יום שני כ״ח טבת ה׳תשע״ה

והגדת לבנך

עיקר המצוה בליל בסדר היא מצוות ההגדה.

התורה מצווה את האב להגיד לבן – "והגדת לבנך".

ומה להגיד לבן? את סיפור יציאת מצרים.

אלא שהתנאי העיקרי במצות "והגדת לבנך" הוא,

שהאב מספר לבן לאחר שהבן שואל – "כי ישאלך בנך".

ובעצם כל סיפור ההגדה הוא תשובה לבן השואל!

 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

ארבע פעמים בתורה מופיעה מצות "והגדת לבנך",

שלפי חז"ל הכוונה לארבעה סוגי בנים.

בפרשת בא קיימת מצוות ההגדה לבנים שלוש פעמים,

רמז לשלושה בנים: "רשע", "שאינו יודע לשאול" ו"תם",

ואילו ההגדה לבן ה"חכם" מוזכרת רק בספר דברים.

 

א. שאלת הבן הרשע

וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם

וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

 

ב. הבן שאינו יודע לשאול

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

 

ג. שאלת הבן התם

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת?

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 

ד. שאלת הבן החכם

שאלה זו, כאמור, אינה מופיעה בפרשתנו פרשת בא, אלא רק בספר דברים.

[כי רק לאחר ארבעים שנה במדבר שלמדו תורה מפי משה, ועמדו על דעת רבם,

השיגו עם ישראל את מדרגת החכמה].

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם:

וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:

וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:

וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:

וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ

לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:

וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

 

ואכן, כפי שכתוב בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול",

ארבעה סוגי בנים יושבים לשולחן הסדר,

ולצערנו, היום אנו מונים לעתים קרובות גם בן חמישי,

הבן שאינו מכיר את חג הפסח ולא את חשיבות ליל הסדר;

אולם גם אליו אנו חייבים להגיע באהבה וחום ובמסירות נפש,

לשכנעו להצטרף אלינו לשולחן הסדר (לקוטי שיחות ח"א עמ' 252).

 

וכפי שמרמזת המילה "אחד" החוזרת במניית כל אחד מארבעת הבנים,

בכל יהודי יש הניצוץ של "ה' אחד", כי "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא".

לכן חובה עלינו להתמסר לכל בן ולקרב אותו לה',

ולא עוד אלא להתייחס אליו כאל בן יחיד (ספר השיחות תש"ג).

 

לכל בן שאלה המתאימה לו ולמהותו

על האב להתייחס לכל בן לפי מדרגתו וערכו – "חנוך לנער לפי דרכו!"

שהרי כל בן שואל כפי מה שהוא בעצם מהותו.

וכמו שמפרש הרבי הריי"צ: "מה הוא, אומר" – כל אחד אומר את מה שהוא.

אם כן, הגדה של פסח היא תשובה לבנים – "והגדת לבנך",

כל אחד לפי מהותו וערכו.

 

על פי האריז"ל ארבעת הבנים הם כנגד ארבעת העולמות:

חכם – אצילות, תם – בריאה, שאינו יודע לשאול – יצירה, ורשע – עשיה.

ומכאן סדר חשיבותם: חכם, תם, שאינו יודע לשאול ורשע.

אולם בהגדה מופיעים הבנים על פי סדר רמת חכמתם:

חכם, רשע (שיש בו חכמה), תם שיש בו קצת חכמה, ושאינו יודע לשאול (בור ועם הארץ).

הרשע שבדרגה התחתונה ביותר מופיע ליד החכם שבדרגה העליונה ביותר,

וביניהם התם ושאינו יודע לשאול.

 

ולתוספת ביאור – ההבדל בין הבנים

לכאורה, החכם והרשע שואלים שאלות דומות,

אולם באמת יש להם גישה שונה לתורה ומצות.

 

החכם שואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר צוה ה' אלקינו אתכם".

הוא יודע ומודה שהקב"ה ציוה.

הוא חכם שיש לו יראת ה' ומקבל מלכותו ברצון.

וכמובן שאינו מוציא עצמו מכלל ישראל!

אדרבה, הוא חלק מעם ישראל המקבלים עליהם עול מלכות שמים,

וכמו עם ישראל במעמד הר סיני שהקדימו נעשה לנשמע,

הוא קודם כל מקיים את המצוות כי ה' ציוה, ואחר כך מבקש טעם לדבר.

 

הרשע שיש בו חכמה יודע את ההלכה, אלא ששואל שאלתו מחוץ למסגרת ההלכה.

הוא מסתכל על ההלכה מתוך מבט חיצוני ועליון, כביכול,

וטרם ניגש לעשיית העבודה כבר שואל בחוצפה ובאופן קנטרני:

"מה העבודה הזאת לכם?"

