פרק מב בליקוטי אמרים – יראת ה' היא אוצרו

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר.

 

יראת שמים

יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. [בפרק זה נלמד איך לפתח את היראה].

 

על הפסוק: ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך? כי אם ליראה את ה' אלקיך (דברים י יב). אומרת הגמרא: ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והא אמר ר' חנינא משום ר' שמעון בן יוחאי, אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג ו). אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא – דאמר ר' חנינא, משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול (ברכות לג ב).

 

מהשאלה של הפסוק המובא בראשית דברי הגמרא נשמע כאילו ה' מבקש דבר קטן. וכי מה ה' שואל מעמך? ומהו "הדבר הקטן" שה' מבקש מאתנו? כי אם ליראה את ה'. (שהרי הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים (ברכות לג ב) – מכאן ברור שעניין יראת שמים ניתן לבחירת האדם). לכן שואלת הגמרא: האם יראת ה' היא דבר קטן? ובפרט כמו שהיא מצינת: יראת ה' היא אוצרו (ישעיהו לג, ו), שאצל ה' הדבר החשוב ביותר הוא יראת שמים.

 

והגמרא משיבה שם: אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'כן, לגבי משה זה דבר קטן. משה רבינו, שהוא בדרגה גבוהה כל כך, שהוא הענו מכל האדם – בעל יראה עילאה – ביטול במציאות, כל שכן שהוא בעל יראה תתאה – שיש לו קבלת עול מלכות שמים, דרגה שכל אדם יכול וצריך להגיע אליה. היראה היא חלק ממנו. אז מה הקושי עבורו להגיע לזה?

 

אך התירוץ של הגמרא דורש ביאור, שהרי הפסוק אומר: "שואל מעמך" – מכל יהודי ולא רק ממשה רבינו. ומבאר אדמו"ר הזקן שכוונת הגמרא, שלגבי משה זה דבר קטן, היא לגבי בחינת משה שבכל אחד מישראל, היינו, לגבי כח הדעת שמשה רבינו נותן לכל אחד מישראל, שיוכל לקשר דעתו באלוקות – יראה היא דבר קטן. כי כשיהודי משתמש בכח זה של משה הנמצא בקרבו, ומקשר את ה"דעת" שלו באלוקות, זה דבר קטן, וכפי שמבואר להלן.

בכל נפש מישראל יש בחינת משה רבינו

אדמו"ר הזקן מסביר את דברי הגמרא, שבכל נפש מישראל יש מבחינת משה רבינו ע"ה. ואצל בחינת משה שבכל נפש מישראל, זה דבר קטן. משה רבינו הוא אחד משבעה הרועים הרוחניים המפרנסים את עם ישראל. שבעת רועי ישראל הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. תפקידם להמשיך חיות ואלוקות לכללות נשמות ישראל. וכמו שכתוב: והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם (מיכה ה,ד). שבעה רועים הם שבעה צדיקים שכנגד שבעה קני המנורה, המקבילים לשבע הספירות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות (תורה אור לג ד). כל קני המנורה מאירים בכל יהודי, כך שכל יהודי יכול להיות מעין שבעת הרועים, החיים לנצח בתוך נפשו של כל יהודי, שהרי: יעקב אבינו לא מת (תענית ה ב), עוד יוסף חי (בראשית מה כו), דוד מלך ישראל חי וקיים (ראש השנה כד א) וכו'.

 

משה רבינו שהיה מלך, כהן ונביא, הוא כללות כל הרועים, ואתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא, ולכן הוא נקרא רעיא מהימנא – הרועה הנאמן ורועה האמונה. כל אחד מהרועים נותן לישראל מדה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – גבורה וכו', ומשה רבינו ממשיך ומחדיר את בחינת הדעת שהיא המפתח לכל שש המדות – מפתחא דכליל שית. הוא נוטע את ידיעת ה', את ההכרה וההרגשה בהתקשרות הנפשית באלוקות, שעל ידי זה המדות בעבודת ה' – אהבה ויראה – יהיו מתוך רגש אמיתי. הוא ממשיך את דעת ה' לכל יהודי, כל אחד כפי יכולת השגת נשמתו, שהדבר תלוי בשרש הנשמה למעלה במקור חוצבה. ככל שנשמה גבוהה היא משיגה יותר.

 

אמנם כל הנשמות יונקות משבעת הרועים. אך בחינת הדעת שבכל נשמה היא העיקר, כי רק על ידה אפשר לקלוט את כל שאר המדות באמת. ואותה מקבלים מנשמת משה רבינו. כי נשמת משה רבינו מושרשת בדעת עליון. וכמו שאומר הרמב"ם, ה' ודעתו אחד, והוא המדע וכו'. ומשה הוא מהבחינה שאומרים על הקב"ה שהוא ודעתו אחד. שדעת עליון היא דעת דאצילות המושרשת בפנימיות הכתר. היינו, שרש נשמת משה היא למעלה מחכמה ובינה. בכח מעלה זו של משה הוא יכול להמשיך את בחינת הדעת באלוקות גם בנשמות נמוכות דבריאה, יצירה ועשיה. אמנם ישראל הם מאמינים בני מאמינים בטבעם, אך משה רבינו פעל על עם ישראל על ידי בחינת הדעת, שהאמונה שלהם תהיה פנימית.

