פרק לט בליקוטי אמרים – עבודת ה' לשמה

יום ראשון כ״א אב ה׳תשע״א
מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

 

מה בין נשמות למלאכים?

יחזקאל הנביא מתאר את המרכבה העליונה, שבה ארבע חיות בעלי ארבעה פרצופים: אדם, אריה, שור ונשר, שהם ארבעה מלאכים – …ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן (יחזקאל א י). המלאכים נקראים "חיות" וגם שמותיהם שמות של חיות, כי שרשם מאותו סוג של שרש החיות, אף שהם נעלים באין ערוך מן החיות. למלאכים כמו לחיות אין יצר הרע (ולא מלחמה), לא בחירה ואף לא זיכוך המדות. הם מתנהגים לפי הטבע כמו שנבראו. מעלתם היא בעבודת ה' שלהם, שהיא עצם מציאותם. יראתם את ה' ואהבתם אליו היא טבעית בנפשם מאז שהתהוו, ותפקידם נצחי – ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור (תהלים קמח ו).

 

לכן הנשמה נעלית יותר כי יש לה שכל ובחירה, השגה והכרה, ואפילו הביטול שלה נעלה יותר, כמו שאמר אליהו: חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו (מלכים א יז א). ולא רק למעלה אלא גם לאחר שהנשמה מתלבשת בגוף ויורדת לעולם העשיה על ידי הקב"ה המפליא לעשות, לברר את חומריות העולם הזה וגשמיותו, (שבכך עסקינן), הריהי בתפקיד רם משל המלאכים. רק האדם יכול לעבוד את ה' באהבה ויראה שכליים. אמנם יש גם מין של חיות קדש שכליים, הם השרפים, שעבודתם היא בדחילו ורחימו שכליים, אך גם הם אינם בעלי בחירה כלל, בניגוד לנשמות שהם בעלי בחירה והכרה.

 

לכל מלאך יש מדה המיוחדת לו לפי טבעו, שאינו יכול לשנותה. מיכאל הוא האריה שפניו אל הימין, ומדתו מדת החסד, והוא מתפעל כל הזמן באהבת ה'. גבריאל הוא השור שפניו אל השמאל, ומדתו מדת הגבורה, והוא מתפעל כל הזמן ביראת ה'.

 

נשאלת השאלה: ספר התניא בא ללמד דרך עבודת ה' לכל יהודי, כל אחד לפי מדרגתו בדרך ארוכה וקצרה. מה עניין עבודת המלאכים לכאן, הרי אין זה ספר של מלאכים?

העניין הוא שמצד אחד, אדמו"ר הזקן רוצה להדגיש את מעלת הנשמות על המלאכים. כדי שנתעלה מעל גדר חיות ובהמות, ונהיה במעלה הראויה לנו, מעלת האדם שיש לו בחירה; שלכן הוא "מהלך" ולא "עומד", ויכול לעשות את העבודה בשלימות. כך בניגוד למלאכים העובדים את ה' באהבה ויראה טבעיים, הרי שבעלי הנשמות עובדים את ה' באהבה ויראה שכליים. ואף שלמלאכים יש השגה, אין השגתם מולידה את מדותיהם, כי מדותיהם טבעיות בתולדותיהן, ואינן נובעות משכל ובחירה. מלאך הוא שליח, ואינו יכול לשנות את המדות שהוטבעו בו על ידי המשלח. ומצד שני, אדמו"ר הזקן רוצה לעודד את בעלי האהבה ויראה הטבעיים. כי אדם שעובד את ה' באהבה ויראה טבעיים, עשוי לחשוב, שאם הוא רק בדרגת עבודה זו, אין זו עבודה נעלית מספיק; כי היא עבודה של מידות ולא עבודה של מוחין. לכן מתוארת עבודת המלאכים שבמרכבה, שהם עובדי ה' בתוקף גדול ביותר, אף שעבודתם רק באהבה ויראה טבעיים. דבר זה נותן לנו עידוד וחיזוק בעבודתנו, שאף אם עבודתנו היא רק בדרגה של דחילו ורחימו טבעיים ולא שכליים, הרי היא דומה לדרגת המלאכים וחיות המרכבה, שעבודתם בתוקף גדול.

 

לפי מה נקבע מדור הנשמות והמלאכים בעולמות בי"ע?

עולמות בריאה, יצירה ועשיה הם עולמות מוגבלים. כדי לברוא עולמות מוגבלים האציל הקב"ה את עשר הספירות שבעולם האצילות, שהם הכלים שבהם ועל ידם מתגלה האור האלוקי בעולמות.