אין הוא מזכיר שם ה', ומוציא עצמו מן הכלל.

 

בסופו של דבר הוא מקיים את כל עבודות הפסח,

אלא שעבודות הפסח הן לטורח ומשא עליו ועושה זאת מתוך הכרח.

לכן הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם?" –

מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה?…

למה אתם טורחים בדברים שאינם מחוייבים על פי הדין?…

ואף אם הוא שואל שאלה זו, לא רק על מצוה ומנהג, אלא אפילו על הידור שבהידור,

הוא רשע שאסור לעמוד בד' אמותיו (סה"מ ת"ש 44).

ומכיון שהוציא את עצמו מכלל ישראל המקיימים את כל עניני הפסח בשמחה,

יש להתרחק ממנו ומדעותיו (ליקוטי דיבורים 860).

 

אמנם עתיד הרשע לחזור בתשובה עד שיהיה חכם, שהרי "לא ידח ממנו נדח",

אך בינתיים רק החכם שכוחו עצום יושב לצדו, כדי לתקנו!…

(ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר").

ואכן, החכם משכיל לגלות ברשע את נקודת היהדות – את ה"אחד" החבוי בנפשו.

מה שלא יוכלו התם שיודע פחות מרשע, ומי שאינו יודע לשאול שהוא בור ועם הארץ.

 

ואכן, הרשע למד תורה ויודע הכל, הוא אפילו מקיים מצוות,

ובן רגע יוכל לעשות תשובה וליהפך לצדיק גמור.

אולם התם ומי שאינו יודע לשאול, גם אם יעשו תשובה,

יש לפניהם דרך ארוכה ויצטרכו ללמוד עוד הרבה כדי להיות צדיקים גמורים.

 

התם נקרא בתלמוד ירושלמי בן טפש.

והחסידות מדגישה שבמידותיו מתפשטת בחינת קטנות המוחין, שלמטה מהדעת.

אבל הביטול שבו, הוא ביטול שלמעלה מהדעת [בחינת תום (בחולם), שהולך בתום].

ביטולו הוא בבחינת ביטול עצם נקודת הרצון,

ביטול הפנימיות והעצמיות שבפנימיות החכמה.

מה שטוב אצלו הוא התעניינותו בניסים ונפלאות שאירעו ביציאת מצרים,

הוא רואה שעם שלם של עבדים הצליח לצאת ממעצמה גדולה המושלת בכיפה.

והוא שואל "מה זאת?" – איך יתכן שקרו ניסים גדולים כאלה לעם ישראל?!…

 

שאינו יודע לשאול קר ואדיש, שום דבר אינו נוגע לו.

הוא יכול לקיים תורה בהידור אולם רק מתוך הרגל – "מצות אנשים מלומדה".

ענייני העולם מעניינים אותו יותר מענייני קדושה שאינו יודע לשאול בהם.

הוא יושב ליד הסדר, אוכל מצה, אוכל מרור ומהדר בכל הפרטים,

אבל הסדר לא "תופס" אותו, ואינו חודר לפנימיותו.

 

דע מה שתשיב

ההגדה נותנת תשובות משלה לארבעת הבנים ואינה מעתיקה את לשון התורה.

כתגובה לחכם השואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם?"

אומרת ההגדה: "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

ולרשע השואל: "מה העבודה הזאת לכם?"

מדגישה ההגדה: "לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר,

אף אתה הקהה את שניו ואמור לו,

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, שאילו היה שם לא היה נגאל".

ולתם השואל: "מה זאת?"

עונה ההגדה: "ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

ולשאינו יודע לשאול אומרת ההגדה: "את פתח לו,

שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"…

 

אם כן, לכל בן תשובה המתאימה למהות שאלתו.

 

התשובה לבן החכם – טעמי המצוות

החכם שלמד את כל העדות והחוקים והמשפטים,

רוצה להבין גם את טעמם. ועל כך עונה לו התורה:

"וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ".

יציאת מצרים אינה תכלית בפני עצמה.

יצאנו ממצרים כדי להיכנס לארץ ישראל ולשמור תורה ומצוות,

ובעיקר, כדי להגיע לתכלית הנצחית של הגאולה האמיתית והשלימה,

שהרי יציאת מצרים היא העילה לכל הגאולות.

לכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כדי לחוש את טעם המצוות;

וכמו ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" כדי שישאר טעם המצה בפיו,

כך צריך לחוש תמיד שתכלית כל העבודה היא להרגיש את "טעם המצוות".

