פרשת לך לך – דבר מלכות

הקראת כתבה
יום רביעי ו׳ מרחשון ה׳תשע״ד
בדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) נמצאת בהדגשה יתירה העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי שיוסיף בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
העיר

 

משיחות ש"פ לך לך, י"א מר-חשון ה'תשנ"ב

– תרגום מאידית –

א.  פרשת לך לך היא פרשה כללית ועיקרית: בפרשה זו מתחילה תקופתו של אברהם אבינו – היהודי הראשון. החל מהציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"[1], ולאחר מכן, המשך הפרשה[2], ע"ד הליכתו ונסיעתו של אברהם לארץ ישראל, והבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולבניו את ארץ-ישראל – "לזרעך אתן את הארץ הזאת"[3], "לך אתננה ולזרעך עד עולם"[4], וברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"[5].

ועד לסיום הפרשה – בה מדובר אודות הציווי על מצות מילה, וקיום מצוה זו ע"י אברהם אבינו, אשר באמצעותה נכרתת ברית בין בני-ישראל ובין הקב"ה – "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך"[6], "בריתי בבשרכם לברית עולם'[7].

מכיון שענינים אלו שבפרשה – "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה על ארץ-ישראל ומצות מילה – הם הענינים הראשונים (בתורה) בעבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון, אשר ממנו מקורו של עם ישראל כולו – הרי מובן, שהם מבטאים את התוכן הכללי של כללות התורה והיהדות.

ב.  ידוע שעם אברהם אבינו החלה התקופה של "שני אלפים תורה"[8]. אברהם התחיל את ההכנה למתן תורה. יתירה מזה, החל ממנו התחיל (היחוד של) מתן תורה (כדאיתא בכתבי האריז"ל[9]).

ובמיוחד – התחיל ענין זה מציווי ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" (שלכן גם לא מסופר בתורה (מלבד פרטים ספורים) אודות מעשיו של אברהם אבינו בטרם בואו לארץ ישראל, ועיקר סיפור מעשיו מתחיל בציווי "לך לך מארצך גו'", ואיך שבא לארץ ישראל (שאז הי' אברהם בן ע"ה שנים[10]), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות[11]).

וצריך להבין:

כל ענין בתורה – מלשון הוראה[12] – הוא הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום בעבודתם של בנ"י. מה היא ההוראה בעבודה לבנ"י שלאחר מתן תורה מ"לך לך מארצך גו'" – אירוע חד פעמי אשר היווה הכנה למתן תורה; ולכאורה "מאי דהוה הוה"[13]?! המענה שזהו כדי לידע, שעבודת אברהם ד"לך לך" היא הכנה ונתינת כח לעבודה שלאחר מתן תורה – אינו מספיק משום שאין זו הוראה

בפועל בעבודת בני-ישראל לאחרי מתן תורה[14].

ויתירה מזה: בכל שנה, כשקוראים פרשה בתורה, יש לחיות עימה מחדש[15] (במכ"ש מכך ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"[16], עאכו"כ בזמן המיוחד בשנה שבו קוראים את הפרשה כולה בתורה, וברבים, בברכות לפני' ולאחרי') – כיון שאז חוזרים ע"ע הענינים המדוברים בפרשה – בדוגמת התרחשותם בפעם הראשונה[17]. ואדרבה: בהוספה ביתר

שאת וביתר עוז (ע"פ הכלל שמעלין בקודש[18]).

עפ"ז נמצא, שבשבת פרשת לך לך, בכל שנה ושנה חוזר ע"ע הענין של "לך לך גו'" כהכנה והתחלה של מתן תורה, ובהוספה (בהכנה) לגבי כל ה(הוספות ב)שנים שלפני זה.

ודרוש ביאור: מהו הענין בזה (בהכנה למתן תורה), אלינו עתה – בעמדנו כבר לאחר מתן תורה. ולא רק לאחר ההכנה וההתחלה של מתן תורה, אלא, לאחר גמר ושלימות מתן תורה?!

יתירה מזה: הענין של מתן תורה ישנו בכל יום – "נותן התורה"[19] לשון הוה[20], וכמאחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך (כחדשים[21], ויתירה מזה) חדשים"16. וע"פ הציווי הנ"ל – ד"מעלין בקודש", מובן שבכל יום צריך החידוש להיות בדרגא נעלית יותר מכפי שהי' קודם לכן.

אם-כן, לאחר כל העליות בענין של

מתן תורה בכל יום ויום, ובנוסף לכך באופן מיוחד – מדי שנה בשנה (כאשר קוראים עד"ז בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ועאכו"כ ב"זמן מתן תורתנו") – עליות אחר עליות במשך ריבוי הכי גדול של ימים, שנים ודורות – מהו ענינו של "לך לך", כהכנה למתן תורה?!

לא ניתן לומר, שהעבודה של "לך לך" כהכנה למתן תורה, היא רק עבור אלה שחסר אצלם בעבודה הקשורה למתן תורה – משום שגילויים ופעולתם של עשרת הדברות במתן תורה (בפעם הראשונה, ועד"ז מובן בכל שנה ושנה) לא (היו) תלויים בדרגת עבודתם של בנ"י; הגילוי במתן תורה מצד עצמו פעל בכל העולם כולו ("צפור לא צווח, עוף לא פרח כו'"[22]), ועאכו"כ בכאו"א מישראל, עד אשר על כל דיבור ודיבור "פרחה[23] נשמתן"[24], שזה מורה על כך שהם הגיעו לשלימות העבודה כנשמה בגוף (ולכן "פרחה נשמתן"[25]).

ג.  ויש לומר נקודת הביאור בזה, שהיא הנותנת: כיון שמתן תורה ישנו בכל יום ובכל שנה, באופן נעלה יותר, עד ל"חדשים" ממש לגבי ה"מתן תורה" שלפנ"ז [וכמודגש במיוחד בענין של "לך לך" (ההכנה למתן תורה) שצריכה להיות הליכה אמיתית, היינו שלא בערך למצבו הקודם, כדלקמן] – לפיכך צריכה להיות ביום זה ובשנה זו העבודה של "לך לך" כהכנה והקדמה למתן תורה של יום זה ושל שנה זו.

