פרשת ויחי – אפרים ומנשה – שני סוגי התייחסות לעבודת הגלות

יום חמישי י׳ טבת ה׳תשע״ד
במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם
מאת הרב יוסף קרסיק

 

 

שאלות המתעוררות בלימוד הפרשה

 

שם הפרשה "וַיְחִי יַעֲקֹב", מכאן, שהפרשה איננה עוסקת ב"הסתלקותו" מהעולם, אלא באותן שבע עשרה השנה הטובות ביותר בחייו, שהיו מעין עולם הבא (ראה בתנא דבי אליהו רבה פרק ה. ועוד) ויש להבין איך וכיצד זה מתבטא בהמשך הפרשה. בעיקר לאור ההמשך,שהרי מיד נאמר: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת…וכו'.

עוד נדון בתנצלות כביכול של יעקב על קבורת רחל "בדרך", ולא במערת המכפלה – וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם. רבים טוענים שהתנצלות באה עקב הציווי ליוסף: אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם… וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם של אבותי במערת המכפלה, אע"פ שלא כך עשיתי לרחל אמך – "דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה" רש"י, בראשית, מח,ז . וזה טעות,כי מהפסוקים משמע להפך.

הנה מיד בתחילת הפרשה יעקב משביע את יוסף (שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי) לקברו עם אבותיו, ויוסף עונה: אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ. ואז יעקב מוסיף ומבקש: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי! ויוסף ממלא בקשתו: וַיִּשָּׁבַע לוֹ! ויעקב מודה ליוסף: וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. כך מסתיימת הפגישה. ואין כאן זכר לדברי התנצלות על שלא קבר את רחל במערת במכפלה; מובן איפה, שלדברי יעקב ליוסף: מֵתָה עָלַי רָחֵל וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם. אין קשר לבקשתו להקבר עם אבותיו!

לכאורה, דברי ההתנצלות קשורים לענין שונה, להענקת מעמד ה"בְּכוֹר" ליוסף: הנה בהמשך הפרשה יוסף הוזמן למיטת אביו החולה ובפגישתם יעקב מעניק ליוסף "כפל" בשבטים: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי". וזו מעין הענקת "בכורה" ליוסף, כבכור הנוטל פי שנים, ומתוך כך מתברר שהאשה הכי חשובה ליעקב – האמא שילדה את ה"בכור"- היא רחל, לכן במעמד זה ראה צורך להתנצל ולהסביר מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה. וזהו שנאמר בפסוקים: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם,אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי … ומיד יעקב ממשיך: וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ … וכו'.

ניתוח זה של הפסוקים, מחייב הבנה מעמיקה: נכון שדברי יעקב אודות קבורת רחל בדרך באים בהקשר לזה ש"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי". ולכן ודאי שיש קשר ישיר שני הדברים. אבל עצם העובדה שרחל היא אשתו המועדפת של יעקב, לא התחדש כאן, ועובדה זו שזורה לכל אורך הפרשיות, ורש"י כבר מזמן ציין והדגיש שרק רחל נקראת בשם התואר: " אֵשֶׁת יַעֲקֹב" (בראשית מו יט). אם כן, על מה ולמה דוקא כאן ועכשיו, פתאום יעקב רואה צורך להתנצל? ואולי, בגלל קושי זה, רבים וטובים טעו לחשוב שיעקב התנצל בהקשר לציווי שלו ליוסף, שיקבור אותו במערת המכפלה…

עוד כמה פרטים וארועים שהיו באותה פגישה אישית אחרונה של יעקב עם ויוסף ובניו, מחייבים הבנה רבה: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה? ולכאורה הרי אפרים הי'ה תלמידו כל השנים, וכיצד לא זיהה אותו? (רש"י מסביר שאין הכוונה לראיי'ה גשמית, אלא שנסתלקה השכינה מיעקב). ועוד צלה"ב: שני פסוקים הלאה מספרת התורה: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן. והפסוק מדגיש שכל כך עיניו כבדו, עד שלֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וכיצד נאמר קודם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף. ובעיקר שמיד בהמשך אומר יעקב ליוסף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹקִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ?…

כמו כן, למדנו שיוסף הצמיד את מנשה לצידו הימני של יעקב ואת אפרים לשמאלו,לכאורה מהבנה שראוי שיעקב ישים ידו הימנית על ראש הבכור, ואת השמאלית על הצעיר. ויעקב "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר"… ויש להבין, מה חיסרון יש ב"בכור" שבגלל זה יעקב סיכל את ידיו? ואם אמנם כך, אז מה הקשר בין השנים?

