פרשת תזריע מצורע – כיצד נרמזים ענייני גאולה בפרשה?

יום חמישי כ״ה אדר ב׳ ה׳תשע״ד
בפרשות תזריע ומצורע נרמזים ענייני גאולה. כנסת ישראל משולה לאשה של הקב"ה – והקב"ה משבח את רעייתו. גם המצורע קשור בגאולה!… זהו שמו של משיח בזמן הגלות.
מאת שולמית שמידע

מילותיו הקדושות והמרעישות של הרבי בשיחתו הידועה מכ""ח ניסן תשנ"א,

(כחודש אחרי מלחמת המפרץ, שאז התגלה הרבי כמלך המשיח בכל התוקף),

עדיין מהדהדים באוזנינו, כדלקמן:

"מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת,

ויפעלו להביא את המשיח בפועל.

לאחרי כל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל,

והראיה, שנמצאים עדיין בגלות,

ועוד ועיקר, בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות –

למסור העניין אליכם: עשו כל שביכולתכם –

עניינים שהם באופן ד"אורות דתוהו", אבל ב"כלים דתיקון" –

להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ויהי רצון שסוף כל סוף יימצאו עשרה מישראל

ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובודאי יפעלו אצל הקב"ה,

כמו שכתוב: "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעוונינו ולחטאתנו ונחלתנו" –

להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם.

ויהי רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלושה, שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות,

ועוד והוא העיקר, שיפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש,

תיכף ומיד ממש ומתוך שמחה וטוב לבב".

 

אם כן, מפתחות הגאולה הועברו אלינו,

וכל אחד ואחד צריך לדעת "אם כן, אין הדבר תלוי אלא בי!"…

אף אחד אינו יכול לטעון שהוא מדוד ומוגבל ואין לו הכוחות.

עם הציווי: "עשו כל שביכולתכם!" יש גם נתינת כח נפלא ועצום.

והרי אפילו במצוה אחת אפשר להטות את כל העולם לכף זכות.

כל שכן, במסירות נפש לעשות הכל לשם שמים.

ומובטחים אנו שכשותפים אמיתיים להקב"ה נקבל את מלוא הסיוע…

עלינו רק להוסיף בתורה ומצוות, להוסיף בלימוד התורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה,

בקיום מצוות בהידור ובמיוחד מצות הצדקה מתוך כוונה לזרז את הגאולה –

"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

בהשפעה על אחרים ובהפצת המעיינות חוצה מתוך ציפיה ותשוקה חזקה לגאולה.

ובכל פעולה שנעשה תהיה כוונתנו לעשות את רצון ה' לשם קבלת פני משיח צדקנו.

מתוך ידיעה שתכלית הבריאה ותכלית קיום תורה ומצוות היא

לעשות להקב"ה דירה בתחתונים.

 

בלמדנו פרשות "תזריע" ו"מצורע" רואים אנו שעניינם הפנימי קשור בגאולה.

"אשה כי תזריע וילדה זכר" –

כנסת ישראל משולה לאשה ולא סתם אשה אלא אשה של הקב"ה –

והקב"ה משבח את רעייתו: "הינך יפה רעייתי"!… "כולך יפה רעייתי"!…

כי כאשה נאמנה ומסורה לבעלה היא עושה עבודתה במסירות נפש

בזמן הגלות שנמשלה לזריעה.

המצוות שירדו מבחינת הרצון העליון והתלבשו בדברים גשמיים נזרעים למטה בארץ,

ועל ידי שעם ישראל מקיימים את המצוות – "כי תהיו אתם לי ארץ חפץ",

אז "יציץ ופרח ישראל" להיות בחינת צמיחה מן ההעלם אל הגילוי –

אז מתגלה אור הסובב כל עלמין!… נולדת הגאולה!… (ש"לידה" רומזת על "גאולה").

