פרשת ואתחנן – לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים

הקראת כתבה
יום חמישי י״א אב ה׳תשע״ג
בחמישה עשר באב בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך"… – הבט להויה הרוחנית העליונה!…
מאת שולמית שמידע

 

שבת פרשת "ואתחנן", שבת "נחמו נחמו עמי",

שיש בה נחמה בכפליים על חורבן בית ראשון ועל חורבן בית שני,

ולמעלה מזה, כפילות המביעה אין סופיות של גאולה,

הקשורה בבית מקדש נצחי ובגאולה אמיתית ושלימה,

היא השבת המכינה אותנו לחמישה עשר באב.

"אמר רבן שמעון בן גמליאל:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים,

שהיו בנות ירושלים יוצאות בבגדי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו…

יוצאות וחולות בכרמים.

ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך.

אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה.

שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל,

ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.

וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה,

בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

ביום חתונתו – זו מתן תורה,

וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן" (תענית ד ח).

בנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן שאולים,

להזכירנו, שכאשר הנשמה ירדה למטה לעולם הזה הגשמי והחומרי,

שבו צריכה למלא שליחותו של מקום, נתנו לה מלמעלה "כלי לבן שאולים".

"לבן" הוא גוון עצמי – רצון פשוט שאינו מורכב בחכמה ושכל,

רצון שנמשך בכוחות הפנימיים במוחין ובמידות בדרך שאלה מלמעלה (ולא מצד עצמו),

בכוחות הפנימיים שבהם דוקא צריכה להיות העבודה.

בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים,

ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך"…

הבט למעלה – "שאו למרום עיניכם, וראו מי ברא אלה".

הבט להויה הרוחנית העליונה!… "קחו מיקחכם לשם שמים!"…

השידוך הוא איחוד של שני חצאי נשמות לאחת.

אל תביט ליופי ליחוס ולעשירות, תן עיניך במשפחה!

"שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".

הבט למעלה וראה שט"ו באב ויום הכיפורים הם עת שידוכים למעלה.

יש בעל הבית לבירה… יש השגחה פרטית…

על השידוך כבר הכריזו למעלה: "בת פלוני לפלוני".

הכל כבר נגזר מלמעלה, רק תהיה מוכן לקבל את הברכה.

הסתכל כלפי מעלה בשורש העניין – ביחוד העליון ובהמשכת אלוקות,

וראה כי כל עניין הנישואין למטה הוא מעין היחוד העליון.

ומעין והכנה ליחוד העליון שיתגלה למטה לעתיד לבוא…

ולמה דוקא ביום הכיפורים ובט"ו באב?

מכיון שבימים אלה מדובר אודות השידוך של כנסת ישראל עם הקב"ה.

ביום הכיפורים הקב"ה מתפייס ומוחל לעם ישראל על חטא העגל,

ואומר למשה: "סלחתי כדברך".

זהו "יום שמחת לבו", כי שב לרעייתו כנסת ישראל,

והוא שש ושמח בה כמשוש חתן על כלה.

עם ישראל מתעורר בתשובה

ומקבל את הלוחות השניים – הלוחות הקבועים – בשמחה,

(שראשונים שבאו בכפייה – "כפה עליהם הר כגיגית" – נשתברו).

ומכתיר את הקב"ה בעטרת מלכות על העולם,

היא ה"עטרה שעיטרה לו אמו".

לכן ביום זה בנות ירושלים, שלא חטאו לא בעגל ולא במרגלים,

בנות ירושלים המייצגות את כנסת ישראל היא הכלה,

שמחות ביתר שאת וביתר עז.

הן מחזרות אחרי הקב"ה באופן של "נקבה תסובב גבר",

ויוצאות ורואות במלך המעוטר ב"עטרה שעיטרה לו אמו

ביום חתונתו ויום שמחת לבו", הוא יום הכיפורים,

יום סליחה ומחילה לאחר הירידה של חטא העגל,

שאז נתחדש עניין הנישואין של הקב"ה וכנסת ישראל.

והקב"ה האוהב את עמו ומכנהו: "בני בכורי ישראל".

מאמץ את עמו כבת, ומצוה עליה בחיבה יתירה:

"שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך,

ויתאו המלך יופייך כי הוא אדוניך והשתחוי לו".

הוא רואה בה גם אחות וגם רעיה וקורא לה:

"פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"…

ולא זז מחבבה עד שקראה: "אמי!"…

ובט"ו באב אירעו הרבה אירועים משמחים לעם ישראל,

והוא יום מסוגל לגילויים, לניסים ולשידוכים.

עיקר עניינו של ט"ו באב הוא שהירח במילואו,

("קיימא סיהרא באשלמותא").

וכשהירח במילואו, מתגלה מידת המלכות.

אמנם בכל אמצע חודש, הירח מלא…

גם בפסח ובסוכות, החלים בחמישה עשר בחודש, הירח מלא…

אך מעלת ט"ו באב היא העליה הבאה לאחר הירידה הגדולה כל כך.