 

ועוד זאת, יתר על כן, בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע"ה. דהיינו, לא רק בחינת הדעת של משה נמשכת ישירות לכל יהודי, אלא שבכל דור יורדים ניצוצות מנשמת משה רבינו שהן חלק מנשמתו, ולא רק הארה מנשמתו, ומתלבשים ישירות בגוף משה רבינו שבכל דור, (ללא הממוצע של הנפש), ואחר כך גם בנפשו (ראה הערת אד"ש ב"שיעורים בספר התניא" ח"ב עמ' 628). וגם דרכן נמשכת דעת נוספת לכל יהודי. ולכן "חכם" בגמרא נקרא "משה": משה שפיר קאמרת (שבת קא ב ועוד). חכמי הדור הם "עיני העדה", שמהם לומדים לדעת את גדולת ה' ומתקשרים לה' בהבנה והשגה; ובמיוחד הכוונה ל"נשיא הדור", משה רבינו שבדור.

 

בכח ניצוץ משה רבינו המלובש בנפש הצדיק, הצדיק משפיע דעת ויראת שמים כשלומדים את דברי התורה שלו ובמיוחד כשמקיימים את הוראותיו; ובכח הניצוצות המלובשים בגופו משפיע הצדיק יראת שמים למסתכלים על תנועותיו, ובמיוחד למסתכלים על פניו הקדושות ולשומעים את קולו (על פי ר' ניסן נמנוב, ראה "משכיל לאיתן", י. גרין פמ"ב עמ' 145). הסבא משפאלע, שהיה איש נלהב מאד, בביקורו פעם אצל אדמו"ר הזקן, סיפר שבהיותו בן שלש שנים ראה את הבעל שם טוב, והניח ידו הקדושה על לבו ומאז "חם" לו. שכידוע, תנועת צדיק ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד ("היום יום", יד טבת).

 

עניין הדעת הוא יסוד ועיקר בעבודת ה', ככתוב: דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה (דברי הימים א כח ט). דעת בגדולת ה' פועלת על המדות, שלומדים לעבוד את ה' בלב ונפש חפצה באהבה ויראה. אמנם רק לעתיד לבוא כולם ידעו את ה' בשלימות, כמו שכתוב: ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם… (ירמיהו לא לג). עד כי מלאה הארץ דעה את ה'… (ישעיהו יא ט). שלא יצטרכו ללמוד זה מזה וללמד זה את זה, אבל גם היום יש דעת, אלא שצריך לעורר אותה ולהשתמש בה. ובחינת הדעת, כאמור, היא ידיעה בגדולת ה' המעוררת את הרצון להתקשר עם ה' מתוך אהבה ויראה פנימיים. ולכן, כדי להגיע למצב של דע את אלוקי אביך (דברי הימים א כח ט) – לדעת את ה' בהתקשרות תמידית, מתוך תפיסת העניין ממש, לא די בלימוד מספרים, ואף לא מפי סופרים, אף שהם גדולים ונעלים ביותר. העיקר הוא להעמיק את הדעת ולתקוע את המחשבה באמונה בה', על ידי שמבין ומשיג את גדולת ה' שאין לה חקר, ומקשר דעתו בעניין בקשר אמיץ וחזק, עד שהדבר נהיה אצלו בדומה לראית דבר גשמי, עד שזה נהיה חלק מעצמו ומהותו, וממילא אוהב את ה' וירא ממנו באמת תמיד. כי משמעות המלה "דעת" היא התקשרות, כמו שכתוב: והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א). שאינו מסיח דעתו אפילו לרגע מזה. כי כשמסיח דעתו אז מתקררות המדות: אהבה ויראה שבלבו. ואמנם לא קל לקשר הדעת בחוזק ובאופן תמידי בה', אלא שחסד עשה ה' עמנו שנתן לנו – לכל נפש מישראל – את כח ה"דעת" הזה וההתקשרות בה', על ידי היניקה מנשמת משה רבינו.

 

יגעת ביראה?

אף על פי כן, מכיון שהנשמה התלבשה בגוף, הרי שהגוף מעלים ומסתיר על השכל והרגש, העוברים דרך האברים הגשמיים של המוח והלב. וככל שהצד הגופני והגשמי שבאדם חזק יותר הנפש חלשה יותר, שתוקפא דגופא, חולשא דנשמתא. כדי לגלות את כח הדעת הטמון בגוף צריך יגיעה רבה ועצומה, כפולה ומכופלת בכמות ובאיכות. צריך להתייגע ביראה, כי יראה משיגים רק ביגיעה. הנשמה בגוף היא כמו בבית סוהר, ראייתה ותחושותיה מוגבלות מאד, ואדם צריך להזכיר לעצמו כל הזמן, שיש משהו מעבר לגוף, מעבר לענייני העולם – יש אור האין סוף הבלי גבול, אור אמיתי, אור הנשמה. לשם כך צריך יגיעה בגוף ובנפש עד למאד ואוי לו לבשר שלא נתיגע ביראה:

א. צריך יגיעת בשרלבטש את הגוף ולהכניעו, צריך לנקותו ולזככו שלא יחשיך על אור הנפש, הוא אור ה' השוכן בתוך גופו. וכמו כשמבטשים עץ – בוקעים אותו על ידי הכאה – אם לא מצליחים להעלות בו אש בצורה טובה, (ולאו דוקא מגדילים את האש). ככתוב בזהר: אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה. כך גופא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה (ראה פכ"ט וזהר שלח קסח א) – הגוף שלא עולה בו אור הנשמה שוברים אותו, על ידי שברון לב, שבירת ה"ישות" וגסות הרוח של אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו), שכל אלה גורמים לחטא. ועל ידי הרהורי תשובה מעומק הלב על החטאוחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא ה), ושבירת התאוות לתענוגי העולם הזה – יוכל אור ה' לשכון בגוף נקי ומזוכך.

