודת ה', ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, היא הכח המביא למעשה קיום כל המצוות עשה ולא תעשה, ועליה אמרו חז"ל: אם אין יראה אין חכמה (אבות ג יז). אם אין יראה תתאה חיצונית בקבלת עול מלכות שמים, אין קיום תורה ומצוות, ואף אם יש – אין זה מתקיים. 

 

אלא שגם ביראה תתאה יש שתי רמות: יראת חטא, ויראת אלקים. ביראת חטא מתבטאת בעיקר היראה, וביראת אלקים, מורגשת לא רק סתם יראה, אלא ההתגלות האלוקית. בפרק הקודם דובר על יראה אלוקית מבחינת "קטנות" – שאדם יודע ומרגיש את נוכחות ה' שמביט בו, מאזין לדבריו ובוחן כליותיו ולבו. הרגשה הנובעת מראית העולם וכל אשר בו, שהם לבושי המלך, לבושי אור אין סוף ב"ה. זוהי בעצם יראה חיצונית שכל אחד יכול להגיע אליה, שהרי זה נמשל ליראה ממלך בשר ודם. ובפרק זה ידובר על יראה מבחינת "גדלות" – שמתבונן בגדולת ה' וירא מגדולתו, שירא ממי שברא ומהוה עולמות גדולים ורבים כל כך – מה רבו מעשיך (תהלים קד כד), מה גדלו מעשיך (תהלים צב ו) – הממלא את העולמות ומחיה אותם, והחיות האלוקית מתלבשת בכל עולם לפי מדרגתו. כלומר, הוא ירא מאור אין סוף שבפנימיות העולם, בפנימיות לבושי המלך, שהוא המלך בעצמו. זהו לימוד סדר ההשתלשלות בהשגה רחבה, וכפי שיבואר להלן.

 

[על החשיבות בלימוד סדר השתלשלות אומר אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון כי ידיעת המציאות מההשתלשלות היא מצוה רבה ונישאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש: וידעת היום כו' דע את אלוקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות (תניא, קונטרס אחרון עמ' 312). ועוד מסביר אדמו"ר הזקן, שעל ידי ידיעת ההשתלשלות בצמצומים רבים לפרטי פרטים, גדל ומתרומם ביותר אצל האדם גדולת ורוממות א"ס ב"ה, אף שאינו יודע ומשיג את אמיתת עניין מהות ואיכות העולמות הרבים. שעיקר המצוה אינו בהם אלא בידיעת אין סוף ב"ה. כי בהעמקת הדעת ביותר בכל ענייני הצמצום וכללות ההשתלשלות מגיעים ליחוד האמיתי ביחוד אור אין סוף, על ידי שמרגישים ביטול אמיתי איך הכל אפס לעומתו].

 

כדי שיהיה לנו מושג כלשהו מגודל העולמות, מביא אדמו"ר הזקן את דברי חז"ל המתארים את גודל העולמות. שהמהלך מהארץ לרקיע חמש מאות שנה, ועוביו של הרקיע עצמו חמש מאות שנה, וכן בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ומעל לשבעת הרקיעים נמצאות חיות הקדש שרק רגליהן כנגד כולם. דהיינו, המדרגה התחתונה שבחיות היא כנגד כל מה שתחתיהן, ויש עוד מדרגות "קרסולי החיות", "שוקי החיות", "רכובי החיות" ו"ירכי החיות", שכל אחת מהן היא כנגד כל מה שתחתיהן.

 

[עניין חמש מאות שנה מרמז על הספירות, שעיקרי המידות הן חמש: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד. (יסוד ומלכות הן לבר מגופא – הן לצורך הזולת. לעומת זאת, הוד שבהוד הוא עיקר הבירור של ספירת העומר – הוד עניינו ביטול וענוה וגם הודאה לה', שהכל שלו ו"אין עוד מלבדו". והוד שבהוד הוא ביטול שבביטול, ענוה לשם ענוה, יסוד לכל המדות הטובות). כל ספירה כלולה מעשר ספירות, וכל אחת מהן כלולה מעשר, כך מגיעים לחמש מאות].

 

לא די בכך, אלא שיש השתלשלות העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, עד כסא הכבוד שכנגד כולם. ואת כולם ממלאת החיות האלוקית. והקב"ה, מלך חי וקיים, רם ונישא שוכן עליהם (חגיגה יג א). כשיהודי מתבונן בכל זה הוא רואה, שהעולם שלנו כגרגיר קטן, והוא עצמו בריה קטנטנה ושפלה ואז מתעוררת בו יראה בבחינת גדלות, אלא שהיא תתאה וחיצונית, יראה רגילה, שמתבייש להיות עבריין. יראה זו מתבטאת בלבושי הנפש בלבד: מחשבה, דבור ומעשה. היא גורמת לביטול ה"יש" ולא ביטול במציאות, כי התפעלותו בהתבוננות היא רק מלבושי המלך הקב"ה, שמסתתר ומתעלם ומתלבש בהם, כדי להחיותם מאין ליש. ההתבוננות החיצונית הזו מולידה יראה חיצונית בלבד. אמנם ביראה תתאה זו הוא רואה במקצת את גדולת המלך על פי התגלותו בעולם, על פי לבושיו, אך אין הוא מתייחס אל המלך עצמו. יראה תתאה היא השער והפתח ההכרחיים לבית, הוא קיום תורה ומצוות. זוהי היראה הקודמת לחכמה.

