פרשת תרומה – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, הכיצד?

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ט שבט ה׳תשע״ד
פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן. אמנם אי אפשר להגדיר את הקב"ה על ידי הגבלות של "מקום", ואף לא על ידי הגבלות של "למעלה מן המקום"; שגם ה"למעלה מן המקום" הוא תואר המורה על הגבלות מסויימות. אלא שבכח ה' נמנע הנמנעות לחבר הפכים.
מאת שולמית שמידע
בניין כחול

"מלוא כל הארץ כבודו" אז למה צריך בית מקדש?

הקב"ה אינו מוגבל בשום מקום – "את השמים ואת הארץ אני מלא",

אף על פי כן, הוא יכול לצמצם עצמו בשטח מוגבל ביותר,

וכמו שהוא מבטיח לשכון במקום המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ולא רק במקדש שהוא מקום מסויים שם השכינה שורה לעולם,

אלא גם במשכן שהיה מסתובב עם ישראל בנדודיו במדבר שרתה שכינה.

 

נשאלת השאלה: מדוע ציוה הקב"ה לעשות מקום מיוחד להשראת השכינה,

הרי ה' נמצא בכל מקום בעולם?

התשובה לכך היא –

אמנם ה' נמצא בכל מקום אולם בהעלם עד שאלוקות אינו מורגש בעולם,

וכדי שיהיה גילוי שכינה יש צורך בעבודה.

אלא שבאמת עבודה זו אינה קשורה למקום מסויים דוקא;

בכל מקום שיהודי עושה עבודתו הוא מגלה אלוקות.

אז השאלה היא: למה צריך את העבודה במשכן דוקא?…

 

התשובה לכך נעוצה במעלה המיוחדת של המקדש, כדלהלן:

אחת העבודות העיקריות במקדש (ובמשכן) היא עבודת הקרבנות.

למעשה, עבודת הקרבנות כוללת הקרבה גשמית והקרבה רוחנית.

עבודת הקרבנות בגשמיות היא, כשמקריבים בהמה על המזבח,

אולם בבית המקדש היתה גם עבודת הקרבנות ברוחניות – תפילה.

אפילו בבית המקדש היתה עבודת התפילה שבימינו תקנוה כנגד תמידין.

 

ואכן ברור שקרבנות קשורים במקדש ומשכן שהרי משהוקם המשכן נאסרו הבמות,

וכשנבנה בית המקדש בירושלים היה אסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש.

ואפילו תפילה (קרבנות ברוחניות) שלמעשה מותרת בכל מקום,

(מלבד בביקתא שמחמת פיזור הנפש אי אפשר לכוון שם כראוי),

נעלית הרבה יותר בבית המקדש עליו נאמר: "וזה שער השמים".

ואכן, דרך בית המקדש התפילות עוברות תמיד,

לכן מתפללים תמיד לכיוון ארץ ישראל ["והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א ח מח)]

ובארץ ישראל מתפללים לכיוון ירושלים ובירושלים עצמה לכיוון המקדש דוקא.

 

לכאורה, מה הצורך לקשור "עבודה שבלב זו תפילה" – עבודה רוחנית!

עם מקום גשמי – מקום מוגבל ומדוד בגשמיות?

שאלה שאפשר לשאול גם לגבי הקרבנות (בהמה גשמית על מזבח),

אף שמהקרבנות יש המשכה גשמית מלמעלה,

שהרי יוצאת אש מן השמים ואוכלת את הקרבנות!

בכל זאת, וכי לא היה אפשר שההמשכה הגשמית תהיה במקום אחר?…

אולם לגבי תפילה עבודה רוחנית לחלוטין – השאלה חזקה הרבה יותר;

הרי לאדם המתפלל אין שום מגע עם דבר גשמי פרט לעצמו,

עיקר התפילה היא כוונת הלב בבקשה ותחינה לה', כשהמתפלל מקרב כוחותיו וחושיו לה'.

אמנם התפילה צריכה להיות בקול, אולם זה כדי לעורר את הכוונה ("קול מעורר כוונה").