[וכמודגש גם במאחז"ל הנ"ל, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם"[26], "והוא טל תורה"[27]: לאחרי ש"פרחה נשמתן" בדיבור הראשון, כיון שהגיעו לשלימות העבודה (כנשמה בגוף), כנ"ל – הרי שבאמצעות הטל של תחי' (תורה), ניתנה לנשמה שליחות חדשה עליונה יותר, ולכן "החי' אותם" כנשמה בגוף, עד"ז אחרי הדיבור השני וכן הלאה – דרגא למעלה מדרגא. ולהוסיף, שה"החזירן" הוא דווקא ע"י טל של תחי' (שעתיד להחיות בו מתים), הדרגא של "תורה חדשה"[28] לעתיד לבוא, כדלקמן].

ויש לומר בעומק יותר, שהצורך התמידי – גם לאחר מתן תורה – בעבודה של "לך לך" (כהכנה למתן תורה) אינו רק משום שצריכה להיות הכנה לדרגא נעלית יותר ב"מתן תורה" (כנ"ל), אלא משום ש"לך לך" נוגע לעצם ענין השלימות של מתן תורה (ובכל דרגא שבזה).

ד.  ויובן בהקדים שאלה דומה בנוגע להמסופר בפרשתנו אודות הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל ("הארץ אשר אראך"), והבטחת ארץ ישראל ונתינתה ע"י הקב"ה לאברהם ולזרעו:

כיון שהענין בפרשתנו דהליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל, ונתינת א"י לו ולזרעו, חוזר ע"ע ובהוספה בכל שנה כאשר קוראים את הפרשה – נשאלת השאלה:

לאחר שהקב"ה (בפרשתנו) מסר כבר בפועל את ארץ ישראל לבנ"י –

"לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"5, "נתתי" לשון עבר, "כבר נתתי" ("והרי היא שלהם")[29], "ירושה היא לכם מאבותינו"[30], עד שדבר זה נוגע להלכה – ש"ארץ ישראל מוחזקת היא"[31] (עוד בטרם כבשוה בנ"י), ובפרט ע"פ המפרשים[32] שע"י שאברהם קיים את "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה"[33] ("עבד בה חזקתא"[34]) קנה את ארץ ישראל לזרעו עד עולם[35],

ועאכו"כ לאחרי זה שעם ישראל נכנס וכבש בפועל את ארץ ישראל בכיבוש ראשון (כיבוש יהושע) ואחרי כן בכיבוש שני (כיבוש עזרא) –

מהי משמעותו העכשווית לפועל של הסיפור בפרשתנו על יציאתו של אברהם "מארצך" והליכתו "אל הארץ אשר אראך", ושהקב"ה העניק לו את ארץ ישראל – אלה הם לכאורה ענינים שאירעו בעבר, ואינם חוזרים יותר על עצמם?

[קושי' זו מתחזקת עוד יותר בדורות האחרונים של הגלות: בדורות הראשונים של הגלות ניתן הי' לתרץ שהענין של "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" נוגע לעבודה הרוחנית של "עשה כאן ארץ ישראל"[36] (להפוך את חוץ לארץ ולשנותה ל"ארץ ישראל"); אבל לאחרי ריבוי העבודה של וב"עשה כאן ארץ ישראל" במשך הדורות בגלות – הנה הגם שעדיין לא נסתיימה לגמרי העבודה כולה (והראי' שמשיח עדיין לא בא), אך נמצאים כבר הרבה מאוד מעבר להתחלת העבודה דכיבוש חוץ לארץ והפיכתה ל"ארץ ישראל". ועאכו"כ שנמצאים כבר הרבה מעבר להתחלת הענין שצריכים לצאת מ"ארצך" ורק לאחר מכן ללכת אל (דהיינו לעשות את העבודה של "עשה כאן) ארץ ישראל"!].

ה.  וי"ל הביאור בזה:

כאשר נתן הקב"ה את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), הוא נתן לו בפועל[37] (באותה ברית) את כל עשר הארצות[38] – לא רק את שבע הארצות – "ואת החתי וגו'", אלא גם את ג' הארצות – "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". רק שבגלוי ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד"[39] – "בימי המלך המשיח"[40]. אבל הקב"ה נתן הכל מיד בבת אחת (אלא שבקיום הענין בפועל ישנם שלבים. ע"ד כפי שהוא גם בנוגע לכיבוש ז' ארצות, שלא הי' זה מיד בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, ולא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו').

[אפילו אם נלמד שבנוגע לג' הארצות, היתה זו רק הבטחה (על העתיד), ובשעת מעשה "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד" – הרי מובן שירושת ג' הארצות נוגעת לשלימות הכיבוש של כל ארץ ישראל (גם של ז' הארצות); אז תתוסף שלימות גם בז' הארצות (ובפרט שהם רובא דמינכר[41] מתוך העשר)].

ומזה מובן, שהיות שבזמן הזה – אפילו בזמן יהושע ובזמן בית ראשון ובזמן עזרא – החזיקו (לכל היותר) רק בשבעה ארצות ולא בג' הארצות (קיני קניזי וקדמוני), [כפי שהדבר נוגע להלכה בדין ערי מקלט – כפס"ד הרמב"ם[42], ש"שש ערים היו, שלש הבדיל משה רבנו בעבר הירדן, ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען", ו"בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש . . היכן מוסיפין אותן בערי הקיני קניזי וקדמוני"40] – חסר בשלימות הקנין של ארץ ישראל (גם של ז' הארצות)[43].

וע"ד כפי שהוא בנוגע לארץ ישראל עצמה, עד"ז הוא גם בנוגע לבנ"י שבארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ, לא הי' בכל הזמנים מצב של "כל יושבי' עלי'" (שבו תלוי קיום דיני היובל)[44]. יתירה מזה: אפילו ב"כל יושבי' עלי'" גופא – ישנן דרגות[45]. מובן בפשטות, שאע"פ שלהלכה (בדיני יובל) כל יושבי' עלי' הוא – כל בנ"י שבאותו הדור [כפי שהי' בזמן יהושע וכו', ורוב זמן בית ראשון], אבל לעתיד לבוא, כאשר יהי' "כל יושבי' עלי'" – בנוסף לעשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון[46]), גם כל בנ"י מכל הדורות, וכן שלימות ב"עלי'" (כל עשר הארצות) – אזי תהי' יותר שלימות ב"כל יושבי' עלי'", "כל" ממש.