 

[יראה תתאה בבחינת קטנות היא הכנה ללימוד תורה, ויראה תתאה בבחינת גדלות היא פתח ושער לחכמה, שיש בה בחינת ביטול והכנעה].

 

אם אין יראה – אין חכמה

ואכן אם אין יראה אין חכמה (אבות ג יז), כי מי שאין לו יראת שמים ועוסק בתורה, הוא כ"סל מלא ספרים" – צנא מלי ספרא (מגילה כח ב) – (ביטוי של גנאי), בקי בספרים ואינו מבין בהם. לומד תורה ואינו יודע להשתמש בה. אין הוא קשור לתורה, והיא אינה שלו – הוא והתורה שני דברים שונים זה מזה. ולכן אמרו חז"ל: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ א). שתורה בלי יראת שמים אינה עולה למעלה ואינה שלו. כך כשעוזב את העולם, תורתו נשארת בעולם הזה יחד עם כל רכושו, שאינו שלו. ומה יתרון עמל האדם תחת השמש, אפילו עמלה של תורה, אם היא נשארת למטה ואינה עולה להאיר בגן עדן? שהרי אם למד תורה לשמה בעולם הזה, כשהנשמה בגן עדן היא זוכה ללמוד את התורה שלמד בעולם הזה בצורתה המופשטת והרוחנית, כמו שהיתה למעלה טרם ירידתה והתלבשותה בדברים גשמיים. וזהו תענוג נפלא, שעל ידי זה נהנים מזיו השכינה. כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ורק ירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה עד שהגיעה לעולם הזה והתלבשה בדברים גשמיים, אבל למעלה היא רוחנית אלוקית (כדלעיל פרק מ).

 

יראה עילאה – יראת בושת

דרגה גבוהה יותר של יראה, היא יראה עילאה – יראה פנימית, יראת בושת הנמשכת מפנימיות העולמות. [בשת הן אותיות "תשב אנוש", ואותיות "שבת"].

 

ירא בושת מתבונן באור אין סוף המלובש בעולמות, ומתביש מה' – הוא מתביש מפני גדולת ה' הפנימית והעצמית, שנמשכת מעצם האלוקות, ולא מפני ההתבוננות בעולמות עצמם, שהכל אין ואפס לפניו; עד שמתבטל לפני ה' ביטול פנימי עד הסוף – ביטול במציאות, דוגמת בושה מרבי, צדיק יסוד עולם, שאין זה מפני חיצוניותו והתפשטותו אלא ממנו עצמו; וכמו יראה ממלך עצמו ולא מחיצוניותו והתפשטותו, המתבטאת בשלטונו על אזרחיו. יראה פנימית זו נמשכת ובאה כתוצאה מהתבוננות באור אין סוף שבתוך העולמות. ועל יראה נעלית זו אמרו: אם אין חכמה אין יראה (אבות ג יז) – שצריך להתבונן בעומק בחכמה, כדי להגיע ליראה זו. שהחכמה מאין תמצא (איוב כח יב) – מדרגת החכמה היא האין. לא ההבנה וההשגה שבשכל, אלא האין שלמעלה מהשכל. שבכח הבינה אפשר להבין ענייני אלוקות בדרך של הבנה שכלית, ואילו החכמה היא התרשמות מענייני אלוקות וקליטתם, לא באופן של הבנה אלא בדרך של ראיה, ועל ידי זה מגיעים לבושה וביטול במציאות עד ליראה עילאה, היא המדרגה הגבוהה ביותר בחכמה. עניין זה מרומז במלה חכמה שהנוטריקון שלה הוא כח מה, כח הביטול. תוקף הביטול. מה מבטא ביטול וענוה. כמו שאמרו משה ואהרן: ונחנו מה (שמות טז ז) – מה אנחנו? אנחנו "אין ואפס". ובהתרשמות ברמה של חכמה רואים, שאם השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש, ברור שגם האדם הקטן בטל במציאות, וזה גורם לו בושה גדולה שמתביש מישותו. וזהו שאמרו חז"ל: איזהו חכם? הרואה את הנולד (תמיד לב א) – לפי פשוטו משמעו, הרואה את העתיד, אך על פי החסידות הכוונה, שרואה איך כל דבר מתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו, שבמקורו הוא בטל במציאות ודומה לצל. כמו שנאמר: וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ד). שאין הוא רואה את גשמיות הדבר וחומרו וממשו, אלא רק את החיות האלוקית שבו. וכמו שכתוב בשער היחוד והאמונה: אילו נתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו לא היה גשמיות הנברא וחומרו וממשו נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו… (פרק ג). צדיקים גדולים ברמה גבוהה יכולים להגיע לראיה זו, אך כל אחד יכול להגיע ברמה מסוימת מעין זה.

