פרשת וישב – מעמד הבכור במשפחה

יום רביעי י״ח כסלו ה׳תשע״ד
במאמר לפרשתנו פרשת וישב כללנו בנושא "מעמד הבכור במשפחה" גם תת נושאים אלה: קנאת האחים בני יעקב והשלכותיה, יחסי ראובן ויוסף, עץ משפחתי, שני בכורים – מהאב ומהאם, הקשר הראשוני בין בעל לאשה, למה נפטרה רחל בלידת בנימין? על פי מדרשי חז"ל, קבלה וחסידות לאור תורת חב"ד.
מאת הרב יוסף קרסיק

 

 

אצילות הנפש של ראובן

למרות שראובן היה הבן הבכור גם לאביו יעקב וגם לאמו לאה ומעמד הבכורה הגיע לו, הוא לא זכה בבכורה ובירושה פי שנים, אלא אחיו הכמעט הכי קטן – יוסף שהיה בכור לאמו רחל (שירש כפלים, ששני בניו, מנשה ואפרים "כראובן ושמעון הם").

כאן רואים את גדולתו ואצילות נפשו של ראובן:

קנאה בין אחים בתוך המשפחה עלולה ליצור מריבות וסכסוכים עם שנאה עזה ונוראית, כמו עשו שרצה להרוג את יעקב אחיו, וכמו ישמעאל שרצה להרוג את יצחק אחיו וכמו אחי יוסף שרצו להרוג את יוסף, המניע לשנאה היתה תחושת קנאה ואפליה בין האחים;

שונה ומיוחד מכולם היה ראובן, שלמרות שזכויות הבכורה הגיעו לו בצדק! הוא היה הבכור האמיתי, לא שנא ולא נטר טינה ליוסף שנטל ממנו את הבכורה, ויתירה מזו הוא אהב אותו יותר משאר האחים! שכשהם רצו להורגו, היה זה ראובן שגונן עליו והצילו לחיים, "וישמע ראובן ויצלהו מידם" בעצתו שיזרקו אותו לבור ולא יהרגוהו.

[השראה וכוח לא לקנא ולשנוא, קיבל משמו "ראובן", שמשמעותו "ראו מה ביני לאחרים", "ראו מה בין בני לבן חמי", שאילו הם שנאו את אחיהם אבל הוא שונה מהם, ואוהב את אחיו].

הדבר פותח את דיוננו השבועי להבין את עצם מצוות הבכורה, מדוע בכור יורש פי שניים? הרי אפליה בקרב אחים בני משפחה עלולה לגרום למלחמות ותוצאות הרסניות, וכבר אמר אדם חכם "כששני אחים רבים – המנצח הוא המפסיד", מדוע התורה העמידה בנסיון כל בני משפחה, שתיווצר אפליה בין הבכור לשאר אחיו?

בכור מהאב או מהאם

גם צריך להבהיר בעצם דין הבכורה מי נחשב בכור, הילד הראשון של האב או של האם? כלומר אדם שהתחתן עם שתי נשים האם הבכור הוא הראשון שנולד לאב, או הראשון שנולד לאם, ואז יהיו שני בכורים, בכור של האשה הראשונה ובכור של האשה השניה [וכן רווק שהתחתן עם אשה שכבר ילדה ילדים מנישואיה הקודמים, ועתה ילדה לבעלה הנוכחי בן ראשון, האם הוא נחשב בכור, למרות שאמו כבר ילדה ילדים, כי לאביו הוא הבכור]?

ההלכה אומרת שלעיתים הבכור תלוי באב ולעיתים תלוי באם: לענין ירושות (כלכליות, ומשרת כבוד, מלכות וכדומה), הבכור מהאב יורש פי שניים, ולענין "פדיון הבן" (לפדות את הבכור הנולד מהכהן) הבכור של האם צריך להיפדות, כדברי התורה "פטר רחם תפדה לי", הראשון הנולד מרחם האם צריך להיפדות, אפילו שלאביו נולדו ילדים מאשה קודמת.

וצריך להבין מדוע בדברים מסויימים הבכורה היא הראשון מהאב ובדברים מסויימים באם?