ב. צריך יגיעת נפשלייגע את הנפש כדי לגלות את כחות הנפש. צריך להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה ורצופה – זמן רב ללא הפסקה, ושיעורה של שעה זו אינו שוה לכל נפש. זוהי עבודה קשה בכמות ובאיכות, ואף על פי כן אין להימנע ממנה. עד שיגיע לבחינת הדעת – התקשרות בה' בקשר אמיץ וחזק, בקשר של שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), ועל ידי התבוננות שעה גדולה לא ימוש מן הזיכרון לעולם, בתנאי שייזכר בזה מידי פעם בפעם.

 

זמן ההתבוננות אינו שוה לכל נפש

זמן ההתבוננות אינו שוה לכל נפש. שיש כל מיני סוגי נפשות, וזמן ההתבוננות תלוי בסוג הנפש:

א. יש נפש זכה מטבעה ורגישה לענייני קדושה, שמיד כשמתבוננת בגדולת ה', שהוא ממלא כל עלמין, ונמצא בכל מקום, ומתבונן במעשיו ובוחן כליותיו ולבו וכו', מיד יגיע אליה היראה – פחד ובושה מה' האין סופי הכל יכול, האמת המוחלטת. על ידי זה מזדרז לעבודת הבורא ומהדר בה. וכמו שכתוב בשלחן ערוך (אורח חיים סימן א בהגהה), שיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, מיד זה משפיע עליו ויגיע אליו היראה וכו', עד שכל התנהגותו, ישיבתו ותנועותיו ועסקיו, יהיו כאילו הוא לפני המלך. וכך יקיים את הפסוק: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח).

ב. יש נפש שפלה בטבעה ובתולדתה, נשמה נמוכה שמקור חוצבה מהמדרגות התחתונות שבעשר ספירות דעשיה, ובעל נפש כזו אינו קולט במחשבתו עניין אלוקי אלא בקושי ובחזקה. ולכן צריכה נפש זו יגיעה רבה בהעמקת המחשבה שעה ארוכה.

ג. נפש שנכשלה בחטאת נעורים. אמנם כל העוונות מהוות ענן המסתיר ומסך המבדיל בין האדם לאלוקיו כמו שכתוב: כי אם עוונותיכם היו מבדילים (ישעיהו נט, ב). וזה כולל גם מי שחושב רק על ענייני העולם הזה ושוכח את ה' שבראו, עד שמתרחק ממנו (כמו שכתוב בספר חסידים סימן ל"ה). אולם במיוחד מי שחטא בחטאת נעורים (=פגם הברית), נפגעים מוחו ותפקוד נפשו, שחטא זה גורם טמטום ואטימות בנפש. שלכן אף אם מתבונן בגדולת ה', לא מתעוררת בו היראה כדבעי. אדם כזה צריך להתיגע יגיעה כפולה ומכופלת. קודם כל, עליו להתיגע לשוב בתשובה ואחר כך להתיגע בענייני אלוקות.

 

מכל מקום גם לבעל נפש נמוכה ושפלה וגם לבעל חטאים אין להתיאש. יש תקנה! כל אחד יכול להגיע ליראת ה' על ידי יגיעת בשר גדולה של הרהורי תשובה מעומקא דלבא, ועל ידי יגיעה רבה בהתבוננות עמוקה בגדולת ה' שעה גדולה, אף אם זה נעשה בקושי ובחוזקה. כל אחד יכול להגיע לפחות ליראה תתאה (כמו שכתוב בפרק מא). ומה שאמרו רז"ל לגבי השגת התורה: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין, מצאתי ולא יגעתי – אל תאמין, יגעתי ומצאתי – תאמין (מגילה ו ב), נכון גם לגבי התשובה. שיגיעה מועילה גם להגיע לדרגת מצאתי, היינו, שמוצא מציאה, שאינה כלל לפי ערך היגיעה שיגע.

 

אופן היגיעה המביא לידי יראה

מכאן שעל ידי יגיעת הנפש אפשר להגיע ליראה. וצריך להתיגע ביראה כמו ביגיעה בחיפוש אחר אבידה. וביגיעה עצומה הנוגעת עד עצם הנפש גם "בול עץ" הופך להיות אדם. וראיה לכך הסיפור על רבי יקותיאל מליעפלי, שהיה כ"בול עץ", אולם לאחר שהתיגע מאד מאד, הבין ענייני אלקות יותר מגדולי החסידים, ועד שאדמו"ר האמצעי כתב עבורו את הספר "אמרי בינה" שהוא אחד הספרים העמוקים ביותר בחסידות. ושלמה המלך מבטיח: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' (משלי ב ד). כלומר, אפשר להשיג ולהבין יראת ה', אם מחפשים אותה כמו שמחפשים אחר אוצרות טמונים בתחתיות הארץ, על ידי חפירה ביגיעה עצומה. ואכן, יש לחפור ביגיעה עצומה לגלות אוצר יראת שמים שבודאי צפון ומוסתר בבינת הלב. בינת הלב – תעלומות הלב היהודי – היא רצון הלב שלמעלה ממחשבה, הנובע מעצם הנפש וממהותה, ואוצר של יראת שמים נמצא בה. וכמו שאומר הבעל שם טוב, כל יהודי הוא הארץ חפץ של הקב"ה – כל יהודי הוא אוצר בלום, בכל יהודי טמון אוצר יראת שמים בהסתר. השאלה היא רק מה מדת עומק ההסתר, וכמה צריך לחפור כדי להגיע אל בינת הלב.

