פרשת אמור – "אמור" באופן של ציווי תמידי

הקראת כתבה
יום שישי ט״ז אייר ה׳תשע״ג
פרשת השבוע "אמור" מלמדת שיש לקיים "אמור" באופן של ציווי תמידי… והכוונה להרבה מצוות הקשורות באמירה ודיבור – תפילות, ברכות ולימוד תורה וכל הקשרים בין איש לרעהו הנוצרים בעיקר בדיבור. "אמירה" בלשון רכה.
מאת שולמית שמידע

כח הדיבור שניתן לאדם ומייחד אותו מכל היצורים האחרים הוא דבר עיקרי וחשוב בחיינו,

עד ש"חיים ומות ביד הלשון!"…

בכח הדיבור מגלים מחשבות, פועלים פעולות עד לפעולות גדולות המשנות את המציאות.

בדיבור שהוא "מעשה זוטא" תלויות הרבה מצוות.

ולא בכדי קיבלה פרשה בתורה את השם – "אמור"…

"אמור" באופן של ציווי תמידי… ללמדנו שאין להסתפק במחשבה בלבד!…

יש צורך באמירה!…

ומצוות הקשורות באמירה ודיבור אינן רק תפילות, ברכות ולימוד תורה.

כל הקשרים בין איש לרעהו נוצרים בעיקר בדיבור.

ומה בין "דיבור" ל"אמירה"?

"דיבור" הוא לשון קשה, ואילו "אמירה" היא לשון רכה.

ובין איש לרעהו יש לדבר בלשון "אמירה" דוקא, בלשון רכה! ולא ב"דיבור" – לשון קשה.

"כל דבריך יהיו בנחת!"…- יש לדבר בדרכי נועם ולא בהטלת פחד,

שכך דרכם של חכמים שדבריהם נאמרים בנחת, ועל כן הם גם נשמעים בנחת.

אפילו עם אדם במצב ירוד יש לדבר בנחת –

יש לדון אותו לכף זכות ולגלות את הכוחות הנעלמים שבו.

צריך להתנהג באהבת ישראל כפי שהתנהגו תלמידי ר' עקיבא אחרי ל"ג בעומר.

ובמיוחד בשבת ש"וכל דינין מתעברין מינה" – שענייני דין ורוגז מתבטלים בשבת.

כי בשבת יש עלייה לעולמות, וכל ענייני שבת הם באופן של תענוג.

("פרש שבתכם – לא קאמר". זוהי מעלת השבת על החגים שאין בה שום פסולת).

 

דברים אלה חשוב לזכור באופן מיוחד בימי ספירת העומר – זמן תיקון המידות,

הזמן בו אנו מתכוננים לקבלת התורה הקדושה, המתנה הנפלאה והיקרה מכל,

מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה של הקב"ה.

ובכל שנה לקראת חג השבועות אנו עומדים הכן בחרדת קודש לקבלת התורה

כמו במעמד הר סיני – מה להלן באימה וביראה וברטט ובזיע אף כאן.

התורה שכולה "אש" וכולה "שלום", התורה שקדמה לעולם וקדמה לכסא הכבוד,

התורה ש"תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים",

ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום",

מאירה לנו את הדרך, ומאירה לנו את נבכי הנפש,

היא מלמדת אותנו למצות את עצמנו באמצעות המצוות,

למצות את עצמנו לפי כוונת מי שבראנו ברוב טובו וחסדו.

וכדי לקבל את התורה צריך לצאת ממצרים,

צריך לצאת מן המיצרים והגבולים, המונעים מאיתנו את הביטוי העצמי והחופשי,

את החירות האמיתית המשחררת אותנו מכל ההגבלות,

והרי "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

 

בימי ספירת העומר ארבעים ותשעה במספר אנו לומדים לשלוט על הרגשות שלנו,

ומתרוממים מעל למגבלותינו האישיות,

לומדים איך להגיע לדרגת טהרה וקדושה עד להתחדשות פנימית בחג השבועות,

כדי להיות ראויים לקבלת התורה מיד נותן התורה, שבעין יפה הוא נותן.

כל יום בחיינו הוא חטיבת חיים שלימה, כל יום הוא "גלגול" חדש,

ואנו משתדלים שכל ימינו יהיו מלאים, שלא "לפספס" אפילו יום אחד בחיינו.