מענין לענין באותו ענין, בנקודות נוספות יש הבדל בין היחוס אחר האב או הייחוס אחר האם:

היהדות נקבעת לפי האמא: מי שאמו יהודיה אפילו שאביו גוי – הוא יהודי ומי שאמו גויה ואביו יהודי – אינו יהודי. והיחס השבטי נקבע לפי האבא: לדוגמא מי שאביו כהן ואמו ישראלית – הוא כהן, ומי שאביו ישראל ואמו כהנת – הוא ישראל ואינו כהן [גם היחס העדתי למנהגי עדות אשכנז וספרד, נקבע לפי העדה של האב ולא לפי העדה של האם].

גם בנוגע לכהנים העובדים בבית המקדש יש השלכה לאב או לאם:

תחילה נקבע שעבודת הכהונה תלויה באם הילוד – שמי שנולד בכור לאמו הוא כהן, כי בתחילה הכהונה היתה של הבכורות מכל משפחות שנים עשר שבטי ישראל, כל ילד הנולד ראשון לאמו (ולא לאביו) התקדש לעבודת הא-ל, אבל מסמוך לחטא העגל השתנה המצב והכהונה העוברה לשבט הכהנים וממילא היא נעשתה תלויה באב (אף כי לא רק לבכורים) – מי שאביו כהן – גם הוא כהן, ומי שאביו אינו כהן – איננו כהן. ובימות המשיח יחזור המצב לקדמותו, שהכהנים יהיו הבכורות מהאמא שבכל משפחה מישראל.

בדברים נוספים מבדילים בין יחס האב לאם: כשאדם עולה לתורה מזכירים את שם האב, "פלוני בן פלוני", גם כשמזכירים נשמות נפטרים מזכירים את שם אבי הנפטר, ואילו כשמברכים חולה ב"מי שבירך" מזכירים את האם "פלוני בן פלונית" – מה פשר השינויים בדבר?

במאמרינו זה נדון בשני הענינים: 1) עצם הבכורה – מדוע התורה מעניקה לבכור מעמד מיוחד. 2) ההבדל בין הבכור של האב לבכור של האם.

הענף הראשי של המשפחה

בדברי התורה "כבד את אביך" המילה "את" מיותרת, שכן מספיק היה לכתוב "כבד אביך", ופירשו חז"ל שה"את" מלמד שצריך לכבד גם את האח הגדול, "בן בכור חייבין כל אחיו בכבודו" (כתובות דף קג,א. זוהר, ג, פג,א. אך ההלכה היא שצריך לכבד כל אח הגדול ממך, ולא רק בכור)? ויש להבין מדוע?

החובה לכבד אח גדול אינה כמו החובה לכבד אדם מבוגר, אלא היא חלק ממצוות כיבוד אב, התורה ציוותה לכבד אח גדול בתוך הציווי לכיבוד הורים. לשון אחר: כשאדם מכבד את אחיו הגדול הוא בעצם מכבד את הוריו, מדוע?

בתורת הקבלה (עץ הדעת טוב, פרשת אמור) כתוב שהקשר המשפחתי בין הורים לילדיהם אינו רק קשר גופני רגשי, אלא גם קשר נשמתי – "אבא ואמא מולידים לא רק את "גוף" ילדיהם אלא גם את "נשמתם", על-ידי שהם נותנים בהם ניצוץ מנפשם שלהם. לכן נפשות ההורים והילדים מעורבות וקשורות זה בזה".

הבעש"ט (כש"ט, סרי"ב) המשיל את התא-המשפחתי לעץ עם שורשים וענפים: ההורים הם הגזע והשורשים, והצאצאים הם הענפים, וכשם שכל הענפים, גם הגבוהים בצמרת העץ, יונקים מאותן שורשים שבמעמקי האדמה, כך כל הנשמות והכוחות של בני המשפחה מחוברים זה בזה. גם אחים שגדלו ועזבו את ה"קן" ונפרדו למדינות ואפילו ליבשות רחוקות, נותרים מחוברים וקשורים בקשר פנימי שורשי בכוחותיהם הרוחניים עם כל בני המשפחה.

