פרשת תולדות – השפעת אברהם ויצחק על בני דורם

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ו מרחשון ה׳תשע״ד
דרכו של אברהם – לרדת מטה: לא להמתין עד שעובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק של רגליהם והמאמינים באמונות טפלות, יזדככו ויתעדנו טבע מידותיהם המגושמות, אלא מיד להשפיע בהם אמונה. אבל עבודת יצחק היתה לקרב בדרך פנימית, כמו עבודתו ב'חפירת בארות' שהיא כרוכה במאמץ איטי ומתמשך, ורק בסוף המאמץ וההשקעה נראית התוצאה, ומים חיים פורצים מהבאר והמעין ללא הפסקה, כך עבודתו בתיקון הנשמות והשבתם לחיק הקדושה נעשתה בדרכים פנימיות, לחדור ולהעמיק לנבכי הנפש, ולתקנה מתוך פנימיות מהותה.
מאת הרב יוסף קרסיק
העיר

 

 

הבדלים בין האבות

ישנם הבדלים משמעותיים בין הנהגת אברהם אבינו להנהגת בנו יצחק אבינו: אברהם נשא פילגש (הגר), ויצחק לא נשא פילגש; אברהם נולד בחוץ-לארץ וגם כשעלה לארץ יצא ממנה לחוץ לארץ מספר פעמים ואילו יצחק נולד בארץ הקודש, בחי חי כל ימיו ולא יצא ממנה לעולם; אברהם היה רועה צאן ויצחק חפר בארות מים; לשניהם היה ילד שסטה מדרך הישר והאמת, לאברהם ישמעאל וליצחק עשו, ושניהם פעלו לקרבו ולחזקו, אך יש הבדל בתוצאה: ישמעאל שב בתשובה בסוף ימיו, ואילו עשו מת ברשעו[1].

לפי הפשט אין קשר בין הדברים האמורים, אבל בתורת הנסתר מוסבר שכולם נובעים מנקודה יסודית אחת – שיטה שונה איך להתייחס לעולם ולסביבה – ומתוכה נוצרו כל ההבדלים ביניהם[2].

לרדת או לעלות

כך אומרת תורת החסידות: "אברהם ירד והשפיל עצמו אל מקורביו כדי להחדיר בהם אמונה, ואילו יצחק העלה ורומם את מקורביו לדרגת האמונה".

נמשיל את הדברים לשני בני אדם, שאחד נמצא בפסגת הר גבוה והשני בתחתית ההר, ויש שתי דרכים לקרב ביניהם – או שהעליון ירד אל העמק, או שהתחתון יעלה אל הפסגה; מצד אחד הירידה מטה הרבה יותר קלה ודורשת פחות מאמץ ופחות זמן, ואילו טיפוס ועליה דורש כוח ועוצמה מרובה, הוא נעשה בשלבים, צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה, ופה ושם נדרשת הפסקת מנוחה והתרעננות עד שמצליחים להגיע לפסגה, בדרך כלל העליה אורכת הרבה יותר זמן מהירידה;

אבל מצד שני כשהעליון יורד למטה והתחתון נשאר בעומק התהום, הרי התחתון בעצם לא התעלה, ואילו כשהתחתון מטפס ועולה מעלה, סוף סוף הוא מתעלה ומגיע לפסגה.

גם בדרך לימוד התורה לילד שעדיין לא יודע לקרוא, יש שתי צורות: או להתחיל בלימוד צורת האותיות ולהמשיך ולהתקדם שלב אחר שלב, בלימוד הניקוד, צירופי האותיות, המילים, המשפטים וכו', עד שהילד יוכל לקרוא ולהבין פסוק בתורה; או שהמורה יקריא וישנן עמו את הפסוק, בלי ללמדו קריאה.

יש יתרון ומעלה בכל אחת מהדרכים: היתרון בדרך הראשונה שלאחר שהילד לומד לקרוא בעצמו, הוא יכול להתקדם וללמוד פסוקים נוספים שהמורה לימדו; והיתרון בדרך השניה שאין צריך להמתין זמן רב, לעבור הליך איטי, ממושך וקשה, עד שהילד לומד לקרוא ורק אז ילמד את הפסוקים, אלא מיד כשהמורה מתחיל ללמדו – הוא ידע ומבין היטב את הפסוקים. זאת ועוד, כיוון שהמורה מלמדו את הפסוק הוא מבינו לאשורו ועל בוריו, ואילו ילד שהמורה מקדיש את הזמן ללמדו קריאה ולאחר-מכן הילד לומד את הפסוקים בעצמו, הוא לא מגיע לאותה רמה הבנה מדוייקת, כמו הילד שהמורה הקדיש את הזמן ללימוד הפסוק.