ולא עוד, אלא שאנו משתדלים שכל יום יהיה טוב יותר מקודמו.

ובכל יום מימי ספירת העומר כשמתקנים בדיבור מידה מסוימת,

ההתקדמות והעליה שלנו היא באין ערוך לשאר ימות השנה.

 

שבעה ימים (במשך שבעה שבועות) הם שבעת ימי הבניין שכנגד שבע המידות.

שבע המידות – שבעת כוחות הרגש – נשתלשלו מן הספירות.

המידות המקבילות לספירות, שהן שבע במספר,

הן סיפור הנשמה והן שקופות ומאירות כספיר (אבן קריסטל).

זהו כוחה של הספירה להאיר את הבחינות הרגשיות בחיינו.

כל יום בחיינו הוא אחד ומיוחד, שבו מתגלה אור אלוקי חדש בנשמותינו פנימה,

וזה מתגלה בראייה מוחשית בימי הספירה, כשכל יום מיוחד בצירוף המידות שלו.

הספירה הבאה לידי ביטוי בדיבור, בכוחה לשנות את המציאות – לשנות את טבענו.

 

רק לאחר שתיקננו ועידננו את מידותינו, והצלחנו למזג את כל שבע המידות יחד,

אנו נמצאים במצב ומעמד של רגשות בריאים ומוכנים למתן תורה.

ראשית הכל ומעל לכל הוא החסד – "עולם חסד יבנה".

האהבה הנובעת מן החסד היא הבסיס והמקור לכל היחסים שבין איש לרעהו.

"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. ולמעלה מזה, הוא כל התורה כולה.

אהבה היא מקור הכח והעצמה לכל מעשינו ועבודתנו.

אהבה היא הכח המאפשר קבלה ונתינה,

והיא מרכיב חיוני בנפשנו המאפשר לנו להתעלות מעבר לעצמנו,

ולחוות את הזולת הקרוב והרחוק…

ובעיקר, לחוות את הקב"ה הנעלה מכל…

זהו כוחה של אהבה המסייעת לנו לקפוץ ולדלג הרבה דרגות מעל הטבע.

 

היכולת לאהוב היא מתנה משמים… הנתונה לכל אחד ואחד "בכח",

אך לגלות אותה ולהוציאה "מהכח אל הפועל" היא עבודה גדולה.

היכולת לאהוב אדם נפרד ממני ואולי זר לי ובודאי שונה ממני – היא דבר נפלא!

אם תורה היא – צריך ללמוד אותה, ואם אמנות היא – צריך להתאמן בה.

כל עניינה של האהבה היא יציאה מהאנוכיות, יציאה מד' אמות שלי.

יש ללמוד להכניס אדם אחד או הרבה בני אדם לחיי ובמיוחד בלבי,

ולא רק את הקרובים לי והמסייעים בעדי, אלא גם את הרחוקים ממני,

ואפילו את אלה שאיני מכיר ואפילו את המתנגדים לי…

אפילו אם אין זה נוח לי, ואפילו אם זה כרוך במאמץ…

אהבה היא עבודה נפשית מייגעת המניבה פירות נפלאים למי שהתאמץ בה ולזולתו.

 

אהבה אמיתית היא כאשר היא כוללת את כל שאר המידות,

לא רק "אהבה שבחסד" (אהבת הטוב שבאהבת הטוב), אלא גם "גבורה שבחסד",

אהבה מבוקרת ומאוזנת – לא פינוק יתר ולא אהבת חנק,

תמיד צריך להשאיר מקום לזולת, ולהתייחס לצרכים האישיים שלו!…

גשם הוא ברכה רק כשיורד במתינות ולא בעוצמה…

וגם מצד האוהב יש להיזהר שלא יהיה מנוצל מדי…

באהבה אמיתית אין לצפות לתמורה, ואף אם הזולת שעזרנו לו פגע בנו,

נשתמש במידת התפארת, מידת הרחמים, ונסייע לו אף שאינו ראוי…

בסופו של דבר, אהבה יוצרת אחדות, יוצרת הרמוניה ומביאה שלום ברכה והצלחה.

 

וכשיש מניעות ועיכובים צריך לנצח את היצר בסבלנות אומץ והתמדה (נצח),

כשמידת הענוה והביטול מתוך הודאה תמידית לה' צריכה להיות יסוד לכל המידות (הוד),

וכל אחד חייב לדעת שאינו יכול לעשות את עבודתו לבד, צריך ללמוד לעבוד בצותא.