בעולם האצילות מאירה פנימיות ספירת החכמה שעניינה תכלית הביטול לאלוקות – ההכרה וההרגשה שאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

בעולם הבריאה – עולם השכל, מאירות ספירות המוחין – חכמה, בינה ודעת, (בעיקר ספירת הבינה) – שהן מקור המדות ואם ושרש להן. וכמו שכתוב בתיקוני הזהר, דאמא עילאה מקננא בתלת ספירן דכורסיא – דהיינו, ספירת הבינה מאירה ומתגלה בשלש הספירות: חכמה, בינה ודעת שב"עולם הכסא", הוא עולם הבריאה. "הכסא" הוא מעל חיות הקדש וכנגד כולם (יחזקאל א כו, חגיגה יג א). עולם הבריאה מכונה כסא, כי יש בו השפלה מעולם האצילות. ב"עולם הכסא" יש גילוי אלוקי בצמצום רב, על דרך אדם שיושב על כסא, שאז ראשו נשפל מגובה קומתו ורגליו מתרוממות למעלה. בניגוד לכך, עולם האצילות נקרא "עולם העמידה", ושם מאיר האור האלוקי בגלוי. שעולמות בריאה, יצירה ועשיה הם לבושים לעולם האצילות – מחשבה (בריאה), דיבור (יצירה) ומעשה (עשיה). ומכיון שעולם הבריאה הוא עולם ההשגה, הנשמות והמלאכים שבו הם בעלי השגה.

בעולם היצירה מאירות שש הספירות של זעיר אנפין: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, כמו שכתוב בתיקוני הזהר ועץ חיים, דשית ספירן מקננין ביצירה. לכן זהו עולם המדות, עולם הרגשות ולא המוחין (חב"ד).

בעולם העשיה, מאירה ספירת המלכות, שבה העבודה היא בקבלת עול מלכות שמים.

 

כלומר, מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה – עולם ההשגה וההבנה, ועבודתם היא באהבה ויראה שכליים. עבודתם מגוונת ומתחלפת: במוחין, במדות ובסוגים שונים של מדות. ואילו מדור המלאכים בעולם היצירה – עולם המדות, ועבודתם היא רק במדות – באהבה ויראה טבעיים, ובאופן חד צדדי – או באהבה או ביראה. כל מחנה שיך למדה אחרת, בביטול מיוחד ותמידי – יומם ולילה לא ישקוטו. אם כי, כפי שמוסבר בהגהה, יש גם מלאכים בעולם הבריאה, שעבודתם מאהבה ויראה הבאות מהבנתם בגדולת ה', אך אין להם בחירה. גם הם נקראים חיות הקדש, שיש שני מיני חיות הקדש טבעיים ושכליים.

 

מיכאל וגבריאל הם בעלי השגה גבוהה באלוקות, אך גם הם אינם יכולים להגיע לדרגת עבודת היהודי שבוחר בין טוב לרע. מלאכים ממחנה גבריאל מצד השמאל, קו הגבורה שכולל – בינה, גבורה והוד, הם תמיד ביראה ופחד מה'. ומלאכים ממחנה מיכאל מצד הימין, קו החסד שכולל – חכמה, חסד, נצח, הם תמיד באהבת ה'.

 

[לכן עולם הבריאה נקרא עולם הנשמות ואילו עולם היצירה נקרא עולם המלאכים, כי הנשמות מתהוות בעולם הבריאה, הוא עולם הכסא, שבו מתגלה כח המחשבה, והנשמות הן דמות הכסא שלמטה מהכסא – בחינת אותיות המחשבה (ובחינת מראה אדם שעל הכסא זהו גילוי כח המחשבה דמחשבה הקדומה שבא"ק – בחינת מחשבה דאצילות). שהנשמות מתהוות מבחינת לבוש המחשבה. ואילו המלאכים מתהוים מבחינת הדיבור בעולם היצירה (ראה הרבי הרש"ב, המשך תער"ב עמ' תתקו)].

 

אם כן, עולם הבריאה הוא מדור הצדיקים, עולם הנשמות שעובדות את ה' באהבה ויראה שכליים. והכוונה לנשמות ממש; שהרי בדרגות: נפש, רוח ונשמה, הנשמה היא הדרגה הגבוהה ביותר ושיכת לעולם הבריאה. הנשמה עניינה שכל, כמו שכתוב: ונשמת ש-די תבינם (איוב לב ח). והנשמות שבעולם הבריאה מגיעות למדותיהן מההכרה של המוחין דגדלות; כי גם מוחותיהן וגם מידותיהן, הכלולות במוחין ובשכל שלהם, שיכים לעולם הבריאה, כך שכל עבודתן היא עבודת המוחין. שבעולם הבריאה מאירות הספירות חב"ד שבאצילות, וחב"ד משמעו, הכרה שכלית המעוררת אהבה מרצון הלב, רעותא דלבא – אהבה מתוך התבוננות ברעותא דלבא שבהתגלות בלב. הרצון מתחיל במוח ויורד ללב, כך שרצון הלב התעורר מהשכל (שלא מדובר ברצון שלמעלה מהשכל). ומרצון פנימי זה של אהבת ה' הנובעת מהשכל נעשה לבוש לנשמה. לבוש זה פועל בעולם הזה את דבקות הנפש, כולל הנפש הבהמית, באלוקות. זוהי דבקות של וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו). כי כשימיו של אדם שלמים, הוא זוכה ל"יומין עילאין" (ימים עליונים), שהם לבוש לנפשו. ועל ידי לבוש זה הנשמה יכולה גם להתקשר לגן עדן העליון שבעולם הבריאה, שלמעלה מגן עדן התחתון שבעולם היצירה ולקבל את האור האלוקי שבו. כי ממעשה המצוות עצמן נעשים לבושים לנפש בגן עדן התחתון, ומכוונת המצוות – אהבת ה' ברעותא דלבא (בהתגלות הלב) בדרגה גבוהה, נעשים לבושים לנפש בגן עדן העליון. אם כן, הצדיקים זוכים שמדורם יהיה בעולם הבריאה, ולא כמלאכים שמדורם בעולם היצירה; ולא סתם בעולם הבריאה, אלא בגן עדן העליון שבבריאה; ומכאן שהם נעלים אף ממלאכים דבריאה. וכידוע, עניינו של גן עדן הוא שיושבין ונהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג הבא מהבנה והשגה בגדולת ה', שנובע מעבודת ההתבוננות וכשכר על כך.

