פרשת בלק – ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה

הקראת כתבה
יום שני ב׳ תמוז ה׳תשע״ד
מפרשת בלק למדים שישראל עם מבורך. אך ההשגחה העליונה רצתה גם להפוך את הקללה לברכה. ה' רצה לשים את ברכותיו בפי בלעם הרשע, כי יש יתרון באור הבא מן החושך.
מאת שולמית שמידע

 

 

בלק בוחר בבלעם הרשע להילחם בישראל בפיו

ארבעים שנה במדבר מגיעות לקיצן ועם ישראל מתקרב לתכלית מסעו – ארץ הקודש.

אימתה ופחד נופלים על עמי כנען, המתחילים להילחם בישראל עוד קודם כניסתם לארץ.

"בלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא" ראה שמלכים גדולים ממנו ניסו כוחם ונכשלו.

ואם בארזים כסיחון ועוג נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר כבלק?…

הוא מחליט לשנות כיוון במערכה – לא "חרב וחנית" אלא "קסמים וכשפים".

והוא בוחר בבלעם הרשע הקוסם הגדול, ללחום נגד ישראל בפיו.

בלעם נביא השונא את ישראל

בלעם הרשע אינו רק קוסם אלא הוא גם נביא שמדרגת נבואתו קרובה לדרגת משה רבינו,

אך הוא רשע השונא את ישראל ורוצה לעזור לבלק בכל כוחו,

ואם בלק ביקש להסיעם מארצו, הרי שבלעם רוצה להאבידם מן העולם.

שנאתו מתלהטת והוא משנה מרגילותו ומקלקל את השורה –

הוא משכים קום וחובש בעצמו את אתונו והולך עם שרי מואב…

בלעם בעל נפש רחבה וחומד ממון אחרים,

בעל עין הרע הרואה רק את הרע שבמציאות,

אינו יודע שהוא הולך להילחם עם צבאות ה', והיא לא תצלח.

בלעם ראה מלאך וחרבו שלופה בידו והמשיך בסורו 

מלאך ה' וחרבו שלופה בידו ניצב לו לשטן בדרך.

האתון נוטה מן הדרך להגן על בלעם מפני חרב המלאך, אך בלעם מכה אותה…

וכשבלית ברירה היא נלחצת אל הקיר ולוחצת את רגלו,

כי מלאך ה' עומד בין שני גדרות במשעול הכרמים, הוא מוסיף להכותה…

מלאך ה' ממשיך לעבור במקום צר שאין דרך לנטות ימין ושמאל,

ובלעם ממשיך ומכה את האתון במקל.

כמה עלוב הוא בלעם, המתכוון להשמיד אומה שלמה בפיו,

ולבהמה מסכנה הנאמנה לו הוא צריך להשתמש במקל.

בלעם בעל שכל גאוני ורוח נבואי אינו יכול לשפוט משפט צדק,

כי הוא בעל רוח גבוהה ובעל נפש רחבה המחמד ממון אחרים…

זה הזמן לפתוח את "פי האתון" שנבראה בששת ימי בראשית בערב שבת בין השמשות

כדי להוכיח את בלעם:

"מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים?"…

והוא משיב לה: "כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה  הרגתיך".

והחמורה (האתון) ממשיכה להוכיח את נביא הגויים:

הלוא אנוכי אתונך… ההסכן הסכנתי לעשות לך עד כה?…

והוא מודה: אכן לא!…

עד שהקב"ה מגלה את עיניו והוא רואה את המלאך

הניצב בדרך וחרבו שלופה בידו… ואז נופלת עליו אימה…

וכשמלאך ה' מוכיחו, הוא מודה בפה מלא: "חטאתי, אם רע בעיניך אשובה"…

אבל המלאך נותן לבלעם רשות ללכת עם בלק ושריו,

אך מזהיר אותו לומר רק את דבר ה'.

בלעם עדיין בשלו מנסה למצוא דרך לקלל את עם ישראל.

והוא מחפש מקומות שלפי דעתו יכולים להיות מסוגלים לקללה …

אך הקב"ה מפר עצתו.

כל נסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל עולים בתוהו.

ובכל זאת, הוא ממשיך… ומוסיף לנסות… ואינו מתייאש…

כל רצון שלו לקלל מגביר למעלה את הרצון העליון לברך…

ה' הופך את הקללה לברכה, ובעל כורחו בלעם מברך ומוסיף… מוסיף ומברך…

ה' רצה להפוך את הקללה לברכה

עם ישראל מבורך וגם ברוך יהיה.