מפירוש רש"י משתמע שהמילה "כי" היא במשמעות של "למרות", ולא במשמעות של "בגלל"- כפשוטו. הנה דבריו:

"השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואעפ"כ לא שת ימינו עליו".

ובמדרש רבה במדבר פרשה יד פסקה ה: שראה יעקב דבר זה ברוח הקודש שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו וכה"א שכל את ידיו כי מנשה הבכור השכילו ידיו לרוח הקדש .

סדר הארועים בהמשך, גם מצביע על כך, שיעקב שיכל את ידיו רק בגלל שמנשה הוא הבכור: הנה לא רק שיעקב מסרב לשנות את ידיו המשוכלות: "וַיְמָאֵן אָבִיו", אלא עוד לפני שהוא מנמק את סירובו, רואה יעקב צורך להקדים ולהודיע ליוסף: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". דהיינו, ידעתי בני את מה שבדעתך. וצפיתי מראש שתשים את מנשה מימין בהיותו הבכור, ואת אפרים משמאל בהיותו הצעיר. לכן שיכלתי ידי. וכן משמע מרש"י (פסוק י"ד), שיעקב ידע זאת מראש, ורק אחרי כל זה – בסוף – יעקב ממשיך בדיבור נפרד – בלי "וו החיבור": גַּם ( ולא: "וְגַם") הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. כלומר: אלו הם דברי נבואה, ולא הסיבה לשיכול ידי יעקב.

מה פשר כל זה? ומה המסר שיעקב מבקש להעביר ליוסף?

הביאור

להבנת כל זה, נבחן את שמות בני יוסף: ה"בכור" מנשה: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה– כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. רש"י לא מסביר,כי הוא סומך על הזיכרון שהמילה נַשַּׁנִי, מוכרת מפרשת "גיד הנשה". ופירושה "הזזני". כלומר: יוסף קורא לבנו הבכור מנשה כתזכורת מתמדת, שלא ישכח את געגועיו ל"בית אבא". אם-כן להבנת יוסף, יהודי הנמצא בגלות, חייב לשים בראש מעייניו זיכרון המתמיד "דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ", כדי שלא ישכח את כור מחצבתו. אחרת, סופו שיתבולל ויטמע בין הגויים. ומתוך גישה זו -כ"פועל יוצא" – עדיף ליהודי הנמצא בגלות, שיתבדל ויתנתק – עד כמה שאפשר – ממערכות החיים שסביבו, ויסתגר ב"גיטו", כדי לא להיות נתון להשפעת הסביבה.

לבן השני יוסף נתן את השם אֶפְרָיִם – כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. לשון: "פריון" ו"תפארת". השם אֶפְרָיִם הוא הבעת תודה לקב"ה על ההצלחה המופלאה של יוסף, אע"פ שהוא נמצא בגלות.

מתברר איפה, שיוסף חשב שהעיקר הוא לזכור ולהתגעגע ל"בית אבא" – העיקר הוא בנו הבכור מְנַשֶּׁה. עכשיו ננסה להבין מה חושב יעקב:

יעקב אבינו עבר תהפוכות רבות במאה ושלושים שנות חייו הראשונות: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי (בראשית  מז ט). והנה דוקא בהיותו ב"גלות" במצרים, זכה לשבע עשרה שנים טובות ומאושרות – מעין עולם הבא – וזהו: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יעקב נוכח לדעת שדוקא בתוך גלות מצרים הוא הגיע למצב של "אֶפְרָיִם"- כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