 

אדמו"ר הזקן, קודם הסתלקותו שאל את נכדו הצמח צדק, אם הוא רואה את התקרה. הצמח צדק תמה על השאלה, והשיב לו אדמו"ר הזקן: אני אינני רואה כעת את התקרה, כי אם את דבר ה' המהוה ומחיה אותה…

 

זהו שיא ביראה עילאה, אבל כאן מדובר ברמה נמוכה יותר, שלא רק רבי יכול להגיע אליה. אך אי אפשר להגיע ליראה עילאה, שהיא חכמה ממש, או אפילו למשהו מעין זה, אלא בקיום תורה ומצוות, כשהם נעשים בדרך של "עבודה" בשילוב עם היראה התתאה החיצונית שקודמת לתורה ומצוות. שהרי: אם אין יראה, אין חכמה (אבות ג יז).

 

וכשיש חכמה רואים, שהשמים והארץ וכל צבאם בטלים ממש לדבר ה' – מקור חיות הנבראים. העולם הוא בריאה תמידית על ידי דבר ה' שבעשרה מאמרות. ודבר ה' הוא אור וחיות ממנו ית' לברוא העולמות ולהחיותן. ולא עוד אלא שאפילו דבר ה' בטל לגבי עצמות אור אין סוף ב"ה שלמעלה מהעולמות, שהרי דבור ה' ית' מיוחד במחשבתו. וכמו ביטול אותיות הדבור שבאדם, כשהם עדיין כלולים בעצם הנפש; וכביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה, שבתוכה אין מציאות של אור השמש (כמו שכתוב בפרק כ וכא). כל זה לא רק מוכיח את גדולת כח הבורא, אלא מגלה באופן של ראיה את כח הפועל בנפעל, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – המהוה את העולם מאין ליש בכל רגע ורגע מחדש. כפירוש הבעל שם טוב לפסוק: לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט). בראיה כזאת אין רואים עולם, אלא אלוקות. העולם בטל למקורו לגמרי, העולם ומה שבו בטל במציאות, כפי שיהיה בגילוי לאחר ביאת המשיח – ראית אלוקות.  

 

[שבביטול יש שתי דרגות:

דרגה אחת: ביטול ה"יש" – כל מציאות העולם הוא דבר ה' המחיה אותו, שהוא כחו וחיותו. וכדוגמת כח הנמשך מיד הזורקת אבן או משהו דומה, שכח הילוך האבן נמשך כל עוד נמצא בה כח הזריקה של היד, כך כל הנבראים הם כאין ואפס, וכל חיותם וקיומם הוא דבר ה' – הם עשרה המאמרות שבהם נברא העולם – שנמצא בהם תמיד. וכמו אור השמש שמחוץ לשמש, שכל מציאותו היא השמש, לכן בשקיעת החמה נעלם האור.

דרגה שניה: ביטול במציאות. זוהי דרגת ביטול גבוהה יותר. כמו זיו ואור השמש שבתוך גוף השמש, שהאור כלול במאור ומתבטל במציאות למקורו ממש. כך הנבראים בטלים לחיות הנמשכת להם מדבר ה', וחיות זו נכללת בתוכם. וכאן מדובר על ביטול במציאות].

 

הביטול במציאות נובע מהראיה שאין עניין בכל הגילויים שבסדר ההשתלשלות, אלא בעצמות ומהות ה' ית' המתלבש בהם. וכשמתבוננים ורואים שחיות העולמות היא רק הארה מאור אין סוף, שאינה תופסת מקום ואינה נחשבת לכלום, והיא נמצאת בתוך המקור, וכמו דבור אחד לעומת כח הדבור של הנפש השכלית, שעודנו במחשבה או ברצון הלב. דבר זה יוצר הרגשת ריחוק והפלאה מאור אין סוף, ביטול במציאות ותשוקה להיכלל בה'. בבחינת: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ? (תהלים עג כה-כו). היינו, שזה מביא להרגשת כלות הנפש לה' לבדו ממש, בבחינת כלה שארי ולבבי (תהלים עג כו). שזהו הרצון הטבעי של הנשמה רק שהוא מוסתר ומתעורר על ידי ההתבוננות, שהיא הלימוד בעניינים אלה. 