[בשל כך אמרה תורה "פוקד עוון אבות על בנים", שלכאורה מדוע הבן נענש בשל חטאי אביו? אלא היות שנשמתו ניצוץ מנשמת אביו, ממילא כשנפשו וכוחו הרוחני של האב נפגם בחטאים, גם נפש ילדיו נפגמו, כשם שכאשר שורשי העץ נפגמים ממילא גם ענפיו – היונקים ממנו – נפגעים].

עתה נבין את המעמד המיוחד של האח הבכור:

אח בכור הוא כמו "ענף ראשי" עליו וממנו צומחים שאר הענפים, שלמרות שכולם יונקים חייהם מהשורשים שבאדמה, בכל-זאת, למעשה הענפים הצומחים על הענף הראשי מקבלים את יניקת חייהם ממנו; כך גם באחים, נשמות כל האחים יונקות ומחוברות דרך הבכור. זו סיבת הציווי "לכבד" (=כלומר להתחבר במיוחד) לאח הבכור.

[לפנינו ציטוט מתורת האריז"ל (שער הכוונות, כוונות ק"ש, ו. שער הפסוקים, וירא): בביאה ראשונה מכניס הבעל באשתו רוח חדשה, ואותה רוח נשארת בה לנצח, וכל הילדים שיוולדו במהלך חייהם מקבלות נשמותיהם מהרוח שהשאיר הבעל בביאה ראשונה, שכל ילד לוקח ניצוץ מאותו רוח, וכשמסתיים אותו רוח ולא נשאר ממנו כלום – הם מפסיקים ללדת (כלומר לפי עוצמת הכוח הנשמתי הראשוני שהבעל נתן באשתו בפעם הראשונה כך יהיה מספר ילדיהם, לא פחות ולא יותר), אך הבן הראשון לוקח את עיקר הרוח ההיא, והבאים אחריו נוטלים מה שהשאיר להם, לכן האח השני טפל לראשון, והשלישי טפל לשני אחיו הראשונים לפי שלקח השיריים שנשארו ממה שלקחו. וזה סוד גדולת מעלת הצדיקים והחובה לכבדם, כי הם קיבלו מתחילת השורש הרוחני של נשמות כלל ישראל].

אופי הזכר והנקבה

עתה עלינו להבחין בין בכור מהאב לבכור מהאם, לצורך כך נגדיר תחילה את הכוחות הרוחניים של האב והאם, שההבדלים והפערים המנטליים והנפשיים בין זכר לנקבה מצביעים על הבדלים בכוחות הרוחניים-נפשיים שביניהם:

בתורת הנסתר מגדירים את הזכר בבחינת "משפיע" ואת הנקבה בבחינת "מקבל".

ראשית חובה להבהיר ש"מקבל" לא מצביע על נחיתות, כאילו אנו אומרים שאין לו מעצמו והוא זקוק לקבל, ו"משפיע" לא מצביע על עליונות, כאילו אנו אומרים שהוא מלא וביכולתו להשפיע ולתת; כי אדם "מלא" היכול להשפיע ואדם "ריק" שזקוק לקבל אינו תלוי בין זכר לנקבה, יש זכר ריק ויש נקבה מלאה.

ההגדרה משפיע ומקבל עוסקת בתכונות האופי הבסיסיות של הזכר והנקבה, גם תינוק בן יומו שעדיין לא למד ולא קנה שום דעת ותבונה שורש נשמתו וכוחותיו הם בחינת משפיע, וגם אשה מוכשרת, גאונית ועשירה שורש נשמתה וכוחותיה הם בחינת מקבל.

הגדרת ה"משפיע" היא שהקשר עם הזולת נעשה בדרך של עליונות, להשפיע ולהשמיע לזולת, וזה יכול להיות בגוון חיובי, אדם מלא וגדוש בתכנים ודברים חיוביים וטובים המדריך ומשפיע לזולת דברים טובים ומבורכים אבל זה יכול להיות גם בגוון שלילי, אדם מושחת ומקולקל המדריך את הזולת לדברים לא טובים.

