פרשת בהר בחוקותי – ימי ספירת העומר הכנה לחג מתן תורה

יום חמישי כ״ב אייר ה׳תשע״ג
פרשת "בהר" הפותחת בפרטי הלכות שמיטה מלמדת אותנו, שכל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה ניתנו בהר סיני. התורה ניתנה על "הר" גבוה ומתנשא, הצומח שבדומם. שיש בו נפש הדומם ונפש הצומח, ללמדנו שבלימוד תורה יש לצמוח ולגדול מעלה מעלה. גם פרשת "בחוקותי" הפותחת במלים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" דורשת התקדמות ועליה בלימוד תורה וקיום מצוות – "בחוקתי תלכו", הליכה אמיתית, התקדמות תמידית.
מאת שולמית שמידע

 

השבוע החל בחגיגות ל"ג בעומר, יום הסתלקות רשב"י צדיק בן עליה, בוצינא קדישא,

יום שכל עבודתו ועמלו בתורה ומצוות עלו מעלה.

יום זכאי ומסוגל לישועות ולנפלאות ולניסי ניסים.

זהו יום שמחתו, בו התקשר להקב"ה בהתקשרות ודביקות נצחית,

ועל ידי שגילה לנו את פנימיות התורה פתח גם לנו את הצינור לדביקות בה'.

וכבר הובטחנו, ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמי" –

בזכות לימוד ספר הזוהר, בזכות לימוד פנימיות התורה נצא מן הגלות ברחמים.

וכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק,

שילמד עלינו זכות ויפטור את כל העולם כולו מן הדין.

רשב"י שחגג אתנו את ל"ג בעומר, היה איתנו במדורות וליוה אותנו בתהלוכות ל"ג בעומר,

רשב"י שכל עניינו הוא גילוי פנימיות התורה, ובימיו ילדים למדו סודות התורה –

זוכה שביום שמחתו ילדים רבים צועדים בגאון ברחובה של עיר בתהלוכות ענק,

ואומרים פסוקי תורה ותפילה הבוקעים אוירים ורקיעים.

באוזנינו עדיין מהדהדים קולותיהם של הילדים התמימים והטהורים –

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז",

וכמו שם למעלה הרי גם כאן זה נצחי!…

גם תמונת אש המדורות השואפת למעלה מעלה חקוקות במוחנו.

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" –

היא אש התורה המכלה כל דבר רע.

היא האש היוקדת בלב כל יהודי פנימה הצמאה לקדושה,

והשואפת לחזור למקורה ושרשה ולהידבק בהוי' ש"אש אוכלה הוא!"

בעיצומם של ימי ספירת העומר, כשאנו קוראים את פרשות השבוע "בהר" ו"בחוקותי",

ההכנות לחג השבועות ולמתן תורה מגיעות לשיאן.

פרשת "בהר" פותחת במלים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני… ושבתה הארץ שבת לה'" –

פרשת "בהר" הפותחת בפרטי הלכות שמיטה מלמדת אותנו,

שכל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה ניתנו בהר סיני.

התורה ניתנה על "הר" שהוא גבוה ומתנשא מעל הארץ (למעלה ממישור).

הר הוא הצומח שבדומם. בהר יש לא רק נפש הדומם אלא גם נפש הצומח,

ללמדנו שבלימוד תורה יש לצמוח ולגדול מעלה מעלה.

גם פרשת "בחוקותי" הפותחת במלים:

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" –

מרמזת על עשרת הדברות שהיו חקוקים על לוחות הברית ("בחוקותי" עניינו "חקיקה"),

על עשרת הדברות הכוללים את כל התורה כולה תורה שבכתב ותורה שבעל פה

וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.

גם פרשת "בחוקותי" דורשת התקדמות ועליה בלימוד תורה וקיום מצוות –

"בחוקתי תלכו". ולא סתם הליכה אלא הליכה אמיתית, הליכה ממקום למקום.

לעולם אין לדרוך במקום אחד, צריך ללכת ולהתקדם כל הזמן.