 

אחרי שמבינים שכל העולמות והנבראים בטלים במציאות לגבי הקב"ה, פונה אדמו"ר הזקן להעיר תשומת לב כל אחד מאתנו, שלא יוציא את עצמו מהכלל. לא רק הבריאה בטלה לה' במציאות, גם גופי, נפשי, רוחי ונשמתי בטלים במציאות ממש. דהיינו, גם האדם הוא אין ואפס ממש. אמנם האדם נברא בבריאה מיוחדת, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב ז), ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז) – אמנם נשמה קדמה לעולם, שהרי נשמות ישראל עלו במחשבה; אלא שהמאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א כו), פעל על הגוף שיהיה כלי לצורת הנפש ובמיוחד לנר"ן המלובשות בגוף, ועל הנשמה, שעלתה קודם במחשבה, פעל שתוכל לרדת בסתר המדרגה ולהתלבש בגוף.

 

ומכיון שדבורו של ה' כלול במחשבתו, ובטל אליו לגמרי, ומחשבתו מאוחדת אתו ית' תמיד גם לאחר שבא בפועל; הרי שהנבראים בטלים לא רק לדבר ה' המחיה אותם, שאין הנבראים רק כדבור אחד מדבורו ומחשבתו, (ואינם חשובים כלום), אלא למעלה מזה, הם בטלים לעצמות אור אין סוף, ביטול במציאות ממש, כמשל ביטול אותיות הדבור באדם במקורם ושרשם בעצם הנפש (ובכחות נפשו: בשכלו ומדותיו) לפני שמדבר. וזהו שאומר הכתוב: הן יראת ה' היא חכמה. יראה עילאה יראת בושת היא ביטול במציאות. דבר הנפעל על ידי החכמה – שיש בה את כח הביטול: כח מה. שהיראה והחכמה הם דבר אחד. שבכח החכמה מגיע האדם ל"דעת עליון" – שהעולם הוא "אין" והאלוקי הוא "יש", ולא כדעת תחתון שהעולם הוא "יש" והאלוקי הוא "אין".

 

[מכיון שזהו ספר של בינונים, אין דיון ארוך על יראה עילאה].

 

אהבה רבה

גם באהבה כמו ביראה יש שתי מדרגות: אהבה רבה ואהבת עולם. אהבה רבה – מלמעלה למטה, מתנה משמים. אהבת עולם – מלמטה למעלה, פרי עבודת האדם.

 

אהבה רבה היא אהבה בתענוגים – כבר אין בה הצמאון והגעגועים לה', וגם לא הרצון להתאחד אתו בדבקות וכלות הנפש, מאחר שכבר דבקים בה' ומאוחדים אתו. יש בזה סיפוק, תענוג ואושר. אהבה רבה היא אהבה כמים קרים על נפש עיפה, והיא מעין עולם הבא, כמו תענוג הצדיק בגן עדן מזיו השכינה. וכאמור, אין מגיעים אליה מעבודה ויגיעה, אלא היא מתנה הבאה משמים, באה מעצמה כשלהבת העולה מאליה, שאין צריך להדליק ולעורר אותה. אהבה רבה דומה לאש היורדת מן השמים על המזבח, כי אוהב ה' באהבה רבה – אהבה בתענוגים – דבק בה' בעונג ובחיות ורוצה רק להסתכל ביקרא דמלכא (=כבוד ה') ללא הפסק מרוב עונג. היא ניתנת במתנה למי שהגיע ליראה עילאה, למי שהוא שלם ביראה. וכמו שאמרו חז"ל: דרכו של איש לחזר אחר אשה (קדושין ב ב), שעל פי חסידות פירושו, האהבה באה מלמעלה אחרי היראה בשלימות. שאהבה היא חסד, קו הימין, קו הזכר, משפיע – איש, כמו שכתוב: זכר חסדו (תהלים צה, ג), ואילו יראה היא גבורה, קו השמאל, קו הנוקבא, מקבל – אשה, כמו שכתוב: אשה יראת ה' (משלי לא, ל)..

 

דהיינו, אהבה רבה זו ניתנת במתנה לצדיקים מיוחדים השלמים ביראה עילאה, שיש להם ביטול במציאות, כמו שכתוב: עבודת מתנה אתן את כהונתכם (במדבר יח ז), ולאו כל מוחא סביל דא. כי שרש אהבה רבה ויראה עילאה למעלה במקורם הוא אחד. אהבה רבה היא מבחינת עולם האצילות, שהוא עולם עליון, ויש בו שלימות ואחדות בין הספירות בלי שום קיצוץ ופירוד, בלי שום הרגשת מציאות עצמית. שם אין "ישות" ואין "אני"; ולכן הספירות, שהן אלוקות ממש, נקראות בשמות ה': חסד – א-ל, גבורה – אלקים, תפארת – הוי' וכו'. והאהבה שהיא באצילות אינה יכולה לשרות במי שאינו שלם ביראה.