ו.  עפ"ז מובן כיצד הענין שבפרשתנו ד"לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", וענין קנין הארץ (ע"י ההליכה "לארכה ולרחבה") – נוגע לפועל גם בזמן הזה, מכיון שכל זמן שאין עדיין בפועל את ג' הארצות קיני קניזי וקדמוני (ויחד עם זה תכלית השלימות של

"כל יושבי' עלי'", כל בנ"י מכל הדורות), בגאולה האמיתית והשלימה – עדיין אוחזים בעיצומו של קנין הארץ (כיון שאז גם קנין ז' הארצות עדיין אינו בתכלית השלימות), ועדיין נדרש שיהי' "לך לך מארצך גו'", שבנ"י מכל המקומות (ושל כל הדורות) ילכו מחוץ לארץ "אל הארץ אשר אראך", ויקנו את ארץ ישראל בשלימותה – כל עשר הארצות.

והיות ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"[47] (אחכה שיבוא בכל יום) – לפיכך השתוקקו בנ"י בכל הדורות שיקוים כבר "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", ולקנינן של כל עשר הארצות.

ולהוסיף, שענין זה נוגע עוד יותר בדורנו זה ובזמננו זה – כמדובר כמ"פ שכבר "כלו כל הקצין"[48], וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הודיע שכבר עשו תשובה, וכבר "ציחצחו את הכפתורים", ולפי כל הסימנים דורנו הוא הדור האחרון לגלות ובמילא הדור הראשון לגאולה. ועפ"ז מובן שזהו ענין שהזמן גרמא – להתכונן בפועל ל"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", תיכף ומיד ממש, ויקנו את ארץ ישראל בשלימותה – כל עשר הארצות – שהן נחלת עולם של בנ"י, ירושה לנו מאבותינו מאז ברית בין הבתרים; והחידוש כעת יהי' – שיקבלו את ג' הארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהי' שם כו' מלחמה כו'[49], אלא אומות העולם עצמם ימסרו אותן לבנ"י ברצונם הטוב.

ז.  עד"ז יש לומר גם בביאור בנוגע ל"לך לך" כהכנה והתחלה דמתן תורה – דהיות שהשלימות של מתן תורה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה[50] (כאשר תהי' שלימות ארץ ישראל, כל עשר הארצות, כדלקמן), בגילוי ה"תורה חדשה מאתי תצא"28– הרי לפי ערך השלימות של "מתן תורה" דלעתיד לבוא (ש"תורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"[51], ועאכו"כ לגבי התורה חדשה מאתי תצא), אוחזים כעת עדיין בהכנה לזה, הכנה של "לך לך".

כלומר, ההכנה של "לך לך" נוגעת לא רק לענין "מתן תורה" אשר ישנו בכל יום באופן נעלה יותר מיום הקודמו, כנ"ל, אלא גם – ובעיקר – היא נוגעת כהכנה לקבלת התורה חדשה לעת"ל, שהיא שלא בערך לגמרי לכל העליות במתן תורה שלפנ"ז.

ח.  שייכותו של קנין עשר הארצות עם מתן תורה (וההכנה לזה ע"י "לך לך") תובן בהקדים הביאור בכך ש"לך לך מארצך גו'", הוא תחילתה של עבודת ההכנה למתן תורה[52]:

החידוש של מתן תורה הוא שאז נפעל החיבורם של עליונים ותחתונים (בביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים[53]), שדרגות האלקות שהן לגמרי למעלה מן העולם יומשכו ב"תחתונים", שנבראים התחתונים יהא באפשרותם להתאחד עם ה"עליונים", שע"י קיום המצוות בדברים גשמיים יעשה החפץ הגשמי חפצא של קדושה[54], עד אשר תהי' דירה לו יתברך בתחתונים[55], דירה לו – לעצמותו ית'[56].

ענין זה החל עם הציווי ופעולתו של אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"[57], ובמיוחד – ע"י קיום מצות מילה[58] (כדלקמן ס"י):

גם[59] קודם "לך לך מארצך גו'" (כאשר הי' אברהם בן ע"ה שנים) עבד אברהם את עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו, ובאופן נעלה – הוא הכיר את בוראו[60], עבד את השם ופירסם אלקות בעולם, ומתוך מסירת נפש (כפי שבא לידי ביטוי גם בנסיון של כבשן האש באור כשדים[61]), וכפי שהרמב"ם מאריך[62] (ע"ד גודל מעלתו ועבודתו של אברהם עוד קודם הציווי ד"לך לך"): "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו' עד שהשיג דרך האמת כו' והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו'". ולהוסיף בדיוק הלשון "איתן" מלשון חוזק ותוקף[63], שאברהם ניצב בכל התוקף כנגד כל העולם (אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד[64]) ולא התפעל מהם (אע"פ שהי' עדיין "אברם", ועדיין לא "אברהם" – "אב המון גויים"[65], כדלקמן),

עד לאופן שאברהם פעל על מקומו, שהגם שהי' "חרן", מלשון "חרון אף של מקום"[66], הפכו (ע"י "הנפש אשר עשו בחרן"[67]), עד שיהי' נקרא על שמו (וכפי שנקרא בתורת אמת) – "ארצך" ו"מולדתך" ו"בית אביך", ע"י פעולתו על "אביו" ו"בית אביו" (כמ"ש[68] "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", "ללמדך שעשה תרח תשובה"[69]).