ונבין את ההיגיון שמאחורי עובדה זו: כל אדם מבין עד כמה ילד זקוק ל"בית אבא", ויחד עם זה, כל זמן שהילד נמצא תחת ה"סינור של אמא", הוא לא יכול לגלות את כוחו. רק כשיצא מהבית ויהי'ה את חייו הפרטיים בעצמאות, כוחותיו הולכים ומתפתחים, תוך כדי ההתמודדות מול העולם שמחוץ לבית, ואז מתגלה כוחו האמיתי. הווה אומר, שכדי שכוחו של אדם יוכל לבוא לידי גילוי, עליו לצאת מ"בית אבא", ורק ב"גלות" הוא יפרה ויפרח!

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא את כל התהליך הארוך שיוסף עבר באותן 22 שנות ניתוק ראשונות מיעקב, בהן יוסף – כעבד בודד- לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ובהמשכו של תהליך ארוך ומייגע, לא רק המוני המצריים למדו שיש אלוקים,שזו תועלת לעולם באופן כללי, אלא גם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם. ב. רווח לאדם.

כשמסתכלים על ה"גלות" ממבט שכזה, הרי המסקנה הפוכה: נכון שחייבים לזכור ולהתגעגע ל"בית אבא", אבל תוך כדי כך, יש לפרוץ ל"עולם המעשה", לצאת מה"גיטו", ולהתערות ולהשתלב בחיי החולין של חושך הגלות,לפרות ולפרוח ולנצל את ה"חולין" לתורה ומעשים טובים. וזה מה שעשה את יוסף ל"שליט" מצרים. ומתוך כך יוצא שהתוכן של השם "אֶפְרָיִם" הוא העיקר!

מתברר איפה,ששני בני יוסף – מנשה ואפרים- הם סמל לשתי גישות הפוכות, בהתיחסות שלנו אל מול ה"גלות": ויוסף – בתור בנה של רחל המְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ ומֵאֲנָה לְהִנָּחֵם – רואה את העיקר בזיכרון "בית אבא". כלומר: בשמירה על גחלת היהדות בתוך הגלות הממשמשת ובאה. ואילו יעקב לאור הלקח האישי שלו ושל יוסף, הבין את היתרון וההזדמנות העצומה שניתנה לבניו נכנסים לתקופה של "גלות",שזו גם טובתם שלהם בהפיכתם את החושך לאור.

בסופו של התהליך, כשהחושך יהפוך לאור, תבוא הגאולה השלימה לכל יושבי תבל, ולא רק הגאולה לבני ישראל לבדם! הבאת הגאולה לכל העולם, תתבצע ע"י "משיח בן דוד" – בנה של לאה. לכן רחל היא האמא של ה"דרך" – של הגלות, היא מֵתָה עָלַי…בַּדֶּרֶךְ … וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת… אבל לאה שהיא האמא של ה"תכלית"- של הגאולה השלימה, היא נקברה במערת המכפלה.

בינתיים, כל זמן שלא הגיעה הגאולה השלימה, רחל היא העיקר. בסוף – באחרית הימים- יתגלה שלאה היא העיקר!

בדיוק כפי שבימינו חג הפסח- חג יציאת מצרים- הוא העיקר.שהוא היציאה מהגלות ותחילת המסע אל הגאולה. ולעולם הוא חל ב"אביב" – זמן הפריחה: וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ. אבל מצד שני,עוד אין מה לאכול…לא הגיע זמן קציר הביכורים ואיסוף הפרי. האביב הוא המועד בו הטבע מתעורר ויוצא לדרך: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ. לעומת זאת, חג הסוכות הוא חג האסיף – חג שיש בו תוצאות – ובו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות – כי סוכות הוא החג של הגאולה השלימה (ראה  ההפטרות של סוכות) ובעצם סוכות עתיד להיות החג העיקרי, אלא שאצלנו – שטרם זכינו לגאולה השלימה – בינתיים, פסח הוא העיקר! כלומר: כיום, אנחנו חוגגים את הסיכויים, בעתיד נחגוג את הסיכומיםויש לקשר זאת עם המחלוקת האם בכלל יזכירו את יציאת מצרים לעתיד לבוא… על דרך זה, בזמן הגלות – במצב של בינתיים- רחל היא העיקר, אבל במבט קדימה אל ה"תכלית", העיקר תהי'ה לאה!