בתשעה באב היתה תכלית הירידה… עיקר ירידת המלכות…

שאז נידון עם ישראל לגירושין, "בנים שגלו מעל שולחן אביהן",

(דוגמת הגירושין של אדם הראשון מגן עדן בגלל חטא עץ הדעת).

לכן העליה בט"ו באב, עליה שענינה העיקרי הוא הגילוי, גבוהה ביותר.

שלפי ערך הירידה כך היא העליה.

ובעליה מרומזת השלימות של עם ישראל הדומים ללבנה.

שלימות הנישואין של עם ישראל עם הקב"ה.

עליית הירח לשלימותו אינו בעצם הירח אלא בגילויו.

וכמו שכל ירידה היא צורך עלייה, כך כל הסתר עניינו גילוי.

גם כשאין רואים את הלבנה לא חל בה שום שינוי.

וכמו שהיא מסתתרת לפעמים בין העננים ונדמה לנו שהיא נעלמת,

אך פתאום היא פורצת מתוך העננים במלוא הדרה בפנים עגולות כמחייכות…

כך בכל חודש היא מתגלה בהדרגה, ולקראת אמצע החודש היא מתמלאת.

עם ישראל, המונין ללבנה ודומין ללבנה, גם הם קצת מסתתרים.

והקב"ה המשיב להם מדה כנגד מדה גם הוא קצת מסתתר.

אך כל הירידות לצורך עליה.

כל ההסתרים וההעלמות הן קניגיא ושחוק,

הקב"ה כאילו משחק אתנו במשחק "מחבואים",

והוא מצפה שנחפש אותו…

וכשנעשה את זה במלוא המרץ והתוקף אז הוא יתגלה.

הקב"ה "נורא עלילה על בני אדם",

ברא שחוק והומור ("לויתן זה יצרת לשחק בו").

אולם אנו מתקרבים לסיום המשחק – לתכלית הקניגיא, לתכלית הגילוי.

בסוף נבין שהמשחק היה "מכור" מראש… הכל מתאים לתכלית הכוונה העליונה…

"אז ימלא שחוק פינו"…

בנות ציון היקרות,

הנתתן לבכן ודעתכן שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים,

ובזכות נשים צדקניות אנו עתידים להיגאל?…

הידעתן ששנים שחוללתן בכרמים,

היו רק מעין והכנה למחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים?…

צהלי ורוני, בת ציון, והכיני התופים וכל שאר כלי נגינה,

הגיע הזמן לצאת מכל הגדרים בשמחה ובמחולות.

כי קרוב יום ה' הגדול והנורא.

חוללי בכרמים על גילוי אלוקות בפשיטות,

הראי באצבעך ואמרי: "הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו,

זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

פעמיים "זה" "כפליים לתושיה" שלמעלה מגאולת מצרים –

"זה א-לי ואנוהו" (פעם אחת "זה").

די לאבל, די לחורבן, די לבכייה של עצבות.

ואם קשה לך לצאת מהרגילות של בכיה,

אז הזילי דמעות של שמחה על גילוי סודות התורה.

על החויה של הגילויים הנעלים והנפלאים.

המלך כבר בזבז את כל האוצרות,

גם האוצרות הכמוסים והחתומים מדורי דורות.

כל הסודות כבר גלויים וידועים…

דברי אלוקים חיים כמו "באתי לגני", "המשך תער"ב"…

"שיחות קודש", "דבר מלכות", "ליקוטי תורה"… גלויים לכל.

כל הרוצה יבוא ויטול… כל הרוצה יעיין וירווה צמאונו…

והעיקר, "קרובה ישועתי לבוא" – ישועת הקב"ה בכבודה ובעצמה,

גילוי פנימיות עתיק בכבודו ובעצמו.

(לא רק חיצוניות עתיק, שזהו עניין פעם אחת "זה").

הגיע הזמן לשמוח – "נגילה ונשמחה בישועתו"…

הגיע זמן הגאולה – "ושנת גאולי באה".

אחרי שירדנו ירידה גדולה כל כך… ארוכה כל כך… תלולה כל כך…

ממושכת כל כך… ואיומה כל כך… אין כבר לאן לרדת…

מכאן יש רק עליה – עליה שאין אחריה ירידה.

עליה מתמדת – מחיל אל חיל…

הצמצום הראשון, שבירת הכלים, מיעוט הירח וחטא אדם הראשון

עשו את שלהם… נסתיים תפקידם.

המסכים והפרסאות וכל שאר אמצעי ההסתר וההעלם כלים ואינם,

"כלבוש תחליפם ויחלופו".

"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

זהו שמחת ט"ו באב – "יום שמחת לבו" שעניינו בניין בית המקדש השלישי,

שגדול יהיה מבית ראשון ומבית שני.

גאולה שלימה שאין אחריה גלות.

ואז השמחה של בנות ירושלים, שהיו חולות בכרמים בט"ו באב (וביום הכיפורים),

השנה – שנת שבע מאות שבעים, שנת ה'תש"ע תגדל שבעתיים!…

"שאז נגאלים מן הגלות וחוזרים ובאים לארץ ישראל".

פרסום תגובה חדשה

test email