ומ"מ, רואים שאודות עבודותו של אברהם עד פרשת לך לך, לא מסופר כלל בתורה (שבכתב), ואפילו מה שמסופר (בס"פ נח) הוא בקיצור נמרץ (לידתו ועוד פרטים אחדים)[70]. והוא מכיון – כמבואר בכ"מ52– שעד אז היתה עבודתו באופן שהוא והעולם סביבו נותרו שתי מציאויות נפרדות (עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות – בנפרד), ועבודתו נעשתה באחד משני האופנים: או ע"י התנשאות מעל העולם (אברם, אב רם – שכל הנעלם מכל רעיון[71]), או – בענינים שכן פעל בתוך העולם – הי' זה באופן שהתחתונים נשארו בדרגתם (ללא קשר עם העליונים);

ע"י שאברהם קיים את ציווי ה' "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הוא השתחרר ויצא מכל המדידות וההגבלות ורגילותו בעבודתו עד אז, כולל גם מהעבודה דפעולתו בעולם (כדי שיהי' "ארצך גו'"), ואפילו מהמדידות וההגבלות של קדושה – הוא ביטל גם את המדידה וההגבלה – את המחיצה והגזירה – בין העליונים והתחתונים, והתחיל החיבור של עליון ותחתון57, ע"י שעשה את ציווי הקב"ה, ויצא "מארצך וממולדתך ומבית אביך", והלך "אל הארץ אשר אראך" – "אראה ואגלה אותך בעצמך"[72] ("במהותך ועצמותך"[73]) – נתגלה בארץ (תחתונים), מציאותו ומהותו ועצמותו האמיתית (עליונים).

ט.  וזהו החידוש ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" – שאברהם לא הסתפק בעבודתו במשך שבעים שנה וחמש שנה הקודמות, אפילו שהיתה זאת עבודה נעלית ביותר – אלא לפי ציווי ה' הוא יצא ממקומו ומרגילותו כו', ויצא לדרך. ואז נתחדשה העבודה באופן של הליכה ("לך"), שהליכה אמיתית פירושה – הליכה שלא בערך, שיוצא לגמרי ממקומו ומצבו הקודם (אפילו דקדושה), הליכה שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – הי' אצלו המשך של הליכות ונסיעות דרגא אחר דרגא, "ויסע אברם הלוך ונסוע גו'"[74].

ובשני הכיוונים[75] – הן מלמטה למעלה, שמארץ חרן הוא עלה "אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל, ו"אראך" בפירושו "אותך בעצמך" (כנ"ל); והן מלמעלה למטה – שהוא התחיל לעשות את העבודה של חיבור עליונים ותחתונים, להמשיך אלקות בעוה"ז הגשמי והחומרי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, באופן נעלה יותר (שלא בערך) ממה שהי' לפני זה. וכמודגש גם לאחר מכן (לאחרי קיום מצות מילה) בשינוי השם מ"אברם" ל"אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך"65: לפני כן הוא הי' "אברם", "שלא הי' אב אלא לארם", ו"עכשיו אב לכל העולם"[76]. היינו שנעשתה אצלו "הליכה" בעבודתו בעולם, שהוא פועל את הבירור (לא

רק של מקומו, ארם), אלא של "כל העולם", ובאופן שהוא נעשה "אב המון גוים", בעל הבית עליהם (אע"פ שהוא אחד והם "המון") – עוד יותר מהתוקף של "איתן" (בהיותו "אברם", כנ"ל).

והא בהא תליא: מכיון שאצלו היתה הליכה שלא בערך בפעולת הבירור למטה מטה יותר ("כל העולם"), לפיכך הביא הדבר הליכה למעלה מעלה יותר – "אראך", "אגלה אותך בעצמך". וכמו"כ לאידך: דוקא בכח ההליכה למעלה מעלה יותר, יכולים לברר גם את התחתון תחתון ביותר. ועד שהתחתונים והעליונים מתאחדים – כפי שזה נעשה בשלימות במתן תורה (שפרשת לך לך היא ההכנה לזה).

ויש לומר, שזהו גם הביאור במה שפרשת לך לך היא הפרשה השלישית בתורה (שלישית ב"אוריאן תליתאי"[77] עצמה) – שכן התוכן של "לך לך" הוא ההכנה וההתחלה של מתן תורה, הקשורה עם הקו השלישי (האמצעי) המחבר "עליונים" ו"תחתונים": פרשת בראשית – הפרשה הראשונה [וכמרומז בשמה "בראשית"] – תוכנה הוא[78] אודות בריאת העולם שנברא על ידי הקב"ה – "עליונים"; תוכנה של פרשת נח – הפרשה השני' [וכמרומז בהתחלתה – "נח נח" ב' פעמים] קשור עם זיכוך המטה78(על ידי עבודתו של נח איש צדיק, ובפרט על ידי המבול[79]) – "תחתונים"; ופרשת לך לך – הפרשה השלישית – ענינה הוא חיבור עליונים ותחתונים (כהכנה והתחלה של מ"ת)[80].

י.  ענין החיבור דעליונים ותחתונים ב"לך לך" (כהכנה למתן תורה), בא לידי ביטוי בגלוי ובפשטות בקיום מצות מילה של אברהם אבינו:

כמדובר פעמים רבות[81] שהכח שיש לבנ"י לקיום המצוות לאחרי מתן תורה, שזה יחדור ויקבע את הקדושה בדברים הגשמיים בהם מקיימים את המצוות, מקורו הוא מהמצוות שקיימו האבות

לפני מתן תורה ("מעשה אבות סימן לבנים"[82]), ובמיוחד על ידי מצות מילה (של אברהם אבינו), שקדושת המצוה (גם לפני מתן תורה) נשארה ב(אבר ו)בדבר הגשמי גם לאחרי קיום המצוה [לא כמו שאר המצוות שקיימו האבות, ש"ריחות היו"[83]. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי"[84], כדי שתהי' זו שבועה בנקיטת חפץ[85], כי לפני מתן תורה לא היתה שום מצוה אחרת בה נשארה קדושה גם לאחרי קיום המצוה[86]].

והיות שמצות מילה היתה בדוגמת המצוות שלאחרי מתן תורה, לפיכך היא קשרה את כל שאר המצוות של האבות עם המצוות שלאחרי מתן תורה, שה"מעשה אבות" יהיו "סימן לבנים".

אחד הטעמים לכך שהקב"ה בחר דוקא במצות מילה, כנתינת הכח לקיום המצוות לאחרי מתן תורה (בהיותה דוגמתם) הוא – כי במצוה זו ישנו חידוש לגבי שאר המצוות, שעל ידי קיום מצוה זו נקבע בגלוי בגוף הגשמי והחומרי של יהודי אות וברית עם הקב"ה – "בריתי בבשרכם לברית עולם"7.