 

[עניין אהבה רבה היא אהבה בתענוגים מוזכר כאן רק בקיצור, כי "ספר של בינונים" מלמד אותנו עבודת ה', ולא על המתנות שמקבלים מה'].

 

אהבת עולם

אהבת עולם שתי מדרגות אחת גבוהה יותר מאהבה רבה ואחת נמוכה יותר מאהבה רבה. כאן מדובר באהבת עולם שנמוכה מאהבה רבה].

 

אהבת עולם באה ביגיעת התבונה והדעת בגדולת ה'. שהתבונה מולידה את המדות בתנאי שהיה אתן דעת (=הכרה והרגשה). ובניגוד לאהבה רבה בתענוגים, שהיא אהבה כמים, שטבעם לרדת מלמעלה למטה, אהבת עולם היא אהבה כאש, שנובעת מיסוד האש, ובאה על ידי עבודת האדם מלמטה למעלה, כאש שטבעו לעלות מלמטה למעלה.

 

אהבת עולם נובעת מגדולת ה' שמהוה ומחיה את כל העולמות ואת כל הנבראים. התבוננות בסדר ההשתלשלות: בממלא כל עלמין – הממלא ומחיה את כל העולמות בחיות פנימית ומצומצמת לפי ערכו של כל נברא. ובסובב כל עלמין – המחיה את העולמות בחיות שלמעלה מהעולמות בשוה.

 

עיקר עניינה של אהבת עולם אינה התעלות הנפש האלוקית, אלא זיכוך הנפש הבהמית. על ידי שהנפש האלוקית מתלבשת בנפש הבהמית ומתבוננת בעניינים אלוקיים הקשורים בעולמות שהם בגדר ההשגה, גם הנפש הבהמית מבינה ומתקרבת לקדושה, ואהבת ה' חודרת גם בה. (אם כי בענייני אלוקות שמעל העולמות ומעל השכל רק הנפש האלוקית מבינה). כי כאשר מתבוננים בעומק וביגיעה בענייני אלוקות, כפי שהם גלויים בעולם, באופן המתאים לנפש הבהמית, כשהנפש האלוקית מלובשת בה; כאשר אדם מתבונן ורואה, שאפשר להפוך את "הכח המתאוה" שבנפש הבהמית לאהבת ה' ויראתו. אז מדת האהבה שבנפש אינה חפצה שום דבר הנאה גשמי או רוחני, אלא רק את ה' מקור החיים של כל התענוגים. הנפש מבטלת את כל אהבותיה ותאוותיה, ואוהבת את ה' ומתאוה רק לו, שהוא מקור החיים והתענוגים. כי מאחר שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), והעולם מתבטל נוכח ה' המהוה ומחיה אותו, אז אין שום דבר אחר לאהוב. [ואכן, שטות היא לאהוב את החיצוני ולוותר על הפנימי, לאהוב את העטיפה של המתנה ולוותר על המתנה שבתוכה, לאהוב את הכלי של האוצר ולוותר על האוצר. ובמיוחד שאין דבר חוץ מה' יתברך, אין עטיפה ואין כלי!]

 

כלומר, ההתבוננות בגדולת ה' פועלת, שמדת האהבה תתפשט מענייני העולם ותהיה אהבה לה' בלבד. שהרי כל תענוגות העולם הזה בטלים במציאות ממש, ואינם נחשבים לכלום לפני ה', שהוא מקור החיים ומקור התענוגים. וכפי שעינינו רואות בראיה חושיית שכל תענוגות העולם הזה חולפים, כלים ונפסדים, והם כאין וכאפס לעומת החיים הנצחיים. אין שום ערך, דמיון ויחס ביניהם! אין ערוך כלל בין העולם לאלקים! וכשם שאין שום ערך ויחס בין העולם לה', כך אין שום ערך ויחס בין תענוגי העולם הזה לתענוג האלוקי. שלכל תענוג בעולם יש שרש בעולם שלמעלה ממנו שאין לך עשב למטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל (על פי ב"ר פ"י פס"ו). וכל תענוג נחשב לפסולת לגבי מקורו. אף תענוגי המלאכים העליונים נחשבים לפסולת לגבי פנימיות התענוג. וכמו באדם שאין ערוך בין הפסולת היוצאת מגופו לבין מקורו – המאכל. כך ויותר מכך, שכאמור, אין ערוך לאין ואפס המוחלט, לגבי חיים נצחיים. כל התענוגים הגשמיים והרוחניים בטלים לחלוטין והם כאין ואפס לגבי זיו השכינה, שהיא מקור התענוגים. לכן כל אדם יכול וצריך לשנות את מושאי אהבתו ותענוגיו ותשוקותיו מתענוג גשמי לתענוג אלוקי.