ואילו הגדרת ה"מקבל" זה היכולת להיות אוזן-קשבת לזולת ולקבל וללמוד ממנו [וזו מעלת החכמה, כמאמר המשנה "איזהו חכם – הלומד מכל האדם"], ויכול להיות לזה גוון חיובי לכבד ולקבל כל אדם בלי לדקדק מי הוא ומה הוא, להטות אזון ולגרום לאדם מופנם ובעל מעצורים, לפתוח את סגור-לבו ולהקל על הבעיות והסיבוכים אליו הוא נקלע וכך להציל אותו, ויכול להיות בתכונת המקבל גוון שלילי, לקבל גם מפושע ועבריין שלילי, ועל-ידי זה להיפגע ולהיות מושפע ממנו.

ה"משפיע" בונה קשרים חברתיים לפי הקנה מידה של היכולת להיות משפיע – במידה שהזולת מוכן לקבל ממנו (דעה, כסף וכדומה) הקשר עמו יתקיים, ובמידה שהזולת אינו מוכן לקבל – הקשר עמו יתבטל; וה"מקבל" בונה את קשרים חברתיים לפי הקנה-מידה של היכולת לקבל מהזולת, במידה שהלה מוכן לתת לו (לדבר ולשוחח עמו וכדומה – הקשר יתקיים, ובמידה שהזולת אינו מוכן לתת לו – הקשר עמו יתבטל.

יש להבהיר: מדובר על בחינת זכר ונקבה בטהרתם, אבל בדרך-כלל בני אדם, גם גברים וגם נשים, נבראו עם כוחות משולבים של משפיע ומקבל גם יחד, אלא שבאופן כללי המוטיב המרכזי והבסיסי בגבר הוא משפיע ובנקבה מקבל, אך גם בגבר ישנן כוחות של מקבל וגם בנקבה ישנן כוחות של משפיע.

בכור מהאב או מהאם

עתה תובהר תמונת הכוח הרוחני של "בכור מהאב" ו"בכור מהאם": בכור מהאב הוא "ראשית אונו" של בחינת המשפיע ובכור מהאם הוא ה"ראשית" של בחינת המקבל – משום כך בדברים מסויימים הבכורה היא של הבכור מהאב ובדברים אחרים של הבכור מהאם:

ענינים שהדגש המרכזי שבהם היא תכונת משפיע, כמו ירושה ושליטה על הון ורכוש, משרה של מלכות וכדומה – ניתנים לבכור מהאב. וענינים שהדגש המרכזי בהם הוא תכונת המקבל, כמו קבלת קדושה אלוקית "קדש לי כל בכור פטר רחם" – ניתנים לבכור מהאם.

בנוגע לעבודה בבית המקדש: הכהונים צריכים להיות כלים לקבלת השראת הקדושה העילאית שבבית ה', לכן המצב הרצוי שהיה בתחילה ויהיה באחרית הימים שכהונה נקבעת לפי הבכור מהאם, כך לבכורם כוח הקבלה המושלם, אך עקב הקלקול בחטא העגל והנפילה והירידה הרוחנית השתנה המצב ונבחרו הכוהנים בעלי תכונת משפיע, כדי להשפיע קדושה וברכה בישראל ובעולם לכן הכהונה תלויה בהשתייכות השבטית שלפי ייחוס האב [בלשון הצמח צדק: "לפי שהמשכן מבחינת החכמה, לכן כשהוקם הועברה העבודה לכהנים שיחוסם אחר האב, אבל לעתיד לבוא קו השמאל יתעלה, לכן יתעלו הבכורות"].

קבלת הנשמה והזהות היהדית תלויה באם, כי היא בחינת מקבל, המכינה את צאצאיה להיות כלי לקבל את קדושת העם היהודי, אבל החלוקה בין השבטים בישראל היא בין תכונות ההשפעה השונות שביניהם, לכן זה תלוי באב.