 

התשובה לבן הרשע – אף אתה הקהה את שיניו

בניגוד לסוכות בהם ארבעת המינים (המקבילים לארבעה סוגים בישראל),

צריכים להיות מאוגדים באגודה אחת לאחר שהרשע עשה תשובה,

הרי שבפסח מכיון שהרשע טרם עשה תשובה,

אנו מחוייבים להקהות את שיניו (אוה"ת ואתחנן עמ' תד).

 

לכן בליל הסדר עונים לרשע: "בעבור זה עשה ה' לי" –

אילו היית במצרים (בתקופה שלפני מתן תורה) לא היית נגאל.

שהרי במצרים הרשעים שהוציאו עצמם מן הכלל ולא רצו לצאת ממצרים,

מתו בשלשת ימי האפלה.

אולם בגאולה העתידה גם אתה עתיד להיגאל,

כי לאחר שהקב"ה אמר במתן תורה: "אנכי ה' אלקיך",

הרי כוחך וחיותך כמו של כל יהודי הוא ה' (שם הוי').

ומובטח לך שבכוח זה סופך להיגאל.

מצד אחד מקהים את שיני הרשע אולם מצד שני, נוהגים אתו בדרך של קירוב,

כשמראים לו כמה יפה התורה שדורשת שלומו וטובתו של כל יהודי.

 

ומעניין שבעל ההגדה לא נותן תשובה לבן הרשע אלא רק מקהה את שיניו,

ואילו את התשובה לבן הרשע שבתורה: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' וגו'",

נותן בעל ההגדה דוקא לבן החכם ("אף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו'").

[דבר הרמוז בתשובה שנאמרת לבן החכם בתורה].

 

כי באמת אין מקום לענות לבן הרשע, עדיף להקניטו.

ולמה התורה נותנת לו תשובה?

מפני שבסופו של דבר מובטח שישוב בתשובה,

לכן התשובה שהתורה נותנת לבן הרשע,

היא התשובה שבעל ההגדה נותן לבן החכם,

כי עתיד הרשע להיות חכם התאב לדעת.

 

ועוד, נשים לב שהתורה לאחר השאלה והתשובה לבן הרשע,

אומרת: "ויקד העם וישתחוו" –

ומפרש רש"י: "ויקד העם – על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם";

ללמדנו שמאחר שהבן הרשע הוא מבניהם של אלו שנגאלו ממצרים,

מובטח לו שיחזור בתשובה (שהרי "לא ידח ממנו נדח!"),

ועל בשורה זו שמחו…

 

זוהי מעלתם של פושעי ישראל עליהם נאמר ש"אין אור גיהנם שולטת בהן",

כי לעולם קיים בהם הניצוץ היהודי שיכול ליהפך לאש של תשובה ומעשים טובים.

 

התשובה לבן התם – החובה לצאת מהמיצרים

לבן התם, המתעניין במאורעות הנפלאים שאירעו לאבותינו במצרים, אנו משיבים:

"בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

ומסבירים לו, כי אם ינצל את ה"חוזק יד" בעבודת ה',

גם הוא יוכל לצאת ולהשתחרר מהמיצרים הפרטיים שלו.

 

הפתיחה לבן שאינו יודע לשאול

את הבן שאינו יודע לשאול,

חייבים תחילה להדריך בדברים בסיסיים יותר.

אנו אומרים לו: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

ללמדו שבתחילה צריכה להיות עבודת האדם ("בצאתי")

לפני ההסבר, כיצד הוציאנו ה' ממצרים.

 

כל יהודי בחינת חכם שכל התשובות בתורה מתאימות לו

כל יהודי כלול מכל סוגי הבנים וכמובן גם מהבן החכם.

יש מי שמבקש להעמיק בהלכה ואז יש ללמדו כהלכות הפסח,

ויש מי שרוצה להעמיק במחשבת החג אז יש לומר לו "בחוזק יד הוציאנו וגו'",

יש "תמים עם ה'" הרוצה לשמוע דברי אמונה – "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים",

יש מי שרוצה ללמוד הלכה פסוקה שידע מה לעשות שאז יש ללמדו כהלכות הפסח,

ונמצא כל אחד לפי מצבו ומעמדו ראוי לקבל תשובה מתאימה לו בפסח.

ואת הרשע יש לקרב לתורה ולהוכיח "כי לא תשכח מפי זרעו".

 

נמצא שבעצם לעולם כולנו מחוברים ומאוגדים באגודה אחת,

ובשבתנו "שבת אחים גם יחד" בליל הסדר בפסח כאן בעולם הזה

אנו מתעלים ונעשים דומים לעצמנו במקורנו ושורשנו שם למעלה, כי אב אחד לכולנו.

ויהי רצון שנהיה כולנו בפועל ממש אגודה אחת לעשות את רצון ה' בלבב שלם,

וכולנו כאחד בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו

נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.