 

תענוג ההשגה בגן עדן

גן עדן העליון הוא תכלית התענוגים של שכל נברא, שעיקר ההשגה היא בבינה. שם מדור הצדיקים שגם שכלם וגם מדותיהם שיכים לעולם הבריאה. דרגת נשמתם – היא הנשמה של הנר"ן – גבוהה בגילוי, ועבודת ה' שלהם היא שכלית. רק להם יש בחינת מוחין דגדלות, שיש להם השגה באלוקות ללא הסברים ומשלים. ואילו הצדיקים, שדרגת נשמתם היא הרוח של הנר"ן, עבודתם היא ברוח ובמדות. שעבודתם היא רק במדות, בהתעוררות האהבה המסותרת (ולא שבאה מהתבוננות במוחין), לכן הם שיכים לעולם היצירה. אם כן, מדור נשמות הצדיקים בדרגת הרוח של הנר"ן היא בגן עדן התחתון שבעולם היצירה, כמו דרגת כל נשמות ישראל, שנשמתם כנשמת החי, שעבודת ה' שלהם באהבה ויראה טבעיים. עליהם נאמר: היושבת בגנים (שיר השירים ח יג) – בשני הגנים: בדרך כלל הם בגן עדן התחתון, ובשבת וראש חודש הם עולים זמנית לגן עדן העליון שבבריאה. כי מאחר שהעולמות עולים למעלה בשבת וראש חודש, גם הנשמות עולות אתם. (אחרי שבת וראש חדש הם חוזרים למדורם הקבוע). כעין זה יהיה לעתיד לבוא: והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה' (ישעיהו סו כג).

 

בגן עדן נהנים מזיו השכינה, הוא תענוג ההשגה של הנשמה, המקבלת הארה מהפנים העליונים, היא חכמתו ובינתו ית'. ששרש גן עדן הוא המוחין העליונים – חב"ד דאצילות, ושרש העולמות – בריאה, יצירה ועשיה, הוא שבע המדות דאצילות.

 

העונג האלוקי שבגן עדן הוא מקור לכל התענונות הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים. תענוג גן עדן העליון הוא שרש לכל תענוגות הנבראים שבבריאה; ותענוג גן עדן התחתון הוא שרש לכל תענוגות הנבראים שבעולם הגשמי שבעשיה. שהרי כל תענוגי העולם הזה הם הפסולת מהתענוג העליון שנפל למטה על ידי שבירת הכלים. לכן אמרו חז"ל על אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, המכונה "אחר": מוטב שידונוהו בגיהנם, כדי שיגיע לעולם הבא. אמנם יסורי גיהנם הם נוראים, וכפי שאומר הרמב"ן, שכל יסורי גיהנם במשך שבעים שנה, אין להם ערך כלל ליסורי הנפש בגיהנם אפילו שעה אחת. אף על פי כן, כל יסורי גיהנם כדאיים כדי להגיע לתענוג הנפלא שבגן עדן. מכאן אולי אפשר להבין משהו, מעט מזעיר, על גודל העונג האלוקי שבגן עדן. ומהו התענוג שבגן עדן? שהנשמה נהנית מה"זיו" וה"הארה" של התורה והעבודה שקיימה בעולם הזה, שכן את "עצם" התורה והעבודה אין הנשמה יכולה לקלוט בגן עדן. ה"עצם" של התורה והמצוות שהנשמה קיימה בעולם הזה, יתגלה לעתיד לבוא, ובגן עדן נהנים רק מה"זיו" וה"הארה" בלבד. לכן ברור למה יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), כי בעולם הזה יש את ה"עצם" של התורה והעבודה, שעל ידו מתאחדת הנשמה עם הקב"ה עצמו. אם כי המעלה שבגן עדן היא שהנשמה קולטת את מהות ה"זיו" בהשגה אמיתית. והשגת מהות האלוקות גורמת תענוג נפלא. שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד יז).     

 

הדרך לעליה ממדרגה למדרגה גבוהה יותר היא על ידי ביטול ההשגה הקודמת, שהמעבר ממהות למהות הוא ה"אין". כמו זרע הנרקב באדמה שמתבטל ממהותו הקודמת ורק אחר כך יכול לצמוח ממנו צמח חדש – כך כדי לקלוט השגה חדשה באלוקות יש לשכוח קודם את כל ההשגה הקודמת. בין גן עדן התחתון לעליון יש "עמוד", וגם בין מדרגה למדרגה גבוהה יותר במדרגות של כל אחד מגני העדן יש "עמוד". על ידי מעבר דרך ה"עמוד" אפשר להגיע לדרגה גבוהה יותר בגן עדן. לשם כך צריך קודם כל לשכוח את ההשגה האלוקית במדרגה הקודמת על ידי טבילה בנהר דינור, כדי שיהיה אפשר לקלוט השגה נעלית יותר. לאחר שנשכחה ההשגה הקודמת, עולים דרך ה"עמוד", אך עדיין אין מגיעים להשגה החדשה. ב"עמוד" יש ביטול הנובע מגילוי האור החדש שטרם נקלט, על ידי זה מגיעים למדרגה חדשה נעלית יותר בהשגה האלוקית.