התקשרות משפחתית או חברית צריכה להיות יציבה איתנה ואמיתית (יסוד).

וכשכל המידות שלנו מנותבות כהלכה בתוך הנפש אז מתקבלת מידת המלכות,

המאפשרת לנו יכולת שליטה – לפעול בצורה עצמאית ולשגשג.

אלה הן המידות ובהתכללויות שבהן יש פרטי פרטים ולימוד ואימון הן צריכות.

 

בשבת זו המכינה אותנו לל"ג בעומר (שיחול מיד במוצאי השבת),

נזכור, שבל"ג בעומר בספירת "הוד שבהוד" נשלם עיקר ספירת העומר –

אז נשלם הבירור של עיקר המידות.

ומכיון שכללות עבודת ספירת העומר כהכנה ותשוקה למתן תורה

היא המשכת המוחין במידות,

לכן אין להסתפק בזה שהמעשה בפועל הוא כדבעי כתוצאה מפעולת המידות,

(כי כבר נמצאים לאחר יציאת מצרים), אלא צריך להמשיך מוחין במידות.

התורה היא למעלה מן המידות, למעלה משבעת ימי הבניין, שעל ידם נברא העולם,

שהרי "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"!… אך רק אלפיים שנה…

לכן יש ערך בין התורה (המוחין) לעולם (המידות).

ומכיון שיש יחס וערך בין המוחין למידות, לכן צריך להמשיך מוחין במידות.

אף ש"תכלית הידיעה היא שלא נדעך", אף שכל אחד שואף "להתפלל לדעת זה התינוק",

כדי שעבודת המידות תהיה כדבעי צריך את עבודת המוחין.

אין להסתפק בלימוד תורה רק כדי לקיים מצוות בפועל,

אלא צריך יגיעה בלימוד תורה בהבנה והשגה בחב"ד שבנפש.

צריך להמשיך מוחין במידות, צריך לחבר "תלמוד" עם "מעשה".

צריך להתייגע בכוונה הפרטית של כל מצוה, ולא להסתפק בכוונה הכללית של קבלת עול.

כך שספירת "הוד שבהוד", תכלית הביטול שלאחרי ההבנה וההשגה,

תכלית שלימות ההודאה והביטול שלאחרי עבודת ההמשכה של המוחין במידות,

היא נעלית מן הביטול שלפני ההבנה וההשגה.

ומכיון שנשמת רשב"י (אחד מחמשת תלמידי ר' עקיבא ש"הם העמידו תורה"),

היתה בחינת "דעת" בחינת "חכמה", והיה אצלו עניין המשכת המוחין במידות,

זכה רשב"י שיום ההילולא שלו הוא בל"ג בעומר – "הוד שבהוד".

(שלימות ההודאה והביטול שלאחרי ההשגה דוקא).

 

וצריך להבין את גדולת רשב"י שהיה מקור ללימוד פנימיות התורה (סוד התורה ונשמתה).

רשב"י אחד מבני עליה מועטים, שיכול לפטור את העולם מן הדין,

היה אחד מן התנאים שעליהם נאמר "והאיתנים מוסדי ארץ" ("איתנים" אותיות "תנאים") –

התנאים הם המייסדים את התורה שבעל פה,

וממשיכים בחינת "איתן" (עצם הנשמה) בתורה שבעל פה.

ועל ידי מי? על ידי רשב"י, שהוא הממוצע המחבר בין בחינת "איתן" ל"תנאים".

והעילוי של רשב"י על כל התנאים היה עילוי שבאין ערוך.

כי רשב"י היה מאוחד בתכלית היחוד באלוקות עד שהעיד על עצמו "אנא סימנא בעלמא!"

וכדי להעלותו ולקשרו לאור אין סוף, (כדי לעורר את השפע שבאין ערוך),

היו צריכים לשבחו בשבחים גדולים, עד שקראו לו "שבת",

ולמעלה מזה, אמרו עליו: "מאן פני האדון ה'? דא רשב"י".

שעל ידי (השבחים של) המקבל נעשה עילוי במשפיע.