 

וכמו שבחפירה צריך קודם כל להסיר העפר התיחוח ואחר כך את העפר הקשה שמתחתיו, כך ברוחניות צריך להסיר את הרגילות של שנים ואחר כך לחפור ביגיעה קשה יותר. אין להסתפק בחפירה שעל ידה מגיעים ליראת שמים בכח, צריך העמקת המחשבה כדי להוציא את זה אל הפועל ולהתמיד בזה. כי אוצר יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב הוא במדרגה שלמעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, בחינה שלמעלה מסדר ההשתלשלות ולמעלה מהשכל. וכדי להגיע לאוצר זה, צריך כחות עצומים שלמעלה מהכחות הרגילים. לשם כך צריך, כאמור, העמקת המחשבה והתמדה בכך.

 

דהיינו, בעוד היראה השכלית באה מהתבוננות בגדולת ה', הרי שהיראה שאנו עוסקים בה היא היראה הטבעית המסותרת בעומק הלב – בתעלומות לבו של כל יהודי בתולדתו, והיא למעלה מהשכל. וכדי לגלות את היראה שבמצפוני בינת הלב, צריך עבודה ויגיעה עצומה. וכשמגלים את היראה בבינת הלב, מביאים אותה אל המחשבה למשך זמן מה, ועל ידי העמקת המחשבה מעוררים את כח היראה הטבעית מההעלם אל הגילוי, שמעבירים את מה שלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן לשימוש יומיומי, עד שפעולת היראה יוצאת מהכח אל הפועל והמעשה ממש – בחינת "יראת חטא" להיות "סור מרע" "ועשה טוב" בשלשת לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה. כי על ידי יגיעה עצומה זו אדם מגיע להכרה, ידיעה והרגשה ברורה, שה' צופה ומביט ומאזין ומקשיב לכל מה שהוא עושה ובוחן כליותיו, לבו ומחשבותיו אם זה לשם שמים וכו' וכו', וכך מגיע ליראת חטא. וכמאמר רז"ל: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות ב א).

 

וכשאנו אומרים: עין רואה ואוזן שומעת – זהו רק כי דברה תורה כלשון בני אדם, שהרי לה' אין דמות הגוף. ואדרבה, דוקא בשל כך, הכל גלוי וידוע לפניו ביתר שאת לאין קץ מראית העין ושמיעת האוזן, שהם חושים גשמיים מוגבלים, ולידיעת ה' אין גבולות. אלא שאפשר לדמות את ידיעת ה' במשל גשמי – כמו שאדם יודע ומרגיש את הקיום של כל אבריו ואת מהותם ועצמותם, וגם חש כל שינוי שמתחולל בהם, כמו קור או חום, ואפילו ציפורני רגליו, שבהם החיות מצומצמת, אם נכוו באור (=באש), הוא מרגיש אותן; מאחר שמקבלים חיותם מהמוח – כך ה' יודע ומרגיש את כל הנעשה והנפעל בכל הנבראים עליונים ותחתונים, כי ממנו נמשכת החיות לכולם, כמו שכתוב: כי ממך הכל (דברי הימים א כט יד). היינו, לא כמו ראיה ושמיעה שעל ידם אדם רואה ושומע מה שחוץ ממנו, אלא כמו אדם שמרגיש מה קורה בתוך עצמו, כך הקב"ה יודע הכל, כי הוא הכל. וזהו מה שאומרים בתפילת מוסף של ראש השנה בהמשך לכי ממך הכל (דברי הימים א כט יד): וגם כל היצור לא נכחד ממך – ששום יצור לא נעלם ונשכח מה' שיצר אותו. שבידיעת עצמו ה' יודע את כל הנבראים הנמצאים מאמיתת הימצאו כו' – כי מציאות כל הנבראים היא מה', ואין דבר שחוץ ממנו, ולכן הוא יודע הכל. שהרי הוא ודעתו אחד, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, ומחמת עצמו יודע אותם, כפי שהסביר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ב). והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק ב"פרדס" (שער מהות והנהגה פי"ג, וראה בהגהה פ"ב),

 

אך האמת שהמשל על אדם היודע מה קורה בעצמו אינו מדויק, כי למעשה אין לנו ידיעה בגדולת ה' באמת, גם מה שאמרו רז"ל בגמרא: מה הקב"ה מלא כל העולם – אף הנשמה ממלאה את הגוף (ברכות י א), אינו אלא משל לשכך את האוזן (=להרגיע את האוזן), להסביר לאדם מה שיכול להשיג ולהבין ברמת שכלו. ובאמת אין המשל דומה לנמשל כלל.

 

שלמה המלך, החכם מכל אדם, דבר שלשת אלפים משל להסביר את גדולת ה'. שלמה המלך נתן שלשת אלפים משל על מושכל אחד, כדי שחכמתו תוכל להיקלט בהבנת האדם  הפשוט. המשל הראשון הוא על השכל עצמו, אך מפני עומק המשל והקושי בהבנתו, הביא משל שני על המשל הראשון וכן הלאה עד שלושת אלפים משל, עד ספר משלי המוכר לנו. רבי מאיר, שהיה תנא גדול, אך לא הגיע לחכמת שלמה, אמר שלש מאות משל. ואילו רבי יוחנן אמר שלשה משלים. אולם אף אחד מהם לא הסביר מהי המהות האלוקית במשל, שדבר זה בלתי אפשרי ולא ניתן להבנת והשגת נברא, ובכל אופן אין שום משל דומה לנמשל.

 

אם כן, ידיעת ה' שלנו היא ידיעת המציאות ולא ידיעת המהות. יהודי מכיר את ה' דרך לבושיו הם העולמות והנבראים. ועל ידי זה יכול להגיע לפחות ליראה תתאה. המביאה אותו ללימוד תורה וקיום מצוות.