 

עלית הנשמות למעלה מגן עדן

מדוע זוכות הנשמות, שיש להן אהבה ויראה טבעיים כמו של המלאכים, לעלות לעולם הבריאה בשבת וראש חודש, מה שאין כן המלאכים?

אמנם לנשמות אלה ולמלאכים יש אותו סוג עבודה, ולכאורה, היתה צריכה להיות התאמה בין דרגת הנשמה לעולם שבו היא נמצאת בדומה למלאך; אלא שליהודי שלא כמלאך יש עוד עבודה מיוחדת, והיא הבחירה החפשית ועבודת האתכפיא; היהודי עושה עבודת "סור מרע" וכובש את תאוותיו, שהיה יכול לבחור ברע ובחר בטוב, ועל ידי זה גרם לכפית הסטרא אחרא ולהעלאת כבוד ה' בכל העולמות. דהיינו, ליהודי יש שתי זכויות מיוחדות שאין למלאך: שכל המלובש בבחירה, ואתכפיא הגורמת עלית כבוד ה', הוא האור האלוקי המיוחד בכל העולמות. עבודת האתכפיא מעוררת התפעלות למעלה, כמו שצפור מדברת מעוררת את התפעלות המלך יותר מאדם המדבר. כי כשאדם מדבר זהו עניין רגיל, וכשצפור מדברת יש בזה חידוש. לעבודת האתכפיא יש יתרון האור הבא מן החשך; חשך העולם הופך לאור, ונעשה יתרון באור עצמו. לעומת זאת, מלאך דומה יותר לבעל חיים ואף למכונה. ההבדל בין מכונה ובעל חיים לבין מלאך הוא רק עניין של דרגה, שכולם בחינת עומדים, בניגוד לאדם, שבכח הבחירה החפשית שבו, הוא בחינת מהלך – שיכול להלך בכל העולמות ובכל הכיוונים. לכן רק האדם יכול להעלות את כבוד ה' בכל העולמות. כי אף שהוא נמצא בתוך הקליפה – בעולם התחתון המסתיר ומעלים את האלוקות ביותר – הוא יכול לגלות אלוקות ולהמשיך את אור ה"סובב" הבלתי גבולי, שהוא נעלה ביותר, באור ה"ממלא" הגבולי. שעל ידי הבחירה החפשית, כפית הסטרא אחרא והמשכת אור אלוקי מיוחד בעולמות, הוא שובר את הקליפה, ונפרצת המחיצה שבין הגבול לבלי גבול, עד שהקדוש מכל מתגלה במקום שאין בו קדושה כלל, עד לעשית דירה לה' ית' בתחתונים. כך שלא רק ששמור לו מקום טוב בגן עדן העליון שבעולם הבריאה, אלא גם כשהוא נשמה בגוף בעולם הזה הוא זוכה לעליה גדולה יותר מהמלאכים, וגם למעלה יותר ממה שהיתה נשמתו לפני שהתלבשה בגוף. זהו יתרון האדם, לא רק על בעלי חיים, אלא גם על חיות הקדש, המלאכים והשרפים.

 

ההבדל בין עלית הנשמה לעלית התורה ומצוות

עשר ספירות הן בחינת אלוקות, כי אור אין סוף מתיחד בהן בתכלית היחוד. ומכיון שעשר ספירות דאצילות מתלבשות בעשר ספירות שבבריאה, ועל ידן בעשר ספירות שביצירה ועל ידן בעשר ספירות שבעשיה, נמצא שאור אין סוף מתיחד בכל הספירות שבכל עולם. וכשאדם מקיים תורה ומצוות בעולם הזה, התורה והמצוות מתאחדות עם הספירות, ומהן נמשך הזיו לנשמתו בגן עדן. כך שהנשמות בגן עדן נהנות מזיו השכינה שהוא זיו תורתן ועבודתן ממש, וזהו שכרן על עבודתן.

בלימוד התורה וקיום המצוות בעולם הזה נפעלת עליה הן לנשמה והן לתורה ועבודה שעסק בהן. אם כי יש הבדל בין עלית הנשמה לבין עלית התורה ומצוות. אהבה ויראה שכליים מעלים את הנשמות לעולם הבריאה, והן עומדות בהיכלות ומדורים שבבריאה, אבל תורתן ועבודתן עולות לעשר ספירות שבבריאה. ואהבה ויראה טבעיים מעלים את הנשמות לעולם היצירה והן עומדות בהיכלות ומדורים שביצירה, אבל תורתן ועבודתן עולות לעשר ספירות שביצירה. ומדוע אין הנשמה נכללת בספירות, כמו התורה והמצוות? – כי הנשמה המלובשת בגוף, אף שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, היא בבחינת "נברא ומחודש", בבחינת "אני". לעומת זאת, תורה היא חכמתו של הקב"ה ומאוחדת אתו ממש – אוריתא וקוב"ה כולא חד, והמצוות הן רצונו ית', הן אברי המלך.