דרכי הקירוב לה'

שני דרכים דומות קיימות גם בצורת ההשפעה והקירוב של אנשים רחוקים מאמונה וקיום תורה-ומצוות:

"לרדת אליהם למטה" – לדבר בשפתם המוגשמת ולהשתמש בדוגמאות מעולמם הנחות, לשלהבם ולעוררם לה' על-ידי סיפורי מופתים ודיבורים רגשיים חמים, ובשמחה פורצת גדר, לעודד ולהלהיב למסורת ישראל, אך המהות הפנימית של האנשים הפשוטים לא שונתה, הם נותרו גסים וחומריים והם לא התחברו בהבנתם ובמהותם השכלית-פנימית לאמת האלוקית;

או "להעלות אותם למעלה" – לרומם מעולמם הנחות והגס, ולנהל עמהם דיונים הגיוניים שכליים ממושכים, ללמוד ולהעמיק בתורה בקדושה ובמיוחד פנימות התורה והחסידות, וכך אט אט ישתנו ויתהפכו דעותיהם הכפרניות הפסולות וטבע מידותיהם הגסות ומנותקות מהאמת הקדושה, עד שהם יתעדנו ויזככו ויתחילו להבין את התורה והמצוות ולהרגיש מעלתן ומתוך ידבקו במסורת אבותינו.

היתרון בדרך הראשונה – שזה נעשה בדרך מהירה, בז'בנג זריז, כמו להבת אש הפורצת בשניות מאסופת קש ותבן, אך מצד שני האש עלולה להיכבות במהירות וההתלהבות עלולה לשקוע ולהעלם, ומיד יצוצו דעות כפרניות והמדות הרעות שלא תוקנו, והם עלולים לחזור לסורם, והיתרון בדרך השניה שלמרות איטיותה, היא נקבעת וניצבת איתנה, ובכל מהותו הוא קובע את עצמו בנצחיות לתורה ומצוותיה, שכן הוא עקר ומחה את השלילה ממוחו וליבו, כמו גזע עץ, שלוקח זמן ממושך עד שהאש נאחזת בו, אך משהיא נאחזה בו – היא שורדת זמן ממושך והיא עמידה בפני הרוחות.

בדרך השניה משקיעים זמן רב בכל אדם כדי ללמדו והתוצאה איכותית מאוד – צומח אדם מלא וגדוש ברוחניות, אבל בדרך הראשונה כיוון שמשקיעים פחות זמן בכל אדם – ניתן להגיע לכמות אנשים יותר מרובה.

להכניס אורחים ולחפור בארות

שתי גישות האמורות הן בעצם שיטותיהם של אברהם וליצחק:

דרכו של אברהם – לרדת מטה: לא להמתין עד שעובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק של רגליהם והמאמינים באמונות טפלות, יזדככו ויתעדנו טבע מידותיהם המגושמות, אלא מיד להשפיע בהם אמונה. לכן הוא הכניסם לאוהלו, כלכלם ופרנסם ועודדם להאמין ולברך לה', אף שברור שמהמפגש הקצר בסעודה לא שינה את מהותם ואישיותם, אלא שכיון שהם הוקסמו מאישיותו המופלאה והושפעו מרוחו המיוחדת, שמעו לעצתו והודו וברכו לה' – אך האם מהותם הפנימית שונתה? האם המשיכו לברך לה' גם אחר שיצאו ממשכנו? ברור שלא!

אלא שבכשרונותיו הנדירים הצליח אברהם לפעול עליהן להאמין בה', ואם-כן זה בעצם כמו שאברהם דיבר מתוך גרונם ואמר ברכה לה', ולא שהם מתוך מהותם הפנימית-שכלית בירכו והודו לו [וכן משמע מלשון המדרש שאברהם "הקריא .. שמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב", שהוא כאילו הקריא ודיבר מגרונם, והם לא התחברו לאמונה מעומק אישיותם].