ובהליכה כזו שכל צעד נעקר ממקומו הקודם, עולים ממדרגה למדרגה,

עד שכל מקום אינו בערך כלל למדרגה הקודמת.

עליה כזו דומה לעליה במעלה הר מחיל אל חיל מעלה מעלה עד אין שיעור!…

ומאין שואבים כוחות לעליה כזו?

מחיזוק המידות ובמיוחד "אהבת ה'" עד למסירות נפש "בכל מאודך"

למעלה מכל מדידה והגבלה ובלי גבול…

עיקר מקום ועת ההליכה והעליה באהבת ה' הוא בתפילה ובהכנות לתפילה.

כשמתבוננים בגדולת ה', שאין לו תחילה ואין לו תכלה, ולגדולתו אין חקר,

שואפים לעלות מעלה מעלה להידבק בה' להתאחד עמו ולהתכלל בו.

ואכן "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עבודת ה' מאהבה היא מעל הכל.

לכאורה, טבעי הדבר שאדם יאהב את אלוקיו, כי אלוקיו הוא חייו ממש,

אלא שהגוף והנפש הבהמית מעלימים ומסתירים את האמת שלנו.

לכן מוטלת עלינו עבודה לברר את הנפש הבהמית ולהופכה לקדושה,

עד שאהבת ה' תהיה חקוקה ("בחוקותי") גם בנפש הבהמית. ("בכל לבבך" – בשני יצריך).

וכשהופכים את הנפש הבהמית לשלימות הטוב,

אז הולכים קדימה בכיוון של עליה בלי גבול.

וכשמבררים את ה"ניצוצות" של עולם התוהו שנפלו ממדרגתם על ידי שבירת הכלים,

מקבלים את ה"אורות" המרובים של עולם התוהו.

בירור הניצוצות של עולם התוהו נעשה על ידי קיום המצוות – "ואת מצוותי תשמרו",

כך שגשמיות הגוף לא רק שאינה מפריעה להתקדמות ולהילוך, אלא אף מסייעת.

שהרי המצווות "אברין דמלכא" הם הכלי שבו נמשך האור והחיות ממקור האור והחיות.

המצוות הם הכלי לאור ה' ית' הנמשך מסתימא דכל סתימין.

וכשהאור הנמשך מהמצוות נשמר, נשמרים האורות המרובים של "עולם התוהו".

אור ה' יורד ונשמר בלבו של האדם, עד שאהבת ה' המסותרת שבלבו הופכת לאהבה גלויה,

והיא בבחינת "מהלך" השואפת לשוב למקורה ושרשה בבחינת "רצוא" ו"שוב",

ולא עוד, אלא שנוצרים כלים חדשים המוסיפים באורות ("ועשיתם אותם").

זהו כוחו של מעשה האדם התחתון הפועל גם למעלה. שלכן ה"מעשה הוא העיקר".

הקב"ה חפץ במעשינו – "למעשה ידיך תכסוף". תכלית הכוונה היא מעשינו ועבודתנו!…

עד ש"מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני"… ("ועשיתם אותם" – "אתם" כתיב),

עד ש"והייתי לכם לאלוקים"- הקב"ה יתהלך בינינו בבחינת "רצוא" ו"שוב".

"בחוקותי" מלשון "חקיקה", המרמז על עשרת הדברות החקוקים על שני לוחות אבנים,

מלמד אותנו עד היכן אפשר להגיע בהתקשרות לה'.

בתורה יש שני סוגי כתיבה:

על הלוחות נאמר: "והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות" –

האותיות והלוחות שמלכתחילה היו שני דברים נפרדים,

נעשים על ידי החקיקה לדבר אחד, עד שאי אפשר להפריד ביניהם!…

אותיות החקיקה אינן מהות בפני עצמן. אותיות החקיקה שבתורה והתורה הם חד ממש.

שהרי הכתב שנחקק בלוחות הוא מעצם הלוחות.

אבל שאר תורה שבכתב היא דיו כתובה על קלף גשמי.

דיו וקלף שהיו נפרדים זה מזה נתחברו על ידי "סופר" במעשה ידי אדם.