 

הקשר בין גוף לנשמה אינו דומה כלל לקשר בין עולם לאלקים

אף שאמרו רז"ל בגמרא: מה הקב"ה מלא כל העולם – אף הנשמה ממלאה את הגוף (ברכות י א). הקשר בין גוף לנשמה אינו דומה כלל לקשר בין עולם לאלקים. שהנשמה מתפעלת ממקרי הגוף ואילו הקב"ה אינו מתפעל מן העולם.

 

ואמנם נפש האדם התלבשה בגוף. בכללות יש שתי נפשות: אלוקית ובהמית, ובפרטות – שלש נפשות: אלוקית, שכלית ובהמית.

הנפש האלוקיתחלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, כולה קדושה ורוצה רק אלוקות.

הנפש השכלית והחיונית – מקורן ושרשן גם הם גבוהים מאד, אך מאחר שירדו למטה בצמצומים והסתרים רבים המעלימים על אור אין סוף, החטא אינו מושלל מהן. הנפש השכלית היא מהמדרגות העליונות שבקליפת נוגה, היא מבינה ענייני אלוקות וענייני עולם ברמת השכל האנושי. הנפש הבהמית מהמדרגות התחתונות שבקליפת נוגה, ומה שמניע אותה הוא "כח המתאוה". "כח המתאוה" הוא רצון חזק כמו של בהמה (שחזק יותר מכח האדם), ולכן נמשך אחרי חומריות וגשמיות תענוגות העולם הזה.

 

הנפש הבהמית מתלבשת בדם האדם – באדים הרוחניים שבדם – ובה שורה הנפש השכלית ובנפש השכלית שורה הנפש האלוקית. כל הנפשות האלה – הבהמית וגם השכלית, ואפילו האלוקית – מתפעלות ממאורעי הגוף, כי הן מלובשות זו בזו, ומאוחדות בגוף ממש – כך שיש השפעת גומלין בין הגוף לנפש, ובשל כך הן יודעות ומרגישות מה קורה בגוף. בניגוד לכך, הקב"ה, שהוא קדוש ונבדל מהעולמות והכל לפניו אין ואפס ממש, אינו מתפעל ח"ו ממאורעי העולם ושינויו, כי אין העולמות והנבראים פועלים בו שום שינוי. כמו שמעידים הכתובים: אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג ו). אין עוד מלבדו (דברים ד לה). אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם (תפילת שחרית). אף שה' הוא הפועל את כל שינויי העולם, אין הוא מתפעל מהשינויים שבעולם, וגם לא מעצם קיומו של העולם. הקשר בין ה' לעולם הוא חד צדדי – הקב"ה מהוה את העולם, מחיה אותו ומשפיע עליו, אך העולם אינו משפיע על הקב"ה כלום, שאין הוא זקוק לעולם כלל.

 

נושא זה, כיצד הקב"ה מהוה את כל מציאות העולם לגמרי, ובכל זאת אין זה משפיע עליו כלל, נשגב מבינתנו; וכדי להבין את הדברים האלה האריכו חכמי הקבלה בהסברים וביאורים. ואף שיש הסברים, עם ישראל נשען על האמונה; כי יהודים הם מאמינים מצד עצמם – מצד עצם נשמתם, כמו שכתוב: ויאמן העם (שמות ד, לא), ויאמינו בה' (שמות יד, לא). ובני מאמינים מצד שהם בני אברהם: שהאמין בה' (בראשית טו, ו) ופתח את צינור האמונה והוריש אותה לבניו. כך שישראל מאמינים בה' באמונה פשוטה הקבועה בלב כל יהודי, בלי שום חקירת שכל אנושי, שה' הוא האלקים, כילד שמכיר באביו, ויותר מזה, כאדם המכיר את עצמו, כי הנשמה היא חלק מהוי'. רמת אמונתם היא מבחינת הוי' – מבחינת האור והחיות שמעל העולמות. בניגוד לכך, גויים, חסידי אומות העולם, מאמינים רק באלקים – אור וחיות המלובש בעולמות, על פי חקירה בשכל אנושי.

 

אדמו"ר הזקן מדגיש, שלמרות שחסר לנו בהבנה, מצד האמונה ברור, שהקב"ה יודע ממש את הנבראים לכל פרטיהם, ואם כן, הרי הוא מביט על כל אחד ואחד ובוחן כליותיו ולבו. ואמונה היא כח הנפש שמעל השכל, ובמקום שהשכל נגמר מתחילה האמונה. מאמין, יודע מעצמו ולא מלימוד, בלי שום חקירת שכל אנושי, כמו שכתוב: ונשמת ש-די תבינם (איוב לב ח). זהו יחודם של עם ישראל שמאמינים באמונה פשוטה בה' ובאחדותו, עד שכולם ללא יוצא מן הכלל אומרים בתפילה: אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם – מציאות העולם או אי מציאותו אינה משנה דבר לגבי ה'. זהו עניין אחדות ה', שכל העולמות והנבראים לגבי מהותו ועצמותו ית', הם כדבור אחד של אדם (כמו שמבואר בפרק כ'). כך שאמנם יש לנו גם ההבנה עד כמה שניתן להבין, וגם האמונה ממקום שנשגב מהבנתנו.