אבל עבודת יצחק היתה לקרב בדרך פנימית, כמו עבודתו ב'חפירת בארות' שהיא כרוכה במאמץ איטי ומתמשך, ורק בסוף המאמץ וההשקעה נראית התוצאה, ומים חיים פורצים מהבאר והמעין ללא הפסקה, כך עבודתו בתיקון הנשמות והשבתם לחיק הקדושה נעשתה בדרכים פנימיות, לחדור ולהעמיק לנבכי הנפש, ולתקנה מתוך פנימיות מהותה.

בסגנון חסידי שתי צורות אלו מכונות "מלמעלה למטה" ו"מלמטה למעלה": מלמעלה למטה – ההשפעה האלוקית יורדת ונובעת מאליה ללא הכנת התחתון ולמרות שאינו מוכשר ומזוכך דיו, המטה לא השתנה ממהותו ולא התעלה לדרגה חדשה אלא הוא נותר במצבו הקודם. מלמטה למעלה – שהעולם מזדכך ומתוך כך הוא מתעלה ומקבל התגלות אלוקית בהתאם לרמת ההזדככות שלו.

בית המקדש הראשון והשני

בתורת החסידות מוסבר שזה גם ההבדל בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, שהרי בבית המקדש חוברו להם שני קצוות הכי רחוקים, הנעלה והנחות מכל – הקדושה האלוקית הנשגבת והעולם הגשמי התחתון – ושתי דרכים לחיבור:

במקדש ראשון הקדושה שרתה בעולם למרות שהוא לא הוכשר אליה, לכן היו עליות וירידות דרמטיות וקיצוניות, גדולים עולם וענקים מופלאים ואנשים שפלים ונחותים – מלכים גדולים ונביאים ואנשי-רוח, שהגיעו לדרגות ופסגות רוחניות נעלות ונשגבות, ועובדי עבודה זרה, שופכי דמים וחוטאים ברמות קיצוניות ביותר, כיוון שהעולם הגשמי מצד עצמו נשאר נחות ושפל, והאור האלוקי ירד אליו, אבל הוא לא השתנה ולא עידן עצמו לקראתו;

אבל בהיסטוריה של בית המקדש השני לא היו פערים כה קיצוניים כמו בבית הראשון, לא היו מלכים ונביאים ומצד שני לא היו עובדי עבודה זרה ושופכי דמים בכמות כבבית ראשון, וזאת משום שההשפעה האלוקית בבית שני פעלה בדרך אחרת – להשקיע בפנימיות ובאיכות, לזכך ולעדן ולהכשיר לקבלת השפע האלוקי.

לכן "כבוד" הבית השני היה גדול מהראשון, ככתוב[3] "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון", והוא היה יותר גבוה מהראשון בשבעים אמה[4] והחזיק מעמד יותר ממנו בעשר שנים[5], כי למרות שבבית השני חסרו חמשה דברים חשובים ומרכזיים – ארון הקודש, אורים ותומים, אש התמיד היורדת משמים, השכינה ורוח הקודש – הוא היה גדול במעלה רוחנית, משום כשהתחתון מזכך עצמו הרי זה כתלמיד שלמד לקרוא בכוחות עצמו, שהוא יודע לקרוא גם דברים נוספים.

תלמידי רבי יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי מרביצי התורה והמנהיגים הרוחניים בסוף ימי הבית השני בירושלים וביבנה, הוא העמיד תלמידים מופלגים, והגדול שבהם היה 'רבי אליעזר בן הורקנוס' ויש אומרים שהגדול הוא 'רבי אלעזר בן ערך' – המחלוקת מיהו גדול התלמידים נובעת מהנושא האמור:

יש תלמיד בעל זכרון מופלג הזוכר את כל תורת רבו, אך הוא אינו חריף וחדשן, אם יתקבל בנושא שרבו לא לימד – לא ידע לחוות בו דעה ברורה. ויש תלמיד חריף, שאף שאינו זוכר את כל תורת רבו, הרי שכלו התזדכך, והוא מסוגל לחוות דעה ולחדש גם במה שלא לימד רבו.