 

אכן, עדיף, רצוי וטוב להחליף את "כח המתאוה" לדברים קטנטנים ובלתי נחשבים, לתאוה לדבר האמיתי, למקור התענוגים. וכמו שכתוב: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי (הגוף) ולבבי (הנפש המתאוה), צור לבבי וחלקי אלקים לעולם (כי אלקים הוא חוזק לבבי וחלקי לעולם) (תהלים עג כה-כו) – כל דבר שהוא טפל ובטל לך ה', אין חפצי בו, כי רצוני רק בך, בעצמותך. דהיינו, אחרי התבוננות כזו, יהודי מבין שלא כדאי להתעסק בעניינים הגשמיים. אין הוא חפץ להסתפק במועט, לא בשמים ולא בארץ שהם קטנים ונעדרי כל ערך. ואז ממילא מתפשטת הנפש הבהמית מלבושיה, ובמקום זה חפצה בה' לבדו – במי שמעל השמים והארץ, במי שמהוה ומחיה את השמים והארץ. באין סוף, הבלתי בעל גבול, שהוא המקור לכל. בעצמותו ומהותו ית' ולא בלבושיו. וכמו שיתבאר לקמן עניין האין ערוך בין האפס לנצח (פמ"ח) ושאר ענייני אהבת ה' מתוך התבוננות.

 

ואפילו אדם קריר בטבעו שאין לו רגש אהבה פעיל בגילוי לשום דבר ואין נפשו מתלהבת משום תענוג, לא גשמי (ארץ) ולא רוחני (שמים) – אדם שאין לו "כח מתאוה" חזק להתפעל לא מדברים גשמיים, כמו: אכילה ושתיה, ולא מדברים רוחניים, כמו: מוסיקה, ציור, המצאה שכלית וכיו"ב, המרוממים את הנפש. ואין מה לשכנעו להחליף מושא של תאוה או אהבה קטן במושא של תאוה גדול – כאשר יתבונן בגדולת ה' בעומק עד עצם הנפש כדבעי, אף הוא יכול להלהיב נפשו מאד, ולא רק ברמת אהבה כמים שמחלישה את הנפש הבהמית; אלא גם ברמת אהבה כרשפי אש וכשלהבת עזה, כמו להב העולה השמימה, שמבטלת את הנפש הבהמית. שבתחילה, ההתבוננות המביאה לאהבה כרשפי אש פועלת חולשה בנפש הבהמית – ביטול ה"יש", שלא תתלבש בשום דבר הנאה גשמי או רוחני. ואחר כך פועלת ביטול בנפש הבהמית – ביטול במציאות, עד שנמשכת לקדושה כרשפי אש ושלהבת עזה.

 

[כמו שיתבאר לקמן, בפרק מד: שגם מי שיש בו את שתי הבחינות של אהבה: נפשי, איויתיך וכברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה, שהן אהבה כמים, שפועלת חולשה בנפש הבהמית. גם הוא צריך לטרוח כדי להגיע לרמה של אהבת עולם, אהבת ה' כרשפי אש].

 

יראה ואהבה – מה קודם למה?

אמנם בדרך כלל יראה קודמת לאהבה ומסייעת לה, שזהו סדר העבודה הרגיל, הסדר של "סור מרע" "ועשה טוב". ובמיוחד שעבודת היראה קלה הרבה יותר מעבודת האהבה, שהרי עבודת האהבה דורשת התבוננות והתקשרות חזקים יותר. בכל זאת יתכן שאהבת עולם תבוא לפני היראה. כי אהבת עולם שונה מאהבה בתענוגים. אהבה בתענוגים, כאמור, אינה שיכת לעבודה כלל. אהבה בתענוגים היא עניין שבין האדם לבוראו, וניתנת לאדם במתנה, רק למי ששלם ביראה, ותמיד באה לאחר יראה עילאה. אולם אהבת עולם, שבאה על ידי עבודת האדם, אפשר להשיגה גם לפני יראה תתאה. כי בחינת הדעת כוללת חסדים וגבורות. הדעת כוללת שני מוחין – מוח מבחינת חסד ומוח מבחינת גבורה. ולאחר שנולדות המדות במוח על ידי חכמה ובינה, שני מוחי הדעת ממשיכים את המדות ללב. ומכיון שהם שני מוחין שאינם תלויים זה בזה, כל מוח יכול להקדים את חברו. והרי גם באופן טבעי בכל אהבה כלולה יראה שלא להיפרד מה' בבחינת קטנות והעלם, ובה כלולה גם יראת החטא, שלא למרוד בה' ח"ו. כך שהאהבה יכולה להיות בהתגלות לבו ומוחו, ואילו היראה בקטנות ובהעלם. ודוקא מרוב אהבתו לה' לא יעשה דבר נגד רצונו.