וביום ל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רשב"י, שאז מתגלה כל עבודתו שעבד בכל חייו,

מתגלה שעבודת רשב"י היא לבטל את כל המחיצות,

ולהמשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה – להמשיך מבחינת "איתן" עד לבחינת "ארץ".

רשב"י שכל ימיו היה מקושר בהקב"ה ושאף לקיים: "אני לדודי ועלי תשוקתו",

זכה להגיע לשלימות עבודתו ביום הסתלקותו, עד שנעשה חד עם קוב"ה.

ובעצם ביום ההילולא שלו מתגלה הקשר המיוחד שיש לו עם הקב"ה:

"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת".

ומהכתוב בזוהר: "פתח ר' שמעון"… משמע, שר' שמעון פתח את הצינור לכל אחד מישראל,

ונתן את הכח לכל יהודי להתקשר עם התורה ועם נותן התורה דוגמתו,

אם כי ברמה של "אפס קצהו ושמץ מנהו".

 

ומסופר על רשב"י, שפעם אחת היה העולם זקוק לגשמים ובאו לרשב"י.

דרש רשב"י את הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", וירד מטר.

על ידי לימוד תורה פעל רשב"י באופן של "והיה טרם יקראו ואני אענה" – ירידת גשמים!

לא טיפין טיפין… לא גשמי זעף… אלא גשמים כתיקונן – גשמי ברכה!

באמירת "שבת אחים", שעניינו אהבה ואחדות ייחד את האחים: "שמים וארץ",

ועל ידי יחוד שמים וארץ (דבר הכרחי לירידת גשמים) ירדו גשמים מיד וכתיקונן.

שלא כמו חוני המעגל שפעל ירידת גשמים על ידי תפילה,

ואז בתחילה ירדו גשמים שלא כתיקונן ורק ריבוי התפילות הביא לגשמי ברכה כתיקונן.

(ואף לא כרבו של רשב"י – ר' עקיבא, שפעל ירידת גשמים על ידי תפילה).

רשב"י שתורתו אומנותו פעל הורדת גשמים דוקא על ידי לימוד תורה.

זהו ההבדל בין תורה לתפילה שתורה נמשכת מלמעלה למטה ותפילה מלמטה למעלה.

תפילה היא לפי ערך האדם במדידה והגבלה – "חיי שעה"…

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" – כל מתפלל מגיע למדרגה אחרת בסולם.

וההמשכה מלמעלה היא לפי ערך העבודה והתפילה.

אבל תורה שהיא דבר ה' – "הלוא כה דברי כאש",

"מה אש איננה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה",

כך שגם אם הלומד תורה אינו במצב כדבעי אינו יכול לפעול שינוי בתורה.

זהו כוחה של תורה הנמשכת מלמעלה למטה ואינה תלויה בעבודת האדם,

לכן ברור למה אמירת תורה על ידי רשב"י שתורתו אומנותו,

פעלה ירידת גשמים מלכתחילה כתיקונן.

 

בדומה לתורה גם הברכה היא המשכה מלמעלה למטה.

שהמברך אינו כמתפלל העומד למטה ומבקש מה' שיברך מלמעלה,

אלא הוא עומד למעלה מהמתברך ומברך אותו.

כבעל הבית על הברכה הוא מצוה שהברכות יומשכו,

והמשכת הברכה היא למעלה ממדידה והגבלה.

כך ברכת כהנים, שמקל שקד הוא הסימן שלהם, מתקיימת מיד –

"עד מהרה ירוץ דברו".

אף על פי כן, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעינינו!…

כל יהודי הוא בבחינת כהן – "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

לכן יהודי פותח את היום בברכת כהנים כבר בברכות השחר.

זכות אבות ניתנה לכל יהודי… לברך את כל עם ישראל בברכת כהן…

אשרינו שכח הברכה של אברהם אבינו – "והיה ברכה – הברכות יהיו נתונות בידך",

ניתן לכל יהודי.

 

וכחסידים (ועמך כולם חסידים!) אל נשכח, שברכה של חסידים בהתוועדות חסידית

פועלת ישועות גדולות, שאפילו המלאך מיכאל אינו יכול לפעול.

ובפרט כינוסי ותהלוכות ל"ג בעומר, שהנהיג הרבי מלך המשיח

ביום הקדוש והמיוחד ל"ג בעומר, יפעלו ישועות בקרב הארץ,

עד לגאולה האמיתית והשלימה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email