אך ההשגחה העליונה רצתה גם להפוך את הקללה לברכה,

רצון ה' היה לשים את ברכותיו דוקא בפי בלעם הרשע.

זהו יתרון האור הבא מן החושך.

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" –

בסטרא אחרא ובקליפות אין ממש.

הקב"ה יכול לברוא מציאות שאינה מציאות…

רק בשביל הניסיון… ובעיקר בשביל העמידה בניסיון.

גם הקליפה מאמינה באלוקים, (אלא שקוראת לו: "אלקא דאלקיא")

גם בלעם יודע, שלא יוכל לעבור את פי ה'…

אבל הקב"ה רוצה לספר ליעקב ולישראל ולעולם כולו מי פועל בעולם,

מי נותן את הקללות או את הברכות.

ומאחר שכבר ניתנו הברכות, מי יכול להשיבם אחור?…

ה' מגלה לבלעם את מעלותיהם של ישראל

כדי שבלעם יוכל לברך את ישראל באמת,

הקב"ה מגלה לו את מעלותיהם של עם ישראל.

עם ישראל דומים לעפר, "ונפשי כעפר לכול תהיה" –

"מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל"?…

כמו שבמעמקי האדמה טמונים אוצרות יקרים, וצריך יגיעה כדי לגלותם –

כך בעם ישראל טמונים אוצרות רוחניים כבירים – אוצרות אמונה אהבה ויראה,

צריך להתייגע ולחפור עמוק פנימה ולמוצאם.

ואם נתייגע עוד קצת נוכל לגלות בבהירות גם את ארבע הבחינות שב"נשמה שנתת בי" –

"טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי".

בעבודת ה' של יהודי ביום חול מתוך עמל ויגיעה,

כשמתבונן בגדולת ה' בתפילה, הוא מתגבר על המחשבות הזרות המבלבלות.

וגם בעבודתו בשבת מתוך תענוג ומנוחה מתגלה אור אלוקי נעלה,

והרע נכנע ללא מלחמה.

לכן "לא הביט און ביעקב (של ימות החול) ולא ראה עמל בישראל (של יום שבת)".

בלעם הרשע נושא את עיניו למשכנות ישראל כדי להכניס בהם עין רעה,

אך כשהוא מביט בעם ישראל השוכן לשבטיו.

הוא רואה שאין פתחיהם מכוונים זה לזה,

כדי שלא יוכל איש להציץ באהל חברו.

ובלעם מגיע לשיא התלהבותו והוא נושא משלו ואומר:

"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל!"…

עם ישראל בני בניו של "יעקב איש תם יושב אוהלים"

עובדים את ה' ב"הצנע לכת",

בהתבטלות דוגמת משה רבינו הרועה הנאמן – "ונחנו מה".

צניעות עם ישראל מתבטאת בכל הליכותיו גם בלבושו וגם בישיבתו באוהל.

לכל שבט ספר יחוסו ועדי חזקת לידתו.

כל יהודי הוא צאצא לגזע טהור ולמשפחה כשרה.

זוהי מעלת הצניעות סגולתה ויחודה,

שהיא שומרת על טהרתו וזכותו של עם קדוש לאלוקיו,

שהברכה שורה בו כבכל דבר הסמוי מן העין.

הצניעות מרסנת את היצר וכובשת אותו,

עד שמכלה כל נחש ועקרב בדרך –

מכלה את אש התאוות הגסות ואת הקרירות בעבודת ה',

עד שמתגלה רק הטוב הגנוז שבכל יהודי.

אפילו בלעם הרשע נפעם נוכח תופעה מדהימה זו, ולבו נהפך בקרבו,

עד ש"ותהי עליו רוח ה'", ומחשבת זממו מתבטלת מאליה.

הוא מבין בשכלו, שראויים ישראל שתשרה שכינה עליהם.

[ובהתפעמות זו של "מה טובו אוהליך יעקוב משכנותיך ישראל"

פותח כל יהודי את תפילתו בבוקר להזכיר לעצמו את מעמדו ויחוסו,

שמשום זה הוא ראוי להתפלל ולבקש שתהיה זו עת רצון,

ושתקובל תפילתו].

בלעם מנבא על ימות המשיח בהם אנו נמצאים

וממשיך בלעם ומנבא על העמים שפגעו בישראל ועל אחריתם,

ובמיוחד עמלק ש"אחריתו עדי אובד" אף ש"ראשית גויים עמלק".