אם כי אותיות הדיו הן מהות בפני עצמן ואינן ממהות הקלף. הן רק כלבוש לקלף.

מכל מקום האותיות דבוקות לקלף ובלעדי הקלף אין להן שום מציאות.

כך גם בנפש המדברת שבאדם, לאותיות יש צורה ויש חומר.

הנפש מלאה אותיות החקוקות בה: "ויהי האדם לנפש חיה – לרוח ממללא".

צורת האותיות חקוקה בנפש.

אותיות החקיקה שבנפש הן צורת כ"ב אותיות שמקורן בקדמות השכל ורצון הנפש,

מקורן בכח השכל הנעלם הכלול ומאוחד בעצם הנפש.

(אף שהנפש עצמה היא למעלה גם מכח השכל).

אותיות הנפש הכלולים בשכל וחקוקים בו הם עצם אחד עם השכל,

דוגמת האותיות החקוקות באבן.

[מובן, שהן למעלה מהמחשבה ומהשכל הגלוי המובן והמושג.

השכל הגלוי הוא רק הארה שנמשכת מהשכל הנעלם שבנפש והוא חוץ מן הנפש,

והוא כאין וכאפס לגבי השכל הנעלם שיכול להשכיל השכלות רבות מאד].

בניגוד לכך, חומר אותיות הדיבור הגשמי היוצא מהבל הלב הוא נפרד מהנפש.

וכמוהן אותיות המחשבה, אף שהן רוחניות יותר.

אותיות הדיבור והמחשבה הן דבר זר ממש לגבי מהות ועצמיות הנפש.

לכן מחשבה ודיבור נקראים לבושים לנפש (דיבור "לבוש הנפרד" ומחשבה "לבוש המחובר").

רק שמחשבה ודיבור דבוקים במהות הנפש,

שהרי הנפש מדברת את אותיות הדיבור ומהרהרת את אותיות המחשבה,

ובלעדי הנפש אין שום מציאות למחשבה ודיבור.

בדיוק כמו אותיות הדיו שהן דבר זר ואינן ממהות הקלף כלל,

אף שהן דבוקות בקלף, ובלעדי הקלף אין להן שום מציאות.

וכמו בנפש כך בנמשל למעלה.

העולם נברא בדיבור האלוקי – "בעשרה מאמרות נברא העולם".

על ידי האור האלוקי שבאותיות הדיבור נבראו "עלמין דאתגליין" (העולמות הגלויים)

ועל ידי האור האלוקי שבאותיות המחשבה נבראו "עלמין סתימין" (העולמות הסתומים).

אך דיבור ומחשבה הם רק לבושים, אורות מצומצמים ביותר,

כדי שיוכלו העולמות לקבל את החיות האלוקית.

לעומת זאת, מאותיות החקיקה, מהתגלות הארה עילאה מאור אין סוף ברוך הוא,

התגלות מאורו ית' הפשוט – "כעצם השמים לטוהר" נוצר ה"כתר" (אריך אנפין ועתיק יומין).

כי כשעלה ברצונו ית' להאציל את עשר הספירות,

חקק בתחילה באור הפשוט את עשר הספירות, שהן שורש הספירות שבעולם האצילות.

וכך נתהווה הכתר, שהוא למעלה מאותיות הכתב, הן עשר ספירות עולם האצילות.

כך שהכתר מתאחד בתכלית באור אין סוף והוא למעלה מעלה מעשר הספירות.

שאם הכתר נמשל לאותיות החקיקה, הספירות נמשלו לאותיות הכתב.

והקב"ה בעצמו למעלה מהכל. החקיקה היא רק באור האין סוף.

והלוחות שורשם בכתר העליון, לכן עשרת הדברות ניתנו בחג השבועות,

שאז הכתר (אריך אנפין ועתיק יומין) מתגלה ונמשך בזעיר אנפין (במידות).

כי בכל ימי הספירה גדלים המוחין של המידות,

על ידי המוחין – חכמה ובינה – המתלבשים במידות.

אבל בשבועות מאיר הכתר ממש.