 

כלומר, אף שהסדר הקבוע בעבודה הוא יראה ואחר כך אהבה. ובמיוחד אהבה במדרגה עליונה שתמיד קודמת לה יראה בשלימות. לגבי אהבת עולם יתכן, באופן יוצא מן הכלל במקרים וזמנים מסוימים ומיוחדים, שתקדם אהבה ליראה. זוהי אהבה שהיראה כלולה בה ממילא. לכן אפשר שרשע ובעל עבירות יעשה תשובה מאהבה דוקא ולא מיראה; מאחר ששב בתשובה כי נזכר באלוקיו, לאחר שהתבונן שה' הוא הנותן לו את חייו ואת כל מחסורו. הוא רואה שה' מיטיב לו ומציל אותו, עד שמבין שכל העולם נברא בשבילו, היינו, שכל ההעלם נברא כדי שיגלה אלוקות בעולם.

 

דוגמא מיוחדת לאהבה הקודמת ליראה היא בסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא שמאהבה גדולה הגיע גם ליראה (עבודה זרה יז ב). רבי אלעזר בן דורדיא חטא כל ימיו, וכששמע שאין מקבלין אותו לתשובה, זה נגע לו בעצם נפשו, ובקש מאיתני הטבע – הרים וגבעות, שמים וארץ, חמה ולבנה, כוכבים ומזלות – שיבקשו עליו רחמים, וכשלא נענה, אמר: אם כן, אין הדבר תלוי אלא בי – הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו מכלות הנפש שבכח התשובה. ואז יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. ומדוע זכה לחיי העולם הבא? כי נשמתו יצאה לאחר שעשה תשובה שלימה ברגע אחד. הוא המשיך על נפשו חיות חדשה, ועל ידה תיקן את כל הפגמים, וכאילו קיים את כל המצוות. תשובת רבי אלעזר בן דורדיא היתה בבחינת "אהבת עולם". רבי יהודה הנשיא שהיה נשיא דורו, וראה את גודל התשובה של רבי אלעזר בן דורדיא בכה ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת – שסדר עבודת הצדיקים הוא בסדר ובהדרגה ותשובת רבי אלעזר בן דורדיא היתה למעלה מסדר והדרגה בבחינת בלי גבול. ועוד אמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותם אלא שקורין אותן "רבי".

 

האריז"ל מסביר, שרבי אלעזר בן דורדיא הוא גלגולו של רבי יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה ונעשה צדוקי (ברכות כט א), והתורה והמצוות שנלקחו ממנו נתעלו ונמסרו לרבי אלעזר בן דורדיא, ולכן נתקיים בו: יש קונה עולמו בשעה אחת.

 

מכאן מובן למה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכמו שהובטחנו לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד יד). לא יתכן שהחוטא יהיה נידון לריחוק סופי ומוחלט, ח"ו. אמנם כשאדם סר מן הדרך ונופל לעמקי הקליפות ר"ל, אז כל הדרכים בחזקת סכנה, אולם כשהוא מגיע לפרשת דרכים ויכול לאבד לגמרי ח"ו – הקב"ה, מסבב הסיבות ועילת העילות, החפץ בתשובת רשעים, מזמן להם סיבה ועילה לתשובה. וכך היה סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא, שעל ידי דברים פשוטים שנאמרו לו נשבר לבו בקרבו על עצם ריחוקו מה', והתלהב באהבתו לה' בלהב אש, עד שיצאה נשמתו. היתה זו התעוררות פרטית לצורך שעה (על פי אגרות קדש לרבי הריי"ץ ב-שיט).

 

לרבי אלעזר בן דורדיא היתה התעוררות גדולה ועמוקה בבת אחת, אבל בסדר העבודה הקבועה שתלויה בבחירת האדם, כפי שהוא צריך לקבוע לעצמו, צריך להתחיל קיום תורה ומצוות על ידי יראה תתאה; ולפחות יראה תתאה בקטנות, ברמה ההתחלתית של "סור מרע" "ועשה טוב" – שזוהי תחילת העבודה ועיקרה ושרשה, שעל ידי קבלת עול מלכות שמים יוכל להאיר את נפשו האלוקית באור התורה והמצוות, ומזה יגיע לאהבת ה'. כי ואהבת בגימטריא 412 – ב' פעמים אור, שתורה ומצוות הם אור אחד – כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג), ואהבת ה' הוא אור שני. שבתחילה נדרש אור של תורה ומצוות בנפש האדם, ועל ידי זה מגיעים לאור אהבת ה'. כלומר, שבואהבת יש לפני אהבת ה' גם את האור השני – קיום תורה ומצוות מתוך יראה הקודמת לאהבה, ואחרי זה ועל ידי זה מתגלה אור אהבת ה'. וכמו כן, תורה ומצוות עוזרים לאור האהבה לגלות את האלוקות מההעלם וגם לקולטה בנפש ולהתמיד בה. ועל פי הרש"ג: תורה ומצוות הן אור ישר, ואהבה היא אור חוזר. שעל ידי תורה ומצוות מזככים את הגוף והנפש הבהמית, ועל ידי אהבה מאירים את הנפש.