 

שעה גדולה של התבוננות

אדמו"ר הזקן חוזר לעניין ההתבוננות, ללמדנו את דרך ההתבוננות. כל יהודי בכל דרגה ובכל מצב יכול להגיע בהבנתו, הכרתו והרגשתו למצב של יראה הקבועה בלבו תמיד, על ידי התבוננות של ממש שעה ארוכה וגדולה בעומק וביגיעה, עד שזה יהיה קבוע בלבו. כשמתבונן שה' ממלא את העולמות העליונים והתחתונים ממש, השמים הרוחניים והגשמיים והארץ ממש. ומלוא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) ממש. וגם ה' משגיח על כל הנבראים ועל כל אדם בפרט – והנה ה' ניצב עליו ורואה אותו, ה' צופה ומביט בו, ובוחן כליותיו ולבו – פנימיותו, וגם רואה את כל מעשיו, וסופר את כל צעדיו ופעולותיו – חיצוניותו, והוא כעומד לפני המלך.  אז היראה נעשית הרגשה קבועה ותמידית בלבו כל היום כולו. וכדי שאותה התבוננות ארוכה וגדולה תשפיע ותחזיק מעמד כל היום, די לחזור ולהתבונן בהתבוננות קלה, במשך היום, מידי פעם בפעם, בכל עת ובכל שעה. וכך יגיע למצב של "סור מרע" "ועשה טוב" בג' לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה.

 

[בהתבוננות זו שהוא כעומד לפני המלך, הוא צריך גם להשתוקק לראות את פני המלך. ומסופר על אדמו"ר הרש"ב, שבהיותו ילד בן ארבע או חמש שנים, נכנס פעם אל סבו, אדמו"ר הצמח צדק, והתחיל לבכות, "מפני מה ה' נראה אל אברהם אבינו, ולנו אינו נראה"? ענה לו סבו: "כשיהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע, שעליו למול את עצמו, ראוי הוא שה' יתגלה אליו" ("היום יום" ט חשון). ובמה זה נוגע לנו? מכיון שכל תכונות האבות עוברות לנו בירושה, כשם שאברהם זכה לראות את הופעת השכינה בזכות מצות מילה, כך כל יהודי המקיים מצות מילה וקשור אליה, זוכה לגילוי השכינה, גילוי הנפש האלוקית בגוף היהודי. היינו, זוכה להשפעת הנשמה על הגוף. וכמו הרבי הרש"ב בילדותו, שהשתוקק לגילוי אלוקות, צריך כל יהודי להשתוקק לזה, ולעשות את כל התלוי בו בפועל, על ידי שיקדש את גופו וחלקו בעולם, שלא מספיקה זכות אבות, וודאי יזכה בכך. במיוחד בדורנו דור הגאולה זהו זמן המסוגל לזה, מאחר שאנו קרובים מאד לראית ה' בגלוי ממש (על פי דבר מלכות פ' וירא)].   

 

ההתבוננות הגדולה יכולה להיות תמיד, אך יעילה במיוחד בשעת התפלה, שזה זמן מוחין דגדלות. ומהיראה מגדולת ה', שכבודו ממלא את העולם, ומשגיח עליו כל הזמן – לא יעבור עבירה ח"ו. וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (כנ"ל פרק מא): יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח ב). וזהו שאמר הכתוב: מה ה' אלקים שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו (דברים י יב) – יראה המביאה לשמירת תורה ומצוות. ועל זה שאלו חז"ל, האם זהו דבר קטן? והם עונים, שלגבי משה באמת זה דבר קטן. ואדמו"ר הזקן מפרש את דברי הגמרא לומר שכוונת הגמרא היא, שלבחינת הדעת, שהיא בחינת משה רבינו שבכל יהודי, שנמשכת ממשה רבינו לכל נפש אלוקית מישראל, זהו דבר קל וקטן. שבחינת הדעת מכירה ומרגישה במציאות ה' בכל מקום, ומקשרת את אוצר יראת שמים שצפון ומוסתר בבינת הלב של כל יהודי לבחינת גילוי במחשבה בפועל ממש; עד שמביאה את האדם ליראה תתאה – יראת חטא שקודמת לחכמתו, יראה שבמוח טרם הגיעה ללב.

 

יראת אלקים

ועוד זאת יזכור – יש להתבונן בעוד דבר, שיכול להביא לידי יראה נעלית יותר, לא רק יראת חטא, אלא יראת אלקים, שבכך מורגשת לא רק סתם יראה, אלא ההתגלות האלוקית. אם כי  בפרק זה מדובר על יראה אלוקית מבחינת "קטנות" שנובעת מראית העולם וכל אשר בו, שהם לבושי המלך, לבושי אור אין סוף ב"ה. זוהי בעצם יראה חיצונית שכל אחד יכול להגיע אליה, שהרי זה נמשל ליראה ממלך בשר ודם. [בפרק הבא ידבר על יראה מבחינת "גדלות", שירא מגדולת ה' הממלא כל עלמין, שהוא אור אין סוף שבפנימיות העולם, בפנימיות לבושי המלך, שהוא המלך בעצמו. שכל זה עדיין נכלל בבחינת יראה תתאה – יראה תחתונה].

 

המשל ליראה חיצונית זו היא יראה ממלך בשר ודם. ואף שזוהי יראה חיצונית, היראה היא, כמובן, מהמלך עצמו – מפנימיותו וחיותו, אישיותו וכחות נפשו, ולא מגופו החיצוני, ומובן שלא מלבושיו. כי מבין בשכלו, שנשמת המלך וחיותו מלובשים בגופו. והראיה, שכאשר המלך ישן, אין יראים מפניו, שאז כל כחות נפשו הפנימיים מסתלקים ומתעלמים בעצמות נפשו.