ויתירה מזה: אחד הטעמים למצוה זו[87] הוא – כדי להחליש את החומריות של אבר זה, שלכן נדרשת זהירות מיוחדת. ואעפ"כ החידוש בזה הוא, שלא זו בלבד שמצוה זו מתבטאת ב"סור מרע", אלא המצוה הופכת את האבר הגשמי והחומרי שיהי' חפצא של קדושה! ועד שזה נעשה "ברית עולם", באופן נצחי לעולם, ויש לומר גם עולם בפירושו – שזה בגלוי לכל (אומות) העולם.

ויש לומר, שמכיון שהקדושה והנצחיות של מצות השם נמשכת אפילו בדבר גשמי וחומרי – זה מגלה יותר את הכח הנצחי של אלקות, שהוא נמשך וחודר אפילו במקום זה. ולכן זה נותן את הכח (בכל המצוות של האבות, שיהיו "מעשה אבות סימן לבנים") לקיום כל המצוות אחרי מתן תורה שעל ידם תיקבע קדושה בגלוי ובפנימיות בדברים הגשמיים.

ולפיכך דוקא על ידי קיום מצות מילה שינה הקב"ה את שמו של אברהם, שבמקום "אברם" ייקרא "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך" – שכן מצות מילה נותנת את הכח לברר גם את כל אומות העולם, גם בגשמיותם וחומריותם, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שגם שם יאיר גילוי אלקות, כח הפועל בנפעל, ועד – השלימות בזה ד"והיתה לה' המלוכה"[88] בגאולה האמיתית והשלימה.

יא.  עפ"ז תובן גם השייכות של חיבור עליונים ותחתונים במתן תורה (וההכנה לזה ד"לך לך" ומצות מילה) להמשך הענין, שלאחר "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", הבטיח הקב"ה ונתן את ארץ ישראל לאברהם וזרעו "עד עולם", ועד בברית בין הבתרים – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'":

נתינת ארץ ישראל לאברהם אבינו היא בכדי שאברהם וזרעו אחריו יהפכו וישנו את הארץ הגשמית ויעשו ממנה "ארץ ישראל", דירה לו יתברך בתחתונים.

בכיבוש ארץ ישראל ע"י בנ"י והעבודה בה באה לידי ביטוי העבודה השלימה של חיבור עליונים ותחתונים (ענינו של מתן תורה), שמבררים ומעלים את הארץ הלזו התחתונה, גשמיות וחומריות העולם, ועושים ממנה דירה לה'. ולכן שלימות קיום המצוות שניתנו במתן תורה היא דוקא בארץ ישראל.

ועפ"ז מובן, שנתינת ארץ ישראל בפרשתנו "לזרעך לעולם" – נותנת את הכח לשלימות קיום המצוות המעשיות לאחרי מתן תורה, שהם יפעלו את בירור וזיכוך הדברים הגשמיים.

שזוהי השייכות ד"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" (ושלימותה – במצות מילה) עם הליכת אברהם בארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל לאברהם – שניהם מהוים המשך אחד וענין אחד: נתינת הכח והתחלת חיבור העליונים והתחתונים שנפעלה במתן תורה. [ויש לומר, שע"ד שמצות מילה מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בגוף האדם, עד"ז י"ל שארץ ישראל מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בחלקו בעולם[89]].

יב.  עפי"ז יובן גם הביאור בלימוד לפועל מפרשת "לך לך" כהכנה למתן תורה:

מכיון שהעבודה צריכה להיות תמיד באופן של הליכה, ועד הליכה שלא בערך [וכמודגש בענין של "לך לך" עצמו], כולל גם – בענין של "מתן תורה", מובן אם כן שתמיד יש צורך עבור זה ב"לך לך" כהקדמה והכנה לגילוי דמתן תורה.

ועאכו"כ כשמדובר על הגילוי הנעלה ושלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה – הרי מכיון ש"לך לך גו'" וקנין ארץ ישראל היא ההכנה וההתחלה דמתן תורה, ובזה תלוי' השלימות דמתן תורה (חיבור עליונים ותחתונים) – הרי מובן, שכל זמן שחסר בשלימות קנין הארץ (וכפי שזה בזמן הזה, כאשר אין לנו את כל עשר הארצות), חסר גם בשלימותה של פעולת מתן תורה (שלימות קיום התומ"צ); דוקא על ידי זה שתהי' השלימות ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" וקנין ארץ ישראל בשלימותה (כל עשר הארצות), אז תהי' גם השלימות דקיום התורה ומצוות, "כמצות רצונך"[90], וכפי שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן: כל זמן שנמצאים עדיין לפני הגאולה – אזי נוגע בפועל ממש הציווי ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" והקנין בארץ ישראל השלימה (כל עשר הארצות), גם כהכנה לשלימות התורה והמצוות, "תורה חדשה מאתי תצא" [נוסף למה שהדבר נוגע ל"מתן תורה" בכל יום באופן חדש (נותן התורה לשון הווה), שזה יהי' גם אחרי הגאולה, ולכן תהי' נוגעת גם אז העבודה ד"לך לך גו'"[91]].

יג.  הביאור בזה – מתאים גם לפי פנימיות הענינים91:

כיבוש שבע הארצות מורה[92] על העבודה דבירור שבע המדות, וג' הארצות קיני קניזי וקדמוני – על העבודה עם ג' המוחין (חכמה בינה דעת).

בזמן הזה ניתנו לישראל רק שבע הארצות, משום שעתה (עיקר) העבודה היא בבירור המדות; והעבודה דג' המוחין עתה היא בעיקר כדי לפעול על המדות. אבל לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה' יהי' בשלימותו הכי מלאה, תהי' העבודה דג' המוחין גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה – להתאחד עם אלקות על ידי היחוד המלא (יחוד נפלא[93]) של שכלו עם התורה (חכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד[94]), שעל ידי זה (שאורייתא וקוב"ה כולא חד[95]) נתגלה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד[96].