השפעת הרב בתלמיד בעל הזכרון היא בבחינת מלמעלה למטה, הוא כאילו יורד ונכנס לתוך מוחו של התלמיד ומדבר מתוך פיו, אך מוחו של התלמיד לא השתנה ולא נעשה יותר חריף, והשפעת הרב בתלמיד החריף היא בבחינת מלמטה למעלה, לעדן ולהעמיק את שכל התלמיד ולשנות ולשפר אותו, שיתעלה ויהפך לחריף וחדשן.

בנקודה זה נעוץ ההבדל בין שני התלמידים האמורים: גדולת רבי אלעזר בן הורקנוס היתה בזכרון כל דברי רבו על בורים בדיוק וללא שום שיבוש – "בור סוד שאינו מאבד טיפה", וגדולת רבי אלעזר בן ערך היתה בחריפות וחדשנות  – "כמעין המתגבר".

ראשו של עשו הרשע

לכן אברהם יצא מארץ הקודש לחוץ לארץ והוא לקחת שפחה ונולד לו ממנה ישמעאל, כי אברהם השפיע גם למטה, לאלו הנמצאים במקומות נחותים ושפלים ביותר, ואילו יצחק חי כל ימיו בארץ הקודש ולא לקח שפחה, כי הוא ברר את השפעתו רק לאלו שהתעלו לקדושה ולא נותרו בתחתית ובטומאה .

ולמרות זאת אברהם הצליח להשפיע על ישמעאל שבאחרית ימיו ישוב בתשובה, אף שהיה גוי ואילו עשו למרות היותו יהודי, מת ברשעו, כי אדרבה דווקא כיוון שאברהם השפיע מקדושתו גם למקומות נחותים ביותר, לכן הצליח לתקן גם את ישמעאל, שלא כעשו שבשל נחיתות יצחק היה מנותק ממנו.

ולכן קבורת עשו היתה שונה מהרגיל: ראשו נקבר אצל יצחק אביו ("בגו עיטפי' דיצחק"), ואילו גופו נקבר מחוץ למערת המכפלה, כי בהיותו בן לאב ואם יהודים הרי נשמתו נשארה קדושה, לכן ראשו קבור בקדושה, ואילו גופו התרחק והפך ל"מומר", לכן נקבר מחוץ למקום הקדושה.

המעלה המופלאה של מלך המשיח

המאמר הנוכחי מאיר באור יקרות את המעלה האדירה והמופלאה של ימות המשיח לעתיד לבוא:

בדרך כלל שתי צורות ההשפעה האמורה מתנגשות אחת ברעותה ואינן יכולות לשכון בצוותא, אדם המשקיע זמנו בהשפעה כמותית אינו פנוי להשקיע באיכות, וכן להיפך מי שממקד השפעתו באיכות מושפעיו אין עיתותיו בידו להשפיע בכמות רבה. גם במובן הרעיוני: אם המושפע מתרומם ומתעלה מתחתיותו, ממילא ההשפעה הקדושה אינה יורדת עד למקומות הנחותים, ואם ההשפעה יורדת מטה עד לתחתית, לא בהכרח שהתחתון יתעלה ויתרומם מעצמו.

המצב המופלא והמעולה שיהיה לעתיד לבוא יתרחש במלך המשיח, שיצטרפו בו גם יחד, שתי המעלות האדירות של אבותינו הקדושים – אברהם ויצחק:

השפעת המלך המשיח תופץ גם בכמות הכי גדולה – לכל בני ישראל, גם לאלו הנמצאים במקומות הכי רחוקים והכי נחותים, באיי הים שבקצווי תבל, ככתוב "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" שלא ישאר שום יהודי בגלות, וגם השפעתו תפעל באיכות הכי נעלית שכולם יתעלו למעלה גדולה ביותר, כפסקו של הרמב"ם[6]: שיהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו' שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

הערות

 


[1] ישנם הבדלים נוספים, אך הם דורשים הרחבה רבה, ואין כאן המקום.

[2] בחסידות מוסבר שהבדלי השיטות נובעים ומתחילים כבר מהשורש הנשמתי העליון של כל אחד מהם: נשמת אברהם היא מספירת החסד ונשמת יצחק מספירת הגבורה.

[3] בבא בתרא, דף ג, עמוד א. על יסוד הנביא בחגי, פרק ב, פסוק ט.

[4] גובה הראשון 30 אמה, והשני 100 אמה.

[5] הראשון 410 שנה והשני 420 שנה.

[6] בסוף ספרו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email