ואף שגם על ידי תפילה פועלים המשכות מלמעלה בגשמיות,

ומתמלאות בקשות התפילה עד שה' "רופא חולים" ו"מברך השנים";

הרי אין רואים בעיני בשר שהרפואה והברכה באים כתוצאה מהתפילה והבקשה,

שלא כמו ב"אש מן השמים" שראו במו עיניהם איך האש אוכלת את הקרבן.

אם כן, אינו מובן למה תפילה רוחנית לגמרי קשורה במקום גשמי.

 

הביאור לזה הוא, ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר".

עצם ה"שכנתי בתוכם" הקשור עם מקום גשמי מוגבל,

הוא הוכחה ברורה שכאן מתגלית דרגה נעלית מאד.

 

הקב"ה הוא ה"בלי גבול" האמיתי ביותר,

עד שאינו מוגבל, חס ושלום, בשום הגבלות – לא ב"מקום" ולא ב"למעלה מן המקום".

היינו, כשם שאי אפשר להגדירו על ידי הגבלות של "מקום",

כך אי אפשר להגדירו על ידי הגבלות של "למעלה מן המקום";

שגם ה"למעלה מן המקום" הוא תואר המורה על הגבלות מסויימות.

וכמו שאי אפשר להגדירו בתארים כמו "בלי גבול" ו"אין לו גבול",

כי גם "בלי גבול" שאינו יודע גבול הוא מוגבל,

והקב"ה הוא למעלה מכל הגבלה ומכל תואר, שכל תואר הוא מגביל!

ורק כאשר באים יחד "מקום" ו"למעלה ממקום", "גבול" ו"בלי גבול",

יכולה להיות השראת השכינה!…

רק בהתחברות שני ההפכים כאחד רואים את כח עצמות ה' יתברך,

שהוא נמנע הנמנעות, המחבר שני דברים מנוגדים!

 

זהו החידוש של המשכן ומקדש!

מצד אחד, למשכן ולמקדש היה מקום מסויים ומוגבל בעולם.

למשכן היו גם הגבלות ביריעות קרשים ואדנים וכלי משכן.

וגם במקדש היו כלי המקדש במידה וגודל קבוע ומדוייק.

מצד שני, במקדש היתה תופעה מדהימה שראו בגלוי בעיני בשר,

שבמידות עצמן בא לידי ביטוי הלמעלה ממדידה וגבול.

המשנה מספרת על עשרה ניסים שהיו בבית המקדש,

אולם הנס העיקרי היה בארון שבקודש הקודשים (עיקר בית המקדש),

שלא תפס מקום במדידת עשרים האמות של קודש הקודשים – הארון אינו מן המידה!

אף שמידת הארון בפועל היתה אמתיים וחצי.

אם כן, בקודש הקודשים התבטא בגילוי כח עצמות ה' יתברך!

שרק כח עצמות ה' יכול לחבר שני הפכים של "מקום" ו"בלי מקום".

 

לכן אין פלא למה נקשרו גם הקרבנות וגם התפילה במקום המקדש.

עבודה בתוך ההגבלה של המטה ביותר.

הרי תכלית עבודת הקרבנות והתפילה היא להגיע לאלוקות בדרגה הנעלית מכל תואר!

דרגה שאין לתאר אותה גם בתואר של בלי גבול, כאמור.

כי אילו לא היו התפילה והקרבנות מוגבלים במקום גשמי,

היה אפשר להגיע לדרגת אלוקות שלמעלה ממקום, ואפילו עד הבלי גבול!

אולם לא לעצמות ה' יתברך,

כי עצמות ה' יתברך מתבטאת דוקא בהתחברות של "למעלה ממקום" עם "מקום".

 

הקרבת קרבנות בבית המקדש נעלית מהקרבה במשכן וכמובן מהבמות

מכאן ניתן להבין למה בתקופה שהיו מקריבים קרבנות על הבמות ולא במקום מסויים,

לא היתה לקרבנות אותה מעלה של הקרבנות שהקריבו במשכן ובמקדש,

ולכן במשכן ובמקדש נוספו הלכות רבות (הגבלות),

וגם היו מקריבים קרבנות שלא היו יכולים להקריב בבמות.