מזה מובן ששלימות העבודה (גם של ז' המדות) היא דוקא כאשר ישנם כל עשר הכוחות (ג' מוחין וז' מדות, גם כפי שהם כשלעצמם) ובלשון הכתוב[97] – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ז' מדות) ובכל נפשך (כל עשר הכוחות) ובכל מאדך" – עבודה למעלה ממדידה והגבלה[98] (ע"ד "לך לך"), גם של עשר כוחות האדם[99], ועד כפי שזה קשור עם ה"מאד האמיתי"98.

וההכנה והנתינת כח לזה וההתחלה בזה היא מהציווי בפרשתנו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" ונתינת ארץ ישראל, כל עשר הארצות – שזה כולל את שלימות העבודה, וגם את השלימות של (מתן) התורה – שנוסף לגילוי המוחין שבתורה שבערך למדות (הגילוי של מ"ט שערי בינה שניתנו בעולם בזמן הזה[100]), כפי שהי' במתן תורה (בפעם הראשונה), יהי' גם הגילוי של ג' המוחין בעצם (גילוי שער הנו"ן[101], ועד – כפי שהוא נעלה שלא בערך ממ"ט השערים[102]), ב"תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה.

וביחד עם הגילוי הנעלה ביותר (מוחין בעצם), יומשך הדבר גם בכל העולם כולו, ועד – גם בארץ הלזו התחתונה (כמרומז באות ק' ד"קיני קניזי וקדמוני", היורדת למטה מן השורה, וג' פעמים ק' – באופן של חזקה), שיהי' "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים"[103]. ויש לפרש: "ים" בגימטריא נ', כנגד גילוי שער הנו"ן, ו"מים" לשון רבים – המורים על רשות הרבים דארץ (עלמא דפרודא), יהיו "מכסים" (לשון רבים) – יהי' בגילוי שכל העולם אינו אלא כיסוי הטפל – ל"ים" התורה (שער הנו"ן), "מים שאין להם סוף"[104] – למעלה ממדוה"ג.

יד.  אחת מההוראות לפועל מהאמור לעיל:

לכאו"א מישראל ישנו חיוב של "לך" בלימוד התורה – "לאפשה לה"[105], לחדש בתורה.

אפי' אם יהודי למד כבר הרבה תורה, תמיד שייך להוסיף בזה, עד באופן של חידוש – שכן התורה הינה בלי גבול, "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים"[106]. ויתר על כן: בהיותה חכמתו של הקב"ה, הרי כל ענין בתורה בעצמו נותן את הכח "להוליד" עוד ענינים חדשים, עד אין סוף.

בהליכה וחידוש זה גופא ייתכנו כמה אופנים: הליכה וחידוש שבערך, ובזה גופא – כמה דרגות.

הלימוד מ"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" הוא – שתהי' לא סתם הליכה וחידוש, אלא הליכה אמיתית, שהיא דוקא שלא בערך, שיוצא לגמרי ממצבו ורגילותו הקודמים, אפילו רגילות דקדושה, כולל החידושים שחידש קודם, וכן – ממהלך המחשבה שחשב קודם וכיו"ב, עד שמגיע "אל הארץ אשר אראך", הוא מגלה "אותך בעצמך", "במהותך ועצמותך" – את כל היכולת שלו, גם של כוחותיו הנעלמים, ועד"ז בכוחות עצמם – לא רק גילוי ז' המדות והמוחין השייכים למדות, אלא גם מוחין בעצם, שדוקא בזה מתבטא החידוש ד"לך לך גו' אראך":

עבודת האדם ע"ד הרגיל היא על ידי ניצול כוחותיו הגלויים. בכך אין שום חידוש – שהרי אלו הם הכוחות שיש לו והוא יודע על קיומם, וממילא מובן ופשוט שעליו לנצל אותם במילואם. עד"ז הכוחות הנעלמים, אך בהעלם השייך וקרוב אל הגילוי – אין זה כל כך חידוש; החידוש האמיתי הוא – כאשר הוא מגלה בתוכו ("אותך בעצמך") כוחות נעלמים, שאף אחד (כולל – הוא עצמו) לא ידע ולא שיער שיש לו כאלו כוחות, ועד שמתפלאים מנין לו הגיעו אליו ענינים אלו – וכאשר הוא מנצל כוחות אלו לחדש בתורה, זהו ה"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" האמיתי.

וכשם שזה צריך להיות בנוגע ללימוד התורה שלו עצמו, כמו"כ צריך להיות בנוגע לעבודה של "והעמידו תלמידים הרבה"[107], כולל – להקהיל קהילות בשבת ללמוד בהם תורה[108] – שזה צריך להיות באופן של הליכה אמיתית, באופן של חידוש אמיתי.

כלומר, נוסף על המובן ופשוט, שעליו תמיד להוסיף במספר ובכמות התלמידים, ולא להסתפק במה שעשה עד עתה, אפילו אם כבר העמיד תלמידים הרבה – הרי כל זמן שיש לו את האפשרות להגיע לעוד יהודי ועוד יהודי, עד לכל החוגים בישראל, שישתתפו בשיעור תורה – עליו לעשות זאת, כפשוט, ומאי קמ"ל,

ובפרט שתמיד נוספים עוד ברי-מצוה ובנות-מצוה חדשים, שאפשר להשפיע עליהם שישתתפו בשיעור תורה;

ועד"ז בנוגע להוסיף באיכות הלימוד, ביותר הבנה והשגה ויותר עומק, ועד לימוד בדרך חדשה, ולפעול שהתלמיד יהי' "תלמיד ותיק" לחדש בתורה[109] – הרי גם זה לא חידוש, שהרי על כל אחד ישנו החיוב ד"לאפשא לה" כנ"ל;

הליכה אמיתית – היא כאשר החידוש של התלמיד הוא מכוחותיו הנעלמים, כוחות שעד רגע זה לא ידעו שהם קיימים בו!

וכמובן, שאבן הבוחן בכל ענינים אלו – הוא לא הוא עצמו (שכן בגלל הטירדה בעוד מצוה, או בגלל אהבת עצמו, יכולים לפעמים לעשות טעות בחשבון), אלא דוקא אדם שני שאינו נוגע בדבר.