 

ולמה רק על ידי אהבה ויראה שכליים או טבעיים, עולים התורה ומצוות לספירות שבעולמות בריאה ויצירה? – כי התורה בעולם הזה מלובשת בדברים גשמיים ומקושרת למטה, וכדי לעלות למעלה לעולמות רוחניים, היא צריכה ממוצע (רוחני) מחבר, הוא הרגש שבלבאהבת ה' ויראתו (כמו שכתוב בפרק טז).

 

זוהי תכלית ירידת הנשמה מגן עדן לעולם הזה – ירידה צורך עליה. מי שלומד תורה לא רק שמקבל ומשיג מהתורה, אלא גם גורם להמשכת וגילוי אור אין סוף בתורה, אור המתיחד עם התורה ביחוד גמור – אור נעלה יותר ממה שהתגלה בתורה עד כה. עליה זו בתורה פועלת עליה גם בלומד. גם המצוה היא גילוי אלוקות בעולם, שהרי העולם מלא ניצוצות אלוקיים, והאדם מפריד אותם מהקליפות ומעלה אותם לקדושה. המצוה פועלת את יחוד קוב"ה ושכינתיה – חיבור האור האלוקי שבעולם עם האור האלוקי שמעבר לעולמות. כך שעל ידי תורה ומצוות נמשך ומתגלה אור האצילות, זיו השכינה בגן עדן – שהוא אור נוסף נעלה באין ערוך מהאור הקיים כבר בגן עדן מאז שנברא. וממהות זיו זה, שהיא השגת מהות האלוקות, מתענגים הצדיקים, שעבדו את ה' באהבה ויראה, בתענוג נפלא בגן עדן. אור זה הוא זיו תורתם ועבודתם של הצדיקים. היינו, שהמצוות עצמן עשו את שכרן, כי שכר מצוה – מצוה. ומי שעבד את ה' בלי אהבה ויראה, יזכה לתענוג בגן עדן, אך לא לזיו השכינה; כי זיו השכינה נוצר על ידי פעולת האדם במעשה המצוות באהבה ויראה דוקא, כאמור (ראה ספר הליקוטים ג תסט, ו"משכיל לאיתן" להרב יקוטיאל שי' גרין פל"ט עמ' 213-214).

 

עבודת הצדיקים הגדולים שמעולם האצילות

עולם האצילות, שהוא הממוצע בין עולמות האין סוף לבריאה, יצירה ועשיה, כולו אלוקות ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. שם זה עולם האחדות שאין בו תחושה של פירוד. עולם האצילות הוא אצלו וסמוך, ושם האציל והפריש מאור אין סוף ב"ה. לכן הנאצלים בטלים לאור האין סוף כביטול זיו השמש בתוך כדור השמש. ומכיון שהם באחדות עם הבורא, הוא מאיר עליהם בגילוי. בעולם האצילות מתגלה חכמתו, בינתו ודעתו של אין סוף ב"ה, שלמעלה מטעם ודעת, לכן אי אפשר לנברא להתעלות ולהגיע לעולם זה על ידי עבודה שכלית. כי אין שום השגה לשום נברא בעולם האצילות. אי אפשר להשיג את חב"ד של אין סוף ב"ה המיוחדות בו, כמו שאי אפשר להשיג את מהותו של אין סוף ב"ה. מאחר שספירת החכמה שבעולם האצילות גבוהה מהשגת הנבראים: אנת חכים ולא בחכמה ידיעה, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעה (פתח אליהו) – חכמת ה' (שבאצילות) אינה החכמה הידועה לנו (חכמה תתאה שבספירת המלכות), וכמו כן, בינתו אינה מושגת לנו, כי שכל מוגבל אינו יכול לקלוט אור נעלה. את חב"ד דאצילות אפשר להשיג רק כשהן מתגלות בעולם הבריאה. וכמו שנאמר: לאו אורחא דמלכא לאישתעי מילין דהדיוטא (זהר ח"ג קמט ב) – אין דרך המלך לדבר דברי אנשים פשוטים. כל העולמות: בריאה, יצירה ועשיה, הם דברי הדיוטות בשביל הקב"ה, שאין הוא מתעסק בהם ממש, אלא שהם גילוי מעט מזעיר מהחב"ד שלו רק על פי יכולת ההשגה של הנבראים. כמו אבא שמדבר ומתעסק עם ילדיו ברמה שלהם. וכמו שאי אפשר להכניס פיל בקוף (=חור) של מחט, וכמו שאור חזק מאד מסנוור ואי אפשר להסתכל בו, כך ויותר מכן לאין קץ הוא אור האצילות, אור האין סוף, שהוא בלתי בעל גבול, ואינו יכול להיקלט בעולמות מוגבלים ובכלים של שכלים נבראים; שהרי לית מחשבה תפיסה ביה כלל (מאמר "פתח אליהו). כל המטרה של הצמצום וירידת חב"ד דאצילות בצמצום רב ועצום לעולמות בריאה, יצירה ועשיה הגבוליים, הוא כדי לגלות את השכל – חכמה, בינה ודעת – גם לנבראים. שגם נבראים שהם בעלי גבול ותכלית, יוכלו להשיג את השכל הנגלה בראיה מצומצמת ומוגבלת באופן שהם יכולים לקבל ולא מעבר לגבול יכולתם, שאם יקבלו מעבר לגבול יכלתם ייבטלו ממציאותם. ובדוגמת רב המצמצם את שכלו כדי להשפיע לכל תלמיד ותלמיד כפי ערכו.