 

ככה בנמשל – כשאדם רואה את העולם ומלואו על כל ברואיו, את השמים ואת הארץ וכל צבאם, הוא מבין, מה הנשמה מחיה את גוף האדם (עולם קטן); כך החיות האלוקית – אור אין סוף המלובש בעולם (גוף גדול) – מהוה ומחיה את העולם. וכמו שבאדם, הנשמה היא העיקר, שבצאת הנשמה אין העין רואה ואין האוזן שומעת וכו'; כך בעולם, העיקר בו הוא החיות האלוקית, שבלעדיה אין עולם. וכמו שאין יראים מגוף המלך או מלבושיו אלא ממהותו הפנימית, כך אין יראים מגשמיות העולם אלא מהחיות האלוקית שבו. בכח ראיה זו מגיעים ליראה שכלית.

 

בהתבוננות זו יהודי יודע ומבין, שהקב"ה הרואה את כל מעשיו, אינו רק "רואה (ואינו נראה)", אלא גם אפשר לראותו דרך לבושיו, שהתלבש בכל העולם, בשמים ובארץ ובכל צבאם. כל מה שיש בעולם הם לבושי מלך מלכי המלכים. כך שאיננו יכולים לומר שאיננו רואים את ה', רק שאין אנו רואים את עצמותו, והרי גם את פנימיות האנשים שבעולם, ואף הקרובים אלינו ביותר, איננו רואים.

 

אם כן, לכל יהודי יש יראת אלקים טבעית ופנימית. לכן הרבי הריי"ץ היה כותב במכתביו לכל יהודי את התאר: "איש ירא אלקים". וכששאלוהו: למה אתה כותב כך לכל אחד ואחד? הוא נימק: לכל יהודי יש יראת שמים, אלא שצריך לעוררה. הבעיה היא, שכל אחד סומך על השני שינענע אותו, שאז תתגלה יראתו; ואילו אני רוצה שכל אחד יעורר את עצמו (סה"ש לה"ק תש""ד קו).

 

 

הגהה – צבא השמים לך משתחוים

בהתבוננות עמוקה רואים לא רק את החיות האלוקית שבעולם, אלא אף את ביטול הנבראים לה' ית'. רואים שהעולם הנברא אינו סתם דומם, אלא יש בו תנועה. צבא השמים – השמש, הלבנה ושבעת כוכבי הלכת – נעים בתנועת סיבוב במהירות עצומה כל יום כלפי מערב תוך שהם משתחוים לה' מאהבה עצומה וביטול גדול ונורא. וכמו שכתוב: וצבא השמים לך משתחוים (נחמיה ט ו). ופירשו רז"ל בגמרא (בבא בתרא כה א), שהחמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב ליתן שלום לקונה, כי במערב נמצאת השכינה; שכן בקביעותן של ארבע הרוחות, בשרשן בספירות העליונות, מערב הוא ב"מלכות", שהיא השכינה. [אמנם ה' שוכן בכל מקום, אך עיקר שכינה במערב, ומשם מתפשטת לארבע רוחות; כמו הנשמה השורה בכל הגוף, ועיקר משכנה במוח ומשם מתפשטת לכל האברים]. וכשהשמש שוקעת במערב היא בתנועת ביטול וכפיפה והשתחוואה עד שנעלמת. לא רק החמה אלא כל צבא השמים חפצים להיבטל לאור השכינה שבמערב, שהוא מקורם ושרשם. ולא רק בסוף היום בזמן השקיעה צבא השמים משתחוים, אלא כל היום הם הולכים כלפי מערב ובמהירות עצומה כל כך, וכאילו מוכרחים בכך. והרי זהו הכיוון ההפוך לרצונם מצד עצמם בטבעם, שמצד עצמם הם רוצים להסתובב למזרח, מקום זריחת השמש. (וכפי שאכן מסתובבים בסיבובם השנתי לכיוון מזרח, ובכל זאת בסיבוב היומי הם סובבים למערב). עד היום לא נמצא לזה הסבר טבעי, אלא רק מצד זה שהם מכירים את בוראם, הם מתבטלים אליו מאהבה עד לשינוי טבעם. וכמו שאומר הרמב"ם: כל הכוכבים והגלגלים, כולם בעלי דעת ונפש… שהם מכירים את בוראם. שבדוגמת המלאכים הם משבחים ומפארים ליוצרם (הרמב"ם, הלכות יסודי התורה ג ט).

 

ואף מי שלא ראה את המלך מעולם, ואף אין הוא מכיר אותו – כשנכנס לחצר המלך, מקום שאין רואים את המלך, אבל רואה את השרים הנכבדים והחכמים של המלך, משתחוים ל"איש אחד" ביראה גדולה; גם הוא מרגיש יראה ממנו, כי אף שלא ראה את המלך מעולם ואינו מכיר אותו, הוא יודע שהוא קיים, והרגשת היראה של השרים הנכבדים משפיעה עליו. כך אנו שנמצאים בחצר המלך ה', הוא העולם הזה, רואים ומבינים שאם יש חיצוניות לעולם, יש לו גם פנימיות. יש מי שמהוה ומחיה אותו. ולא עוד, אלא שהוא שולט בעולם, והעולם החיצוני מתבטל אליו. וכמו שיראים מנשמת מלך בשר ודם ולא מגופו, אף שאין רואים את הנשמה, כי כשרואה את גוף המלך, עין השכל רואה את חיות המלך; כך יש להרגיש יראה מהחיות האלוקית שבעולמות, ולא מהעולמות עצמם, אף שאין רואים את החיות האלוקית. וכשאנו רואים שכל צבא השמים מתבטלים לה' מפחד ויראה, גם עלינו נופלת אימה ויראה, אף שאיננו רואים את המלך ה' בעיני בשר, וצריכים הוכחות וראיות שישכנעו אותנו להתבטל למלך.