לכן בכורת יעקב ניתנה ליוסף ולא לראובן, כי היות שאמו, רחל, היא "עיקר בחינת האשה, המקבל", ממילא תכונת הבכורה של בחינת המקבל היתה ביוסף הבכור שלה, ולא בראובן הבכור של לאה (ובכורתו של ראובן היתה בתכונת יעקב, המשפיע), וכיוון שעיקר הירושה שמיעקב היתה לתכונת המקבל, קבלת התורה, לכן בכורתו הוּענקה ליוסף. [להעיר שהגימטריא של המילה "בכירה" עם הכולל 238, זהה לגימטריא של המילה "רחל"" (ספר הליקוטים לאר"י, פ'וירא, פי"ט)].

השם "בכור"

המילה "בכ(ו)ר מורכבת משלושה אותיות שהם מצביעות על המיוחד שבבכור שמעמדו כפול משאר האחים, הוא יורש פי שניים מאחיו:

יש מכנה משותף בשלוש האותיות ב'כ'ר' שהגימטריא שלהם היא במספרים המורכבים מהמספר שנים: ב' – 2. כ' – 20. ר – 200. ובזה רמוז גם הכוח המושלם שבבכור להיות פי שנים בשני המימדים, של המשפיע והמקבל [ואף האות ו' בבכור היא כפולה, שכשרוצים לכתוב את האות עצמה כותבים ו"ו, שני וואוי"ם – בעה"ת, דברים, כא,יז].

האות ב' רומזת שהוא מיוחד בשני המימדים. האות כ' בגימטריא 20 רומזת שבכל אחד מהכוחות הוא הגיע לשלימות שהיא מספר 10 (כי ברכיבי האישיות של האדם, עשרה כוחות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). והאות ר' בגימטריא 200 רומזת על שלמות ברכת ה' – שהיא מאה ברכות – בשני המימדים.

למה נפטרה רחל בלידת בנימין

בשולי הדברים לפנינו ביאור מפליא, של רבינו האריז"ל, מדוע נפטרה רחל בלידת בנימין:

"ראובן" אותיות ראו-בן, כלומר "ראו" כי זה לקח את עיקר ה"בן", שעיקר הכוח שקיבלה לאה בביאה ראשונה, ניתן לראובן הבכור (וענפים ממנו נולדו בחמשת הילדים הבאים של לאה וכשנולדו הששה, כוחה הסתיים ולא ילדה עוד בנים). ואילו רחל קיבלה בביאה ראשונה כוח לילד אחד בלבד ולא היה לה כוח ללדת עוד ילדים, וכדי שיוולד בנימין היא נתנה לו את נשמתה שלה עצמה, לכן מיד כשבנימין נולד היא נפטרה, כי לא נשאר לה עוד נפש חיים!.

לשלב באיזהו מקומן

לפני חטא עץ הדעת היה המעלה בענין הבכורות, אך בחטא עה"ד הטולה זוהמה ופקעה מעלת הבכורות, לכן לפני האבות לא היתה חשיבות כלל בענין הבכורה רק מי שהיה צדיק וישר זכה למעלה זו, והאבות תיקנו חטא עץ הדעת, אז חזר העניען לקדמותו.

בכורה חלק ראשון בהשתלשלות בחי' אתדל"ע שלמעלה מאתדל"ת נתמלאו מעצמם הטוב העליון. "בכורות קדמו לאצילות, ולכן צריכים פדיון כי הבחיצונים נאחזים בהם", הכהנים שרשם מקו הימין חח"ן, וחכמה נקראת ראשית ובכור לכן צריך לפדות כל בכור מהכהן.

"רחם" גם מלשון רחמנות (כמ"ש רחם ארחמנו).

בכור הוא החסד שהוא ראשית החכמה ובינה, כתר הוא בכור שהוא בכור לאצילות.

מעלת הבכור: "ירושה" פי שנים ליוסף, "כהונה" ללוי, "מלכות" ליהודה.

מקורות: ספר הליקוטים להצמח צדק, ערך בכור. ספר המאמרים מלוקט חלק א, עמוד מה. הדברים נידונים ארוכות בספרי הבית היהודי בקבלה ובחסידות.

פרסום תגובה חדשה

test email