 

זה ההבדל בין עבודת הצדיקים לבין עבודת הצדיקים הגדולים. שעבודת הצדיקים נמשכת מבינה ודעת של שכל נברא, והם "יש מי שאוהב" ו"יש מי שירא" – אף שיש להם ביטול מסוים, מה שהשכל מחיב. ואילו עבודת הצדיקים הגדולים נמשכת מחכמהכח מה, שעניינה ביטול במציאות מתוך הכרה ברורה שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). עולם האצילות משמש מדור לצדיקים הגדולים האלה, שהם למעלה מסתם צדיקים. עבודת הצדיקים הגדולים היא אפילו יותר מבחינת אהבה ויראה שכליים, שנמשכו מהשגה בגדולת ה'. צדיקים גדולים אלה נעשו בחינת מרכבה לאלוקות, כלי לה' בלבד, כמו האבות, שהיו מרכבה לאלוקות בכל אבריהם כל הזמן – בכל רגע ובכל שעה בלי הפסק. כל רצונם הוא רצון ה', שרק הוא מטה את דרכם, עד לביטול מוחלט לאלוקות כביטול הסוס כלפי רוכבו, וכנוני ימה דאזלין ביבשתא (דגי הים ההולכים ביבשה), שהעולם הוא זר ובלתי מובן להם. ואף שלית מחשבה תפיסא ביה כלל… רצון הלב מתבטל לגמרי לרצון ה', ולכן הוא נתפס ברעותא דלבא. על ידי עבודה עליונה של ביטול מוחלט כזה, הם מצליחים להיכלל ממש באור אין סוף ב"ה ולהתאחד בו ביחוד נפלא בתכלית היחוד.

 

ומה עניין עבודת הצדיקים הגדולים בספר זה של בינונים?

א. כדי להסביר את העניין בשלימות.

ב. גם אם אי אפשר להגיע לזה, אפשר שמשהו מזה יגיע גם לבינונים. כי במקום שמחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא, אפילו באופן חלקי.

 

ועוד ועיקר, שהבינונים מתעלים לדרגת צדיקים גדולים בעת רצון, כדלהלן.

 

התעלות הבינונים לדרגת הצדיקים הגדולים בעת רצון

לא כל אדם זוכה להגיע למדרגה של ביטול והתכללות מוחלטים באור אין סוף ב"ה על ידי כחו ועבודתו בכל עת, מאחר שזוהי דרגה גבוהה ביותר של עבודה תמה ומושלמת של הצדיקים הגדולים, שהם בחינת מרכבה, היא דרגת החיה שבנפש, דרגת עולם האצילות. בכל זאת, על ידי שאדם מכין עצמו ועושה עבודתו כאן למטה, יש עתים ופרקים שיש עת רצון מלמעלה, והרצון האלוקי מתעורר ומתגלה לאדם. כך שגם הוא יכול להגיע לדרגת ביטול של מרכבה לאלוקות כפי שהיא בעולם האצילות ובדוגמת האבות. ולמשל, בתפילת שמונה עשרה שהיא באצילות. כידוע התפילה היא כסולם, ובסולם ארבעה שלבים, שהם כנגד ארבעה עולמות:

א. הקרבנות ו"הודו" עד "ברוך שאמר" – כנגד עולם העשיה.

ב. פסוקי דזמרה – כנגד עולם היצירה.

ג. קריאת שמע וברכותיה – כנגד עולם הבריאה.

ד. תפילת שמונה עשרה – כנגד עולם האצילות.

 

תפילת שמונה עשרה היא בביטול של יראה ופחד כעבד לפני רבו, ובפרט בהשתחואות שבה יש ביטול מוחלט שלמעלה מהשכל, שהשתחואה עניינה אצילות, וכל התכופפות עניינה ביטול (והמשכה). וכמו ההתכופפות בטבילה במקוה, שעניינה ביטול, וככתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת (שי"ח פ"ה): כל קומה לפניך תשתחוה – שמתבטל וחושב עצמו לאין ממש כלפי מעלה. לכן אף שבדרך כלל נשמתו בעולם הבריאה, בזמנים מיוחדים של עת רצון מיוחדת, הוא עולה למעלה לאצילות.

 

וכמו הנשמות, העובדות את ה' באהבה ויראה מסותרות, שמקומם בעולם היצירה, ומידי שבת וראש חודש זוכות לעלות לעולם הבריאה, ששם מקום הצדיקים העובדים את ה' באהבה ויראה שכליים – כן הצדיקים עובדי ה' באהבה ויראה שכליים עולים לפרקים לדרגה גבוהה משלהם לעולם האצילות, ביטול שלמעלה מהשכל.