תירוץ השאלות

עכשיו נחבר הכל יחד: הפרשה פותחת ב: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ", אלו השנים הטובות ביותר בחיי יעקב.ולקראת סופן קרא ליוסף והשביעו: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ואין שום אזכור לקבורת את רחל בדרך.

הפרק הבא בפרשה, הוא שנאמר ליוסף שאביו חולה, והוא בא עם מנשה ואפרים. כאן מתחיל סיפור אחר לגמרי. הנה הדברים מפורשים: וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ, וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: השם יעקב – מסמל "גלות" . השם ישראל – מסמל "גאולה". כל המשך הדברים, הוא "פועל יוצא" מההתיחסות של יעקב- בתור ישראל- אל ה"גאולה השלימה".

כדי להגיע אל הגאולה, דרושים לעם ישראל שני סוגי כוחות: א. לזכור את ב"ית אבא" – דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ. שזו שלילת ההתבוללות. ב. הפעולה החיובית של ניצול הגלות, כמנוף לגאולה הכללית, והגאולה הפרטית האישית כמוסבר לעיל.

מכל בני משפחת יעקב, שני בני יוסף הם היחידים שמעולם לא היו ב"בית" – בארץ כנען, ולא זכו לראות את סבא יצחק. הם נולדו וחיו כל ימיהם בגלות מצרים. לכן הם המורים הטובים והמנוסים ביותר כדי להוביל את בני ישראל בתקופת הגלות. מתוך כך, יעקב מעניק לבני יוסף מעמד שווה לשאר בניו, תוך צפי'ה שאפרים ילמד את פרק הפריחה והשגשוג דוקא בתוך ומתוך חושך הגלות. ומנשה ילמד את פרק הגעגועים וההתרפקות ל"בית אבא". זהו שאומר יעקב: אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. ובמילא – ממשיך יעקב בפסוק הבא – בתור בנים, מגיעה להם זכות הירושה בארץ.

בהזדמנות זו מזכיר ישראל-יעקב – כאילו בדרך אגב – שקבורת רחל "בדרך", היתה הוראה מגבוה!… כי רחל היא האמא של ה"דרך" – של הגלות!

ופה יש להבין, את ההבדל בינינו שלומדים את הפרשה מתוך הכתובים, לבין יוסף שחווה את אותה פגישה.באשר אנחנו מבחינים שלא יעקב הוא המדבר עם יוסף, אלא ישראל. והאמירה: וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת וכו'. אין בה שום התנצלות! לעומת זאת, יוסף ניצב מול אביו,. לא מול יעקב ולא מול ישראל. כיון שכך, יוסף לא הבין שאביו רומז לו בעדינות, שרחל היתה אשתו האהובה של יעקב, אבל בתור ישראל לאה היא העיקר…

מכאן נובעת הטעות של יוסף שחשב: א. שאביו העניק לו את ה"בכורה". ב. שאביו מתנצל על שלא קבר את רחל במערת המכפלה. ומתברר ליעקב שיוסף לא הבין את כוונתו. לכן יעקב התכונן ל"שיעור" הבא.

המשך הדברים מחייב הבנה! שהרי אם יעקב תלה תקוות כל כך גדולות באפרים ומנשה, ודאי שהכירם היטב, וגם מצאם שראויים הם לאמון שנתן בהם. ואיך זה מסתדר עם המשך הכתובים: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה? ומסביר רש"י: שאינם ראויים לברכה?

אפשר לענות שהיות ואפרים ומנשה הפכו פתאום משני בני יוסף, לשני בניו של ישראל כחלק מתוך 12 השבטים: כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי, אז אין להשוות בין סבא שבוחן את נכדיו שלמדו אצלו תורה, לבין אבא שבודק את בניו… זו התשובה ה"טכנית" – החיצונית.