ואכן עם ישראל זורע תורה ומצוות במשך כל זמן הגלות,

עד שזוכה להצמיח גאולה, ולא סתם גאולה אלא "זכר" –

שכן נשמת משיח וכל ענייני הגאולה מגיעים מעולם נעלה ביותר מעלמא דכורא!…

גאולה שאין אחריה גלות!…

 

גם המצורע קשור בגאולה!…

למרבה הפלא, זהו שמו של משיח בזמן הגלות – "מצורע של בית רבי",

וכשר' יהושע בן לוי שואל: היכן נמצא המשיח?

עונה לו אליהו הנביא: "משיח הוא מצורע ויושב בין מצורעים סובלי תחלואים".

ו"אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם"…

גם משיח הוא בגלות, בבחינת "עמו אנכי בצרה".

הוא סובל את צער הגלות וכאבה למרות היותו רם ונישא וגבוה מאד.

 

ולמה המשיח נגוע בצרעת דוקא?…

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת " –

"אדם" – דרגה גבוהה מאד, ובימינו אחרי כל העבודה שנעשתה במשך כל הגלות,

כל אחד מישראל הוא בדרגת "אדם". בדרגת "אדם כי יהיה בעור בשרו…".

כי עד כמה שצרעת היא מחלה מבהילה ודוחה,

היא מסמלת אצל האדם הנגוע בה רק חיסרון קטן וחיצוני.

אמנם הוא וכל כוחות נפשו טובים!… רק בחיצוניותו נשאר פסולת ורע…

רק בסוף לבושיו… רק "בעור בשרו"… ולא בבשרו ממש.

וגם בחיצוניותו זהו רק "נגע צרעת", שהוא רק נוגע – "נוגע בו" אך אינו "שייך אליו"!…

וכל עוד הכהן לא קרא לו שם "טמא" אין נגעיו בכלל טומאה…

אדרבה, הם אורות עליונים (רק שהם דינא קשיא דקדושה).

 

זהו סוד הנגעים!…

הנגעים במקורם הם אורות עליונים ("אורות דתוהו"),

ודוקא בגלל גודל מעלתם, כשכל מדה חזקה בפני עצמה,

לא יכלו להתלבש בכלים ("כלים דתיקון").

הכלים המועטים לא יכלו להכיל את האורות הגדולים ונשברו.

נשאר בהם רק "רשימו" (רושם) מהאורות.

ומהאורות שירדו ממדרגתם יש יניקה לחיצונים,

עד שנוצר מהם רע, אך רע חיצוני בלבד.

והפתרון לכך: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" –

כל תורת המצורע על רגל אחת היא לגלות את עניינו האמיתי!…

וכשמתברר שמקור הנגעים הוא גבוה מאוד, אזי הוא הופך לטהור – זהו "יום טהרתו".

 

כך כל ההעלם וההסתר של הגלות עד ש"אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה",

נובע ממדרגה של "אורות עליונים", ואפילו מדרגה שלמעלה מ"אור".

בזמן הגלות האור האלוקי מסתלק למעלה –

"קב"ה בגלותא אסתלק לעילא ולעילא" בעילוי אחר עילוי למעלה מסדר השתלשלות.

רק שלמטה זה הסתר והעלם כפשוטו – חושך וגלות.

"אכן אתה א-ל מסתתר" בהעלם בדרך הטבע (לא בבחינת גילוי) ו"עולם כמנהגו נוהג!"

 

ומהן "אותותינו"?…הן אותיות התורה והתפילה.

כשאנו לומדים תורה ומתפללים נמשך האור האלוקי בהעלם.

על ידי תפילה מתעלה הנפש "לאשתאבא בגופא דמלכא"

וממשיכה משם חיים וחסד שפע אור אין סוף ב"ה, אבל בהעלם!…

שלא כמו ביציאת מצרים ובמתן תורה שהיה גילוי אלוקות באותות ומופתים בקולות וברקים.

ולא כמו בהקרבת הקרבנות בבית המקדש, (אף ש"תפילה במקום קרבנות תקנום"),

שעל ידי הקרבנות היה גילוי שכינה בבית המקדש עד שירדה אש משמים –

("אריה דאכיל קרבנין").