 

והנה שכר מצוה – מצוה

למדנו שמצוה גורמת את שכרה (פל"ז), וכאן לומדים שמהמצוה נמשך זיו השכינה הוא זיו תורתם ועבודתם ממש (פל"ט), השכר נמשך מעצם העבודה. שכר המצוה הוא ההארה של המצוה המתגלה לנשמה בגן עדן. כך שעל פי שכר המצוה יודעים מהי מהות המצוה: שבתפילין, למשל, נמשכת הארה מבחינת חכמתו ובינתו של הקב"ה, ובציצית נמשכת הארה מבחינת מלכותו וכיו"ב.

 

כאמור, מדרגת המצוה תלויה בכוונת המצוה. באהבה ויראה שכליים עולה המצוה לעולם הבריאה ונכללת בעשר ספירות דבריאה – גן עדן העליון. ובאהבה ויראה טבעיים עולה המצוה לעולם היצירה ונכללת בעשר ספירות דיצירה – גן עדן התחתון. והצדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה לאלוקות בחינת ביטול מוחלט, שמעל לטעם ודעת, עבודתם עולה לעולם האצילות, אלא שאין זה עניננו. לנו אין עסק בנסתרות ובבלתי מושג לנו. אנחנו צריכים ללכת על פי מה שגלוי ופשוט וברור לנו, ולעבוד את ה' בדרך של אהבה ויראה שכליים או טבעיים. זוהי הדרך שכל יהודי יכול להגיע אליה, וזהו חלק מתרי"ג המצוות. ובכל מה שנצטוינו יש גם נתינת כח לעשות את המצוה – כל אחד לפי דרגת נשמתו ורמת שכלו ומדת יגיעתו. אם כי, אף שהאבות הם נשמות דאצילות, בכל אופן, בכל יהודי יש גם את בחינת האצילות, וכל יהודי יכול לומר: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי? – להיות בחינת מרכבה, כעבודת הנשמות דאצילות ממש (ראה הרבי הרש"ב, ספר המאמרים תרע"ח-קז וראה "משכיל לאיתן" להרב י. שי' גרין פרק לט עמ' 235). כמו כן, הרבי מה"מ אומר, שכל יהודי בימינו, לאחר כל מה שעברנו, יכול להיות צדיק גמור (דבר מלכות, פרשת אמור תנש"א).

 

על כל פנים, עבודת כל יהודי צריכה להיות באהבה ויראה, ומובטח לו שיצליח. שבעבודתו באהבה ויראה שכליים או טבעיים תלוי טיב האור ומקום האור. אך בלי אהבה ויראה אין העבודה עולה למעלה – להיכלל בספירות שבעולם הבריאה או היצירה, שהם הנשמה שלמעלה מעולם, אלא נשארת למטה בעולם הפירוד. אמנם אם זה סתם שלא לשמה, אין היא נשארת בעולם העשיה הגשמי, אלא בהיכלות ומדורים שבעולם היצירה ובעולם העשיה הרוחני – הם חיצוניות העולמות, ששם עומדים המלאכים (כמו שכתוב בפרק מ). וכמו שכתוב בתיקוני הזהר: דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, ואינה יכולה לעמוד לפני ה'.   

 

אחת מהשאלות ששאלו רבנים גאונים את רבינו הזקן לאחר שיצא מבית הסוהר, מדוע הוא אומר שבלי אהבת ה' ויראתו אין המצוות עולות למעלה? והשיב להם שכך הוא על פי קבלה. שעל פי  תיקוני הזהר, אוריתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא – תורה בלי אהבה ויראה לא עולה למעלה. ומשלא קיבלו את ההוכחה מן הקבלה, נתן להם הוכחה מן הגמרא: כתיב: כי גדול מעל שמים חסדך (תהלים קח ה) – בעושים לשמה, וכתיב: כי גדול עד שמים חסדך  (תהלים נז יא) – בעושים שלא לשמה (מסכת פסחים דף נ עמוד ב)

   

גם מתוך שלא לשמה בא לשמה

בכלל מי שעובד את ה' בלי אהבה ויראה, הוא מי שלומד תורה סתם לא לשמה – שחסרה הכוונה לשמה, והיא מצות אנשים מלומדה (ישעיה כט יג) – לא בלב שלם (רש"י), כי כך הורגל מפני החינוך של אביו ורבו. אמנם יש לו יראת שמים בעבודת ה', ואין זה לא לשמה ממש, שאין כוונה לא טובה בעבודתו. בכל זאת, אין עבודתו ותורתו עולים למעלה. רק כאשר הוא לומד לשמה ממש, ומתעוררים אצלו אהבה ויראה שכליים או אפילו טבעיים, ואפילו בהסתר הלב, אך לפחות בגלוי במוח, אז תורתו ועבודתו עולים למעלה. ואמנם יש להשתדל מאד לעבוד את ה' באהבה ויראה. מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

 

אף שבעבודת ה' באהבה יש את "הלשמה", אין לעבוד את ה' רק באהבה, כי כשהיא לבדה בלי היראה אין היא עבודה; שעבודה היא עבודת עבד המשרת את אדונו מיראתו אותו. צריך לפחות יראה תתאה, שהיא היראה המסותרת בלב כל ישראל. כמו כן, אין לעבוד את ה' רק מיראה, כי אהבה ויראה הן שתי כנפיים ואי אפשר לעוף ולעלות בכנף אחד (ראה פרק מא).