ובכל זה – נוספת הדגשה מיוחדת בדורנו זה:

על פי המדובר לעיל, שבדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) נמצאת בהדגשה יתירה העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי שיוסיף בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין[110]), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

טו.  ויהי רצון, שעל ידי ההוספה בעבודה ד"לך לך גו'" – יקויים תיכף ומיד בפשטות ה"לך לך מארצך גו'", "קבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ"[111], והולכים כולם "אל הארץ אשר אראך", "לארכה ולרחבה", כולל – בארץ קיני קניזי וקדמוני (אותה מקבלים בדרכי שלום מאומות העולם, כנ"ל), וביחד עם זה – יש את השלימות של כל עשר כוחות הנפש – ז' המדות וג' המוחין, יחד, וגם זה עיקר – עם הגילוי דתורה חדשה מאתי תצא,

עד באופן שזה מתפשט בכל העולם כולו, "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים", וגם באומות העולם – "לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"[112], "והיתה לה' המלוכה", ועד"ז בכל חלקי העולם – דומם צומח חי – מתגלה כח הפועל בנפעל, עד ש"אבן מקיר תזעק"[113], ועד"ז תאנה[114] (צומח), ועד"ז חי, ועאכו"כ מדבר – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו"[115], שכל העולם נעשה דירה לו יתברך בתחתונים, וגם בעולמות בי"ע נעשה הגילוי של עולם האצילות, מלשון אצלו וסמוך לעצמות המאציל ב"ה[116].

ומ"לך לך" באים מיד לפ' "וירא אליו ה'", ושלימותה בגאולה האמיתית והשלימה – "והיו עיניך רואות את מוריך"[117], נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות, ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

הערות



[1]ריש פרשתנו (יב, א).

[2]שם, ד ואילך.

[3]שם, ז.

[4]שם יג, טו.

[5]שם טו, יח.

[6]שם יז, יו"ד.

[7]שם, יג.

[8]ע"ז ט, א.

[9]ראה לקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשתנו. הובא ונת' באוה"ת חיי שרה קכו, א ואילך.

[10]פרשתנו יב, ד.

[11]ראה תו"א פרשתנו יא, סע"ג. תו"ח שם פג, סע"ד ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתרעה, ב ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 97 ואילך. ספר הערכים-חב"ד ערך אברהם ס"ד (ע' עא ואילך). וש"נ.

[12]ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ס' השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). וראה זח"ג נג, ב.

[13]ע"ד יומא ה, ב. ועוד.

[14]ראה עד"ז לקו"ש חט"ו ע' 76.

[15]ראה שיחת כ"ק אדנ"ע דמוצש"ק לך לך תרנ"א (ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך. הועתק בקיצור ב"היום יום" ב חשון). ושם הוא בנוגע לפרשת לך לך.

[16]פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.

[17]וע"ד הפירוש הידוע ב"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), שבכל שנה כשנזכרים ימים אלו נעשים ונמשכים אותן המשכות שנמשכו בפעם הראשונה (וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה). ויש לומר, שכן הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה, ובפרט ע"פ מאחז"ל (ראה תדא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד) דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ועי"ז מתחדש הענין גם בפועל, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח, א).

[18]ברכות כח, א. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 בהערה.

[19]נוסח ברכת התורה.

[20]של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.

[21]ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו.

[22]שמו"ר ספכ"ט.

[23]ראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 520 הערה 56.

[24]ראה שבת פח, ב. שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג).

[25]ומה שהחזיר נשמתן ע"י טל תחי' (שבת שם) – ראה לקמן ס"ג.

[26]שבת שם.

[27]תניא פל"ו (מו, ב). – ועפ"ז מובן מה שבשמו"ר ובשהש"ר שם מבואר, שחזרה נשמתן ע"י התורה.

[28]ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.

[29]ירושלמי חלה פ"ב ה"א (ובפ"מ שם). וראה ב"ר פמ"ד, כב: מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי כו'.

[30]ב"ב קיט, ריש ע"ב. ובע"ז (נג, ב. וראה פרש"י שם ד"ה ואשריהם): "ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

[31]ב"ב שם, א ואילך.

[32]דעת ר"א בב"ב ק, א (אלא שגם לדעתו רק מקום הילוכו קנה). אוה"ח פרשתנו יג, יז. שם טו, יח. פרשת דרכים דרוש ט. ועוד.

[33]פרשתנו יג, יז.

[34]תרגום יונתן עה"פ.

[35]וראה לקו"ש חט"ו ע' 104 (וראה שם ע' 207 הערה 53). ח"כ ע' 308 ואילך. אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ר. וש"נ.

[36]אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 ואילך.

[37]לכאורה כן הוא לפי פשטות לשון הברית. ומ"ש בפרש"י שם, יט (מב"ר פמ"ד, כג) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה . . קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" – י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 53 הע' 59.

[38]פרשתנו טו, יח-כא.

[39]פרש"י שם, יט.

[40]ל' הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.

[41]משא"כ ששה כההלכה בזה (ברכות מח, א. רמב"ם הלכות ברכות פ"ה ה"ח. טושו"ע ודאדה"ז או"ח סקצ"ז ס"ב).

[42]הל' רוצח שם ה"ב.

[43]ולהעיר שענין הקנין מרומז דוקא בתיבות "קיני קניזי וקדמוני", שכולן מתחילות באות קו"ף – ר"ת קנין (ובכולן ישנן ג' אותיות הראשונות של "קנין"). וראה לקמן סי"ג.

[44]ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.

[45]ולהעיר מדעת ר"ת (תוד"ה בזמן – גיטין לו, א ואילך) דבבית שני נהג יובל, דאע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושבי', כיון דהי' שם מכל שבט ושבט. וגם לדעת רוב הראשונים (כפשטות כוונת הגמ' בערכין שם, דבב"ש "מנו יובלות לקדש שמיטין"), הגדר ד"כל יושבי' עלי'" הוא גם כאשר ישנו רק רובו של כל שבט ושבט בא"י (ולא כולו), דאלתה"כ, נמצא שאם היו הולכים כמה מבנ"י למדה"י בזמן שהיו שם כל יושבי' עלי' – הי' מתבטל אז כל הענין ד"כל יושבי' עלי'" (ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד לגיטין שם).