עמלק שיא הקליפה, שיודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

שאם שבע האומות מסמלות את שבע המידות הרעות, שאפשר לנצלן גם לטוב,

"חסד דקליפה" אפשר להפוך ל"חסד דקדושה" וכו',

הרי שעמלק הוא הקליפה הקשה ביותר,

"וירם מאגג מלכו" – כל מלכי עמלק קרויים "אגג", מלשון גג והגבהה.

החוצפה, הגאוה וגסות הרוח היא קליפת עמלק.

קליפה כזו אי אפשר להופכה לטוב, לכן תקנתה היא שבירתה "עדי אובד".

בלעם מנבא על אחרית הימים ועל מלך המשיח –

"דרך כוכב מיעקב" – משיח עתיד לקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ,

דוגמת הכוכב הנמצא בקצה השמים.

[למעשה, כל יהודי הוא בבחינת כוכב – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך".

ובכל יהודי יש ניצוץ משיח, שהוא בבחינת כוכב המאיר בעולם].

ובנבואתו מרמז בלעם על שנת התגלות המלך המשיח "ותנשא מלכותו",

ואכן בשנת תנש"א, שנת מלחמת המפרץ, התגלה הרבי כמלך המשיח בכל התוקף.

("עלה הפורץ לפניהם").

בלעם אומר את ברכתו בשנת ב'תפ"ח ליצירה,

ומרמז שבעוד ב'תפ"ח שנה, בשנת ד'תתקע"ו, תשוב הנבואה לישראל (רמב"ם אגרת תימן).

ואכן משנת ד'תתקע"ו התגלתה נבואה אצל צדיקים

כר' שמואל הנביא (אביו של ר' יהודה החסיד), ר' אלעזר בעל הרוקח,

הרמב"ן, הראב"ד, ר' עזרא הנביא, ור' יהודה החסיד.

ובדורות האחרונים שוב זכינו לחזרת הנבואה אצל הבעל שם טוב ותלמידיו,

אצל רבותינו נשיאינו וכמובן אצל הרבי המלך המשיח.

ההיסטוריה של מלחמה בעם ה' ובתורתו חוזרת על עצמה בצורה זו או אחרת.

בכל דור ודור הקב"ה מעמיד את עמו בנסיונות כדי להעלותם ולגדלם בעולם.

יש הבדל בין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות.

בעבודת הבירורים עובדים עם הדבר המתברר,

שעל ידי העיסוק בדבר מעלים את הניצוץ האלוקי שבו,

ואילו בעבודת הנסיונות ההתעסקות היא עם האדם עצמו.

כי בניסיון ההסתר וההעלם הוא גדול כל כך,

עד שהניצוץ האלוקי מלובש ומובלע לגמרי בדבר,

עד שנעשה חשוך ואינו מאיר כלל, דוגמת "חתיכה הנעשית נבילה",

שלא נשאר מהניצוץ האלוקי אלא עצם מציאותו בלבד.

רק ניצוץ הקדושה שבו מאפשר לו להיות במציאות,

אילמלא כן, לא היתה לו אפילו מציאות דמיונית.

לכן בעבודת הנסיונות אדם צריך לעורר את עצם מציאותו, את עצמותו ומהותו.

וכשמעוררים את הביטול העצמי והתוקף העצמי, ומגלים את היחידה שבנפש,

אין חשים משום יסורים בעולם, הכל בהשתוות – "הן ולאו שוין",

ופשיטא ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד".

רק באופן זה אפשר לברר את הניצוץ האלוקי שבדבר הניסיון.

כשההעלם מתבטל… הניסיון בטל ממילא… וכבר אין צורך בניסיון…

ולא עוד אלא שבאים לידי עליה גדולה נעלה ביותר.

בדורנו דור עקבתא דמשיחא הנסיונות רבים וקשים יותר מהנסיונות של דור יוצאי מצרים.

בדורנו זה החושך כפול ומכופל, אולם אנו מבינים שאלה נסיונות.

ודוקא בדורנו אין להתפעל מן הנסיונות אלא לעמוד בתוקף עצמי ובביטול עצמי,

ולברר את הניצוצות הקטנים ביותר והאחרונים ביותר לפני הגילוי של העתיד.

(בירור בדרך של עמידה בניסיון).

פרסום תגובה חדשה

test email