אבל עומק הדברים הוא, שנוכח התפקיד שיעקב הטיל עליהם, בתור "שומרי חומת התורה והמצוות", ועתידם הרוחני של כל המשפחה מוטל על כתפיהם, שני הבנים הללו חייבים להיות ללא רבב. לא רק בהווה כפי שאמנם הם היו, אלא גם בעתיד. ופתאום מגלה יעקב ש"נסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה" (רש"י). כלומר: סילוק השכינה בא בגלל שגודל התפקיד שיעקב הטיל עליהם, לא מסתדר עם העתיד לבוא… אבל מצד מצבם בהווה, ודאי שיעקב לא טעה בהם!

כדי להדגיש שיעקב לא הסתכל על מנשה ואפרים בעיני בשר, מדגישה התורה: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. ועכשיו ישראל מבקש ללמד את יוסף, איך רואים עמוק ורחוק דוקא כאשר לא מסתכלים בעיני בשר. ולכן התפקיד של אפרים גדול מתפקידו של מנשה. אע"פ ששניהם מצויינים. וזהו: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹקִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.

יוסף עדין לא מבין שאצל יעקב התפקיד של אפרים הוא העיקר, לכן: וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. עכשיו יעקב מלמד את יוסף שיעור שני: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. ובזה מדגיש יעקב שה"בכורה" באה לביטוי דוקא בשם "אפרים" – הוא זה שנושא בתפקיד העיקרי.

לכן: וַיְמָאֵן אָבִיו. וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי. דהיינו: ידעתי שאצלך העיקר הוא תפקידו של מנשה, ושיכלתי את ידי כדי ללמדך לראות רחוק ועמוק. ונכון אמנם שהתפקיד של מנשה הוא חשוב מאד: גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל. מסביר רש"י שממנשה עתיד לצאת גדעון: "שהקב"ה עושה נס על ידו". ( = בהכות גדעון את מדין – נצחון זמני!) כי במבט של "גלות", העיקר הוא "לשרוד"…

וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ – מאפרים עתיד לצאת יהושע וגדולתו בשני דברים א.: שינחיל את הארץ (יהושע יכה מכה נצחת את מלכי כנען). ב: וילמד תורה לישראל (וזה במקום השני, שהרי עיקר התורה למדו ממשה). וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. ש"כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון" (רש"י). ומתוך מבט של "גאולה", יש חשיבות רבה להתפעלות של הגויים, שיש לקרבם, כחלק מתיקון העולם כולו!

היות וה"תכלית" היא הבאת הגאולה השלימה, לכן: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

הנה בכל הפרק הזה, יעקב מופיע בתור ישראל המחכה ומצפה לגאולה, אותה כבר ביקש כשחזר מבית לבן הארמי בחרן, ועצר בדרך מול מקום המקדש ב"מגדל עדר". ומשם המשיך לבית יצחק אביו וביקש לישב בשלוה – היינו, שביקש שתבוא הגאולה השלימה.

וכך מסתיים אותו מפגש: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וכיון שתזדקקו לכוח שישמרכם בתקופת הגלות, לכן לקחתי את אפרים ומנשה כבני! וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם…

והסיום – הסיכום גם הוא מופלא: לאחר שיעקב העמיד את יוסף על האמת, שהוא לא העניק לו "בכורה", והוא כלל לא התנצל על קברת רחל בדרך, בכל זאת יעקב מעניק ליוסף איזה פיצוי: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

מסביר רש"י: לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה ואיזו זו שכם… היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך.

"בכורה" ( פי שנים) – לא! התנצלות- לא! פיצוי קטן – מקום קבורה – זה כן! זה "פשט" ראשון ברש"י. וזה תואם את כל מה שלמדנו!

 ————————————————————————

 וכל מי שמבין ומפרש אחרת, גם הוא צודק.

הנה הפירוש השני ברש"י: ד"א שכם א', הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם ל' חלק הוא!

יוצא איפה, שני הפירושים ברש"י, הם שני עולמות!

הרעיון היסודי, ממנו נבנה השיעור, מבוסס על: לקוטי שיחות – כרך ט"ו עמוד 432. העיבוד והפרטים על חשבוני!

פרסום תגובה חדשה

test email