 

[אור ישר ואור חוזר

אור ישר הוא אור אלוקי, הארה משם הוי', הנמשך מלמעלה למטה להיות מקור להתהוות העולמות. אף שאור זה נמשך לאחר הצמצום בבחינת גבול, לא חל שום שינוי בפנימיותו בעצם מהותו, כשהיה כלול בשרשו ומקורו אין סוף ב"ה (כזיו השמש בשמש). היינו, שהוא אור הבא מעצם המאור ונשאר אור אלוקי – שהוא למטה בדיוק כמו שהוא למעלה, כמו שכתוב: אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג ו) – רק שהוא בא בהגבלה. ונקרא אור ישר, כי יש לו ראש וסוף, להבדיל מאור הסובב, שהוא כעיגול הבלתי גבולי שאין לו ראש וסוף, וגם להבדיל מאור חוזר.

 

אור חוזר הוא אור אלוקי שחוזר מהעולמות התחתונים אל העולמות העליונים. היינו, אור אלוקי שלמעלה מסדר ההשתלשלות נמשך ומאיר ביתר שאת וביתר עז דוקא לעולמות ולנבראים התחתונים. ומהעולמות התחתונים (מעצם שאינו מאיר מצד עצמו) הוא חוזר ומאיר מלמטה למעלה, לעולמות העליונים. ולמה נמשך האור העליון בעולמות התחתונים דוקא? – כי הם תכלית כוונת הבריאה, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. וזהו מה שכתוב בספר יצירה: נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן (פ"א מ"ז). שהרי כל הבריאה נובעת מרצון ה' למלוך, ואין מלך בלא עם. היינו, מלוכה, שעניינה התנשאות, אפשרית לא על בנים או שרים אלא דוקא על עם (מלשון עוממות וחושך), על זרים ורחוקים ממעלת המלך (נבראים תחתונים). לכן המלוכה באה על ידי צמצום והסתר. שם אלקים (מלכות) מסתיר על שם הוי' (האור הנמשך מלמעלה למטה). ומחמת הצמצום והעלם האור, שדומה למחסום שאי אפשר לעבור דרכו, האור חוזר ועולה למעלה יותר (כמו בראי – זכוכית המצופה בציפוי דק של כסף – שבגלל הציפוי האור העובר דרך הזכוכית חוזר בעוצמה רבה). זהו עניינה של ספירת המלכות היורדת ומתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר בירורים, והופכת את החושך לאור. שאז האור חוזר בעוצמה גדולה יותר ואסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. זוהי גם הסבה לירידת הנשמה לגוף – ירידה צורך עליה – לדבוק בה' ולהתכלל בו הרבה יותר מדביקותה בה' קודם ירידתה לעולם. לכן גם העולם הזה התחתון הוא תכלית הבריאה (על פי ספר הערכים לר' ישבעם סגל, ערך אור ישר ואור חוזר).   

 

עניין אור ישר ואור חוזר מתבאר על ידי משל אור השמש, שכאשר הוא מאיר לארץ מלמעלה למטה, הוא מכה בארץ בכח וחוזר ועולה ממטה למעלה. כך שהארץ התחתונה המקבלת את חום השמש מלמעלה משפיעה חום חזק דוקא למטה.

 

עניין אור ישר ואור חוזר קשור גם בשני אופנים בעבודת ה', כאמור, שעל פי הרש"ג: תורה ומצוות הן "אור ישר", ואהבה היא "אור חוזר". על ידי תורה ומצוות מזככים את הגוף והנפש הבהמית, ועל ידי אהבה מאירים את הנפש.

 

אור ישר ואור חוזר קשורים במיוחד בלימוד תורה. לימוד שיש בו הלכות פסוקות כמו תלמוד ירושלמי נחשב ללימוד בדרך של אור ישר. ואילו לימוד בדרך של קושיות, פלפול והעמקה כמו תלמוד בבלי הוא לימוד בדרך של אור חוזר. והיתרון שבאופן אור חוזר הוא, שדוקא על ידו מגיעים לבחינת העלם העצמי דחכמה, היינו, לאמיתית אור התורה – בחינת התורה כמו שהיא בבחינת אמיתת עצמותו ית', בבחינת שעשועי המלך בעצמותו, שאינו בבחינת המשכה כלל, מה שלא ידע אנוש ערכה. אור תורה זה הוא למעלה מעלה מבחינת התורה שנמשכה בבחינת אור ישר, שזהו מה שידע אנוש ערכה (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ו עמ' קכג, והמשך תרס"ו מעמ' צ ואילך)]. 

   

פרסום תגובה חדשה

test email