 

אם כן, עבודה בלי אהבה ויראה אינה עולה למעלה, ושכרו בגן עדן הוא חיצוני בלבד. שאינו נוגע במהות האלוקות, כי אינו זוכה לזיו השכינה. אף על פי כן, העוסק בתורה שלא לשמה סתם, אמנם אין תורתו ועבודתו עולות למעלה, אך אינן יורדות לגלות.

 

לעומת זאת, יש מי שעוסק בתורה שלא לשמה ממש; לא בשביל לעשות את רצון ה', אלא מתוך כוונות לא טובות; בשביל הכבוד, כדי להיות תלמיד חכם וכד'. זוהי פניה מצד קליפת נוגה, המביאה לישות, גאוה וגסות הרוח, שהן מדות רעות דקליפת נוגה. אמנם אין זה חמור כל כך כמו מצד ג' קליפות הטמאות, בכל זאת תורתו ועבודתו נמצאות בגלות בקליפת נוגה עד שיעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם (יומא פו א). על ידי התשובה מתגלה האור האלוקי שהיה בהסתר והעלם. על ידי תשובה נכונה התורה לא רק יוצאת מהגלות אלא גם עולה למעלה. הוא שב אל ה' ותורתו שבה עמו ושניהם עומדים לפני ה', אף אם אין הוא לומד אותה שוב.   

 

מי שעובד את ה' על מנת לקבל שכר ולהינצל מן הענש, גם הוא עוסק שלא לשמה, אך לא שלא לשמה ממש. ואף אם לומד להיות תלמיד חכם אבל גם לשמה לעשות רצון ה', אין זה שלא לשמה ממש. לכן התורה יכולה בנקל לעלות משם, ואין הדבר תלוי בתשובה; כי מי שלמד סתם לא לשמה, ולא שלא לשמה ממש, אינו צריך תשובה, אלא מיד שלומד אותו לימוד לשמה, מצטרף גם הלימוד הקודם שלא לשמה סתם ועולה למעלה. שהרי לא ירד לקליפת נוגה, כי לא היה לו שום תוכן פנימי, לא חיובי ולא שלילי. לכן תמיד כדאי ליהודי ללמוד שבסוף יעלה כל לימודו.

 

אם כן, המסקנה היא, שלעולם יעסוק האדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה (ואפילו שלא לשמה ממש) בא לשמה (על פי פסחים נ ב; נזיר כג ב) – כי המאור שבתורה מחזירו למוטב, ואז כל תורתו ועבודתו עולים לקדושה. ובסופו של דבר, ברור ופשוט שכל יהודי יחזור בתשובה, בין בגלגול זה בין בגלגול אחר. וגלגול יכול להיות גם באותה חטיבת חיים; ובפרט בדורנו, דור אחרון לגלות, שלא יהיו בו עוד גלגולים. והעיקר, ששום יהודי, אפילו רשע, לא ידח מה' – מי שהיה נדח מה' זמנית, לא יישאר נדח לנצח, שסופו לעשות תשובה. כמו שכתוב: לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב יד יד).

 

וכמו בלימוד תורה, כך גם לגבי תפילה שלא בכוונה. שתפילה בלי אהבה ויראה יש לה תיקון בנקל. הזוהר מתאר את המלאך הממונה על פתח המלך למעלה, שמקבל ומעביר את תפילות ישראל הבוקעות אוירים ורקיעים: אם זה תפילת רבים – כל התפילות מתעכבות שם, עד שנעשות עטרה לצדיק חי העולמים. ואם זה תפילת היחיד – אם היא תפילה יפה, המלאך מכניס אותה לפני המלך הקדוש, ואם לאו, המלאך דוחה אותה ויורדת ומשוטטת בעולם ועומדת ברקיע התחתון שברקיעים, המנהיגים את העולם למטה; והממונה על אותו רקיע לוקח את כל התפילות הנידחות, שנקראות "תפילות פסולות", וגונז אותן עד שיעשה אדם תשובה. ואם שב בתשובה ומתפלל תפילה אחת טובה, עולה המלאך למעלה ולוקח את התפילה הפסולה, עד שנפגשת בתפילה הטובה ועולות שתי התפילות ומתערבות יחד ונכנסות לפני המלך הקדוש. שכל תפילה משאירה רושם, אפילו חלש, ואפשר לחזקה על ידי תפילה אחרת.

 

ומכיון שהתפילה היא תמיד לה', וזוהי כוונת המתפלל, (אם כן, תמיד יש כוונה בתפילה), לכן מספיק שבמשך השנה תצטרף מכל השנה תפילה אחת בכוונה ממש, ואפילו חלקים מהתפילה מצטרפים, כך שכל תפילות השנה עולות למעלה, כמו שכתוב בזהר (זהר חלק ב רמה ב). וכמו שכתוב בקונטרס אחרון (עמ' 308). 

פרסום תגובה חדשה

test email