לכן דוקא בשבועות ניתנו הלוחות שבהם עשרת הדברות,

שבהן תרי"ג אותיות, שכנגד תרי"ג מצוות,

ובצירוף שבעת ימי הבניין (שבע המידות) הם במניין "כתר".

כל זה מלמדנו עד היכן צריכה להגיע התלהבותנו בעבודת ה' –

אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות, אך להישאר נפרדים מהתורה ומנותן התורה, ח"ו.

אפשר שגם תהיה דביקות עם התורה, כשני דברים שנדבקו זה לזה.

אך העבודה הנעלית ביותר היא, כאשר שני הדברים הופכים לדבר אחד ממש,

וכדבר אחד הם בלתי ניתנים להפרדה בשום אופן.

ועל פי זה "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה", משמעו,

בחוקה שהיא התאחדות עם עצם הנפש באופן של חקיקה,

בהתקשרות פנימית ועצמית שבעצם הנפש שלמעלה מגילויי הנפש,

אין שייך הרהור ומחשבה – אין רשות להרהר אחריה.

כי כאשר עולים מעלה מעלה עד שמגלים ומעוררים את היחידה שבנפש,

כשמגיעים לבחינת השורש האמיתי שלנו – "נשמה שנתת בי טהורה היא",

עד שמתעוררת בחינת אהבת ה' וכח הרצון שלמעלה מטעם ודעת ולמעלה מהתבוננות,

אז נוכל להלך ולעלות מעלה מעלה בלי שיעור וגבול.

אנו צריכים לשאוף להתאחד עם התורה והמצוות ועם נותן התורה התאחדות גמורה,

התאחדות שאינה ניתנת להפרדה.

דוגמת רשב"י שהעיד על עצמו:

"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה – ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת".

ובהתאחדות כזו דוקא אפשר ללכת ולעלות מעלה מעלה ביותר.

שהרי הקב"ה הוא אין סוף, ובהתחברות עם האין סוף, גם העליה היא בלי סוף,

עד שה"בכל מאודך" של האדם לפי ערכו ומדרגתו מתקשר ל"מאוד האמיתי" שלמעלה,

ולכן אין הוא עומד במדרגתו אלא עולה מעלה מעלה ל"מאוד האמיתי",

עד שסוף סוף מגיע אליו.

לעתיד לבוא תהיה הליכה מחיל אל חיל – צמיחה וגידול.

משיח, שהוא רם ונישא וגבוה מאד אפילו מהאבות ומשה רבינו,

ילמד את כל העולם כולו (כולל משה רבינו והאבות).

הוא ילמד אותנו את פנימיות התורה שיש בה עליות רבות לאין קץ ותכלית.

ואף שיהיה לימוד באופן של ראיה!… נלך מחיל אל חיל…

גם כאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ויהיה העדר שינוי,

תהיה הליכה מחיל אל חיל בתכלית השלימות, עד שנתאחד עם הקב"ה.

לכאורה, זהו דבר פלא שיצור נברא מתאחד לגמרי עם בוראו!…

אך מכיון שהקב"ה נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים,

הרי במקום שרצונו של אדם העליון – שם הוא נמצא.

ואף כי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", עצמות ומהות ה' ית' נמצא כאן למטה!…

דירת ה' ית' היא בתחתונים דוקא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

לכן אם מקיימים את דברי ה': "אם בחוקותי תלכו" – להיות עמלים בתורה,

הקב"ה מבטיח לנו שכר הבא מעצמותו ממש: "ונתתי" גו',

"ונתתי" – אני בעצמי ומעצמותי, כי העולם הזה הוא דירת ה' בה הוא נמצא בכל ענייניו.

אמנם השכר גופא הוא שכר רוחני אך נמשך בדברים גשמיים דוקא – "ונתתי גשמיכם".

ולא עוד אלא "ונתתי שלום בארץ", "ואולך אתכם קוממיות" –

גאולה אמיתית ושלימה ובאופן ניסי "וארו עם ענני שמיא",

עננים יטענו את כל עם ישראל ויביאום לארץ ישראל, לירושלים ולקודש הקודשים מיד ממש.

פרסום תגובה חדשה

test email