אך "אותותינו לא ראינו" – אנחנו… ורק אנחנו… רק בעיני בשר שלנו לא ראינו…

מכל מקום עלינו לזכור ש"אותותינו" קיימות!…

הקב"ה "עושה נפלאות גדולות לבדו" – הוא תמיד ממשיך את נפלאותיו,

רק שהן גלויות לו לבדו (ולא לנו!)… – הוא לבדו יודע שהם נס.

עבורנו הכל נסתר ונעלם, ו"אין בעל הנס מכיר בניסו"!…

 

התיקון לזה הוא לתקן את העניין האמיתי של הגלות,

לא ביטול הגלות אלא הפיכת ה"גלות" ל"גאולה".

להכניס לגולה את הא' – אלופו של עולם, לעשות מ"גולה" "גאולה",

עד שיתגלה אלינו מלך מלכי המלכים כמו ביציאת מצרים.

זוהי תכלית מעשינו ועבודתנו בגלות – לגלות את האורות שלמעלה מגילוי,

שיומשכו ויתגלו כאן למטה בכלים, עד שיתבטל ההעלם וההסתר ממילא.

כי כשמגלים את עניינם האמיתי של הנגעים נגאלים – טהרת הנגעים היא הגאולה.

עד שאפילו היפך הטהרה שבחיצוניות בלבד – נעלם.

ודוקא מלך המשיח הנגוע בנגע הצרעת יביא את הגאולה.

שמשיח "מצורע למעליותא" יגלה את הסוד האמיתי של הנגעים,

שמקורם באורות עליונים מאד.

משיח, שהוא מלך וגם רב, יחבר בכח התורה את האורות העליונים בכלים.

 

טבעם של האורות, שמתוך רצון עז להיכלל ולהתאחד עם הקב"ה,

הם תמיד בתנועה של "רצוא" (גבורה),

עד שהם "יוצאים מן הכלים"… והכלים נשברים…

כמו אדם שמתפלל ונמצא בהתפעלות באהבת ה' כרשפי אש בבחינת "רצוא",

עד לכלות הנפש ורצון עז להיכלל באור ה' עד שמסתלק מן הכלים שבלב.

ולאחר התלהבותו בתפילה (אם אינו עוסק אחרי זה בתורה) תיתכן יניקה לחיצונים.

עד שמההתלהבות שבתפילה יוכלו להתהוות דינים של כעס והקפדה.

הפתרון לכך הוא ה"שוב" (חסד) – תנועת ביטול של "ונפשי כעפר לכל תהיה".

להיות כעבד העומד לפני המלך בבחינת "דוממתי נפשי" כדומם וכאבן.

וכשיתבטל ממציאותו לגמרי ישוב אל גופו להחיותו,

כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך הוא למטה על ידי התורה – תורת חיים,

לעשות להקב"ה דירה בתחתונים – לגלות את אחדות ה', שאין עוד מלבדו,

כשהאורות שלמעלה מהתלבשות בכלים ("רצוא") יומשכו ויתגלו בכלים ("שוב").

 

"רצוא" (גבורה – אש) ו"שוב" (חסד – מים) הן שתי תנועות הפכיות ומנוגדות זו לזו.

חיבור שתי התנועות ההפכיות של "רצוא" ו"שוב"

נעשה על ידי מדת התפארת שהיא גבוהה משניהם.

שהארת אור אין סוף, הנמשך ומאיר במידת התפארת בגילוי רב,

נמשך בהן (במידות חסד וגבורה) דרך מידת התפארת המאירה בהן.

זוהי גדולתה של מידת התפארת הנקראת – ו"ו,

העולה ומקבלת מ"חכמה עילאה" הנקראת – קדוש.

זוהי מידת התפארת הנקראת – קדוש,

שנמשך בה מבחינת ה"כתר" שלמעלה מסדר השתלשלות.

זוהי מידת התפארת שעליה נאמר: "תפארת – זו מתן תורה".