 

מכאן גם ברור שהמקדש שהוא קבוע נעלה אף מהמשכן שאינו מוגדר במקום קבוע,

כי בשל הובלתו ממקום למשנהו היה יכול להיות בהרבה מקומות ("ואהיה מתהלך באוהל"),

והיה עשוי בעיקר מצומח וחי ולא מדומם שהוא למטה ביותר (האדנים היו רק היסוד);

לכן המשכן נחשב לדירת עראי לקב"ה, ולא היתה בו התגלות הגבוה ביותר,

ואילו המקדש נחשב לדירת קבע והיתה בו התגלות נעלית ביותר.

היינו, שרק בבית המקדש שהיה מוגבל במקום מסויים בתחתונים – המטה ביותר,

ודוקא במקום מוגבל מהסוג הגשמי הנחות ביותר – דומם!

בא לידי ביטוי הבלי גבול של עצמות ה' יתברך שאינו מוגבל בשום הגבלות,

עד שיכול להתקשר עם מקום מוגבל ממש!

וכך נעשה לו יתברך דירה בתחתונים – לו לעצמותו.

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

ומה נעשה אנחנו שעדיין לא זכינו לבית המקדש?…

גם כשאין בית מקדש כל אחד יכול לבנות בית מקדש רוחני בתוכו.

התורה מצוה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" –

"בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" היינו, בתוך כל אחד ואחד מישראל.

ה' מבטיח לשכון בתוך כל יהודי שיעשה מחפציו הגשמיים מקדש לה',

על ידי שילמד תורה ויקיים מצוות ויקדש ענייני חולין וענייני הרשות.

 

יתירה מזו, השראת השכינה בקרב כל יהודי היא למעלה מהשראת השכינה במקדש,

כי ככל שבמקדש ובמשכן הדומם הוא "תחתון", אין הוא נחות כדומם שבכל העולם;

וכשיהודי מביא קדושה לדומם שבכללות העולם,

הרי שהוא משלים בזה את הכוונה העליונה של דירה לה' בתחתונים.

עד שמהתחתון שאין תחתון למטה הימנו, הוא עושה דירה לעצמות ה' יתברך ממש.

ודוקא עבודה זו מביאה את המקדש השלישי שהוא בלי גבול,

אפילו בערך לבית המקדש הראשון והשני.

 

ואכן יהודי צריך לא רק להימנע מדברים אסורים,

אלא שבעבודתו בעולם תורגש ותיראה אלוקות.

ולא זו בלבד שעבודתו תהיה לשם שמים וישתמש בגשמיות לשם קדושה,

אלא שהגשמיות עצמה תהיה קדושה – לקיים "בכל דרכיך דעהו"!

ב"דרכיך" עצמם דעהו דוגמת אכילת שבת שהיא עצמה מצוה;

כך שלא רק בשבת אלא גם בחול תהיה האכילה כ"שולחן לפני ה'".

ששולחן האוכל יהיה קדוש בדוגמת המזבח, וכמו כן שאר עניינים גשמיים.

 

זהו הקשר בין פרשת תרומה לבין פרשת יתרו ופרשת משפטים.

אחרי מתן תורה שבפרשת יתרו בו התחברו עליונים ותחתונים – רוחניות וגשמיות,

דבר שנידון בפרשת משפטים בהרחבה ובפרטיות;

היה צריך לעורר שחיבור זה בין רוחניות בדברים גשמיים על ידי מצוות ובשעת המצוות,

יהיה עניין תמידי "בכל דרכיך".

לשם כך באה פרשת תרומה המצוה אותנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" –

חיבור בין עליונים לתחתונים גם בדברי הרשות ולא רק במצוות.

זוהי משמעות הציווי: "בכל דרכיך דעהו" עניינה של פרשת תרומה עד סוף הספר.

 

יהי רצון שנקיים בפשטות ובשלימות "בכל דרכיך דעהו" כמצוות רצונך,

ונעשה לקב"ה דירה בתחתונים עד שכל פינה בעולם תתמלא קדושה,

ועצמות ה' יתברך יתגלה במלוא הדרו בבית המקדש השלישי מיד ממש.

 

(על פי ליקוטי שיחות ג' פרשת תרומה עמ' 156-162)

 

פרסום תגובה חדשה

test email