[46]ראה במדב"ר פט"ז, טו. ועוד.

[47]נוסח "אני מאמין". וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.

[48]סנהדרין צז, ב.

[49]רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ה.

[50]ראה תניא פל"ו (מו, א).

[51]קה"ר פי"א, ח. ועד"ז שם רפ"ב.

[52]בהבא לקמן, ראה הדרושים שבהערה 11.

[53]תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

[54]ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.

[55]ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

[56]המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.

[57]ראה לקו"ת לג' פרשיות עז, א-ב (וראה גם אוה"ת פרשתנו (כרך ד) תרפד, ב. תרפז, ב), ש"ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'" הוא כענין ביטול הגזירה דמ"ת. וראה בארוכה תו"ח פרשתנו ד"ה ויאמר גו' לך ספכ"ה ואילך.

[58]ראה תו"ח שם פ, ג ואילך; אוה"ת שם (כרך ו) תתרעב, ב ואילך – ש"לך לך גו'" הוא (התחלת) הציווי על ענין המילה ("נצטוה עתה על העתיד"), שענינו הוא – היציאה מההעלם אל הגילוי, עיי"ש. וראה תו"א פרשתנו יא, ב.

[59]בהבא להלן, ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 47 ואילך. ס' השיחות תשמ"ט ח"א ע' 40 ואילך. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"א ע' פ ואילך.

[60]לכל הדיעות – נסמנו בסה"ש שם הערה 22 (וראה לקו"ש ח"כ ע' 14 ואילך).

[61]פסחים קיח, א. ב"ר פל"ח, יג. הובא בפרש"י נח יא, כח. וראה רמב"ם שבהערה הבאה.

[62]הל' ע"ז פ"א ה"ג.

[63]לקו"ת פ' ראה יח, א. ובכ"מ.

[64]ב"ר פרשתנו פמ"ב, ח.

[65]פרשתנו יז, ה.

[66]פרש"י ס"פ נח.

[67]פרשתנו יב, ה.

[68]שם טו, טו.

[69]פרש"י עה"פ. וראה ב"ר פל"ח, יב.

[70]ולהעיר מספר השיחות תש"ב ע' 30 (הועתק בקיצור ב"היום יום" ג חשון): השבוע השמח באמת הוא . . פרשת לך לך שכל ימי השבוע 'חיים' עם אברהם אבינו כו' [די אמת פריילעכע וואך איז . . פרשת לך לך וואס אלע טעג פון דער וואך לעבט מען מיט אברהם אבינו כו'] (נתבאר בלקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך).

[71]תו"א ריש פרשתנו (יא, א ואילך). תו"ח שם (פ, א). אוה"ת שם תתרעב, א ואילך.

[72]תו"א שם יא, ב.

[73]תו"ח שם פא, רע"א. ובאוה"ת שם תתרעג, א: בעצמך ובמהותך.

[74]פרשתנו יב, ט.

[75]ראה תו"ח שם פט, ב ואילך. אוה"ת שם תתרעט, ב. וראה ד"ה לך לך תשל"ח (לקו"ש ח"כ ע' 295 ואילך. סה"מ מלוקט ח"א ע' רפא) וש"נ.

[76]פרש"י עה"פ.

[77]שבת פח, א.

[78]ראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך.

[79]ש"בא בכדי לטהר את הארץ" (תו"א נח ח, ד. ובכ"מ).

[80]ראה בהנ"ל גם לקו"ש חט"ו ס"ע 83 ואילך.

[81]לקו"ש ח"א ע' 41. ח"ג ע' 757 ואילך. ח"ה ע' 79 ואילך. שם ע' 88 ואילך.

[82]ראה תנחומא פרשתנו ט. ב"ר שם פ"מ, ו. רמב"ן שם יב, ו. לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.

[83]שהש"ר פ"א, ג.

[84]חיי שרה כד, ב.

[85]פרש"י עה"פ.

[86]אלא שעצ"ע, דלכאורה מסתבר לומר, שגם בקרבנות (וכן בהמזבחות) שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 587 הערה 50. ע' 604 הערה 59).

[87]ראה מו"נ ח"ג פמ"ט.

[88]עובדי' א, כא.

[89]עפ"ז יומתק זה שבזכות המילה "נכרת לו ברית על נתינת הארץ" (טור יו"ד סי' רס. וראה ב"י וב"ח שם. וראה ב"ר פמ"ו, ט. פרש"י פרשתנו יז, ב).

[90]לשון תפלת מוסף. וראה תו"א ויחי מו, ד ואילך. תו"ח שם צה, א ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.

[91]וראה אגה"ק סו"ס כו.

[92]בהבא להלן, ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב במאמרי אדמו"ר האמצעי דברים בתחלתו.

[93]ראה תניא פ"ה.

[94]שם פ"ב. פ"ד.

[95]שם פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. ועוד.

[96]ראה זח"ג עג, א.

[97]ואתחנן ו, ה.

[98]ראה תו"א מקץ לט, ג. ובכ"מ.

[99]בצירוף אדם שהוא למטה מצירוף מאד (ראה המשך וככה תרל"ז פ"כ).

[100]ראה ר"ה כא, ב. וש"נ. וראה פתיחת הרמב"ן לפירושו עה"ת.

[101]ראה אוה"ת נ"ך ע' תצו-ז. וש"נ.

[102]ראה לקו"ת במדבר יב, ב.

[103]ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[104]יבמות קכא, א. רמב"ם הל' גירושין פי"ג הט"ז. ה"כ.

[105]זח"א יב, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).

[106]איוב יא, ט.

[107]אבות פ"א מ"א.

[108]שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג. מיל"ש ר"פ ויקהל. ראה תו"ש עה"פ (אות ה).

[109]ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד.

[110]ראה גם שיחת ח' חשון שנה זו.

[111]נוסח ברכת החודש.

[112]רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[113]חבקוק ב, יא. וראה תענית יא, א. חגיגה טז, א.

[114]ראה מדרש תהלים עג בסופו. יל"ש ירמי' רמז שטו בסופו.

[115]נוסח תפלת ר"ה.

[116]ראה פרדס שער טז פ"א.

[117]ישעי' ל, כ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email