שכל עניינה של מידת התפארת הוא התכללות המידות ביחוד גמור ונפלא,

התכללות הנובעת מהתבטלות לאור הנעלה ונשגב ממנה – הארת אור אין סוף תמידית!…

 

ואכן לתיקון הגלות והפיכתה לגאולה ניתנו לנו תורה ומצוות.

"זאת תורת המצורע" – תקנת המצורע היא על ידי העיסוק בתורה (מידת התפארת).

אדם יכול להיטהר רק על ידי תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה,

ודוקא באופן של ביטול – ש"פתח לבי בתורתך" הוא דוקא על ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה".

דוקא על ידי הביטול והמסירות נפש שמצד היחידה שבנפש,

הקשורה ומקבלת מבחינת יחיד שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות,

יתחברו ה"רצוא" ו"שוב" ויתגלו האורות העליונים בכלים.

 

וכמו שאנו לומדים בפרקי אבות בשבת זו:

"רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

כדי שלא נהיה "רצוא" בלי "שוב"  ("ואני קרבת אלוקים לי טוב") –

כבני אהרון שלא רצו להשפיל את עצמם ולהמשיך את האור למטה,

וכבן עזאי שהציץ ומת –

צריך דרגה נעלית שמעל ה"רצוא" ו"שוב", דרגת התפארת.

שה"שוב" שאחרי ה"רצוא", שהוא בחינת הביטול בתכלית, גבוה מה"רצוא",

זהו ה"שוב" שאחרי ה"רצוא" של ר' עקיבא, שנכנס בשלום ויצא בשלום.

על ידי "בטל רצונך מפני רצונו" –

מתקדשים בקדושת הבורא ונשארים נשמות בגופים דוקא,

עד לחיים נצחיים ללא הפסק בינתים.

עד שהנשמה שמקורה באור הממלא כל עלמין – אור השייך לעולמות,

תהיה ניזונית מהגוף שמקורו באור הסובב כל עלמין – האור שלמעלה מן העולמות,

כי "לא תוהו בראה לשבת יצרה".

 

רבי, שהיה ראוי להיות משיח זמנו,

שהיה חסיד גמור שהשלים את עבודתו וסבל ממחלות,

מדבר על אדם מתוקן, שנשארה לו קצת פסולת לתקן.

ובעצם אדם זה הוא כמו רבי.

בימינו לאחר שנסתיימה העבודה של הגלות, כל ישראל הם במדרגה כזו.

וכדי להביא את הגאולה נותרה לנו דרך קלה וישרה והוא לימוד התורה

ובמיוחד בענייני משיח וגאולה,

(בתורה תנ"ך גמרא מדרשים זוהר וחסידות בתורת נשיאי חב"ד

ובמיוחד במאמרים וליקוטי שיחות של נשיא דורנו – הרבי מלך המשיח)

וכדאי שלימוד זה יהיה ברבים עשרה (או יותר) ביחד,

כי זה מכין אותנו לתורתו של משיח, ומוסיף שמחה ותשוקה לביאת המשיח.

ובכח התורה אפשר לגלות שהגלות היא "אורות עליונים",

ולחבר את ה"אורות העליונים" בכלים מכלים שונים.

ואז ממילא יתבטל חושך הגלות, ותהיה גאולה שאין אחריה גלות.

 

זוהי תכלית ימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים.

מטרת ספירת העומר היא לזכך את נפש האדם.

ספירת העומר מתקנת את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו, מטהרת ומקדשת אותנו.

ועל ידי ספירת העומר יושפע שפע רב בכל העולמות,

ו"הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה",

עד שנזכה לראות עין בעין את כל היעודים של ימות המשיח כולל תחיית המתים.

וכל עם ישראל נבוא עם עננים לארץ ישראל לירושלים ולבית המקדש ולקודש הקודשים.

(שלעתיד לבוא כל היהודים יוכלו להיכנס לקודש הקודשים)…

 

פרסום תגובה חדשה

test email