 

בכל זאת, יש הבדל גדול בין המשל לנמשל. שהרי כשרואים את גוף המלך (בשר ודם), ואף שהוא לבוש בלבושים, יודעים בבירור שזהו המלך. אולם החיות האלוקית שבעולם מלובשת בלבושים רבים מאד, והם מסתירים מאד את החיות האלוקית, עד שאין מרגישים אותה כלל, ועד שרואים רק לבושים. לכן עלינו להרגיל את עצמנו באופן שיהיה קבוע במחשבתנו, שכל מה שאנו רואים, השמים והארץ וכל צבאם, הם הלבושים החיצוניים של המלך הקב"ה. וכשנרגיל את עצמנו לידיעה ומחשבה זו, נזכור גם את פנימיותם וחיותם הוא אור אין סוף ב"ה, וזה יעורר אותנו תמיד ליראה מה'. וכמו ביראת מלך בשר ודם, שאין הבדל אם המלך לבוש לבוש אחד, או אינו לבוש כלל, או לבוש לבושים רבים; כך ביראת ה', אין זה משנה שהחיות האלוקית מוסתרת בהרבה לבושים ומסכים, המחשיכים ומסתירים את ההארה האלוקית. העיקר הוא שההארה האלוקית נמצאת בתוך כל הלבושים בתוך כל העולמות. ה' הוא א-ל מסתתר ורוצה שיחפשוהו עד שימצאוהו. יש לזכור את זה תמיד, על ידי שנקשר תמיד בין הפנימיות לחיצוניות, בין מה שרואים בעין הגשמית לבין מה שמבינים בשכל, כך שהיראה תהיה קבועה בלב תמיד. והאמונה התמימה והטבעית של יהודי, שהיא מוסתרת והיא בבחינת "מקיף" בלבד, תחדור למוחו ולבו ותהיה קבועה שם, ועל ידי זה תביא אותו לידי יראה קבועה במוחו ובלבו בגילוי.

 

וכדי שהאמונה תהיה קבועה במוח ובלב ובגילוי תמידי, יהודי צריך לאמן ולהרגיל את מוחו ולבו בהתבוננות עמוקה ומאומצת ומתמשכת תמיד, עד שיבוא להכרה פנימית ותמידית. וזהו פירוש נוסף למלה אמונה, לא רק לשון אמת, אלא גם לשון אימון, דהיינו, רגילות. כמו אומן המאמן את ידיו ומוציא מן הכח אל הפועל את הכשרון הטמון בידיו; כך יהודי מאמן את האמונה ומפתחה, הוא מרגיל את מוחו ולבו להוציא מן הכח אל הפועל ומן ההעלם אל הגילוי את האמונה הטבעית המוסתרת ונטועה בלבו, עד שתהיה גלויה ותמידית. לא אמונה מופשטת אלא הכרה ממשית – דעת באלוקות.

 

קבלת עול מלכות שמים

לאחרי כל אריכות הביאור על יראה תתאה הבאה על ידי ההתבוננות, מזכיר לנו אדמו"ר הזקן בסוף הפרק את מצות חז"ל – לקבל עול מלכות שמים כעניין: שום תשים עליך מלך (דברים יז טו). ראשית, כדי שנתייחס לא לסתם מלך, אלא למלך שהניח את העליונים והתחתונים וייחד מלכותו עלינו, שבחר בנו וגם אנו בחרנו בו, צור ישראל (שמואל ב כג ג), מלך ישראל וגואלו (ישעיהו מד ו) – שמינינו אותו למלך עלינו, וקיבלנו עלינו את מלכותו (כמו שלמדנו בפרק מא). וכמובן, יראה מהמלך שלנו היא חזקה ומעשית, (בניגוד למלך שאינו שלנו שאין יראה ממנו כלל). לכן אנו משתחוים לו השתחוואות בפועל ממש בתפילת שמונה עשרה להראות את התכופפותנו והתבטלותנו לפניו, לאחר שקיבלנו עול מלכות שמים בדבור בקריאת שמע. ואף שלכאורה קבלת עול מלכות שמים היא דרגה נמוכה מהתבוננות שכלית, אולם בהתבוננות בלבד אין תמיד תוצאות, שאין ההתבוננות פועלת על כל אחד, לכן צריך קבלת עול מלכות שמים. ועוד שמבחינה מסוימת קבלת עול מלכות שמים היא בדרגה גבוהה מהתבוננות שכלית, כי השכל וההבנה וההשגה מוגבלים, ובמיוחד שחומר הגוף מעלים ומסתיר על האמת, אז יתכן שההתבוננות לא תפעל פעולתה. ובכל מקרה אי אפשר לתפוס את העצם הבלתי גבולי. לעומת זאת, קבלת עול מלכות שמים היא בעצם בלי גבול. ועוד, שהגוף (המקבל את העול) בשרשו הוא למעלה מהשכל, למעלה מהשגה והתבוננות, והוא שיך למה שלמעלה מהשגה. לכן אם ההתבוננות אינה פועלת פעולתה לצורך עבודת ה' בפועל, צריך לפחות קבלת עול. ועוד, שקבלת עול לאחר ההתבוננות, היא ברמה גבוהה יותר ומביאה לעבודת ה' נעלית יותר, כי היא למעלה מהשכל. [כמו שנתבאר במקום אחר – ענין זה של קבלת עול וביטול והצורך בהם נתבאר בפרק מא].

 

פרסום תגובה חדשה

test email